הצגת המקור של הדף "משתמש:Avneref/תנ"ך/אוריאל סימון"

{{טיוטה פרטית}}
[[אוריאל סימון]] 	cohene5 ב mail.biu.ac.il
* '''בקש שלום ורדפהו – שאלות השעה באור המקרא, המקרא באור שאלות השעה'''. ידיעות אחרונות 2002 סימו/221.8
* '''קריאה ספרותית במקרא: סיפורי נביאים'''. ספריית האנציקלופדיה המקראית, מוסד ביאליק ובר-אילן 1997 סימו/221.88

=={{יוטיוב|שם=האמנם רימה יעקב אבינו את אביו|wboKswgEIEg}}==
[[:s:בראשית כז/ניקוד]]
לפי ה[[פרשנות הפשט למקרא|פשט]] כן, ה[[מדרש|דרש]] לא. בהכללה: ה[[חרדים]] מפחדים מהפשט, והחילוניים - מהדרש; ס: שתי גישות קיצוניות, פסולות. התרבות היהודית עומדת על שניהם, ואם חסר אחד - זהו מום. עד [[ימי הביניים]] לא הייתה הפרדה, ולכן למעשה לא היה פשט - הכל פירוש חינוכי.

פרקי ההרצאה:
# הלגיטימיות האינטלקטואלית של הדרש
# הלגיטימיות האמונית, תאולוגית של אנשי הפשט של [[ימי הביניים]]
# הפשט העכשווי, כפתרון חינוכי-אמוני להיום

ס: ב[[בראשית]] ה[[טיפולוגיה]] שולית, ורכה. [[חז"ל]] הפכו אותה לקשה, שחור-לבן, לצורך חינוכי-זמני. כאן - [[אדום (עם)|אדום]] אינה [[האימפריה הרומית|רומי]], אלא ממש אדום.
* ויתרוצצו בבטנה, [[רבי יוחנן]]: מלחמת קיום (גם [[יעקב]] רוצה להרוג את [[עשו]]!); [[ריש לקיש]] (גיסו): מבטלים זה פסיקותיו של זה - קיטוב אידאולוגי; [[רבי לוי]] בשם ר' שמעון: רבים על בכורה, לא על כבוד. עשו מאיים ש[[יצא דופן]], ויהרוג את אמו. ס: מדרש נהדר ואקטואלי, דרך יעקב היא לא לנקוט אותן שיטות רצחניות של עשו, אלא לוותר לו - "הניחו לצאת תחילה".
* ר' יוחנן (גדול [[אמוראים]] א"י), 5 עבר עשו: אנס (אשת איש) [שדה - חוץ], רצח [עייף], כפר בה' [זה - הקב"ה], כפר ב[[תחיית המתים]] []{{הערה|[[יצחק היינמן]], '''דרכי האגדה''': זה תיאור של חייל רומאי! עשו=רומי; הספר פקח את עיני לראות נכונות הדרש.}}, ביזה ה[[בכור]]ה.
* עשו (רשע גדול, שבגדי חתונתו היו בבית הוריו) טיפל באביו פי 100 טוב יותר מ[[רבן שמעון בן גמליאל]], על פי מדרשו.
* [[רש"י]] מערבב פשט ודרש - הושפע מהמצב הפוליטי, שהגויים התנכלו ליהודים, ורש"י נדרש להציג אותם כרשעים (טיפולוגיה), שכאילו מדקדקים במצוות (מעשרים מלח - שלא צריך מעשר), אבל זה רק בכאילו. אצל ה[[רשב"ם]] נכדו - כבר יש פשט נקי: ההיפך מסבו (כשעוברים ליד בית כנסת - יעקב רוצה לצאת, כנסיה - עשו), אלא "ויתרוצצו" = כדרך העוברים, באופן טבעי. ס: זאת המהפכה הגדולה של חקר המקרא, בצרפת ובספרד במקביל. כדי לתרץ את מכירת הבכורה בנזיד עדשים, רשב"ם מפרש שיעקב שילם לו, ואילו הנזיד היה רק לקיום הברית, כמו שאכלו לבן ויעקב; ס: מופרך; מראה את מצוקת בעל הפשט.
* [[אברהם אבן עזרא]] לוחם בפשט: "אלה [שיעקב אמר 'אנכי; (ו)עשו בכורך'] דברי רוח"; פשוט - יעקב שיקר כצורך השעה; רק משה ואהרן מחייבים לאמת במוחלט (כי הם שליחים), נביאי עתיד (כמו יעקב, או שמואל עם שאול) '''עלולים לשקר'''! כי הם בני אדם. ס: גם את דבריו יש להבין בהקשר היסטורי.
* מאמר חשוב בחקר הסיפור המקראי: '''מבעיות ספר בראשית'''? [[מרטין בובר]] "בספר דרכו של מקרא"; למרות שלא היה חוקר, חי בגרמניה בתוך תפארת חקר המקרא. [[הרמן גונקל]]: יעקב אבי אומת הרמאים, כי התורה לא מגנה את רמאותו; בובר: גדולתה של התורה היא ההבעה הספרותית, הנסתרת. יעקב ורבקה האמינו ב"רב יעבוד צעיר", שעשו לא ראוי לבכורה. [[יצחק]] עיוור (תרתי-משמע). רבקה חשבה שתשלח את יעקב ל[[לבן הארמי]] ל"ימים אחדים", עד שכעס עשו ישכך; עונשה - לא ראתה את יעקב עוד (כי הוא נשאר 20 שנה). עונשו של יעקב - פחד מוות מעשו.

=={{יוטיוב|שם=האם גן עדן היה גן עדן|LGEcfUQayYY}}==
[[:s:בראשית ב/ניקוד]]
[[גן עדן]]

=={{יוטיוב|שם=יוסף ואחיו|zbxxGWi8v10}}==
[[:s:בראשית לז/ניקוד]]
כותרת אמיתית של השיעור: הקב"ה מחנך את יוסף, וזה מחנך את אחיו. חינוך נעשה ע"י העמדה בניסיון.
===נפילה===
* בסיפור המקראי יש בחירה, אבל ברגעים מסוימים יש התערבות, [[השגחה]], שמכוונת את ההתרחשות לכיוון הרצוי.
* בתחילה, [[יוסף]] מתחנף להוריו ע"י הלשנה על אחיו. מי אשם - [[יעקב]], שהפלה אותו בכתונת הפסים ([[ריש לקיש]]). ס: מדוע קשה לקבל שהאבות חטאו - כי היום זה קורה פחות, כי למדנו לקח מסיפורי התורה (!). יעקב לקח בכורה במרמה, וכעת רוצה לתת לבנו הצעיר -בכורה.
* יוסף חולם את עתידו - מלך, שאפילו אביו ישתחווה לו.
* התורה אומרת באופן ספרותי, נסתר, מה שקשה לומר בגלוי. דוגמה: '''יעקב רימה את אביו''' בגדי עזים - גם אותו מרמים, שיוסף נטרף, באמצעות גדי. קיבל בכורה בהתחפשות - ונותן ליוסף בגלוי את כתונת השלטון (לפי פירוש: כתונת פסים היא עם שרוולים ארוכים, של מי שלא עובד, כתונת שבת). יעקב עושה טעות חינוכית שהורים עושים: כל כך להוט לחסוך מיוסף את הסבל שעבר עליו (התחפשות כדי לזכות בבכורה) - שהוא גורם לו סבל גדול.
* האחים שונאים את יוסף, כי הוא חולם את מאווייו, ואולי כי מאמינים שזאת נבואת אמת. החלום השני לא ברור (היכן יעקב), לא ראליסטי (שמש, ירח וכוכבים ביחד). יעקב וגם יוסף עיוורים לתוצאת מעשיהם; יוסף מספר לאחיו, ואח"כ לאביו.
* בקיץ (אחרי הקציר{{הערה|יש קונפליקט בין הרועים לפלאחים ([[חי"ר]] ו[[חיל שריון]]); במושבם ב[[נגב]] - בד"כ אין בעיה, אבל בקיץ - הצאן רועה בשדות ה[[חקלאות בעל|פלחה]].}}) האחים נשלחים לצפון, שם יש עשב ושלף. יוסף המופלה לטובה נשאר בבית (כמו בנימין, בעתיד). יוסף נשלח לצפון, ולא מבין שכתונתו מנקרת עיניים (ס: שילבש ג'ינס!...) "את אחי אנוכי מבקש" - אני רוצה אחים! (וימצא רוצחים). [[רש"י]] (דרש): האיש הוא [[גבריאל]]; (פשט): ההשגחה, כדי שימצא אותם. "הנה בעל החלומות" - במקרא כשלא מציינים שם, זוהי שלילת זהות{{הערה|[[אמנון (דמות מקראית)|אמנון]]: "הוציאו '''זאת''' מעלי".}}. זו פעם ראשונה שהאחים מוצגים באופן רע - רוצים למנוע באלימות את התגשמות החלום. אך רוב הרשעים אינם רעים גמורים - יש צד טוב. [[ראובן]]: נזרוק לבור (רצח בידי אחר), למעשה רצה להציל; [[יהודה]] (מתחרהו על הבכורה): למכור. הר' [[אהרן ליכטנשטיין]]: כשאפשר להשתמש באקדח - לא צריך תותח.
* "הכר נא", ס: אירוניה סדיסטית, אתה קנית לו כתונת יפה, אנחנו לא בטוחים, אולי אתה מכיר?..
* המחשה לגודל חטאם: "ישבו לאכול לחם", חז"ל לא נרתעו דימו אפילו לאחשוורוש ולהמן (גדולי הצוררים במקרא!), גם הם ישבו לאכול. זוהי הצדקה מוסרית שחז"ל מחפשים לסבל של ישראל. מכרו ב-20 שקל, כמחיר עבד צעיר (לפי [[:s:ויקרא כז ה]]).
* תשובתם מתחילה כנראה כשנוכחו בסבלו של יעקב, שהזמן לא הקל.
* יוסף מצליחן - כמס' 2. ה[[הטרדה מינית]] הראשונה - דווקא אישה: זה לא הגבר, אלא השלטון{{הערה|[[פיליפ רות]] ב[[מה מעיק על פורטנוי]] נמשך ל[[גוי]]ות, כדי להפוך לאמריקני.}}. אחי יוסף האשימוהו בריגול - הוא לא מפר את אמון אדונו.
* [[יוסף ואשת פוטיפר]] אנלוגיה: הפשיטוהו את כתונות הפסים והשליכו לבור (אחרי שחטא ביהירות) - אחרי סירובו [[אשת פוטיפר]] מפשיטה אותו והוא מושלך לבור, ללא עוול. ס: השגחה, כי מן הכלא (בור) יגיע לשלטון על כל מצרים. ראשית נהיה אסיר-תורן, אחראי על כל האסירים.
* [[פירוש חלומות]]: חלום ראשון, מהיר - הפתרון: חלום טוב. שני: לאט, רע. שר המשקים שכח את יוסף; ס: בכלא הוא נחמד, בשלטון - לא נעים לו להזכיר את עברו. [[מדרש]] [[חז"ל]]: נענש על שבטח בשר, ולא בה'. ס: זה פירוש גלותי-[[חרדים]], שהשתדלות אנושית אסורה. ס: אם כך מדוע נשאר עוד שנתיים? - פשט: השגחה; אילו שוחרר מיד חו"ח - לא היה מגיע לשלטון. התורה לא מספרת את החשוב ביותר - חייבים '''קריאה פעילה'''.
* חלומות [[פרעה]]: הפתרון גאוני, השנים תהיינה כ"כ רעות, שיבטלו את הטובות; כולם הסכימו מיד. יוסף מנדב פתרון, ס: מסר תאולוגי על [[בחירה חופשית]], החלום נותן מידע (השגחה), אבל - אפשר להאבק בגזירה (ס: חוקר גרמני, אחרת לא הייתי יודע).

===עליה===
* מולבש בכתונת (כמו [[מרדכי]]) - תחילת עלייתו, בידי המלך - אחרי שנפל בהפשטת כותונתיו. מקבל אישה - אחרי שסירב לאישה.
* בנו [[מנשה]]: ה' השכיח את סבלי. ס: שיכחה פסיכולוגית; זוכר, אבל כבר לא כואב.
* האחים באים - [[בנימין]] איננו: האפליה של יעקב נמשכת - לא הבין כלום! הוא מעניש-מחנך, לא מתעלל: מדי פעם פורש, לבכות. מאשימם ב''[[ריגול]]'', נותן להם להרגיש כפי שהרגיש כשהאשימוהו ב''הלשנה''. הם מספרים שיוסף "איננו" ("נהרג" בסביל! ס: לשון נקיה, של פושעים) - והוא נוכח בחדר, רק הם לא יודעים. זוהי [[אירוניה]] דרמטית חלקית (יוסף יודע) - כעת יודע, שלא מכרו אותו (?) לוקח בן ערובה - החטא הופך לעונש לחוטא! מכרו את יוסף למצרים - שמעון נשאר כעבד. והם הפרידו אותו מאביו - יוסף מכריחם להפריד את בנימין. בלי בנימין אין לכם שבר, ולא אח - כאילו אכזריות טוטליטרית.
* ס: במקום להגיד בטבעיות: מה האפליה הזאת, הורסת את המשפחה!? - ברגישות משכנעים את יעקב; מחכים שיבין שהרעב כבד, והוא יזום את שילוח בנימין.
* חוזרים למצרים, ומוזמנים לארוחה עם משנה המלך; ס: השר אומר במין נימוס סובייטי אלים, הכל בסדר. בארוחה יש "פתקים" עם שמותיהם, וזה מערער עוד את בטחונם. ס: הישראלים האלה - לא גונבים מהמארח בחו"ל; אבל מאשימים אותם שבנימין גנב. הם יודעים שלא גנב - אבל יש להם פיתוי, הזדמנות-פז להסגירו, ולהפטר מהבן האהוב-מפונק, שקודם נשאר עם האב. לספר שהוא נחטף - וזו אמת! במקום זאת - קמים כאיש אחד וחוזרים לפרעה. הם חונכו! ס: פרשה נהדרת, [[פרשת ויגש]]; [[יהודה]] (ששלח את יוסף לעבדות) מקריב את עצמו, תוך השלמה עם המציאות המרה, שבנימין אהוב יותר ומופלה. יוסף נוכח, שמלאכת החינוך הושלמה; ה[[רמב"ם]]: תשובה שלמה - כשהמקרה חוזר, והחטא לא חוזר. אז יוסף מוציא את כולם, ומתוודא; הם הופכים מגונבי כסף - לאלה שגנבו אותו, זעזוע; אבל הם זכו לתשובה, בזכותו. חלומות יוסף מתגשמים: משתחווים לו כל הזמן. ס: מונחה-חלומותיו, שמחזיקים אותו בכלא, ובשלטון.
* [[אפילוג]] - כל הלקח של סימון נהרס: במות יעקב, האחים פוחדים מנקמת יוסף (כמו פחד יעקב מ[[עשו]], אחרי מות יצחק), כי אולי הוא לא השתנה... ממציאים צוואה ליעקב, שיסלח לאחים. ס: כביכול כל פרשות וישב, מקץ - מתבטלות. יוסף בוכה - ס: הכי יפה; אני (ס) הייתי אומר - "חשבתי שהשתניתם!" - הוא אומר: אני לא במקום אלוהים; אם האשמתם אותי בהלשנה - '''אלוהים''' תכנן זאת ל"צרכיו"; אתם חושבים על גמול; אני - השגחה. אני לא כאן להגשים חלומותי - אלא למענכם, למען ההיסטוריה. ס: אבי נתן לנו הרצאה על גבולות החינוך (ששנאנו לשמוע), על מה שאי אפשר לעשות בחינוך; חשכו עינינו, ובסיפור יוסף - הבנתי: אדם יכול להשתנות, לחזור בתשובה, אבל בתוכו עדיין יש אשמה. כל חינוכו הועיל רק חלקית.
** מדרש של סימון: נזכר בחלומו על האלומות, ועכשיו מבין - נועד להיות מלך על אחיו, אבל למענם! לא מלך לעצמו, אלא מלך משרת - תובנה פוליטית-ערכית.

=={{יוטיוב|שם=עקדת יצחק|1uqUAMPbhl8}}==
[[:s:בראשית כב/ניקוד]]
* "אחר הדברים האלה": המשך לפרק הקודם, פרק שירי שמצדיק את השם "יצחק", שממחיש את הפער בין חוסר-אמונתם לתוצאה הלא צפויה.
* סיפור [[עקדת יצחק]] בנוי בהקבלה לגירוש [[הגר]] ו[[ישמעאל]]. ס: מורים לתנ"ך אוהבים השוואות כאלה, בלי ללמוד את המשמעות (כי צריך לחשוב). ס: זה מלמד, שאברהם עובר כבר סיפור עקדה שני - מחריף. הבדל עמוק: בראשונה ידע מראש שיהיה סוף טוב (ישמעאל לא ימות). 
* לפני העקידה יש אוירה אידילית, כאילו אברהם הגיע לנחלה: נוטע אשל בבאר שבע. וישב ימים רבים - ס: לא קרה שום דבר רע!
* ספוילר: הסיפור הוא ניסיון; ס: [[אירוניה]] דרמטית מלאה - הדברים אינם כפי שנראים, אבל רק הקורא יודע. ס: תמיד חשבתי, שתפקיד הספוילר להרגיע את הקורא. אז מדוע "רק" ניסיון? כי זה לא רק, אלא עוד משהו (חינוך?)
* הנני: אני לרשותך, בכל מאודי; התחייבות טוטלית, מראש. כמו "אייכה?" - לא איפה אתה, אלא: מדוע אתה לא איתי? המדרש של [[רש"י]] הופך זאת לדיאלוג; אבל בפשט זה מונולוג. אמנם יכול היה לומר: קח את יצחק; אבל התורה אומרת בכך, שה' יודע כמה יצחק יקר לאברהם. ס: שירים בסגנון "אנטי-עקידה", המבקרים את ההורים שמקריבים את ילדיהם, מעלים שאלה: האם אברהם היה רק מאמין מושלם, אלא גם אב טוב; הרבה אנשי-מעלה היו הורים גרועים, התורה מדגישה שיצחק היה אהוב ויקר לאביו.
* [[מרטין בובר]], לך-לך: מילה מנחה חיצונית (כי מצביעה על [[פרשת לך לך]]), שמראה את הנסיונות שלו: האם מוכן לעזוב את חייו כדי להיות אב לאומה חדשה. אבל זה "ויתור רציונלי", כי ברור מה הרווח. אבל העקידה היא ויתור לא-רציונלי, כי הויתור הוא על כל מה שהובטח. ס: לך-לך אומר, שאף פעם לא מגיעים למטרה, תמיד יש ללכת.
* שאלה גדולה: מדוע אברהם שותק, לעומת [[סדום]] ששם התווכח. במקרא, שתיקה כהודאה; וכאן השתיקה רועמת. פסוק ג' בנוי בדיוק כמו ב' - להראות את הציות המושלם. הכל עושה בעצמו. איך ידע שהגיע למקום? רש"י דורש: הייתה עננה, שהנערים לא ראו ויצחק ראה, וכך הבין שביצחק ייקרא לו זרע.
* "ונשתחווה ונשובה אליכם" - שקר! ס: ילדים שמוחם לא טומטם שמים לב, ויש לאפשר להם לשאול. מדוע לקח את הנערים, אם עכשיו נאלץ לשקר? ס: כדי להסוות את הליכתם משרה, כי כך נהוג ללכת בימי קדם, כשצריך עזרה והגנה בדרך. השקר מעצים את השאלה, שהיא העיקר: מדוע לא רצה שיהיו שם. ס: לעקידה אסור שיהיה מימד חברתי; ללא מצלמות טלויזיה. אמנם, דת ישראל היא ציבורית; אבל כאן - הקרבת בנו צריכה להיות בפרטיות. לכן מעדיף לשקר. הסבר אחר: אולי הם ימנעו ממנו להקריב - לא מסתבר, כי אז הקריבו בנים למולך. הסבר פשטני לשקר: אברהם היה נביא וידע את סוף הסיפור, ולכן "נשובה" אינו שקר; אבל זה הורס את כל הניסיון ומוחק את משמעות העקידה.
* אברהם לוקח את החפצים המסוכנים, יצחק נושא את העצים הכבדים. רש"י: יצחק היה בן 37, אבן-עזרא: בן 12 (לא שותף בעקידה). [[חז"ל]] רצו להגדיל את גילו, כדי שיהיה שותף לעקידה. ס: כ-8.
* וילכו יחדיו - כאילו הרמוניה; אבל מדומה, כי אחד לא יודע מה יקרה.
* "אבי" - ס: התורה אומרת, קשה לו לשבור את השתיקה; "הנני בני" - אני בשבילך, דבר בלי פחד. "איה השה" - ברור מדוע לא סחבת כבש מבאר שבע, אבל מדוע לא קנית כאן? חסרה מילה - "הנה המאכלת"! ס: לא צריך להיות [[פרויד]], הוא פוחד שזה הוא. מאכלת מופיעה רק 3 פעמים, ותמיד על בשר אדם; מילה מפחידה. איך יוצאים משאלה כזו? אמרת לה' "הנני", ואתה אומר גם לבן "הנני"?! - התחייבות מנוגדת! ס: לא לפחד מקושיות, זה הורג את המחשבה! הורים פוחדים משאלות, ומרגילים אותם לא לשאול. אבל ככל שהקושיה קשה - התשובה טובה יותר. מה היה אומר יהודי טוב - אל תפריע לי, אני אומר תהלים (צדיק; שאין לו זמן לבנו). ס: אברהם אב נהדר, הוא זמין עד הרגע האחרון. ברור, שיצחק והנערים לא ידעו; ס: רצה לחסוך ממנו 3 ימי סבל. 
** אופציה "חילונית": לילד יש זכויות שוות למבוגר, צריך להסביר לו: ה' דרש, אני מבצע.
** "חרדית" (בתימן, ילד הוא "בער"). כשתגדל תבין (יצחק לא יגדל...)
** ס: גלה לו ברמה שהוא יכול להבין עכשיו. הכי קל - להגיד את האמת - פריקת אחריות; אבל זה קשה לילד. תשובת אברהם מדהימה. " רש"י דורש: יש פסיק, השה לעולה(?). פשט: כ-10 פעמים, יראה = יבחר (ה' למשה: "אתה תחזה אנשים נבונים"; יוסף: "יראה פרעה איש חכם..." ה' לשמואל: "שם ראיתי" את שאול). ה' בוחר הקורבן, לא אנחנו; אילו אני - הייתי מקריב את כל רכושי. אבל הוא גם משקר - אני לא יודע מי הקורבן. 3 אפשרויות: אני, אתה, או שה. "וילכו שניהם יחדיו" - בהרמוניה.
* עכשיו הכל מהר, ובעצמו. חז"ל: יצחק אמר לו לעקוד כדי שלא יזוז ויפסול הקורבן. "וישם אותו" - לפי הפשט ברור שיצחק ילד. ס: אני לא נלחם בדרש, שיש לו תפקיד חינוכי חשוב; חשוב לי שהפשט יהיה עקבי.
* הילוך איטי, שברור שהוא מתכוון לקיים. המלאך קורא לו פעמיים, ס: לרמז שאברהם מקווה שלא קוראים לו. "הנני" פעם שניה אל ה', להדגיש שזה גובר על "הנני" שאמר ליצחק. הדילמה לא נפתרת כי אברהם מצא לה פתרון קסם (הוא לא הומניסט! לא מתלונן שאסור לרצוח), אלא ה' פותר: הוא לא התכוון, הוא שונא קורבן אדם. ס: (הומניזם: הילד רוצה הביתה!) בזכות נאמנותך אלי, אני מאפשר לך לממש את ההומניזם (ס).
* ס: הסביבה של אברהם מקריבה בנים, והוא מקריב חיות. ה' מנסה אותו, ואברהם מוכיח שהוא לא פחות מאמין מהם; אבל ההבדל בין התרבויות הוא באלוהים, לא בנאמנות האדם; ה' לא רוצה קורבן אדם. "אשר לא ציויתי ולא עלתה על ליבי" [[:s: ירמיהו ז לא]]
* אשרי האדם שה' הופך את שקריו (באמת שיקר!) לאמת. זוהי לא הלכה - יש פעמים שצריך לשקר.
* "בי נשבעתי" - ס: אברהם רגיל שה' חוזר בו מהבטחותיו, אז עכשיו הוא נשבע...
* יצחק איננו נזכר בחזרה; יש פרשנים שנטרדו, וחלקם פרשו שיצחק נשחט! מתונים יותר: נשלח ללמוד בישיבה, שהיא כמו מוות באוהלה של תורה. פרשני הפשט, [[רד"ק]] ו[[אברהם אבן עזרא]]: ראש המשפחה הוא כנגד כולם; ס: אז מדוע נזכרים הנערים? - זה פסוק של חגיגה והתרוננות! קשה לשמור סוד, ועכשיו הכל נגמר!
* עוד 4 פסוקים יבשים ומשעממים, על צאצאי [[נחור]]; למה? - ס: סבלנות; אברהם עומד בנסיונות לא פוסקים. עושה כל מה שמצווה, ואחיו זוכה ל-12 בנים (מספר השלמות הלאומי - עשו, כנען) בדור ראשון, וזרע אברהם - רק בשלישי... ס: שבח ה[[חרדים]], סבלנות.

===לא מובן===
* יש הקבלה בין גירוש הגר וישמעאל לכאן - 2 הפעמים היחידות שהמלאך מדבר אל אדם - מהשמיים (וגם: וישא את עיניו וירא - באר, ואייל). היה יפה לפרש: בגלל הדחיפות, שלא ישחט; האדם דואג לבנו (ולכן המלאך עוצר אותו), וה' לנאמנו. אבל בסיפור הגר אין דחיפות - ? (ס: עדיף להודות שאתה לא יודע, כך לא נסתם כיוון המחקר).
* "לא חסכת ממני את בנך את יחידך" - לא נאמר "אשר אהבת". נראה מובן מאליו? לא ברור.

=={{יוטיוב|שם=אברהם אבינו - ברכת הניגודים|blG0bcX98i0}}==
[[:s:בראשית]]

=={{יוטיוב|שם=סיפור נבות ואחאב|GDmjynr5Zek}}==
[[:s:מלכים א כא/ניקוד]]
* [[אחאב]] היה אחד המלכים המוצלחים ביותר, מדינית וצבאית. בתחילה, היה מצור [[ארמים|ארמי]] על הבירה (!) [[שומרון (עיר)|שומרון]], [[המאה ה-9 לפנה"ס]]; כשמת בקרב - ב{{ה|גלעד}}, עבר הירדן. תעודה [[אשור]]ית מעידה שב[[קרב קרקר]] נעצר בידי קואליציה של 12 מלכויות, ואחאב בראשם - קשה מאד לארגון{{הערה|סימון: דומה לקואליציה ישראל - ערב כנגד ברית המועצות.}}.
* היכל אחאב ב[[תל יזרעאל|יזרעאל]]: להדגיש שהיה למלך בית מפואר, בנוסף לארמונו שבשומרון.
* אחאב רוצה את כרם נבות.
** בא לבקש ממנו, ברחוב '''ליד הכרם''', באופן שיוויוני (לא כתוב במפורש - לפי הסגנון הספרותי).
** מנמק את בקשתו: גן ירק, קרוב אצל ביתי.
** מציע כרם טוב ממנו (מתחשב ברגשותיו לאדמה); אם לא תרצה - אתן כסף תמורתו. (מלך שומר חוק!)
* תשובתו ש'''אינו יכול''': "חלילה (אסור בהחלט), מה' (איסור דתי), נחלת אבותי".
* אחאב נכנס ל[[דיכאון]], לא אכל, הפנה פניו לקיר.
* בתשובה ל[[איזבל]], '''חזרה בוריאציה''' (תשובת נבות, כפי שצייר אחאב): "נחלת אבותי" (מקבל את תשובתו, כתקפה!); (סימון): מתחרט על כוונתו הטובה, ורואה עצמו כסמרטוט.
** גרסה שלישית, לאשתו התוקפנית: "לא אתן לך את כרמי" - פשוט מתחצף. כאן בישראל נאלצים לציית לחוק, באעסה. ס: לא נאה למלך להיות בדיכאון. איזבל לא קראה את [[פרשת שופטים]] (חוקת המלך) - אחרת לא הייתה מתחתנת עם מלך חלש כזה...
*** [[שמואל]] מזהיר את העם מפני מעשי המלך; חז"ל חלוקים, אם הוא מזהיר - או מתאר את חוקת המלך, ומכריעים: חוקה. אבל הפשט: זו אזהרה, לא חוק.
* איזבל מצווה להקים בית-דין מהיר, שבו נבות ישב בראש העם (לא יודע שהוא נאשם), לשפוט, ולגזור דינו למוות, ולהוציאו ל[[סקילה]] '''מחוץ לעיר'''. ס: לעריצות יש בעיה עם דעת הקהל, לכן תמיד עושים לכאורה לפי החוק. והרוג מלכות - המלכות יורשת את רכושו (זאת ה[[הלכה]]- עושים "קניין"). היא מדווחת ש"הוא מת" - סתם. אחאב מעדיף לא לדעת.
* [[יאיר זקוביץ]] כתב: חזרה בוריאציה, "ברך נבות אלוהים ומלך" - אפילו המנוולים לא מביטים לו בעיניים.
* ה' מספר לשמואל, ודורש להאשים [[הרצחת וגם ירשת]]; כלומר: כל התחמונים והמשפט לא נחשבים - אתה הרוצח. נראה שהשאירו את גופת נבות לכלבים - ביזוי גמור. שמואל: כל בגדי מלכותך לא מגנים עליך - הכלבים ילוקו את דמך, כמו את של נבות.
* תשובת אחאב: "המצאתני אויבי" - אתה (הנביא, המבקר) '''אויב'''י, וחיפשת אותי (מתעלם מכך שהוא רק שליח - אתה פשוט שונא אותי).
* אליהו עונה: לא אני מעניש אותך, ה'. יכרית לך כל משתין בקיר (חז"ל: אלה כלבים; ס: תינוקות זכרים).
* תגובת אחאב: אבל, צום, ומחיקה של איזבל מחייו. ס: בעקבות שייקספיר (מלכותי תמורת סוס) - הפסיד כל מלכותו (ומלכות בניו) בגלל שנתתי לאשתי לגזול כרם אחד.
* בגלל הודאת אחאב, העונש נדחה עד ימי בניו (לא בוטל).

=={{יוטיוב|שם=קין והבל|zre_1eZeWuw}}==

=={{יוטיוב|שם=מגילת אסתר: הישרדות בתנאי גלות|RMi3uQvNlO8}}==
[[מגילת אסתר]] ס: מכילה הגדרה עתיקה ל[[אנטישמיות]]: [[:s:אסתר ג ח]] "ואת דתי המלך אינם עושים" - האשמה קלאסית בחוסר נאמנות לשלטון; ס: הספר מתאר מצב בלתי יאמן, שהגורל של עם שלם תלוי בשליטים נהנתנים ושיכורים - אך ההיסטוריה הוכיחה שזה נכון.
* מקבילות בין ישראל ב[[גלות (יהדות)|גלות]] מצרים לבין גלות [[ממלכת פרס]]; מחבר המגילה רצה שנראה את הדומה. זה הספר היחיד שלא נכתב ב[[ארץ ישראל]] והיא לא מוזכרת. ס: מטרתה ללמד כיצד לשרוד בגלות.
** בשניהם לא שמרו מצוות (לפי המדרש, במצרים "לא שינו את שמם" - בפרס גם זה לא: [[מרדכי היהודי]], [[אסתר]], וכו').
** שם ה' לא נזכר - הסתר פנים; אבל מדוע לא התפללו? גם [[יוסף]] וגם בני ישראל צעקו, אבל לא אל ה'. אסתר: צומו עלי. הגלות מבוללת, העם בקושי מודע לזהותו.
** משה קיבל שם מצרי, סוכן בארמון המלך; אסתר: מלכה שמדברת ללא מבטא - לא נודע מוצאה (מרדכי מצווה שלא תגלה). דילמת המנהיג: להנהיג את עמו, במחיר רווחתו ואולי חייו. ס: דוגמה בימינו: [[הרצל]], דובר גרמנית ולא עברית. דוגמה שלילית: [[שמשון]] ([[גלית]] יהודי, עצוב קצת כמו '''[[יפתח הגלעדי]]'''), שתמיד בורח משליחותו, ובסוף '''מושיע בעל כרחו'''{{הערה|שם=שמשון}}.
** מהפך, מחיי רווחה לסכנה; תלות בשלטון ובגחמותיו. (אשמה קלאסית ליהודים: זרים, לא נאמנים)
** בניגוד לתפיסה של הגלותיים החלשים - גבורה גלותית: המיילדות העבריות המסרבות לפקודה של שלטון רודני; סירוב להשתחוות ([[מאיר שלו]] כועס - סיכן את כל העם בגלל גאוותו. אבן עזרא: היה ל[[המן האגגי]] (?) צלם, לכן אסור לו להשתחוות. ס: לא יכול לתת כוח לשררה; [[אלכסנדר סולז'ניצין]] מספר שפחד מהשלטון, עד שהחליט להפסיק, השלטון לא ישלוט ברוחו). משה - הורג המצרי.
* הבדלים: אין יציאת פרס. סוף טוב - גלותי, ללא שם שמיים.

זו [[סאטירה]] על התרבות הפרסית: הרמון, ארמון (רודנות), משתה. ס: בהומור עמוק. לכן: כתובה בהגזמה פראית. ס: הסאטירה מתרחשת ברווח שבין הבוז לראוותנות, לבין הקנאה: כש[[ושתי]] מסרבת, פתאום המלך מדוכא, חלש, ופתאום הצופים (היהודים) לא מקנאים בו, כי "אנחנו" לא מועדים למהפך כזה.
* אוירה ליברלית, כביכול:
** שתיה כדת, אבל - אין אונס, שותים רק כמה שרוצים
** פונים לכל עם בשפתו, ורק מבקשים לשלוט בנשיהם
** כל אישה יפה בממלכה מקבלת 7 משרתות, שעוזרות לה להתייפות במשך שנה.
* היחסים בין מרדכי לאסתר הם היפוך: הוא מגדל את אחייניתו בנאמנות, והיא - צייתנית.
* פשט: מרדכי מוכר את אחייניתו, לטובתו (לצערנו, לא כתוב שהכריחו אותה). ס: קראתי את [[ארתור קסטלר]], קומוניסט שסיפר על "נפלאות" הקומוניזם ברוסיה, בהזמנת [[יוסיף סטלין]]; אז הבנתי ש"ותילקח אסתר" פירושו שהיא הוכרחה. (בדיחה של [[פרופסור]]ים: "את מאמר מרדכי אסתר עושה" - היא כותבת את מאמריו).
* פיתוי מרדכי זהה לזה של [[יוסף]]: "וימאן יום יום".
* מרדכי מסביר: לאסתר חלון הזדמנות לעשות את הדבר הנכון; זאת משמעות היותה בארמון - לנצל את כוחה; כי אם לא - העם יינצל "ממקום אחר" (חז"ל: ה', אבל זה מדרש), אבל לאסתר לא יהיה חלק (איום: ובית אביה יאבד - אולי גם הוא). וכשהיא מחליטה - הופכת למפקדת על מרדכי (הרב [[אהרן ליכטנשטיין]]: הילדה-טובה-ברוקלין, הצייתנית, הפכה לנמרה). תהיה כ-ושתי - רק הפוך: ושתי צוותה לבוא וסרבה - אסתר תבוא ללא רשות.
* ס: המגילה מספרת שיחסי גבר-אישה (כולל זוג, לפי חז"ל) לא חייבים להיות ניצול והשפלה - אלא שיתוף פעולה.
* המלך החזק - נתון למניפולציה נשית. זהו שלטון ראוותני שממנו מזהירה התורה (אילו [[שלמה]] המלך ידע - היה מונע את אסון פיצול הממלכה).
* ההשגחה פועלת בנס נסתר: שנת המלך נדדה (הפועל העייף ישן היטב, העשיר לא יכול לישון); בזכות זאת ניצלו היהודים. כשמשעמם - קרא את ספר הזכרונות (ס: זלזול במקצוע ההיסטוריה). המן בא להעיר את המלך, נקרא אליו ויש אירוניה דרמטית: הקוראים יודעים שהא רוצה להיטיב עם מרדכי, המן לא.
* המלך כועס שרוצים לפגוע באסתר - לא מטוב-לב, אלא מפגיעה ברכושו.
* ס: פרס "מדינת חוק" (הומור), אי אפשר להפר את חוק הטבח - נשנה את הפקודה, כך שיהיה מותר ליהודים להתגונן.
* אין עדות איך בדיוק היה קרב ההגנה; ס: לשמחתי - לא נשכרים נשים וטף בין הנטבחים; ובביזה לא נגעו (בניגוד להאשמה המסורתית, שיהודים אוהבים כסף). התרבות הנגדית חייבת לעסוק במשתה יהודי - אנטיתזה: יום אחד; אחראיות סוציאלית: [[משלוח מנות]]; יין - במידה, לצורך שמחה בלבד.
* ס: זאת הסיבה שהמגילה פופולרית בקרב היהודים בכל מקום, אם נעשה נכון - נינצל; נכון עד הנאצים. ס: מול היטלר יש פתרון אחד - יציאת מצרים...

=={{יוטיוב|שם=אבן עזרא|M8ZJUMrP9RQ}}==
* [[אברהם אבן עזרא]], [[איש אשכולות]] (רנסנס) - לא חכם [[תלמוד]]י! (לא למד ב[[ישיבה]]).
במקום:
* הסתגרות בגטו
* היטמעות בסביבה ה[[גוי]]ית
תורה עם דרך-ארץ יהודית. רק ב[[תור הזהב של יהודי ספרד]] יצרו שירה מקורית בעברית; בגרמניה, ארה"ב לא קם משורר גדול אחד בעברית.
* [[תור הזהב של האסלאם]], כש[[אירופה]] הנוצרית שקועה ב[[הכנסייה הקתולית|חושך הקתולי]] - כבר בימי הביניים (כשהמערב רק ב{{ה|מאה ה-15}}). בארצות הנצרות - הפרדה בין המדע ([[לטינית]]) לבין החיים (שפות מקומיות){{הערה|[[רש"י]] מדבר עם משפחתו צרפתית, אבל לא '''כותב''' מילה בצרפתית או בלטינית. יהודים לא כתבו ספר בלטינית, ולא בשפה המדוברת.}}; בערב: שפת הרחוב [[ערבית מדוברת]] היא גם שפת התרבות; היהודים כותבים "פנימה": כל ספר קודש ושירה - בעברית, כל המדעים האחרים - בערבית. אבן עזרא כתב הכל בערבית עד גיל 50, אז היגר ל"אדום" (איטליה, צרפת, אנגליה) וכתב עברית מודרנית ליהודים המקומיים; אלמלא היגר - כל כתביו היו אבודים.
* תרגום שיטתי של [[תרבות יוון#תרבות יוון העתיקה]], תוך שילוב יצירה מונותאיסטית (ס: ללא הרכנת ראש), עם הרציונליזם הקלאסי. (התחיל בבבל - [[סעדיה גאון]], פריחה של השירה, ה[[דקדוק]]). היהודים הוקסמו מהרציונליות, ה[[אסתטיקה]], שירה, [[ארכיטקטורה]].
* בספרד, המוקד עבר מהתלמוד אל [[המקרא]]; כל חכם תלמודי ראה חובה לכתוב פירוש פשט למקרא.
* אבן עזרא כתב לאנשים שהבינוהו (אמנם באיטליה, אבל קיווה (בצדק) שכתביו יגיעו לספרד). כתב את ספרו האחרון ("יסוד מורא") באנגליה, לאנשים שבז להם כי לא ידעו ערבית - כמו שהיום אנשים שלא יודעים אנגלית... מיהו המשכיל האמיתי? לא -
** חכמי [[מסורה]] (כמו "רופאים" שסופרים מילים בספר [[רפואה]]...)
** דקדוק - חשוב, אבל רק כלי
** [[פרשנות הפשט למקרא]] (בעיקר [[קראים]], שדגלו בפשט בלעדי)
** חכמי תלמוד שלא ידעו לקרוא פסוק מקרא בפשטותו, ולא הכירו את חכמות הגויים.
* סיכום, חובה:
** לדעת כל שאפשר
** להבין כל שידוע
** להמשיך יצרות המופת של העבר, ביצירה עצמית; יהודי מסורתי ([[חז"ל]] "דעתם רחבה מדעתנו") ומשתדל לעלות עליהם; "'''מ'''כל מלמדי השכלתי" - '''יותר''' מכל מלמדי.

=={{יוטיוב|שם=האשה השונמית|IiLG-kXLY08}}==
[[:s:מלכים ב ד/ניקוד]] {{ש}}
===נס השמן===
* [[רד"ק]]: הנס חייב להיבנות על דבר קיים, להתבסס על הטבעי; אלישע שואל "מה יש לך בבית".
* "אל תמעיטי" - גודל הנס כגודל הציפיה לו; ככל שתביא יותר כלים - תקבל יותר שמן.
* "וסגרת הדלת" - הנס מחייב צנעה (כמו [[קוסם]]).
* נס בשלט-רחוק: אלישע לא צריך להיות שם, הוא מאמין שהנס יתרחש.
* נס כפול: השמן זרם, וגם הפסיק בזמן (בניגוד ל[[שוליית הקוסם]]); הבנים מסיעים את הכלים, כמו ב[[פס ייצור]].
===[[האישה השונמית]]===
[[תמונה:Elisha raises son BenjaminWest.jpg|צייר: {{אנג|Benjamin West}}|ממוזער|שמאל|300px]]
* זכאית לנס, אך בתחילה לא נאמר מדוע (ס: לא יודע; אבל נראה שהמספר רצה שנדע שהמידע הגיע מ[[גיחזי]]) - אין "מצג". [[אלישע]] [[נביא]]-נודד, לא ממש [[ספר שופטים|שופט]] אבל עוזר לאנשים במצוקה.
* עלית קיר, ס: הכנסת אורחים מבטון; קטנה - כדי שאישהּ יסכים. היא "אישה גדולה" - חשובה, ובעלת חזון - בזכות איש האלוהים הם ייזכרו; אישה נגרר, אבל מסכים.
* הנביא מרגיש צורך לגמול לה, ומציע פרוטקציה עם השלטון (הוא כנראה מקושר יפה); תשובתה: בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת - אין צורך, אני מסתדרת. הנביא - חסר מידע! לא יודע שחסר לה בן (למספר חשוב לרמוז, שהאשה לא ביקשה דבר בתחילה).
* הנביא גם כאן מודיע על הנס, בשלט-רחוק, מבלי שהתפלל או ביקש מה'. רד"ק: "...או אמר '''מלבו''', ובטח באל יתברך שיקיים '''דברו''', כמו שכתוב באדם הצדיק, ותגזר אומר ויקם לך" [http://www.daat.ac.il/daat/olam_hatanah/mefaresh.asp?book=11&perek=4&mefaresh=radak].
* אַל תְּכַזֵּב '''בְּ'''שִׁפְחָתֶךָ - לא "אל תשקר" (תכזב ל-), אלא אל תאכזב אותי.
** י"מ שלא האמינה; כמו אברהם ושרה שצחקו, ו"נענשו" במתן שמו של יצחק. ס: יש לו בסיס טוב.
** ס: להיפך, היא גדולת-אמונה, וחוששת מכיפוף רצונו של ה'. לא מפקפקת ביכולתו - בלגיטימיות של הנס. כמו אלה שהתווכחו עם ה' ([[משה]] על שליחותו; [[שמואל]] על בחירת [[שאול]] למלך; [[גדעון בן יואש]]): חשוב למקרא לספר, לא על שפיקפקו, אלא על הקושי העצום, וחששם שלא יעמדו במשימה.
* תמונה אירונית: יושב על ברכיה, והיא חובקת בחיקה - ילד מת. במקום להשלים עם רצון ה' (כפי שחשבה) - אחרי שלא רצתה את הנס, עכשיו היא נאבקת לקבל נס.
* מבקשת מאישה חמור למהר לנביא, מבלי להסביר ולשתף במות הילד; הוא שואל: מדוע את ממהרת, היום ביום רגיל? תשובתה: שלום. טריקת טלפון. לא חושבת שהוא יכול לעזור. היא חושבת שהילד עדיין במצב ביניים, חי-מת, והשלמה עם המוות, גם היא ציפיה (כמו כלי השמן) שעלולה להגשים את עצמה.
* היא יודעת בדיוק מה לעשות: רוכבת מ[[שונם]] לכרמל. הנביא שואל מה שלום הילד - לא יודע הכל! המקרא לא מתבייש לספר - וגם הנביא מודע, שה' לא גילה לו. מסרבת לספר לגיחזי, כמו לבעלה. האישה הצנועה, שלא פרצה לפרטיות של חדר הנביא - עכשיו מחזיקה ברגליו. "מר נפש" במקרא: נוהג בקיצוניות מתוך מצוקת נפש. עכשיו (ציטוט של עצמה; הוא תמיד פירוש): הֲלֹא אָמַרְתִּי לֹא תַשְׁלֶה אֹתִי; אתה כפית עלי את הנס - אתה חייב להשלימו.
* האישה המשלימה - עכשיו מתעקשת. הנביא רוצה לרפא בשלט-רחוק, עם המטה; היא מסרבת לקבל רפואה מהאסיסטנט - רוצה את הבכיר. ידעה שהמטה לא יעבוד! עכשיו הנביא מתפלל, גוהר, מחמם (ס: לא [[החייאה|הנשמה]] - כי גם בעיניים); הוא מתעייף, עד שחייב ללכת הלוך וחזור, אבל לא מוותר.
* דומה מאד '''ושונה''' לסיפור ההחיאה ע"י [[אליהו]]: שְׂאִי בְנֵךְ. כמו נגר שמוסר שולחן - אבל היא משיבה לו את כל הכבוד.

=={{יוטיוב|שם=שמשון, מושיע בעל כרחו|pSc4VQ68Tvw}}==
[[:s:שופטים יד/ניקוד]]
* נולד לעקרה - רמז לייעוד, [[השגחה]]. גם: יועד ל[[נזיר]]. "ממתוק (מרדיפת נשים) יצא עז (לוחם)".
* לרוב, למושיע יש הכישורים של המשעבדים; יוצר [[דילמה]] - להצטרף למשעבדים, או להושיע. מופת: [[משה]], רק נסיך מצרי יכול. "ויצא אל אחיו, וירא בסבלותם"; [[אסתר]]. מודרני: [[בנימין זאב הרצל]], מנהיגי השחורים. ס: [[שמשון]] נכשל בדילמה, יותר פלשתי מהם. כל חייו ברח מיעודו{{הערה|שם=שמשון|פירוש הפוך: [[:s:ביאור:השמש של שמשון]], מאת יגאל אריאל}}, שרדף אחריו.
* אינטר-טקסטואליות (למשה): רוצה אישה פלשתית מ[[תל בטש|תמנה]]; דרך האישה, רוצה להיות [[פלשתים]]. שבט דן הכי קטן טריטוריאלית, קיבל את [[גוש דן]] - ישב ב[[אשתאול]], נדחק להרים - ל[[גת (עיר פלשתית)|גת]] (?); היחיד שנאלץ לנדוד, והגיע לעיר קטנה בצפון. ההורים מתנגדים, מנימוק לאומי (בנות-עמי) ודתי (ערלים). דיבר עם אביו, כי אמו דומיננטית. שמשון: אותה אני אוהב, ומבקש מהוריו שישיגו אותה, בדרך המסורתית.
* המספר מתערב, מתרץ (תואנה, פרובוקציה - כביכול סיבה, אבל כדי לעשות דבר שהוחלט מראש), שההשגחה שלחה אותו לאויבי ישראל.
* לאור פסוק זה, הכל העמדת פנים: לא מאוהב, לא כועס, וכו'. ס: לא נכון, הוא מאוהב (בכל נשיו?); לפי זה, ה' מבקש תואנה, לא שמשון!
* ס: כנכד למתבוללים גרמנים שסורבו (נרצחו) - הוא מנסה להתבולל.
* משסע את הארי, ומפתיע - לא מתרברב! ס: אמא הייתה אומרת: אמרתי לך! ה' שולח לך אריה, להזכירך את יעודך... מול אימו הוא שותק (מתאים ל:לא מבקש תואנה - ה' מבקש).
* תואנה: חידה בלתי אפשרי! פירוש מקובל: שאל חידה לא הוגנת, המסיבה תתפוצץ, נישואיו נכשלו - ומהעז הזה יצא דבר טוב. ס: שיעור מצוין בהתבוללות; המתבולל הוא הטוב בכיתה. שמשון הוא החזק ביותר, אבל גם החכם, מתחרה בחכמה נגד 30. יודע שלא יפתרו, ומקווה שיבלעו זאת. טעות - לא יודעים שהחידה לא הוגנת, לא רוצים להפסיד כסף מהחתונה; לוחצים עליו, האישה מכניסה את זהותה האתנית ("לבני עמי") לביתם כדי להינצל ממוות באש. הוא מסביר שאפילו להוריו לא גילה - לא מבין באיזה לחץ היא נתונה. בסוף מגלה לה, מתוך תקווה שתניח לו ותאהבו כי גילה לה סוד; היא רצה לגלות לבני עמה, והם מחכים לסוף ימי המשתה, ופותרים. שמשון כועס ומגיב במשקל שירי: "לולא חרשתם..." (ס: אילו ידע מראש - הסיפור נהרס). פתאום קיבל שכל.
* בכעסו הוא נוקם בפלישתים (פירוש אפולוגטי של [[יאירה אמית]]: "חליצותם" מלמד שנקם בחיילים, לא באזרחים...); והוא עוזב אותה - בריחה ראשונה מייעודו.
[[תמונה:Rembrandt - Samson threatened his father-in-law - Google Art Project.jpg|ממוזער|ימין|400px]]
* [[רמברנדט]] (ס: פרשן גדול) תפס את הסצינה: מציעים לו את אחותה הקטנה ("הטובה ממנה" - יפה יותר, אבל הוא לא אהב אותה). בכעסו, צד 300 שועלים - משימה קשה. מבעיר את השדות, בזמן הקציר. בהיזדקקם למישהו לנקז את כעסם - נוקמים במשפחת האישה. הוא רוצה לנקום, ולסיים - הורג "שוק (ו)ירך" (על = עם); אבל הם לא מוותרים, והוא בורח (אין יערות - אז למערה) (בסלע עיטם) (כמו דוד). במקום להושיע את עמו - עושה מלחמות פרטיות, על נשים, ועכשיו יש לו תואנה להילחם - והוא בורח{{הערה|שם=שמשון}}.
* הורג אלף פלשתים, ואח"כ משורר: "בלשון חמור, חמורותיים..." זאת לא קללה, [[תרגום המיוחס ליונתן|יונתן]] תרגם: "רמיתון דגורין" - השלכתים בערמות. יש הקבלה מלאה עם סיפור האריה. ס: זה שיר תהילה עצמי-חילוני; תגובת ה' - מחלישו, הוא חוזר בתשובה. אבל לא יכול לשאת ישראלית - הולך לזונה בעזה, עד שהיצר המיני מופסק למען הצורך הצבאי.
* דלילה מסגירה בעד כסף; היא יודעת שהוא משקר לה, בסוף מגלה לה האמת, והיא יודעת. עיוורו אותו (חז"ל: זה עונשו, שהלך אחרי עיניו - מכאן שהתואנה היא של ה'). הוא מתפלל - גם עכשיו לנקמה, לא לישועה מהאויבים. במותו המית יותר מבחייו - כי תמיד ברח מתפקידו כמושיע{{הערה|שם=שמשון}}. אִנָּקְמָה נְקַם אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי מִפְּלִשְׁתִּים - ס: זוהי ביקורת על שמשון, כמו כל הסיפור מתחילתו! רע מאד שהפסוק משמש בחתונות ה[[ציונות דתית]] - הידרדרות מוסרית.

=={{יוטיוב|שם=חנה, אם שמואל|XU8eQWzh9Q4}}==
[[:s:שמואל א א/ניקוד]] [[חנה]] אם [[שמואל]]
[[הקוראן]] לא מקסים. [[הברית החדשה]], רק במיעוטה. ה[[תנ"ך]] מעולה ספרותית; זוהי מסורת, מחוייבות. אחד המאפיינים: הלקח לא מפורש, מובלע באמנות הסיפור.
* המשפחה שונה מימינו - [[פוליגמיה ביהדות|פוליגמית]]; תפקידנו לתרגם את הלקחים לאלה שרלוונטיים לימינו. במשפחה פוליגמית [[אי-פוריות|עקרות]] היא חרפה: לאישה אין כל עיסוק אחר; ולעקרה אין שותפות גורל עם בעלה. לנו, בעקבות [[חרם דרבנו גרשום]], קשה להבין; ס: היהדות יכלה להתפתח אחרת, אני לפחות שמח מאד על החרם.
* בתנ"ך, פועל בעבר מציין אירוע חד-פעמי; "וְעָלָה (הָאִישׁ הַהוּא מֵעִירוֹ מִיָּמִים יָמִימָה)" - באופן קבוע.
* בַּעֲבוּר הַרְּעִמָהּ: התרעמה על פנינה - לא מתאים, כי הרעימה היא מילה שונה. חז"ל: רעמה על השמים - גם לא (קינטרה אותה בשאלות, מה קנית לבנותיך); דרש: נחש ופנינה לטובה התכוונו; בזכות נחש יצאו מהגן, בזכות פנינה נדרה חנה. פשט: "הרעימה" - לפי הערבית: השפילה, מקנאתה על אהבת אלקנה. כמו גלית, שחרף את ישראל: לא איים שימותו, אלא בייש אותם.
* מָנָה אַחַת אַפָּיִם: רק מנה אחת כי אין לה ילדים; אפים: י"מ פי 2; ס: מנה גדולה. '''וַ'''ה' סָגַר רַחְמָהּ - כנראה ו"ו הניגוד - למרות ש-. במשכן, כאב העקרות מתעצם, כי שם מתפללים לבנים.
* וַתִּבְכֶּה וְלֹא תֹאכַל: לא שביתת רעב (שלא נהגה אז), פשוט לא יכלה לאכול את מנתה היחידה.
* לָמֶה תִבְכִּי... (רטורית) ...אָנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׂרָה בָּנִים, ס: אחד הפסוקים היפים... קבלי אהבתי כתחליף לאמהות{{הערה|[[מאיר שלו]]: משפט מטומטם; גם [[יאירה אמית]]: שוביניסטי. ויכוח לגיטימי, ואין הכרעה. [[צבי אדר]] ("הסיפור המקראי"), שהרצה לסימון: הוא גבר נהדר; לא "את טובה לי, אני טוב לך"(...)}}. ס: היופי הוא, שחנה העדיפה לשלם מאשר להשלים עם עקרותה (מה שהציע לה אלקנה).
* המילה כן לא נמצאת בתנ"ך ("לא" דווקא קיימת). הרבה פעמים הסכמה מובעת בשתיקה - כמו שתיקת חנה (ולמשל אברהם, בעקידה). היא מאופקת; עצמאית מאד, אבל לא מבטאת זאת במרידה. ס: וַתָּקָם חַנָּה אַחֲרֵי אָכְלָה - אין הכוונה שהיא אכלה, אין מפיק בה"א. זוהי צורה שפירושה "אחרי האוכל". מתפללת, ו[[עלי הכהן]] יושב שם - כלומר, היא לא פונה אליו! היא מרת נפש - לא דכאונית, אלא: טיפוס לא צפוי, שיכול להיות אלים. חז"ל: חנה הראשונה שהתפללה עמידה, בשתיקה{{הערה|מאמר של סימון: תפילתה היא כעין שיר.}}. היא לא מבקשת צדק, מה שמגיע לה ("אמתך" - הנמכתה) אלא: תשומת לב מה'. ב[[מגילות ים המלח]] (התנ"ך הקדום ביותר שבידינו) נוסף: "ויין לא ישת". אם תיתן - אני אתן. כל כך חשוב לה לזכות - שתיתן את בנה לה', לתמיד. בימי קדם הילדים היו המטפלים של ההורים בזקנתם - היא מוותרת.
* היא לא משלימה כבקשת אלקנה, ולא נשברת מההשפלה של פנינה; וגם עלי כועס עליה - והיא לא נשברת. התפילה השתוקה הייתה חריגה כל כך, שעלי טעה בקריאתה. ותשובת חנה (היינו מצפים שתספר שהתפללה לבן){{הערה|שם=קריאת סיפור|טכניקה יעילה להבנת סיפור: לסגור הספר ולנסות לנחש מה התשובה המסתברת.}}: לא שתיתי יין - וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת נַפְשִׁי (בחכמה, משתמשת בדימוי של נוזל). תשובתו גם אצילה - חוזר בו; לא שואל מה בקשתה, (כהן, לא נביא) - רק מברך בברכת-כהן מיוחדת.
* שֵׁ(א)לָתֵךְ אֲשֶׁר שָׁאַלְתְּ: חז"ל דרשו את חסרון האל"ף, שעלי כן ניבא, ולא ידע. ס: זה יהודי טיפוסי, לגיטימי; אבל - הורס את הסיפור! כי אם עלי מנבא - המשך הסיפור כבר ידוע, ולכן חסר ערך! כל קריאה טובה היא קריאה ראשונה. תשובתה: הלואי שאמשיך למצוא חן בעיניך... ס: הכי יפה. חז"ל ב[[:s:אבות דרבי נתן כג]]: "איזהו גיבור - (ויש אומרים,) מי שעושה שונאו אוהבו; כך חנה.
* מקדישה את בנה לה' - לא שואלת את אלקנה; ס: לא יודע מדוע. אבל בכל סיפורי הלידה - יד האישה על העליונה. גם שם הילד. [[שמואל]] - שם שמחייבה לקיים הנדר{{הערה|במזרח אירופה, אישה חוצה את הנהר הקפוא עם מצרכים, והקרח נשבר. היא נודרת 20 [[קופייקה]] לבית המדרש - והקרח מתקשה; חוזרת לה': 12 קופיקות יספיקו; שוב הקרח נשבר, והאשה מתרעמת: "אסור כבר להתמקח?!" כך גם עם החניה שמתפנית, והנהג: אין צורך, הסתדרתי.}}.
* אלקנה גם נודר, וחנה לא באה, כי הילד לא גמול. לא רוצה מראית עין של הפרת הנדר, אם תעלה ותחזור עם התינוק בידה. אלקנה לא עושה שיקול כזה; אבל אם יקרה רע - זה עליך. זו כביכול הדתיות הנורמלית: עכשיו שקיבלת את מבוקשך - את לא עולה?! וחנה היא הדתית יותר, המקורית. כשנגמל - היא עולה, בהנהגתה (אם כי אלקנה גם שם), עם קרבנות רבים. וְהַנַּעַר נָעַר: גרם קושי עצום למפרשים ([[נפתלי הרץ טור-סיני|טור-סיני]], ועוד) (עד ש)[[לאה גולדברג]] כתבה: "והחורף חורף" - הקושי התנדף.

=={{יוטיוב|שם=הקדשת הנער שמואל לנביא|dK2I4W5axOs}}==
לזכר [[מיכאל שוורץ]] ס: הצנוע המופלג, שתרגם ללא הבלטת עצמו. [[:s:שמואל א ג/ניקוד]]

==הערות==
{{הערות שוליים}}