ספרות עם ישראל

ספרות עם ישראל או ספרות יהודית היא מכלול יצירות ספרותיות (סיפורת, שירה, מחזאות וכו') שנכתבו על ידי יהודים בלשונות היהודים, בהן עברית, יידיש, לאדינו, ערבית-יהודית ועוד. חטיבה מיוחדת בספרות עם ישראל מהווה יצירה בארמית, כגון תלמוד וספר הזהר.

המושג של ספרות עם ישראל נועד להחליף את תפיסת הספרות בלשון לאומית יחידה -- בתפיסת ספרות לאומית רב-לשונית ורב-תרבותית. בכך ניתן מענה למורכבותה של ספרות יהודית, המאופיינת בריבוי לשוני ותרבותי, מצד אחד, ובתודעת עם היסטורית, דתית, חברתית ואישית אחידה, מצד שני. בגישה זו נבחנים בפרספקטיבה מאחדת יצירות סופרים ומסורות ספרותיות מתרבויות ומשפות שונות, וכן מפעלים אינדיבידואליים של סופרים שכתבו ביותר משפה יהודית אחת. המושג ספרות עם ישראל מתבסס על מחקרים של אותם מבקרי ספרות שרואים יצירות ספרות יהודית בלשונות שונות כמכלול אחד. דב סדן היה בין הראשונים שבהם.

גרעינה וחלקה הגדול של ספרות עם ישראל מהווה ספרות עברית – מכלול ספרות היהודים בשפה העברית מתנ"ך ועד ימינו. מעמדה המרכזי של השפה העברית בספרות עם ישראל מתבסס על שני גורמים:

א) ייחודיותה של העברית כלשון הקודש של העם – בשני היבטים: כלשונם של רוב הספרים בתנ"ך, וכלשון הפולחן;

ב) הבחירה בעברית כשפה של ההשכלה היהודית ושל התנועה הציונית, וכשפתה של מדינת ישראל.

יחד עם זאת, במשך מאות שנים לא פסקה היצירה הספרותית היהודית בשפות אחרות באזורי-ישוב שונים: ספרות יידיש בשלוש תקופותיה (העתיקה, המשכילית והחסידית, והמודרנית) במזרח אירופה ובמרכזה; ספרות יהודית-ספרדית (לאדינו) בספרד, באזור הבלקן, ברומניה ובכמה מארצות צפון אפריקה; ספרות ערבית-יהודית בארצות האסלאם דוברות ערבית.