הצגת המקור של הדף "אחד העם"

{{פירוש נוסף}}
{{סופר
| שם =
| שם בשפת המקור = Asher Zvi Hirsch Ginsberg {{ש}} Ахад га-Ам
| שם עט = אחד העם
| שם לידה = אשר צבי (הירש) גינצברג
| מקום פטירה = [[תל אביב]], [[פלשתינה (א"י)]]
| התחלת פעילות = 1884
| סיום פעילות = 2 בינואר 1927<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://www.nli.org.il/he/discover/israel/figures/ahad-haam|כותרת=אחד העם - אשר צבי גינצברג|ציטוט=מ-1884 הצטרף לכינוסי תנועת "חיבת ציון"}}</ref>
}}
'''אשר צבי''' ('''הירש''') '''גינצברג''', שנודע בשם-העט שלו '''אַחַד הָעָם''', ([[18 באוגוסט]] [[1856]], [[י"ז באב]] [[ה'תרט"ז]], פלך [[קייב]] – [[2 בינואר]] [[1927]], [[כ"ח בטבת]] [[ה'תרפ"ז]], [[תל אביב]]), היה מראשי הוגיה והמייסד של ה[[ציונות רוחנית|ציונות הרוחנית]], ומהחשובים במנסחי [[חילוניות יהודית|הזהות היהודית החילונית]]-לאומית.

אחד העם התנגד ל[[ציונות מדינית|ציונות המדינית]] שייסד [[בנימין זאב הרצל|הרצל]]{{הערה|ראו הפרק בערך זה: "פולמוס נורדאו-אחד העם", וראו [[יוסי גולדשטיין]], '''אחד העם והרצל, המאבק על אופיה הפוליטי והתרבותי של הציונות בשל פרשת 'אלטנוילנד'''', [[מרכז זלמן שזר]], 2011}}.

==תולדות חייו==
[[קובץ:Yeshaya Ginsberg D22-092.jpg|ממוזער|ר' ישעיה גינצברג, אביו של אחד העם]]
אשר צבי (הירש) גינצברג נולד בקיץ שנת [[1856]] לאב [[סוחר]], במשפחה [[תנועת החסידות|חסידית]] בעיירה [[סקווירה]] שבפלך [[קייב]] ב[[אוקראינה]]{{הערה|שם=תולדות}}, וגדל בכפר {{קישור שפה|אוקראינית|Гопчиця|הופטשיצה}}. הוא למד [[תלמוד]] ו[[פילוסופיית ימי הביניים]], עם דגש על "[[מורה הנבוכים]]" של ה[[רמב"ם]], ולמד בכוחות עצמו שפות אירופיות ([[רוסית]], [[גרמנית]], [[צרפתית]], [[אנגלית]] ו[[לטינית]]).

לאחר נישואיו בשנת [[1873]] לרבקה בת מרדכי שניאור זלמן שניאורסון{{הערה|ראו אודותיו: מבית הגנזים, שד"ב לוין, תש"ע, [[הוצאת קה"ת]], {{מסת"ב|978-0-8266-0657-0}} עמודים רמו-רמז}} (בן [[יוסף יצחק שניאורסון (אוורוטש)|יוסף יצחק שניאורסון]]){{הערה|שם=תולדות|מ. ש. סלונים, [http://www.hebrewbooks.org/30439 '''תולדות משפחת הרב מלאדי'''], תל אביב, תש"ו, הוצאת זהר, עמוד 107 קטע מספר 289 (וכן בעמוד 84 קטע 150). ראה: ב[[תבנית:עץ משפחת טברסקי ענף צ'רקס-שניאורסון|אילן יוחסין טברסקי-שניאורסון]] וב[[תבנית:עץ משפחת שניאורסון/ענף זלמנסון|אילן יוחסין זלמנסון]].}}, המשיך בלימודיו הפרטיים, בייחוד בתחומי ה[[פילוסופיה]] וה[[מדע]]. הוא ניסה כמה פעמים ללא הצלחה להתקבל ל[[אוניברסיטה]], ונשאר [[אוטודידקטיות|אוטודידקט]]. בשל נטיותיו ה[[רציונליזם|רציונליסטיות]] החזקות, הוא נטש תחילה את החסידות ולאחר מכן התרחק לחלוטין מהאמונה הדתית. בהמשך הפך לאחד מדובריה של תנועת "[[חובבי ציון]]".

ב-[[1884]] התיישב ב[[אודסה]] כדי להשגיח על מזקקת ה[[וודקה]] של אביו.

בשנת [[1894]] ניסה להוציא לאור [[אנציקלופדיה]] לכל ענייני ה[[יהדות]] בשם "אוצר היהדות". הוא ניהל משא ומתן עם גורמים שונים בתחום זה, וניסה לעניין את אחד מראשי [[חובבי ציון]], תעשיין התה וה[[נדבן]] [[קלונימוס זאב ויסוצקי]], שיתרום מכספו למפעל. בסופו של דבר עקב סיבות שונות לא עלה בידו להוציאה לאור.

בשנת [[1907]] עבר גינצברג ל[[אנגליה]], שם הקים וניהל את הסניף של חברת "[[תה ויסוצקי]]" ב[[לונדון]] עבור [[קלונימוס זאב ויסוצקי]]. כמו כן היה מעורב בהקמת [[הטכניון]] העברי ב[[חיפה]] לצד חתנו [[שמואל פבזנר]], שנישא לבתו [[לאה גינצברג]]. ושם גם סייע ל[[חיים ויצמן]] בפעילותו להשגת [[הצהרת בלפור]].

בשנת [[1922]] [[עלייה לארץ ישראל|עלה לארץ]] ותחילה התיישב ב[[ירושלים]] - ואחר כך עבר ל[[תל אביב-יפו|תל אביב]].

[[עיריית תל אביב-יפו|עיריית תל אביב]] רכשה עבורו את ביתו של [[בן-ציון מוסינזון]], שיפצה אותו{{הערה|{{הארץ1||דו"ח מועדת הבקרת של עירית תל אביב|19240123|1}}}} וקראה לרחוב בו נמצא הבית על שמו [[רחוב אחד העם]]{{הערה|אניטה שפירא, '''יהודים חדשים יהודים ישנים''', עמ' 319.}} עוד בחייו{{ביאור|לצפייה בסיפור על אחד העם והחמור, וביקורו הראשון בתל אביב, ראו בבלוג של [[מכון גנזים]] [https://gnazimblog.wordpress.com/2024/09/03/על-אחד-העם-והחמור/ כאן].}} .

אחד העם נפטר מ[[שחפת]] בחורף [[1927]], בגיל 70, ונקבר ב[[בית הקברות טרומפלדור]] בתל אביב{{הערה|{{דבר||מות אחד העם|19270102|11}}{{ש}}{{הארץ1||כבה הנר - נפטר אחד העם|19270102|1.1}}}}.

היה אב ללאה דבורה, אשת [[שמואל יוסף פבזנר]]; רחל, [[עורך דין|עורכת דין]] ו[[דוקטור למשפטים]], שהייתה נשואה למשורר הרוסי [[מיכאיל אוסורגין]] {{אנ|Mikhail Osorgin}}{{הערה|{{מעריב|אייזיק רמבה|הזעזוע במשפחה ארצישראלית ידועה|19670804|118}}.}}; ו[[שלמה גינוסר]] (גינצבורג), [[פעיל ציוני]], [[עיתונאי]] ו[[דיפלומט]]. אחותו הד"ר [[אסתר שימקין]] הייתה הרופאה העברייה הראשונה בחיפה.

ארכיונו האישי שמור ב[[ספרייה לאומית|ספרייה הלאומית]]<ref>{{ארכיון בספרייה הלאומית|990026192610205171}}</ref>

===הגות ופעילות ציונית===
[[קובץ:Ahad Ha'am desk in the Tel Aviv Shaar Zion Library.jpg|שמאל|ממוזער|150px|שולחנו האישי של אחד העם, בחדר על שמו ב[[ספריית בית אריאלה|ספריית שער ציון בית אריאלה]]]]
[[קובץ:GLAM National Library of Israel Tour P1100254.JPG|ממוזער|דף מיומנו של אחד העם]]
בשנת [[1889]] פרסם את מאמרו "לא זה הדרך!"{{הערה|[http://www.benyehuda.org/ginzberg/Gnz001.html לא זה הדרך!] באתר [[פרויקט בן-יהודה]]}}, אשר קרא לשינוי מהפכני בגישת תנועת חיבת ציון. לדעתו ולפי אמונתו, אין [[ארץ ישראל]] באה לפתור את השאלה הקיומית או הכלכלית של [[יהדות|היהודים]]; היא אינה אמורה ואף אינה יכולה להיות מקלט פיזי מפני צרות ה[[גלות (עם ישראל)|גלות]], אלא מטרתהּ לפתור את בעייתו הרוחנית והתרבותית של העם. לא די בכך שהמדינה היהודית תהווה בית לאומי ומקלט בעבור היהודים – עליה להיות בעלת תכנים רוחניים שיצדיקו את קיומה; להיות מדינת [[אור לגויים]], 'מגדלור מוסרי' אוניברסלי. כך הגה וייסד את זרם הציונות הרוחנית. את שמו הספרותי קיבל כאשר בסוף המאמר חתם את השם "אחד העם". מקובל לפרש את הכינוי "אחד העם" כאדם ממוצע, אולם [[רש"י]] מפרש את הביטוי, כמו שהוא מופיע בספר בראשית{{הערה|{{תנ"ך|בראשית|כו|י}}}}, בתור המיוחד שבעם, קרי ה[[מלך]]. סביר להניח שאחד העם, שהיה משכיל, הכיר את הפירוש הזה, אבל ייתכן שאין קשר.

הוא לא הסתפק בפרסומים, אלא נקט צעד מעשי וארגן את [[בני משה (ארגון סתרים)|ארגון בני משה]] וגייס חברים עבורו.

בעקבות [[פרעות קישינב]] (1903) היה בין היוזמים והחותמים של "[[קול קורא]]" מאת סופרים יהודים, שקרא להגנה עצמית{{הערה|אניטה שפירא, '''יהודים חדשים יהודים ישנים''', עמ' 323.}}.
הוא דרש להגביל את המאבק היהודי נגד הצאר הרוסי רק לתחומים הנוגעים באופן ישיר לזכויות היהודים ולא להזדהות עם מטרות נוספות של המאבק במשטר{{הערה|אניטה שפירא, '''יהודים חדשים יהודים ישנים''', עמ' 324.}}. עם ביטולו של [[תחום המושב]] ב-1915, הביע חשש גדול מפני התפוררות מסגרות החיים היהודיים{{הערה|אניטה שפירא, '''יהודים חדשים יהודים ישנים''', עמ' 324–325.}}.

אחד העם היה ממנהיגי [[חיבת ציון]], והוביל קו בקרב חברי הארגון החילוניים לפיו "לברית בין חרדים וחופשיים ערך גבוה יותר מהחלת רפורמה דתית בעם היהודי"{{הערה|שם=עינת|{{השילוח|ד"ר עינת רמון|"חילוני בביתך, ממלכתי בצאתך"|חילוני-בביתך-ממלכתי-בצאתך|גיליון 2, דצמבר 2016}}}}

אחד העם דגל בציונות כמרכז רוחני של ה[[יהדות]]. הוא התנגד במיוחד הן לגרסה הלאומית של חוגים המקורבים לתנועת [[הבונד]] ה[[סוציאליזם|סוציאליסטית]], או ל[[טריטוריאליזם יהודי|טריטוריאליסטים]] ול[[אוטונומיזם יהודי|אוטונומיסטים]], שטענו שצריך לשמור על קהילות יהודיות בגולה ואין צורך להתרכז במדינה אחת, והן ל[[ציונות מדינית|לאומיות המדינית]] של [[בנימין זאב הרצל]].

כנגד אלה, טבע את הסיסמה "לא רק ב[[הבעיה היהודית|צרת היהודים]] יש לעסוק, כי אם גם בצרתה של ה[[יהדות]]". חרף חינוכו הדתי, בהיותו משכיל חילוני סבר כי המדינה היהודית ואנשיה אינם צריכים לאחוז בתכני ה[[דת]], כי אם לחדש תכנים מודרניים ברוח התקופה. את שיקומה של היהדות ביקש אחד העם לבסס ללא הממד הדתי שלה, אך הטיף לשמירה על זיקה ואהדה ל[[מסורת (יהדות)|מסורת]] וכן להתרכזות בעולם היהודי הישן ופיתוחו והרחבתו באיטיות, כך שתיווצר המשכיות לעם. בכך נחשב לאחד ממבטאיה המובהקים של הגישה הדוגלת ב[[יהדות כתרבות]], וכאחד ממפתחי הזהות החילונית–לאומית. לימים סיפר בנו כי אינו זוכר שאביו הלך אי פעם ל[[בית כנסת]], אבל כי ידע על בוריים את [[תנ"ך|כתבי הקודש]].
כאשר בתו רחל התחתנה עם מיכאיל אוסורוגין, [[עיתונאי]] [[רוסיה|רוסי]] שהתגייר למענה{{הערה|אניטה שפירא, '''יהודים חדשים יהודים ישנים''', עמ' 327.}}, גרם לו הדבר צער רב אשר הביאו להמעיט בכתיבה. למשך כמה שנים הוא אף ניתק את קשריו עִמה.

אשתו של אחד העם, רבקה, הייתה מסורתית ונצר לשושלת אדמו"רי [[חב"ד]]{{הערה|שם=תולדות}}. המסורת החב"דית מספרת על דו-שיח בינו ובין דוד אשתו ה[[אדמו"ר]] החב"די רבי [[שלום דובער שניאורסון]]{{הערה|על ביקור של אחד העם אצל [[שמואל שניאורסון|אדמו"ר המהר"ש]] שהיה דוד-זקן של אשתו, ראה: צבי הר שפר, [[העבר]], חוברת ב', עמודים 91–92, שבט תשי"ד, תל אביב (נמצא ב[[אוצר החכמה]] בלינק ישיר: [https://tablet.otzar.org/book/book.php?book=612585&width=-17&scroll=0&udid=0&pagenum=91 עמוד 91], [https://tablet.otzar.org/book/book.php?book=612585&width=-17&scroll=0&udid=0&pagenum=92 עמוד 92]) {{!}} אלישיב קפלון, ליובאוויטש העיירה של חב"ד, תשע"ז, עמוד 1001, הערה 323.}}, שהתנגד בתוקף לציונות, שבמהלכו טען אחד העם כי רבי שלום דובער, בשונה מרבנים אחרים, 'יודע את העולם ומתכוון למרוד בו' (על משקל האמרה הנגדית "יודע את ריבונו ומתכוון למרוד בו"{{הערה|[[ספרא]] ל[[ויקרא]] כו יד; [[רש"י]] על [[בראשית]] י ט}}). בתגובה אמר רבי שלום דובער על אחד העם, כי אפילו היה נס [[קריעת ים סוף]] מתחולל לנגד עיניו לא היה מאמין{{מקור|נושא=ישראל|נושא2=ספרות}}.

חדרו האישי וספרייתו של אחד העם נשמרים ב[[ספריית בית אריאלה]] ב[[תל אביב]].

== המסות של אחד העם ==
{{ספר סרוק|שם קובץ=Ehad HaAm. Al parashat derakhim. 1921.djvu|יישור=שמאל|תצוגה=ממוזער|גודל=200px|כיתוב="על פרשת דרכים", הוצאת יודישער פערלאג, [[ברלין]] 1921|עמוד=282}}
קובץ ה[[מסה (חיבור עיוני)|מסות]] של אחד העם, "על פרשת דרכים", נחשב ספר יסוד לא רק לתורת [[הציונות הרוחנית]], אלא אף מופת לכתיבה מסאית עברית צחה ורהוטה. במערכת ה[[חינוך]] העברית בשנות היישוב ובעשרות השנים הראשונות לקיומה של [[ישראל|מדינת ישראל]], נדרש כמעט כל תלמיד להכיר כמה ממסותיו הידועות ביותר.

במסות אלה מוכיח אחד העם את התמצאותו בתחומי ידע רבים, אותה רכש בכוחות עצמו כ[[אוטודידקט]]. הוא מביא במסותיו דוגמאות להמחשת רעיונותיו מתחומי ה[[פילוסופיה]], ה[[לוגיקה]], וה[[מדע]], וכן מ[[ספרות עם ישראל|ספרות ישראל]] לדורותיה ומתחומים נוספים.

מאמריו של אחד העם, אומר [[גצל קרסל|קרסל]], מיקדו תמיד את תשומת לבו של הרוב בקהל היהודי ולא היו כמותם לעורר עניין ותסיסה{{הערה|{{צ-ספר|מחבר = אליקים גצל קרסל|שם = לקסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים|מו"ל = ספרית פועלים|שנת הוצאה = 1965 - 1967}}}}. יש הטוענים{{מקור|נושא=ישראל|נושא2=ספרות}} כי אחד העם הוא האב הרוחני של חלק ניכר מהציונות החילונית של ימינו. השפעתו ניכרת במשנתם של הוגים כ[[מרטין בובר]], [[מרדכי קפלן]] ורבים אחרים.

במאמר '''"שתי רשויות"''' דן אחד העם בשנאת ישראל (ה[[אנטישמיות]]), ומברר כיצד ייתכן שגם אנשים נאורים ומשכילים ממשיכים להאחז בשנאה ומשכנעים עצמם שיש לה על מה להתבסס. חידושי ההווה מאתגרים את אמונות העבר, ולעיתים יצליחו לדחותם כליל, אך במצב הרווח יותר, מתאמצים חכמי התרבות ליישבם, דרך פרשנות מחודשת למסורת, או אצטלא מסורתית להווה. כך נוצר מצב של שתי רשויות מנוגדות המתקיימות דיאלקטית, ואף סכיזופרנית, זו לצד זו. כדוגמה הביא את ה[[אסטרונום]] סקי (Secchi) אשר היה גם כוהן דת, והסביר את קבלת הסתירה בין הדת לאסטרונומיה במילים: "כשאני עוסק באסטרונומיה אשכח את כהונתי, וכשאני עושה מעשי כהן אשכח את ה[[אסטרונומיה]]". לפיכך, החפצים בשינוי חברתי נדרשים לפתוח במאבק גלוי רק לאחר שחידושי ההווה כבר ערערו את סדרי העבר, ואין חשש שישתמרו עוד. אחד העם כותב זאת בנוגע לתביעת יהודי אירופה לחירות ושוויון, מחשש שמאבק מוקדם יביא ליישוב האנטישמיות המסורתית, שעדיין מושרשת באירופה, עם אידאות הנאורות המודרנית. במאמר זה הפגין אחד העם את אמונתו ב"עורמת" ההיסטוריה, דהיינו הדרך בה רצוי ששינויים וחידושים יחדרו לתרבות הישנה מבלי זעזועים.

בתחילת מאמרו '''"כהן ונביא"''' מדגים אחד העם את עקרון "[[מקבילית הכוחות]]" ב[[פיזיקה]], לצורך הבהרה שאם משפיעים שני כוחות קיצוניים על גוף, אזי תנועתו תהיה פשרה בין שני הכוחות. לכן צריך נביא קנאי כ[[משה]], ולצידו כהן מתפשר כמו [[אהרן הכהן|אהרון]], כדי שבסופו של דבר מגמת הדרך של העם תהיה מנותבת לכיוון שקול ומאוזן.

במאמרו '''"[[חצי נחמה (מאמר)|חצי נחמה]]"''' עוסק אחד העם ב"[[עלילת דם|עלילת הדם]]" נגד ה[[יהודים]], ומנסה להבהיר כי ההיתפסות לעלילה זו נובעת מ"הסכמה כללית" שיש בחברה שאינה מבוססת על היגיון, ואף מצוי בה [[כשל לוגי]] שנובע מצורת הסקה [[אינדוקציה|אינדוקטיבית]]. הוא מביא את הדוגמה הבאה: "נוסע אחד, שבא לאחת הערים ונזדמן לאכסניא שהיה בה משרת כבד-פה, וכתב בפנקסו: 'בעיר פלונית משרתי האכסניות הם כבדי-פה' – הספור הזה מצייר בצורה של התוּל דרכי-ההגיון של ההמון ברוב משפטיו הכלליים". מה שנקרא בלשון אחרת "הכללה". כי גם לו יצויר שנתפס יהודי אחד בשתיית דמו של ילד נוצרי (מה שלא הוכח מעולם ורק נמסר [[מפה לאוזן]], ואף מנוגד לחוקי דתם של היהודים), הרי זה לא ייתכן שכל היהודים קשורים למעשה נתעב זה.

במאמר '''"עבר ועתיד"''' עוסק אחד העם ב"אני" של עם, בנוגע לשאלת ייחודה של [[ארץ ישראל]] כביתו של [[עם ישראל]], ובשאלה, האם היא תהא "מרכז רוחני", כדעתו, או מרכז פיזי בלבד. הוא פותח את מאמרו במשפט הנאה: "פילוסוף גדול שלא בידיעתו היה "אדם הראשון" שביטא לראשונה את המלה 'אני'", ובהמשך הוא מביא את היגיעות שנתייגעו גדולי הפילוסופים להגדיר מילה פשוטה לכאורה זו. "אני" זה, לפי אחד העם, אינו מורכב משערות ראשו וציפורניו של אדם, "שהיום הן כאן ומחר מתגוללות באשפה". אלא מורכב מעברו ועתידו של הפרט, בעוד ההווה הוא חולף-עובר ולא נתפס. באותה מידה, גם גם "אני" לאומי מורכב מזכרונות ורשמים מן העבר מחד, ומתקוות לעתיד מאידך, ושני אלה, העבר והעתיד, אחוזים וקשורים ב[[תודעה]] הקולקטיבית של כל הפרטים המרכיבים את העם.

במאמרו '''"דברי שלום"''' מבקר אחד העם את [[יהדות רפורמית|התנועה הרפורמית]], בטענה כי: "כל האומר לתקן את הדת הרי הוא בעיני כאִלו אומר לקרר את האש, כלומר שני הפכים בנושׂא אחד. הדת היא דת כל זמן שבעליה מאמינים במקורה האלהי, בעוד שרעיון התּקוּן יוכל לעלות על הלב רק אחר שאבדה אמונה זו, והשׂכל האנושי לא יירא עוד מגשת אל הקודש ומלראות בו מגרעות הדורשות תקון בידי אדם". רפורמה דתית טומנת בחובה כפירה ביסודות הדת, ואין להתפלא, לדבריו, "אם תקוניהן מביאים לידי בטול הדת בכלל". לצד הסתייגותו מרפורמות, אחד העם מציג במאמר את אמונתו בהתפתחותה של הדת: בעוד תיקון הוא מלאכותי, מיידי, מכוון ותכליתי, התפתחות היא טבעית, הדרגתית, וללא כוונת מכוון, ונובעת מצורך והכרח, לאור המציאות המתחדשת, והתפתחות ההכרה המוסרית. במאמרו '''"בין קודש וחול"''' עומד אחד העם על חשיבות המסגרת החיצונית של הדת, ה[[הלכה]], אותה חשבו הרפורמים לבטל. לדבריו, תחום הקודש נוטה לקדש את אמצעיו, ואלה נותרים בקדושתם גם כשהמטרות משתנות. כיוון שהממד החיצוני מקבל מקום דתי מרכזי, תוכנה של הדת יכול להשתנות עם הזמן, וכך הצליחה היהדות להכיל גם חידושים רעיוניים במהלך הדורות. במאמרו '''"תחיה ובריאה"''' משיב אחד העם לפונה דתי התוהה כיצד ניתן לראות באיש '[[חילוניות יהודית|חופשי]]' יהודי נאמן. לטענתו, דווקא אדם חופשי יכול להגיע לרמות גבוהות יותר של אהבה וכבוד לעמו, מאחר שאת ירושתו הרוחנית הוא מייחס לרוח היצירה של עמו, ולא למקור חיצוני ש'כפה עליו הר כגיגית'.

במאמר '''"חיקוי והתבוללות"''' מבחין אחד העם בין חיקוי תרבותי המתבטל לתרבות זרה וסופו התבוללות, ובין חיקוי של תחרות, המאמץ תכנים מן התרבות הזרה לצורך חידוש הזהות העצמית. לדבריו, חיקוי מתבטל נולד דווקא מניסיון הסתגרות מן התרבות הזרה, והעדר התמודדות תחרותית עמה. דוגמה יהודית לתחרות יצירתית מהווה לטענתו אימוץ הפילוסופיה היוונית בימי ה[[ראשונים]], ואחד העם תוהה כיצד הייתה [[ההיסטוריה האנושית]] מתפתחת אילו שילוב עמוק כזה היה נעשה כבר ב[[תקופת בית שני|ימי הבית השני]], במקום התבטלות ה[[התייוונות|מתיוונים]] וקנאות ה[[חשמונאים]]. דווקא על רקע חיוניותו האפשרית של החיקוי, מדגיש אחד העם את חשיבותה של ארץ ישראל כמרכז רוחני של העם, שבהיעדרו יתפזר לשבטים זרים זה לזה, בשל השפעתן של תרבויות שונות. במאמרו '''"חקוי של התבטלות"''' כותב אחד העם כי חיקוי המגיע מעמדת נחיתות מאבד מיכולתו לבקר ולסנן על פי זהותו העצמית, כך שיאמץ מן התרבות הזרה גם בתחומים שעליונותה בהם אינה ברורה כלל, ולא עוד אלא שחקיינותו מועדת לאמץ תחילה דווקא את הצדדים החיצוניים והשטחיים באותה תרבות.

במאמרו '''"הבוכים"''', שנכתב זמן קצר לאחר [[הקונגרס הציוני העולמי השישי|הקונגרס השישי]], בו התקיימה ההצבעה על [[תוכנית אוגנדה|הצעת אוגנדה]] - אחד העם סותם את הגולל על הציונות המדינית של [[בנימין זאב הרצל|הרצל]]{{הערה|{{צ-ספר|מחבר = אליקים גצל קרסל|שם = לקסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים|מו"ל = ספריית פועלים|שנת הוצאה = 1965 - 1967}}}}. הוא מאשים את מצביעי ה"כן" להקמת מדינה יהודית באוגנדה בכך, שבעצם לא היו ציונים מעולם, שהרי לא אכפת להם אם מדינת היהודים תקום במולדתו ההיסטורית של העם, או בארץ זרה. אחד העם רואה בהם חסידים שוטים הנוהרים בעיוורון אחר מנהיג כריזמטי, כאותם אלה שנהרו אחר משיח השקר [[שבתי צבי]]. לעומתם, הוא מתאר את אלה שהתנגדו להצעה, ואחר פרשו ובכו, כי הם האמינו בכל לבם שתחייה לאומית לעם ישראל תיתכן רק בארץ האבות, שם יבנה מרכזה הלאומי והרוחני של היהדות. ב[[הקונגרס הציוני העולמי הראשון|קונגרס הראשון]] תפסה את לבם ה[[ציונות מדינית|ציונות המדינית]] של הרצל וחבריו, והם קיוו שבזו הדרך יגשימו את חלומם. אך בקונגרס השישי הפכה ציון ל[[אוגנדה]], וכל הבסיס של אמונתם התמוטט מול עיניהם. הם בוכים מאכזבה, ממפח נפש ומחוסר יכולת נפשית ומעשית לחזור אל הציונות הראשונית האמיתית שלהם, כי כל הרוח יצאה מהמילה ציונות. אחד העם מבקרם על שהשלימו לבסוף עם הצעת אוגנדה. במקום האידיאל הציוני הרוחני, שדגל בעשייה הדרגתית בסבלנות רבה, נשבו הם בקסמו של הפתרון המדיני המיידי שהציע הרצל, וביקשו 'לדחוק את הקץ'. לכן, לאחר שעברו שש שנים ללא הישג הישג דיפלומטי, איבדו סבלנות והתייאשו, ולכן היו מוכנים לקבל אפילו מדינה באפריקה.

אחד העם חותם את מאמרו במשפטו הידוע: "[[בזל|בבזיליא]], בר"ח אלול תרנ"ז, נולדה הציוניות הזאת, ובבזיליא, בר"ח אלול תרס"ג, פרחה 'נשמתה'".

==עורך "השילוח"==
[[קובץ:השלח - שער עברי.jpg|שמאל|ממוזער|200 פיקסלים|[[עמוד שער|שער]] עברי, [[ברלין]] [[תרנ"ז]] [[1897]]]]
בחשון תרנ"ז (אוקטובר 1896) יצאה החוברת הראשונה של כתב העת העברי המרכזי והחשוב ביותר שבמפנה ה[[המאה ה-19|מאות ה-19]] - [[המאה ה-20|20]]: "[[השילוח (כתב עת)|השילוח]]; (או כפי שאוית על ידי אחד העם: הַשִּׁלֹח) מכתב עתי חודשי לספרות, למדע ולענייני החיים". היה זה [[כתב עת|ירחון]] שיצא במסגרת חברת "אחיאסף", ובמימונו של [[קלונימוס זאב ויסוצקי]] – יצרן התה הגדול ברוסיה, [[חובבי ציון|חובב ציון]] מסור ותומך נלהב באחד העם, שעמד על כך שהוא זה שיהיה העורך הראשי של הירחון. מקום ההוצאה התחלף מדי פעם עקב בעיות של הפקת רישיון, אך המערכת ישבה בדרך כלל ב[[אודסה]] או ב[[ורשה|וורשה]]{{הערה|{{קישור כללי|הכותב = אבנר הולצמן|כתובת = https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/99995027.php|כותרת = השלח; מכתב עתי חודשי לספרות, למדע ולענייני החיים|אתר = לקסיקון הספרות העברית החדשה בעריכת יוסף גלרון-גולדשלגר|תאריך = |מידע נוסף = הפרק על עורך השילוח בוויקיפדיה מתבסס ברובו על מאמרו של פרופ' הולצמן ובאישורו.}}}}.

באיגרת שנכתבה על ידי אחד העם לד"ר [[יהודה ליב קנטור]], אומר אחד העם: "שם העיתון הוא 'השלח', כי סוף סוף מצאתי, שהוא הטוב בכל השמות שעלו במחשבה"{{הערה|{{קישור כללי|הכותב = אחד העם, אגרות|כתובת = http://benyehuda.org/ginzberg/letters_1896.html|כותרת = איגרת לל. קנטור, ברלין, 18 באוקטובר, 1896, בפרוייקט בן-יהודה|אתר = |תאריך = }}}}. יש לשער שאחד העם קיבל השראה משירו של יל"ג: "מֵי הַנָּהָר הָעֲצוּמִים וְהָרַבִּים וּמֵי הַשִּׁלֹחַ הַהֹלְכִים לְאָט" – בו מספר יל"ג על הלך שנוכח לדעת, שדווקא מי השילוח הזורמים לאיטם – הם העמוקים והרציניים{{הערה|{{קישור כללי|הכותב = יהודה ליב גורדון|כתובת = http://benyehuda.org/yalag/Ylg139.html|כותרת = מי הנהר העצומים והרבים ומי השלח ההלכים לאט|אתר = פרוייקט בן יהודה|תאריך = }}}}. המקור הראשוני של הביטוי הוא ב[[ספר ישעיהו]]{{הערה|{{תנך|ישעיהו|ח|ו|ז}}: "יַעַן, כִּי מָאַס הָעָם הַזֶּה, אֵת מֵי הַשִּׁלֹחַ, הַהֹלְכִים לְאַט; וּמְשׂוֹשׂ אֶת-רְצִין, וּבֶן-רְמַלְיָהוּ. וְלָכֵן הִנֵּה אֲדֹנָי מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם אֶת-מֵי הַנָּהָר, הָעֲצוּמִים וְהָרַבִּים"}}.

על אופיו הרציני והעמוק של השילוח ניתן ללמוד ב"תעודת השילוח", בה מצהיר אחד העם, בחוברת הראשונה של כתב העת החדש, על המגמה והאופי של הירחון: "מטרת כתב העת היא לדעת את עצמנו, להבין את חיינו ולכונן את עתידותינו בתבונה". ואלו יהיו ארבעת ראשי הפרקים העיקריים שיאפיינו את הירחון, מפרט אחד העם:

1. [[מחקר|פרקי חכמה]] – המתייחסים לחיי עם ישראל והתפתחות רוחו מימי קדם ועד עתה.

2. [[פובליציסטיקה]] – מאמרים ודיונים המתייחסים למצבו של העם כיום, מבחינה רוחנית, כלכלית, מדינית וכיוצא בזה.

3. [[ביקורת]] – ביקורת תוכנית, אסתטית ומוסרית על כלל הפעולות והאמנות של העם.

4. [[ספרות יפה|בלטריסטיקה]] (ספרות יפה) – כאן קבע אחד העם הגבלה מחמירה: תפורסם במדור זה רק ספרות שיש לה קשר ישיר עם מצב האומה. "השתפכות הנפש על הדר הטבע ונועם האהבה" לא תתקבל בהשילוח, ומכאן, שהירחון ימעיט בפרסום שירים.

[[קובץ:מפגש סופרים עבריים.jpg|330px|ממוזער|שמאל|אחד העם בחברת סופרים עבריים, [[אודסה]], 1906. מימין לשמאל יושבים: [[אלחנן ליב לוינסקי]], [[מנדלי מוכר ספרים]], אחד העם, [[יהושע חנא רבניצקי]], [[משה לייב ליליינבלום]], [[חיים טשרנוביץ]]. עומדים: [[חיים נחמן ביאליק]], ד"ר [[יוסף קלוזנר]], [[אהרן מיכל ברכיהו]].]]
ההגבלה שקיימת בסעיף הרביעי גרמה לחילוקי דעות רבים בקרב הסופרים והמשוררים של התקופה, מכיוון שנמנעה מהם במה נוספת לפרסום יצירתם, והם ראו בחומרה של אחד העם מעין כפייה לספרות מגויסת. בראש היוצרים המוחים על ההגבלה עמד [[מיכה יוסף ברדיצ'בסקי]], ששימש גם כמזכיר המערכת, והחל פולמוס נרחב על הנושא החל מהגיליון השני ואילך. היוצרים המוחים טענו שמדיניותו של העורך תתרום לאטימות של העיתון והעם מכל אפשרות של השפעה תרבותית-אמנותית-אסתטית שעשויה לבוא מחוץ לעולם היהודי, תוך הסתגרות אל תוך עצמנו ומקורותינו. אחד העם לא וויתר על גישתו, ודבק במשימות שהציג בתעודת השילוח.

אנשי רוח רבים תרמו לפרקים השונים בעיתון: [[שמעון ברנפלד]], [[דוד כהנא (חוקר)|דוד כהנא]], [[דוד ניימרק]], [[חיים טשרנוביץ]] ("רב צעיר") מ"ל [[משה לייב ליליינבלום|ליליינבלום]], [[מרדכי בן הלל הכהן]], [[יהושע חנא רבניצקי|י"ח רבניצקי]], [[יוסף קלוזנר]] ואחרים. אחד העם עצמו תרם מסות ותגובות קצרות ומלוטשות מענייני השעה במדורו הפופולרי "ילקוט קטן". במדור הספרותי תרם רבות [[מנדלי מוכר ספרים]] החל מהגיליון הראשון, ולצדו [[ש. בן-ציון|ש' בן-ציון]], [[אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'|א"ז רבינוביץ]], [[מרדכי זאב פיארברג|פייארברג]], [[אהרן אברהם קבק|א"א קבק]], [[יהודה שטיינברג]] ואחרים. משורר הבית של כתב העת היה ללא ספק [[חיים נחמן ביאליק|ביאליק]], וכמעט כל חוברת פרסמה שיר מפרי עטו{{הערה|אבנר הולצמן, השלח, ראו הערה למעלה}}. 

אחד העם היה עורך קפדני, ולעיתים קרובות ערך וליטש את המאמרים והיצירות בצורה יסודית, כדי שיתאימו לרמה הגבוהה שרצה להשיג. רבים התרעמו על הרמה הגבוהה, בטענה שהירחון משתדל להיות אליטיסטי מדי, והדבר הוא בעוכריו. בתוכנו היה הירחון נאמן ברוחו לגישתו הציונית של אחד העם שהטיף להכשרת הלבבות כיעד מרכזי של התנועה הלאומית ולהפיכת ארץ ישראל כמרכז רוחני-תרבותי לעם היהודי. לעומתו, דגל [[בנימין זאב הרצל|הרצל]] בפעילות מדינית דיפלומטית מיידית להשגת מדינה ליהודים. יחד עם זה הקפיד עורך השילוח שלא להשמיץ בעיתונו את תיאודור הרצל.

{{ציטוט-צף|[[יותר משישראל שמרו את השבת שמרה השבת אותם]]|ביטוי שטבע אחד העם ופורסם בהשילוח{{הערה|1=אשר צבי גינצברג, ילקוט קטן, '''השילוח''', 1 ביוני 1898, פרק ל דף 560}}}}

"השילוח" יצא כסדרו משנת 1896 – 1909. בשנת 1925 – 1926 ניסו לחדש את הוצאתו, אך לא התקדמו מעבר לשני כרכים. העורכים החשובים של כתב העת היו: אחד העם (1896 - 1902) יוסף קלוזנר, ביאליק ובשנתיים האחרונות [[יעקב פיכמן]]. מיד לאחר שעברה העריכה לקלוזנר, החלו להתפרסם ב"השילוח" גם שירים פיוטיים לשמם, ובראשם מיהר קלוזנר לפרסם את שיריו של [[שאול טשרניחובסקי]], שאחד העם סירב לפרסם אותם מחמת היותם בעלי נופך [[התרבות ההלניסטית|הלניסטי]]. אליו הצטרפו במהלך השנים יצירותיהם של [[יצחק דב ברקוביץ|י.ד ברקוביץ]], [[י"ל פרץ|י.ל. פרץ]], [[יוסף חיים ברנר]], ומאוחר יותר, [[אורי צבי גרינברג]], [[אביגדור המאירי]], [[אברהם שלונסקי]] ואחרים.

כתב העת '''[[השילוח (כתב עת ישראלי)|השילוח]]''' - כתב עת ישראלי להגות ומדיניות נקרא בהשראה לכתב העת "השילוח" של אחד העם.

==פולמוס נורדאו - אחד העם==
[[קובץ:Altneuland.jpg|שמאל|ממוזער|200px|אלטנוילנד, 1902]]
בכסלו תרס"ג ([[1902]]) פרסם אחד העם בכתב העת שבעריכתו, "[[השילוח (כתב עת)|השילוח]]", ביקורת נוקבת על ספרו ה[[אוטופי]] של [[בנימין זאב הרצל|הרצל]]: "[[אלטנוילנד|אלטנוילאנד]]". הרצל מתאר בספרו מדינה אוטופית מודרנית, משגשגת ומצוידת בפיתוחים הטכנולוגיים החדישים ביותר, שקמה בפלשתינה במהלך 20 שנים. אזרחיה השונים של המדינה, יהודים, ערבים ונוצרים, חיים בשיתוף פעולה והרמוניה, איש באמונתו יחיה. אין הגמוניה לדת אחת על פני חברתה והשפה העברית כמעט ואינה נוכחת, גם בפי היהודים. ביקורתו של אחד העם הופנתה כלפי משך הזמן הקצר והלא ריאלי שבו הרצל מצפה להקים בפלשתינה מדינה חדשה שמתפקדת ומשגשגת, להעלות לשם מספר רב של יהודים וכך לבטל את הסיבות לאנטישמיות במקומות שמהם יעלו היהודים. הוא גם מטיל ספק באשר לשיתוף הפעולה ההרמוני עם תושבי הארץ הערבים<ref>"כמה נאה אידיליא זו! אלא שקשה מעט להבין, איך התחכמה החברה החדשה למצוא אדמה מספקת לכל המיליונים מבני ישראל אשר שבו מן הגולה, אם כל האדמה שהיו הערביאים עובדים לפנים, כלומר רוב האדמה הטובה שבא״י, נשארה בידם גם עתה „ולא ניטל מהם כלום“…".</ref>. אך עיקר זעמו של אחד העם נסב על הצביון ה[[קוסמופוליטיות|קוסמפוליטי]] של אותה מדינה, הנעדר כל ייחוד עברי; מטרתה של המדינה החדשה, מאשים אחד העם את הרצל, היא לחקות אומות ומדינות זרות, בייחוד אירופאיות, ולוותר כליל על הייחוד הלאומי-יהודי של העם, שפתו, ספרותו ותרבותו.

[[מקס נורדאו]], שהיה יד ימינו של הרצל ושותפו ל[[ציונות מדינית|חזון הציוני]], חשש מהשפעתו הגדולה של אחד העם על היהודים ב[[מזרח אירופה]], ופרסם בעיתון "[[הצפירה]]" מאמר בשם: "אחד העם על אלטנוילנד"{{הערה|מכס נורדאו, "אחד העם על אלטנוילאנד", הצפירה (1903), 13 - 17 במרץ}}. נורדאו תקף את אחד העם בחריפות:

{{ציטוט|תוכן=דבר טוב יש באחד-העם: הוא כותב עברית טובה ומהירה. זה ראוי לתהלה. ואולם חבל, כי בעברית היפה הזאת אין לו כל מאומה להגיד, לחלוטין כל מאומה. 'מחקריו' (Essays) כביכול, הם אך פטומי מלין, אשר אין מלה בלשוני לסמן את אפיסותם המתרברבת. זו היא ערבוביה של מלים-מקשקשות, סתומות וחטופות [[פיליטון|מהפוליטוניסטים]] האירופיים, תהו ובהו של דרכי-דבור אשר לשווא נחפש בהם רעיון אחד ברור, מסומן היטב, משוכלל בהגיון ומובן לקורא.}}

אחד העם הגיב לטענותיו של נורדאו במאמר "החטא ועונשו" שפורסם ב"השילוח"{{הערה|אחד העם, "[http://benyehuda.org/ginzberg/Gnz064.html החטא ועונשו]", '''השילוח''' (1903) י"א, חוב' ס"ד, עמ' 393–402}}. הוא נמנע מהכפשות אישיות, אך כפי שמרמזת הכותרת של המאמר (כש"החטא" מתייחס לכך שהעז לבקר את הרצל), לא נמנע מציניות ומביקורת תקיפה. חילופי הדברים הקשים גררו מיד מאמרים בעד ונגד, מחאות חריפות, ותוך זמן קצר התהוו שני מחנות: מחנה של תומכי הרצל ונורדאו כנגד מחנה תומכיו של אחד העם{{הערה|{{צ-ספר|מחבר = שולמית לסקוב|שם = חיי אחד העם|מו"ל = הספרייה הציונית|שנת הוצאה = 2006}}{{הבהרה|חסר מראה מקום}}}}. ל[[מחלוקת|פולמוס]] הייתה משמעות גדולה, מעבר למחלוקת אישית בין נורדאו (שייצג את הרצל) לבין אחד העם. ראשית, הוא הצביע על היריבות, שהייתה קיימת מזה שנים בין היהודים המעורים בתרבות האירופית, שהתגוררו ב[[מערב אירופה]], לבין אלו שהתגוררו במזרח אירופה וגדלו באווירה מסורתית מאוד, ושאותם כינו הראשונים בזלזול "[[אוסטיודן]]". הרצל עצמו רמז בספר על משלח ידם הנפוץ של יהודי המזרח, באומרו: "לא רצינו להיות עם של חנוונים". ושנית, הייתה סכנה אמיתית לפילוג ממשי בין המחנות, שבעקבותיו עלול היה לקרוס כל הרעיון הציוני, שהתבסס על גיוס ותמיכה של המזרחיים.

[[נחום סוקולוב]], עורך "[[הצפירה]]", שבה התפרסם חלק גדול מהמאמרים בעד ונגד, ה[[עצומה|פטיציות]], ה[[מחאה|מחאות]], דברי התמיכה ודברי השטנה – פרסם [[פיליטון]] על הנושא במדורו "משבת לשבת", כאשר הוא מציג את עצמו כחנווני התוקף את אנשי הרוח המתנשאים, אך אינו מהסס גם לנזוף באיש מן המתנגחים הלהוטים מדי. סוקולוב היה אמנם תומך נלהב של הרצל ורעיונו הציוני, והיה גם זה שתרגם את "אלטנוילאנד" לעברית, אך הוא היה חייב לשמור אמונים ללקוחות של עיתונו ול"מעמד" האוסטיודן אליו השתייך. בין היתר כתב:

{{ציטוטון|ובכל רגע רץ בא ומציע לפני: חתום ידך על [[מחאה]] זו, חתום ידך על מחאה אחרת. ב[[יידיש|לשון-אם]] [ביידיש] אומר לכם: 'חלומותי הרעים לראשיכם, לידיכם ולרגליכם!' גם אני מוחה! אבל אין אני מוחה לא כנגד מר מאקס נורדא ולא כנגד מר אשר גינצבורג, כי אם כנגד כל המחאות}}, אבל מיד הוא מוסיף ואומר: {{ציטוטון|וכנגד העניין אשר אתם בעריצותכם עושים אותו לכלי מפץ בחשבכם כי הדבר הנוגע לכם נוגע אל כל העם}}{{הערה|נחום סוקולוב, "משבת לשבת", '''הצפירה''' (1903), 17 באפריל}}. משמע, סוקולוב כועס באופן אישי על שני האישים הידועים, שהופכים את חילוקי הדעות הקשים ביניהם לסכנת פילוג בקהילה היהודית בכלל, ובתנועה הציונית בפרט.

עוד בטרם גווע הפולמוס לגמרי, התכנס ב[[בזל]] [[הקונגרס הציוני העולמי השישי|הקונגרס הציוני השישי]], בו הציע הרצל את רעיון [[תוכנית אוגנדה|אוגנדה]] והפילוג בין מחנה הרצל ומחנה אחד העם הגיע לכלל משבר ממשי.

==הקמת הטכניון ומלחמת השפות==
[[קובץ:Haifa, Construction of the Technion ,1912.jpg|ימין|ממוזער|250px|בניית הטכניון בחיפה, צילום משנת [[1912]]]]
[[קובץ:Madatech01.JPG|ימין|ממוזער|250px|מבנה הטכניון הישן במבט פנורמי, [[2008]]]]
[[קלונימוס זאב ויסוצקי|קלונימוס ויסוצקי]], יצרן התה הגדול, שהיה גם נותן העבודה של אחד העם וגם אחד המעריצים הגדולים שלו, נפטר בשנת 1904 והותיר בצוואתו סכום של 100,000 רובל לצורך הקמת מוסד תרבותי-חינוכי חדש. הוא מינה את בנו, חתנו, הרב [[הלל צייטלין]] ואחד העם להחליט על דרך הביצוע{{הערה|{{צ-ספר|מחבר = יוסף גולדשטין|שם = אחד העם; ביוגרפיה,|עמ= עמ' 331 -332;  335 - 340|מו"ל = כתר|שנת הוצאה = 1992}}}}. [[חברת עזרה של יהודי גרמניה]], בראשותו של ד"ר [[פאול נתן]], שכבר הקימה בתי ספר בארץ ישראל, כמו למשל [[בית הספר למל|בית ספר "למל"]] בירושלים, הצטרפה אף היא למיזם וגייסה תרומות למפעל הגדול. במהלך הזמן הצטרפו למימון גם התורם אמריקני, [[יעקב שיף]] ו[[קרן קיימת לישראל|הקרן הקיימת לישראל]]{{הערה|{{קישור כללי|הכותב = אגודת דורשי הטכניון בישראל|כתובת = http://its.technion.ac.il/aTechnionKortorion.php|כותרת = הקמת הקורטוריון והשגת תרומות ראשוניות|אתר = הטכניון - מכון טכנולוגי לישראל|תאריך = |תאריך_וידוא = 2016-01-27|archive-date = 2016-03-03|archive-url = https://web.archive.org/web/20160303193217/http://its.technion.ac.il/aTechnionKortorion.php|url-status=dead}}}}.

אחד העם התעקש על מיקומו של המוסד החינוכי החדש ב[[ארץ ישראל]] וד"ר נתן אף תמך בו, על אף היותה של חברת "עזרה" לא ציונית. הם החליטו להקים מוסד טכנולוגי גבוה בחיפה, הטכניקום, שלימים נקרא [[הטכניון - מכון טכנולוגי לישראל|הטכניון]]. הגוף הממונה (קורטוריון - הנהלה, חבר נאמנים) היה מורכב מנציגי ויסוצקי ו"עזרה" ואנשי ציבור, שבראשם עמדו אחד העם, [[יחיאל צ'לנוב|צ'לנוב]] ו[[שמריהו לוין]]. כל הצדדים הסכימו על היעד הטכנולוגי הנדרש של הטכניון, אך המחלוקת הגדולה התפתחה על צביונו של המוסד. אנשי "עזרה" דרשו שהמוסד יהיה יהודי, אך לא יזוהה עם המפעל הציוני. הם ראו בפרויקט גורם חשוב שיתרום לקידום החינוכי והתרבותי של החברה היהודית בכללותה. ואילו אחד העם, לעומתם, התעקש שהטכניון יהיה מוסד לאומי, אבל לא יזוהה עם ה[[ציונות מדינית|תנועה הציונית]]. לדברי ההיסטוריון [[יוסף גולדשטיין (היסטוריון)|יוסף גולדשטיין]], קיווה אחד העם שהטכניון ישמש "קרש קפיצה ליצירת מרכז רוחני בארץ ישראל"{{הערה|יוסף גולדשטין, שם, עמ' 336}}. שמריהו לוין תמך בו.

המלחמה על עבריותו של הטכניון, שכונתה גם [[מלחמת השפות]], גברה משהקימו את התיכון על ידו. אחד העם הבין שיתקשו ללמד בעברית במוסד המדעי הטכני הגבוה, עקב חסך ברור של [[אוצר מילים]] עבריות בנושא, אך לא היה מוכן לוותר על השפה העברית בבית הספר התיכון. המתנגדים טענו שאין תחליף מדעי לשפה הגרמנית, מלבד ההוראה במקצועות העבריים המובהקים. ב-1912 גבר הוויכוח בשאלת השפה שתונהג בטכניון ופרץ מעבר למסגרת הפרויקט. הרוחות להטו, ישיבות והחלטות התחלפו וגבר החשש שהדברים יגיעו לידי משבר ולקריסת הפרויקט. [[ההסתדרות הציונית העולמית|ההסתדרות הציונית]] וראשי מערכת החינוך הצטרפו למאבק והחמירו את הדרישות העבריות; הם דרשו שלא רק בתיכון, אלא גם בטכניון תהיה שפת ההוראה בעברית{{הערה|{{קישור כללי|הכותב = בן יהודה ואחרים|כתובת = http://www.reali.org.il/?attachment_id=2261|כותרת = גילוי דעת|אתר = בית הספר הריאלי, חיפה|תאריך = }}}}.

לנוכח התנגדות מוחלטת של השותפים התפטרו אחד העם, שמריהו לוין וצ'לנוב מהוועדה. פעולתם הנחרצת ודבריהם "משום שאנחנו רואים בתחיית עם ישראל, תרבותו ושפתו הלאומית בארץ ישראל, את האידיאל הכי גדול שלנו, מוכרחים אנו לדרוש שכל המוסדות החינוכיים בארץ ישראל יהיו מכוונים לשאיפה זו"{{הערה|{{צ-ספר|מחבר = יעקב בן יוסף|שם = מלחמת השפות; המאבק לעברית, 1914|מו"ל = אוצר המורה|שנת הוצאה = תשמ"ה}}}}, הדהדו בציבור והם הפכו לגיבורי היום{{הערה|{{החרות|נ.ס.|מי לעברית אלינו|19131110|6|וראו גם מאמרים אחרים באותו הגליון}}}}. יוסף גולדשטיין מעיר שפעולתו האינטנסיבית עד כדי אובססיה של אחד העם בנושא הטכניון, חיזקה את מעמדו הגבוה, שהחל להתרופף קמעה עקב היעדרויות רבות שנבעו ממחלות כאלו ואחרות. מלחמתו של אחד העם ותומכיו הייתה בעיקרה על הצביון הלאומי של החינוך היהודי, ולא בכדי עסק בו אחד העם במסירות שכזו. מאות מכתבים ומספר מאמרים עסקו בנושא הטכניון, אך בעת ובעונה אחת גם הדגישו מדי פעם את התנערותו הברורה של אחד העם מזיקה כלשהי לתנועה הציונית של הרצל, על אף פעילותו הלאומית הנמרצת{{הערה|{{קישור כללי|הכותב = אחד העם|כתובת = http://benyehuda.org/ginzburg/letters_1914.html|כותרת = לקט מקרי של אגרות משנת 1914 בנושא הטכניון|אתר = פרוייקט בן יהודה|תאריך = |תאריך_וידוא = 2016-01-27|archive-date = 2016-02-02|archive-url = https://web.archive.org/web/20160202213326/http://benyehuda.org/ginzburg/letters_1914.html|url-status=dead}}}}{{הערה|{{החרות|אחד העם|גדולי ישראל, חכמיו וסופריו;  ע"א {{ללא קוד ויקי|[צ"ל על דבר?]}} השפה העברית בבה"ס בא"י, כתבה בעיתון "החרות"|19140119|5}}}}{{הערה|{{הפועל הצעיר|אחד העם|תשובתו של אחד העם|19100622|25}}}}.

בסופו של דבר פעלו גלגלי ההיסטוריה וחרצו את גורל הוויכוח המר: עם תום [[מלחמת העולם הראשונה]] וכיבוש הארץ על ידי הבריטים, תם גם חלקה של "עזרה" הגרמנית בטכניון, והנכס נקנה ממנה על ידי ההסתדרות הציונית{{הערה|{{צ-ספר|מחבר = שולמית לסקוב|שם = חיי אחד העם|מו"ל = הספרייה הציונית|שנת הוצאה = 1996, עמ' 404 - 459}}}}. שפת ההוראה בטכניון נקבעה רשמית כשפה העברית בקונגרס ה-13. הטכניון נפתח רשמית ב-1925.

== ביקורים בארץ ישראל ==
[[קובץ:אחד העם בביקורו בארץ ישראל.jpg|250px|ממוזער|שמאל|אחד העם בביקורו בארץ ישראל, 1911]]
[[קובץ:Ahad Haam tomb.JPG|שמאל|ממוזער|150px|קברו של אחד העם ב[[בית הקברות טרומפלדור]]]]
עוד טרם עלייתו לארץ, ביקר אחד העם בארץ ישראל מספר פעמים, ופרסם דו"חות המתארים את התקדמות ההתיישבות היהודית בארץ. הדו"חות נכתבו ברובם בנימה שלילית וביקורתית, ותיארו רעב, מתיחות ביחסים עם הערבים, אבטלה, וירידה מהארץ.

בחיבורו "אמת מארץ ישראל"{{הערה|{{פרויקט בן-יהודה|זיהוי=1153|שם=אחד העם|שם היצירה=אמת מארץ ישראל}}}}, שנכתב ב-1891, זמן קצר אחרי ביקורו בארץ, הוא תיאר את המחסור באדמות פנויות להתיישבות יהודית:
"רגילים אנו להאמין בחו"ל, כי ארץ ישראל היא עתה כמעט כולה שוממה, מדבר לא זרוע, וכל הרוצה לקנות בה קרקעות יבוא ויקנה כחפץ לבו. אבל באמת אין הדבר כן. בכל הארץ קשה למצוא שדות-זרע אשר לא יזרעו; רק שדות-חול או הרי-אבן, שאינם ראויים אלא לנטיעות, וגם זה אחר עבודה רבה והוצאות גדולות לנקותם ולהכשירם לכך, - רק אלה אינם נעבדים, מפני שאין הערביים אוהבים לטרוח הרבה בהווה בשביל עתיד רחוק. ועל כן לא בכל יום אפשר למצוא אדמה טובה למקנה. לא לבד האיכרים, כי אם גם בעלי אחוזות גדולות אינם מוכרים בנקל אדמה טובה שאין בה כל מגרעת."

באותו חיבור הזהיר אחד העם גם מפני יחס לא הולם ל[[ערביי ארץ ישראל|ערביי הארץ]], במילים חריפות: "רגילים אנו להאמין בחו"ל, כי הערביים הם כולם פראי מדבר, עם הדומה לחמור, ואינם רואים ואינם מבינים את הנעשה מסביב להם. אבל שגיאה גדולה היא. הערבי, ככל בני שם, הוא בעל שכל חד ומלא ערמה... עלינו להיות זהירים בהנהגתנו עם עם נכרי שאנו באים לגור בתוכו מחדש, להתהלך איתו באהבה וכבוד, ואין צריך לאמר בצדק ובמשפט. ומה עושים אחינו בארץ ישראל? ההפך ממש! עבדים היו בארץ גלותם, ופתאום הם מוצאים עצמם בתוך חרות בלי גבול, חרות פרועה, שיכולה להימצא רק בארץ כטורקיא. השינוי הפתאומי הזה הוליד בלבם נטייה לדיספוטיסמוס (עריצות), כאשר יקרה תמיד ל'עבד כי ימלוך'".

==לקריאה נוספת==
* [[אריה (לאון) סימון]] ו[[יוסף אליהו הלר]], '''אחד העם: האיש, פעלו ותורתו''' ירושלים: [[הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס]], תשט"ז (1955)
* [[יוחנן טברסקי (סופר)|יוחנן טברסקי]], '''אחד-העם, סיפור ביוגרפי''', הוצאת עוגן על ידי ההסתדרות העברית באמריקה, ניו-יורק, 1941 {{ULI|004092660}}
* [[יוסף גולדשטיין (היסטוריון)|יוסף גולדשטיין]], '''אחד העם והרצל''', הוצאת מרכז דינור לחקר תולדות ישראל ו[[מרכז זלמן שזר]] לחקר העם היהודי, 2012
* [[שולמית לסקוב]], '''חיי אחד העם''', [[ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב]] ו[[הספרייה הציונית]], 2006
* שולמית לסקוב, '''"הריב על אודות אלטנוילנד"''', הציונות; מאסף לתולדות התנועה הציונית והישוב היהודי בארץ ישראל, 1990, כר' ט"ו, עמ' 35–53
* שולמית לסקוב, '''מכתבים בענייני ארץ-ישראל (1926-1891)''', [[הוצאת יד יצחק בן-צבי]], ו[[ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב]], תש"ס-2000
* יוסף גולדשטיין, '''אחד העם: ביוגרפיה''', ירושלים: [[כתר הוצאה לאור]], 1992
* ח.נ. [[חיים נחמן ביאליק|ביאליק]], '''אחד העם''', [[מאזנים (כתב עת)|מאזנים]] חוברת מב, שבט תר"ץ (1930)
* ח.נ. [[חיים נחמן ביאליק|ביאליק]], '''על אחד העם, זכרונות''', מאזנים כרך ד חוברת לב, שבט תרצ"ג
* [[משה גרנות]], '''ואם אחד העם טעה?''', מאזנים כרך ע"ג חוברת 1, תשרי תשנ"ט
* י.ח. [[יהושע חנא רבניצקי|רבניצקי]], '''אחד-העם ו[[מכס נורדאו]]''', מאזנים כרך א חוברת ד, אדר שני תרפ"ט
* [[זלמן אפשטיין]], '''[[לילינבלום]] במלחמתו עם אחד-העם''', מאזנים כרך ג חוברות מו-מז, ניסן תרצ"ב
* [[יהושע חנא רבניצקי]], '''לקט - לקוטים מתוך מאמריו ואגרותיו של אחד העם''', הוצאת "בית אחד העם" על ידי "דביר", תל אביב, תרצ"ח, 1937.
*[[יהודה גור|יהודה גרזובסקי]], '''אחד העם ויחסו אל הדבור העברי''', תל אביב תרפ"ז.
* [[יצחק שלו]], '''ערכו החינוכי של אחד העם לגבי "הצבר"''', מאזנים כרך כו חוברת ד, אב תשט"ז
* יעקב בן יוסף, '''מלחמת השפות; המאבק לעברית 1914''', [[אוצר המורה]], תשמ"ה
* [[סטיבן זיפרשטיין]], '''נביא חמקמק: אחד העם ומקורות הציונות''', [[עם עובד|הוצאת עם עובד]], 1998
* [[אניטה שפירא]], "אחד העם: הפוליטיקה של סובלימציה", בתוך ספרה: '''יהודים חדשים יהודים ישנים''', הוצאת עם עובד, 1997, עמ' 318–328.
* יחיאל אלפרד גוטשאלק, '''אחד-העם והרוח הלאומי''', ירושלים: הספרייה הציונית, 1992.
* רינה חבלין, '''מחויבות כפולה: זהות יהודית בין מסורת לחילון בהגותו של אחד-העם''', בני ברק: הקיבוץ המאוחד, 2001.
* Israel Kipen. Ahad Ha-am: The Zionism of the Future. (Kindle Edition) Hybrid Publishers (April 1, 2013)

==קישורים חיצוניים==
{{מיזמים|ויקיציטוט=אחד העם|ויקיטקסט=מחבר:אחד העם|ויקישיתוף=Category:Asher Hirsch Ginsberg|שם ויקישיתוף=אחד העם}}
{{פרופילי קולנוענים-מוזיקאים}}
* [https://thebank.org.il/achad-haam/ אחד העם], באתר הבנק [[אוצר התיישבות היהודים]]
* {{מרחב}}
* {{דף שער בספרייה הלאומית|987007257436605171}}
* {{בריטניקה}}

=== כתביו ===
* {{פרויקט בן-יהודה|נתיב=ginzberg}}
* {{סימניה סופר|66401}}
* {{הספרייה הדיגיטלית|אחד העם|על פרשת דרכים - חלק ראשון מהדורה שנייה|990011673710205171|ברלין, [[תרס"ב]], הוצאת חברת [[אחיאסף]] מוורשה}}
* {{הספרייה הדיגיטלית|אחד העם|מאמרים נבחרים|990011673660205171|הוצאת אגודת הסופרים, תל אביב, תרפ"ו}}
* {{הספרייה הדיגיטלית|אחד העם|אגרות אחד העם - חלק ראשון 1896–1898|990011673590205171|הוצאת יבנה, ירושלים, תרפ"ג}}
* {{סופר פרויקט גוטנברג}}

=== אודותיו ===
* {{רמב"י נושא|אחד העם, 1856-1927|רשימה=כן}}
* [http://www.knesset.gov.il/lexicon/heb/echad_haam.htm אחד העם] באתר [[הכנסת]]
* [http://www.jafi.org.il/education/100/hebrew/people/echad.html אחד העם] באתר [[הסוכנות היהודית]]
* [https://gnazim.org/אחד-העם-1927-1856/ הצצה לארכיונו של אחד העם] באתר [[מכון גנזים|מכון גנזים של אגודת הסופרים]]
* {{מטח||אחד העם|5510|מתוך: אתר [[הסוכנות היהודית]]}}
* {{מטח|מתיה קם|אחד העם - שבת וציונות|7147}}
* {{מטח|[[יוסף גורני]]|חיבת ציון: אותו מבט ומבט נוסף|36|מתוך: '''[[עת־מול]]''', גיליון י"ח 5 (109), יוני 1993}}
* {{אנצ דעת|1134|גינצברג אשר; אחד העם}}
* {{דרו|ו|22|גינצבורג, אשר|עמודים=20–21}}
* [[משה גליקסון]], [http://benyehuda.org/gluckson/ginz_essays.html#_edn1 אחד העם] (הקהק"ל, מהדורה ב', ת"ש), ב[[פרויקט בן-יהודה]]
* {{הציונות|יוסף לנג|'לאימות אדמתית' ו'ציונות רוחנית' ועברית שביניהן: על יחסי אחד העם ובן יהודה|כג/12|כ"ג, 2002, עמ' 280-195}}
* {{קתדרה|[[יוסף גולדשטיין (היסטוריון)|יוסף גולדשטיין]]|לתולדות מסעו הראשון של אחד העם: אמת מארץ-ישראל?|46.6|46, דצמבר 1986, עמ' 108-91}}
* {{אנצ רוסית|10335}}
* {{קתרסיס|[[חיים יהודה רות]]|מבוא לכתבי אחד-העם|201|11, אביב תשס"ט 2009}}
* {{הארכיון הציוני}}
* קובי דנה, [https://web.archive.org/web/20150104013609/http://www.e-mago.co.il/magazine-951.htm "לא זה הדרך" - עיונים בכתבי אחד העם], מגזין אימגו, 2013
* קובי דנה, [https://www.zionism.org.il/עיונים-בכתבי-הציונות-על-פרשת-דרכים-הצ-2/ על פרשת דרכים: הציונות הרוחנית של אחד העם], שבעים פנים לציונות. 2017.
* {{כתב העת ישראל|רינה חבלין|בין מסורת לחילון: זהות יהודית מודרנית בהגות אחד-העם|2|Hevlin|חוברת 2, סתיו תשס"ג, 2002}}
* [[אבנר הולצמן]], [https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/99995027.php השלח; מכתב עתי חודשי לספרות, למדע ולענייני החיים,] תרגם לעברית: יוסף גלרון-גולדשלגר, [[לקסיקון הספרות העברית החדשה]]
* {{יוטיוב|fHc0AL3qh2I|שם= הרצל ואחד העם: מנהיגות מערבית ומזרחית בתנועה הציונית. ד"ר יצחק קונפורטי}}
* [[בנימין זאב הרצל]], [http://benyehuda.org/herzl/tel_aviv.html תל אביב, תרגום של אלטנוילנד בידי נחום סוקולוב], [[פרויקט בן-יהודה]]
* {{הצפירה|נחום סוקולוב|משבת לשבת|19030417|6}}
* [[שמריהו לוין]], '''[http://benyehuda.org/shmaryahu/milxemet_hasafot.html בימי מלחמת השפות בארץ ישראל]''' פרויקט בן-יהודה
* [http://mevakrim.hebrew-academy.org.il/2015/03/17/אשר-צבי-גינצבורג-אחד-העם-2/ אשר צבי גינצבורג] {{Webarchive|url=https://web.archive.org/web/20160630043816/http://mevakrim.hebrew-academy.org.il/2015/03/17/אשר-צבי-גינצבורג-אחד-העם-2/ |date=2016-06-30 }}, באתר [[האקדמיה ללשון העברית]]
* {{הספרנים|חן מלול|כשאחד העם עבר לגור ברחוב אחד העם|ehad-haam|02.01.2018}}
* {{תל אביב 100|עידו ששון|ironiko/first/1_AAM|בית מוסינזון (בית אחד העם)}}
* {{הספרנים|חן מלול|הצצה למחברת התרגילים בערבית של אחד העם|ahad_haam|07.05.2018}}
* {{סרטונים}} [https://jfc.org.il/news_journal/27411-2/93203-2/ אזכרה לאחד העם, 1935], באתר [[ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים]]
* [[זיוה שמיר]], [https://www.zivashamir.com/post/הציונות-הרוחנית-והשגיה-המעשיים "הציונות הרוחנית" והישגיה המעשיים- מבט אחר על אחד-העם], אתר [https://www.zivashamir.com מב"ע], ינואר 2024
== ביאורים ==
{{ביאורים}}

== הערות שוליים ==
{{הערות שוליים}}

{{ציונות}}

{{בקרת זהויות}}

[[קטגוריה:ראשוני הציונות]]
[[קטגוריה:חובבי ציון]]
[[קטגוריה:משתתפי הקונגרס הציוני העולמי הראשון]]
[[קטגוריה:פעילים ציונים באוקראינה]]
[[קטגוריה:חבורת אודסה]]
[[קטגוריה:סופרים יהודים הידועים בשם עט]]
[[קטגוריה:סופרים כותבי עברית]]
[[קטגוריה:סופרים יהודים אוקראינים]]
[[קטגוריה:סופרי תקופת התחייה]]
[[קטגוריה:עיתונאים כותבי עברית]]
[[קטגוריה:סגל המליץ]]
[[קטגוריה:אנשי העלייה השלישית]]
[[קטגוריה:אוטודידקטים יהודים]]
[[קטגוריה:מסאים יהודים]]
[[קטגוריה:רטוריקנים ונואמים יהודים]]
[[קטגוריה:אגודת בני משה]]
[[קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות טרומפלדור]]
[[קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל]]
[[קטגוריה:מייסדי הטכניון]]
[[קטגוריה:ארץ-ישראלים שנולדו ב-1856]]
[[קטגוריה:ארץ-ישראלים שנפטרו ב-1927]]