הצגת המקור של הדף "החומה האטלנטית"

[[קובץ:Atlantic-Wall.jpg|שמאל|ממוזער|250px|מפת החומה האטלנטית]]
[[קובץ:Søndervig, Denmark, Deutsche Bunker Atlantikwall 8408.jpg|שמאל|ממוזער|250px|בונקר גרמני על חוף הים ב[[דנמרק]]]]
[[קובץ:German World War II tower Jersey.jpg|שמאל|ממוזער|250px|[[מגדל תצפית]] גרמני באי [[ג'רזי]]]]
[[קובץ:Bundesarchiv Bild 101I-719-0240-26, Pas de Calais, Atlantikwall, Panzersperren.jpg|שמאל|ממוזער|250px|[[בזנ"ט]]ים (קיפודים צ'כים), פרוסים בקרבת [[קאלה]], החומה האטלנטית, 1944]]
'''החומה האטלנטית''' (ב[[גרמנית]]: '''Atlantikwall''') היא כינוי למערך ההגנה שהקים [[הרייך השלישי]] לאורך [[חוף|חופי]] מערב אירופה בשנים 1942–1944 במהלך [[מלחמת העולם השנייה]] על מנת למנוע מ[[בעלות הברית]] אפשרות פלישה ל[[אירופה]] היבשתית בדרך זו.

==הסיבות לבניית החומה==
לאחר כישלון [[הקרב על בריטניה]] החליט [[היטלר]] להפנות את מאמציו מהחזית המערבית אל עבר תכנון [[מבצע ברברוסה]] מתוך אמונה שהקרב מול [[ברית המועצות]] יוכרע במהרה. מבצע ברברוסה לא עמד ביעדי ההכרעה ולאחר המפלה ב[[קרב סטלינגרד]] היה ברור שהמלחמה בחזית המזרחית לא תוכרע תוך זמן קצר ושרוב המשאבים הצבאיים ימשיכו להישלח למזרח כדי להתמודד עם ברית המועצות. עם הצטרפות [[ארצות הברית]] ל[[מלחמת העולם השנייה]] ב-[[1941]], סכנת הפלישה מבריטניה לשאר אירופה הפכה ממשית. היטלר הכיר בכך שגרמניה לא תוכל להתמודד עם מלחמה בחזית נוספת. בעקבות [[הפשיטה על סן-נאזר|הפשיטה]] של כוחות קומנדו בריטיים ב[[סן-נאזר]] שב[[הלואר האטלנטי|חבל הלואר]] במרץ 1942, הוא הוציא את "הנחיית הפיהרר מספר 40" ב-[[23 במרץ]]{{הבהרה|הפלישה בוצעה ב-28 במרץ 1942, כלומר כשבוע לאחר התאריך המופיע כאן כתאריך הוצאת ההנחיה שהוצאה '''בעקבות''' הפלישה. יש לבדוק את נכונות תאריך הצו, או לחלופין את היותו צו שניתן לאחר הפלישה}}, שציוותה על הקמת ביצורים לאורך חופי [[מערב אירופה]] על מנת לעצור כל ניסיון פלישה אנגלו-אמריקאי{{הערה|Zaloga, Steven. '''D-Day Fortification in Normandy''', Osprey 2005. p.6|כיוון=שמאל}}. ביצורים אלה נודעו בשם "החומה האטלנטית". הוא ציווה שההגנה תהיה כל כך מסודרת והיחידות כל כך יעילות, שכל ניסיון פלישה יתנפץ לפני הנחיתה או מיד אחריה.

באוגוסט 1942 ערך היטלר דיון בהשתתפות הרייכסמיניסטר [[אלברט שפר]] (הממונה על ארגון הבנייה הנאצית, [[ארגון טודט|הטודט]]) ובכירים מפיקוד המערב. הוא הורה להכין את ביצורי הקבע החזקים ביותר שניתן לכל אורך החוף הנתון לשליטה נאצית (3,800 קילומטרים), מגבול צרפת עם [[ספרד]] בדרום ועד גבול [[נורווגיה]] עם [[פינלנד]] בצפון; הוא רצה 15,000 נקודות מבוצרות שיאוישו ב-300,000 מגנים, והורה להשלים את בניית הביצורים עד ה-[[1 במאי]] [[1943]], המועד המוקדם ביותר בו צפויה פלישה{{הערה|Zaloga, pp.6-7|כיוון=שמאל}}. כישלון [[הפשיטה על דייפ]] באוגוסט 1942, הודות להגנה הגרמנית בחופים, העצים אצל היטלר את האמונה בחשיבותה של החומה האטלנטית.

ככל שחלף הזמן הידרדר מצבה של גרמניה. הרוסים התקדמו בחזית המזרחית וכדי לעצור אותם נדרשו כוח אדם ומשאבים נוספים. היטלר האמין כי סיכול הנחיתה יהיה הגורם המכריע של המלחמה כולה, וכי אם ייכשל ניסיון הפלישה, לא ינסו בעלות הברית לפלוש שוב לעולם, ואז יוכל הוורמאכט להעביר עשרות [[אוגדה|דיוויזיות]] לחזית המזרח ולהטות את המצב שם לטובתו.

==בניית החומה==
על תכנון ובניית החומה האטלנטית הופקד [[ארגון טודט]], שלפני כן כבר עבד על יצירת [[קו_זיגפריד|קו זיגפריד]] בגבול צרפת-גרמניה בשנים 1938 - 1942. אלפי [[עובדי כפייה]] אולצו לבנות את ה[[ביצורים]] בחופי [[בלגיה]] וצרפת אשר לאורך [[תעלת למאנש]].

בעיני רוחו דמיין היטלר את החומה האטלנטית כקו ביצורים אימתני לאורך כל חופי מערב ו[[צפון אירופה]]. הוא רצה 15,000 נקודות בצורות שיאוישו ב-300,000 מגנים, אך המציאות הייתה שונה בתכלית. מרבית החופים היו מבוצרים ומאוישים בדלילות בתחילת 1944, מלבד אזור [[פה-דה-קאלה]] (שם הייתה החומה האטלנטית קרובה ביותר לתיאור התעמולה הגרמנית: מצודה בלתי חדירה).

בנובמבר 1943 הטיל היטלר את משימת שיפור ביצורה של החומה האטלנטית בתעלה על [[פילדמרשל]] [[ארווין רומל]], אחד ממפקדי השריון המוכשרים של גרמניה, ומינה אותו למפקד [[קבוצת ארמיות B]] בינואר 1944{{הערה|Zaloga, עמ' 8}}. רומל האמין שביצורם של החופים הכרחי על מנת לעצור את הפלישה המתקרבת, שלאור ריכוזי הכוחות הגדולים בבריטניה הייתה צפויה בחודשים הקרובים. תחת פיקודו של רומל הואץ קצב הבנייה, ונבנו בונקרים וביצורים בכל קטע חוף שהתאים אפילו במידה מועטה ל[[נחיתה אמפיבית]]. קו ההגנה הראשון מול החוף הכיל [[מוקש]]ים מעוגנים בתעלה. המכשולים ברצועת ה[[גאות]] החלו במה שכונה [[שערים בלגיים]], מבנים דמויי שער עשויים ממסגרות [[ברזל]] בגובה של כשלושה מטרים, שהוצבו במים כ-150 מטרים מקו שיא הגאות. למבנים הוצמדו מוקשי צלחת 'טלר' (Teller), מוקשים נגד טנקים, או [[פגז]]י [[ארטילריה]]. אחריהם, כמאה מטרים מקו שיא הגאות, נגררו קורות כבדות לתוך המים והונחו כשהן מכוונות אל הים. במרחק שבעים מטרים מהחוף הכילה חגורת המכשולים העיקרית [[בזנ"ט|קיפודים צ'כיים]], שנועדו לקרוע את תחתיתן של נחתות. עד רגע הפלישה זרעו הגרמנים מיליוני מוקשים בצפון צרפת. כדי להכביד על נחיתת כוחות מוטסים, הוצפו במים שטחים נמוכים ונזרעו מוקשים ומכשולים הרחק מעבר לקו החוף. בשטחים הפתוחים הראויים לנחיתת [[דאון|דאונים]] ננעצו קורות באורך שלושה מטרים בקרקע שכונו "האספרגוס של רומל".

החומה האטלנטית מעולם לא הושלמה למרות המאמצים הכבירים שהושקעו בבנייתה. הסיבה לכך היא שלגרמנים לא היה מושג היכן בעלות הברית מתכננות לפלוש, ואי לכך היה צורך לבצר [[קו חוף]] באורך אלפי קילומטרים. כמו כן, הגרמנים האמינו שהמקום הסביר ביותר בו תתרחש הפלישה הוא פה-דה-קאלה (הודות למבצע [[הונאה צבאית|הונאה]] נרחב של בעלות הברית, [[מבצע פורטיטיוד]]) והשקיעו את מרב מאמציהם בביצור אזור זה. סיבה נוספת טמונה בקשיים של הגרמנים להעביר חומרי בנייה (ברזל, מלט וחול) לחזית, כתוצאה מהרס שיטתי של התשתיות בגרמניה ובצרפת ב[[הפצצה אסטרטגית|הפצצות]] בעלות הברית ופעילות [[חבלה (פעילות מלחמתית)|חבלנית]] מצד [[תנועת ההתנגדות הצרפתית]].

בסופו של דבר, החומה האטלנטית לא מילאה את ייעודה, כאשר עיכבה באופן מינורי בלבד את נחיתת [[בעלות הברית]] במהלך [[הפלישה לנורמנדי]].

==הפולמוס בנוגע לטקטיקת ההגנה הרצויה של הכוחות הגרמניים==
[[רומל]] האמין שהביצורים הקבועים יוכלו רק לעכב את ההסתערות של חיילי [[בעלות הברית]], לא להדוף אותה. הוא חשב שלכך תידרש התקפת נגד מהירה ביום הפלישה עצמו, על ידי דיוויזיות ניידות של רגלים ושריון שיהדפו את ההסתערות על קו המים. לתפיסתו, עשרים וארבע השעות הראשונות של הפלישה תהיינה המכריעות, כי אם יינתן לאויב להקים [[ראש גשר]] איתן, יהיה כמעט בלתי אפשרי לסלקו מהיבשה{{הערה|אנדרו רוברטס, '''סערת המלחמה''', הוצאת כנרת זמורה ביתן דביר, 201'. עמ' 422}}. על סמך ניסיונו ב[[המערכה בצפון אפריקה|מערכה בצפון אפריקה]], רומל סבר כי עתה, לאחר שבעלות הברית השיגו [[עליונות אווירית]] מוחלטת ב[[צפון-מערב אירופה]], יש להציב את דיוויזיות הפאנצר קרוב ככל האפשר לחופים, בעמדות מחופרות, מאחר שאם תורחקנה מהחזית לצורך מתקפת-נגד הן לעולם לא יצליחו להגיע לקרב בזמן כדי להכריעו, בגלל שליטת בעלות הברית באוויר.

מפקד חזית המערב, פילדמרשל [[גרד פון רונדשטט]], יחד עם גנרל [[ליאו גייר פון שוופנבורג]], מפקד [[ארמיית הפאנצר החמישית|קבוצת פאנצר מערב]], חלקו עליו בסוגיה זאת{{הערה|החוקרים חלוקים בדבר התעניינותו של רונדשטט בנושא זה.}}. הם טענו, שיש להציב את יחידות הפאנצר הרחק מן החופים, להתיר לבעלות הברית לנוע פנימה לתוך היבשת, ואז לבצע מתקפות נגד הרחק מטווח [[תותח ימי|התותחים הימיים]] הכבדים של ספינות בעלות הברית. לדעתם, ולדעת גנרל [[היינץ גודריאן]], מומחה ל[[לוחמת שריון]], הניסיון ב[[סלרנו]] וב[[סיציליה]], שבו ניסו כוחות שריון גרמניים לתקוף את ראשי החוף של בעלות הברית ונכתשו באש התותחים הימיים, הוכיח כי אי אפשר לקרב את השריון לחופים. בנוסף, לראייתם, התחפרות הטנקים בקרבת החוף מנוגדת היגיון, שכן העוצמה של עוצבות הפאנצר גלומה בניידות ובכוח האש שלהן{{הערה|סטיבן אמברוז, '''יום הפלישה''', מאנגלית: מרדכי ברקאי, הוצאת זמורה ביתן, 2002, עמ' 98}}.

בפגישה שהתקיימה במרץ 1944, בין מפקדים בכירים במערב עם היטלר, ביקש רומל שליטה על כל דיוויזיות השריון במערב, שעד אותה עת היו תחת פיקודה של קבוצת פאנצר מערב. בסופו של דבר, היטלר בחר בפשרה רפה, והעביר לפיקודו של רומל שלוש דיוויזיות פאנצר - [[דיוויזיית הפאנצר ה-2]], [[דיוויזיית הפאנצר ה-21]] ו[[דיוויזיית הפאנצר ה-116]], בעוד שארבע הדיוויזיות האחרות ([[דיוויזיית האס אס לייבשטנדרטה|האס.אס ה-1]], [[דיוויזיית פאנצר אס אס היטלריוגנד|האס.אס ה-12]], [[דיוויזיית פאנצרגרנדיר אס אס ה-17|פאנצרגרנדיר ה-17]] ו[[דיוויזיית פאנצר להר|פאנצר להר]]) בגזרה של פיקוד מערב נשמרו בפנים הארץ ככוח [[עתודה (צבא)|עתודה]] נייד{{הערה|[http://www.feldgrau.com/command44.html הפיקוד והטקטיקה הגרמנית במערב, 1944], באתר [http://www.feldgrau.com/ Feldgrau]}}; הן הוכפפו אישית להיטלר, שפקד שהן לא יופעלו בלי הוראה ממנו עצמו. הפתרון הבעייתי שבחר היטלר, לפצל את הפיקוד על יחידות השריון, משמעותו היה שבשעת חירום יקבלו מפקדי דיוויזיות הפאנצר פקודות משלוש סמכויות: מרומל, מפון רונדשטט ומהיטלר.

==לקריאה נוספת==
* [[סטיבן אמברוז]], '''יום הפלישה''', הוצאת זמורה ביתן, 2002. תרגום: [[מרדכי ברקאי]]
* [[אנטוני ביוור]], '''מלחמת העולם השנייה''', הוצאת ידיעות ספרים, 2014, עמ' 426–446, 604-640. תרגום: [[עמנואל לוטם]]

==קישורים חיצוניים==
{{מיזמים|ויקישיתוף=Category:Atlantic Wall|שם ויקישיתוף=החומה האטלנטית}}
* [https://www.warhistoryonline.com/world-war-ii/44-pictures-of-the-german_side.html 44 תמונות של הצד הגרמני של החומה האטלנטית], באתר warhistoryonline
* {{הארץ|בני מר|האטרקציה התיירותית ביותר בצרפת: "החומה האטלנטית" של היטלר|1.1282615|27 בספטמבר 2009}}

==הערות שוליים==
{{הערות שוליים}}
{{-}}
{{תמונה רחבה|Leffrinckoucke - Batterie - pano 1.jpg|1200px|בונקרים של סוללה ארטילרית בלפרינקוקה}}
{{-}}
{{בקרת זהויות}}

[[קטגוריה:זירת מערב אירופה במלחמת העולם השנייה]]
[[קטגוריה:מלחמת העולם השנייה: מערכות ביצורים]]