לדלג לתוכן

נתן דונביץ'

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
נתן דונביץ'
נתן דונביץ'
נתן דונביץ'
לידה 1926
תל-אביב, פלשתינה (א"י) עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 6 ביוני 2017 (בגיל 91 בערך) עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות מורשה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

נתן דוּנֶבִיץ (19266 ביוני 2017) היה עיתונאי, שדרן רדיו וסופר ישראלי. ממניחי היסודות לעיתונות מודרנית בארץ. חבר מערכת "הארץ", בתפקידי כתיבה ועריכה מגוונים, במשך חמישים ואחת שנה.

ביוגרפיה

נתן דונביץ' נולד בתל אביב, להורים שעלו מרוסיה.

ל"הארץ" הגיע בקיץ 1947, לאחר שתי שנות כתיבה בעיתונים שונים. במלחמת העצמאות גויס לתפקיד כתב צבאי בחזית הצפון, מטעם יחידת הקשר לעיתונות (שהייתה ליחידת דובר צה"ל). כתבותיו מזירות המלחמה פורסמו בתקשורת בארץ וצוטטו בעיתוני העולם.

בשובו ל"הארץ" היה הראשון לכתוב טור אישי קבוע על אנשים והווי בתל אביב, ואחר-כך כתב, במקביל, מדור ראשון על הנעשה בעולם הבידור והאמנות. ב-1954 הקים וערך את מדור הספורט הגדול של העיתון, שעד אז היה טור צנוע ומוחבא. ב-1963 הוטל עליו להקים ולערוך את המוסף השבועי של "הארץ", והיה עורכו בשש שנותיו הראשונות. המוסף, מגזין מודרני ראשון בעיתונות היומית בישראל, צבר פופולריות רבה במתכונתו, תוכנו וכותביו, ובהם העיתונאים סילבי קשת, מיכאל אוהד, רומן פריסטר, הצייר יעקב פרקש ("זאב"), הצלם יעקב אגור ומשתתפים אחרים. "זאב" צייר מדי שבוע עמוד שהיה סיפור מצויר על אישיות בחדשות. אף זה היה חידוש בעיתונות הישראלית.

ב-1969 פרש דונביץ' מעריכת המוסף, כדי לשוב ולכתוב בעיתון - היומי והשבועי - את טוריו על החברה הישראלית, בעיותיה והמתרחש בה.

ברדיו היה דונביץ' הראשון להנחות תוכנית קבועה של שיחות עם מאזינים, כתגובות לאירועים חדשותיים וסיוע בפתרונות למצוקות אזרחים בסבך הביורוקרטיה. תוכניתו - "בוא נדבר" בגלי צה"ל - שודרה החל ב-1970 ובמשך עשור. התוכנית זכתה בהאזנה עצומה, במיוחד בשנותיה הראשונות, שבהן שידורי הטלוויזיה הסתיימו בעשר בערב. התוכנית עלתה לשידור חי בתחנה הצבאית בעשר ודקה.

בטלוויזיה היה חבר הפאנל הקבוע של השעשועון ותוכנית הטלוויזיה "זה הסוד שלי" במהלך שנות ה-70, לצד בלה אלמוג ואלי תבור.

בשנת 1974 הוזעק דונביץ' ללשכת ראש עיריית נתניה, לאחר שאדם חמוש איים עליו. דונביץ' הרגיע את האיש והבטיח לטפל בבעיותיו, והוא מסר את כלי הנשק למשטרה[1]. ועד אגודת העיתונאים בתל אביב בירך אותו לאחר האירוע על גילוי תושיה ואזרחות למופת[2].

בכתבותיו ובטור האישי שלו בעיתון הירבה לעסוק בדיוני בתי המשפט ובהווי המיוחד שלהם. כן סיקר אישים ואתרים בעלי ייחוד בעיר תל אביב. במלאת לתל אביב חמישים שנה, בשנת 1959, הופיע ספרו "תל אביב: חולות שהיו לכרך" ובו סקירה היסטורית על תולדות העיר ועל אישים בולטים בתולדותיה וכן כתבות על פינות ואנשים בעיר, שקובצו ממדורו ב"הארץ".

על רשמיו מסיקורו את בתי המשפט כתב שני ספרים, באחד "עינוי דין" שהופיע בשנת 1975 הייתה ביקורת נוקבת על הסחבת הנהוגה בבתי המשפט. בשני, "נאשמים - דרמות מבית המשפט" שהופיע בשנת 2000 היה תיאור מכלי ראשון כצופה וככתב, של המשפטים הפליליים המפורסמים ביותר שנערכו במהלך שנות המדינה, ובהם פרשת הרצח בגן מאיר, פרשת סטולרו-יכמן-צ'צ'קס ומשפטה של עליזה פאנו על רצח פולה אליעז. את אולם הדיונים של בית המשפט הגדיר דונביץ' כ"התיאטרון הגדול של החיים".

דונביץ' עסק גם בעולם המוזיקה. במשך עשרים שנה היה המבקר של הקלטות מוזיקה קלאסית בעיתון "הארץ". כתב ארבעה ספרים על גדולי המוזיקה, כנרים, פסנתרנים צ'לנים ומנצחים.

בשנת 2000 התמנה לחבר במועצת הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו.

ב-2014 העניק לו ראש עיריית תל אביב-יפו, רון חולדאי, את תואר ״ידיד העיר תל אביב״ על תרומתו רבת השנים לתיאור החיים בעיר.

בתו, שירה דונביץ', היא עורכת דין ונשואה למבקר התיאטרון שי בר-יעקב.[3]

בנו רוני דונביץ' הוא סופר, מחבר סדרת המותחנים רבי־המכר "נרדף", "לכודים" ו"עמוק מבפנים".

מספריו

  • תל אביב: חולות שהיו לכרך, הוצאת שוקן. 1959.
  • עינוי דין, הוצאת פלג, 1975.
  • נאשמים - דרמות מבית המשפט, הוצאת זמורה ביתן, 2000.
  • ענקים ופסנתרנים אחרים, הוצאת זמורה ביתן, 2000.
  • ארבעה מיתרים לתהילה - גדולי הצ'לנים, הוצאת זמורה ביתן, 2002.
  • וירטואוזים - גדולי הכנרים מפגניני עד מידורי, הוצאת זמורה ביתן, 2003.
  • מאסטרו - גדולי המנצחים בכל הזמנים, הוצאת זמורה ביתן, 2006.
  • מקיוסק גזוז עד מסעדת שף - מאה שנות אוכל בתל אביב, הוצאת אחוזת בית, 2012.
  • אריות ברחוב הירקון - 25 סיפורים על אנשים ומעשים יוצאי דופן שהתחוללו בתל אביב, הוצאת כרמל, 2013.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים