סוכות
 | |
| שמות נוספים | חג האסיף |
|---|---|
| סוג |
חג בפני עצמו  |
| סיבה | ”לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם” |
| סמלים | סוכה, ארבעת המינים |
| מתקשר עם | נדודי בני ישראל במדבר, מגילת קהלת, שמיני עצרת |
| מועד | |
| תאריך התחלה | ט"ו בתשרי, 16 באוקטובר 2024 |
| תאריך סיום | כ"א בתשרי, 23 באוקטובר 2024 |
  | |
סֻכּוֹת הוא חג מקראי הנחוג במשך שבעה ימים, בין ט"ו לכ"א בתשרי. יום החג הראשון הוא יום טוב, ואחריו ששת ימי חול המועד. לסוכות מספר רב יחסית של מצוות ומנהגים ייחודיים: מצוות ישיבה בסוכה בכל ימי החג, נטילת ארבעת המינים, מצוות הקהל שהתקיימה בזמן בית המקדש בחג סוכות פעם בשבע שנים, ומנהגים לזכר מצוות שהתקיימו בבית המקדש כהלכה למשה מסיני.
סוכות נקרא גם חג האסיף והוא החג השלישי מבין שלוש הרגלים המופיעים בתורה (אחרי חג האביב וחג הקציר), שבהם היו בני ישראל עולים לרגל לירושלים בזמן שבית המקדש היה קיים. סוכות הוא החג היחיד ביהדות שאין לו מאפייני אוכל משלו.[1]
מיד עם סיום חג הסוכות, בכ"ב בתשרי, נחוג חג נוסף מדאורייתא בשם שמיני עצרת, ובמהלכו מצוות חג הסוכות (הסוכה, נטילת לולב וכו') אינן חלות עוד. בארץ ישראל חל במקביל ליום שמיני עצרת גם חג מדרבנן בשם שמחת תורה, שאף הוא נפרד משני החגים הקודמים. לאחר שמחת תורה, בכ"ג בתשרי ובחוץ לארץ בכ"ד בתשרי, מצוין יום אסרו חג.
שמות החג
החג נקרא בתורה בשם חג הַסֻּכֹּת,[2] אולם בספרי הנביאים והכתובים ובלשון חז"ל הכינוי חג סתם[3] משמעו חג הסוכות.
התורה משתמשת גם בכינוי חג האסיף, מפני שלקראת סוכות מסיימים לאסוף מהשדה את כל התוצרת החקלאית כך שהשדה יהיה מוכן לעונת הגשמים,[4] מסיימים לדרוך את הענבים בגתות ומכניסים את היין לבקבוקים.[2] חג האסיף נבדל מחג הקציר (שבועות), שבו קוצרים את החיטה. ככל הנראה התוצרת העיקרית שנאספה לקראת סוכות לא הייתה תבואה, שנאספה כבר בתחילת הקיץ, אלא פירות קיץ כמו תאנים וענבים (שבדרך כלל יובשו לדבלים וצימוקים). יש גם הטוענים כי הכוונה בכינוי "חג האסיף" לאיסוף הקש שנוצר מהתבואה שיובשה בשדה לאורך הקיץ, שאותו אוספים לכאורה בסוכות שכן אם יושאר עוד בשדות הוא עלול להתקלקל עקב הגשמים.
בסוכות היו מעלים לבית המקדש מעשר שני של ענבים ותאנים שנבצרו זה לא מכבר כפי שמוזכר במשנה: 'פירות שנגמרו מלאכתן ועברו בתוך ירושלים יחזור מעשר שני שלהן ויאכל בירושלים ושלא נגמרה מלאכתן סלי ענבים לגת וסלי תאנים למוקצה'.[5]
מקור החג
לפי המסורת
לחג הסוכות במקרא שני טעמים: מחד חג חקלאי החוגג את עונת האסיף, ומאידך אחד משלושת הרגלים המציינים את המאורע ההיסטורי של הושבת בני ישראל בסוכות בנדודיהם במדבר לאחר צאתם ממצרים. מועד החג נקבע לאמצע תשרי (החודש השביעי במקרא), בצאת שנה חקלאית אחת ותחילתה של שנה חקלאית חדשה. שני מאפיינים אלה מתוארים בספר ויקרא[6]:
אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ, תָּחֹגּוּ אֶת חַג ה' שִׁבְעַת יָמִים, בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן. וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר, כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל, וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים. וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַ-ה' שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה, חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוּ אֹתוֹ. בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים, כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת. לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.
חכמי המשנה רבי אליעזר ורבי עקיבא נחלקו באשר לטיבן של סוכות אלו[7] ובעקבותיהם גם הפרשנים: יש שהסבירו שהסוכות שבהן הושיב הקב"ה את ישראל בצאתם ממצרים היו סוכות של ממש (אבן עזרא, רשב"ם), והיו שטענו שהסוכות היו ענני הכבוד האלוהיים שהיו סוככים על ישראל במדבר (אונקלוס, רש"י, רמב"ן).
המקרא עצמו מציין כי ענן הצל על בני ישראל בעת נסיעתם מחניה לחניה "וענן ה' עליהם יומם, בנסעם מן המחנה",[8] וכן מוזכר בתהילים על נדודי ישראל במדבר "פרש ענן למסך, ואש להאיר לילה",[9] כך שיש מפרשים שבעת חניית ישראל ישבו בצל הסוכות, ובעת נסיעתם הענן הצל עליהם.
באשר למועד החג, טו' בתשרי, יש המציעים כי מועד זה נקבע בתורה עקב חזרתם של ענני הכבוד, לאחר עזיבתם את בני ישראל בעקבות חטא העגל ושבירת לוחות הברית שהתרחשו ביום יז' בתמוז. ביום הכיפורים, י' בתשרי, החטא נמחל, ולאחר מספר ימים - מועד חג הסוכות - גם ענני הכבוד חזרו (הרב ברוך רוזנבלום).
בספר החיצוני ספר היובלים נטען כי מקור החג הוא חגיגה בת שבעה ימים של אברהם אבינו על בשורת הולדת יצחק בנו. מתואר בספר שאברהם ישב בסוכתו, לקח לולב ופרי עץ הדר וסבב את המזבח בהלל והודיה לאלוהיו. ספר זה איננו מקובל במסורת היהדות האורתודוקסית ועם ישראל.
במחקר
יש חוקרים הסבורים כי מסורת הישיבה בסוכה בעת האסיף היא מסורת עתיקה אשר החלה עם התנחלותם של שבטי ישראל והפיכתם לחקלאים.[דרוש מקור] יש חוקרים הקושרים את החג לחגים קדומים יותר שהיו נהוגים בקרב קבוצות אוכלוסייה מקומיות, למשל, בכנען ובאוגרית. האזכור המוקדם ביותר של החג במקרא הוא כ"חג האסיף",[10] אך פסוק זה לא מציין תאריך מדויק לחג או את מספר הימים שעליו להימשך, ויש חוקרים שהניחו שאין לו מועד קבוע, ושמועדו נקבע בכל שנה מחדש, לפי סיום האיסוף של היבולים. לוח השנה הכנעני הקדום, הידוע כלוח גזר, מציב את "חודש האסיף" בתור החודש הראשון של השנה. בממלכת אוגרית נהגו לחגוג את תחילת השנה החדשה בבניית סוכות מענפים על גגות המקדשים, ב-15 בחודש החלה חגיגה בת שבעה ימים בה הוקרבו קרבנות רבים. מספר חוקרים ציינו כי הפסוקים העוסקים בחג הסוכות בספר דברים[11] ובספר ויקרא[12] מצווים על חגיגות בבית המקדש ולא בכל רחבי הארץ, וכי בספר נחמיה נכתב כי בני העם לא הכירו את מנהג הישיבה בסוכה, וחגגו כך את סוכות לראשונה רק לאחר שעזרא הסופר הקריא בפניהם את התורה.[13] חוקרים אלה משערים שהפסוק מויקרא, כ"ג, מ"ב ”בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת.” הוא תוספת מאוחרת. לפי חוקר המקרא יעקב מילגרום המעבר מחגיגת סוכות על גג המקדש לחגיגה בה כל העם יושבים בסוכות התרחש בגלות בבל, כאשר התפתח מנהג לבנות סוכה לכל משפחה במקום על גג המקדש שחרב.[14] יש חוקרים אשר קישרו בין המספר הגדול במיוחד של קרבנות שיש להקריב בחג הסוכות, ובפרט המצווה על הקרבת 70 פרים,[15] עם חג ה-זוּכְּרוּ אשר נחגג בערים מסופוטמיות קדומות כגון אֶמָר ומארי. בחג זה, שנחגג במשך שבעה ימים, החל מה-15 בחודש הראשון בשנה (שהתחילה בסתיו[16]), הוקרבו מאות קרבנות, ביניהם 70 כבשים בני שנה כנגד 70 אלי העיר.[17]
לדעת חוקרים אחרים, הישיבה בסוכה, סמוך למקום העבודה בשדה או בכרם, אפשרה לחקלאים לחסוך בזמן ההגעה אל השדה, להגן על תבואתם מגנבים או מבעלי חיים ולפקח על העבודה.[18][19] הדים לכך שסוכה שימשה גם לעבודות חקלאיות ניתן למצוא בספר ישעיהו, א', ח': ”וְנוֹתְרָה בַת-צִיּוֹן כְּסֻכָּה בְכָרֶם; כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה, כְּעִיר נְצוּרָה”. אולם דברים אלו עומדים בסתירה לכל טעמי המצווה האחרים.
אחד מספקות החוקרים לגבי מקור החג נובע מהעובדה שצורת המגורים האופיינית למדבר היא האוהל ולא הסוכה. פתרון אחד לבעיה הוא שכתוב "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל", משמע שהזיכרון הוא לכך שהאל הושיב את ישראל בצורה ניסית בסוכות במדבר בו קשה להקים סוכות, בדומה למן ולסלע המים. פתרון אחר מציע הארכאולוג זאב משל הציע פתרון אפשרי לבעיה זו. הוא מציין כי הבדווים בדרום סיני תרים במשך רוב השנה אחר מרעה בשטחים ההרריים ונעדרים מנווי המדבר. רק בתקופת גדיד התמרים בסוף הקיץ נאספות כל המשפחות שרעו בנפרד אל נווה המדבר, ובמשך מספר שבועות שוקק המקום חיים. עץ התמר הוא מרכז החיים והעניין באותה תקופה וכל חלקיו מנוצלים, בין היתר גם לבניית סוכות למגורים בשבועות אלו. משל סבור כי זהו המקור לחג הסוכות. הוא מציין כי גם באל עריש שבצפון סיני קיים שימוש בסוכות, אלא ששם עיקר הפרנסה הוא גידול תמרים ולכן הבדואים צמודים למטעי התמרים במשך רוב השנה, ותופעת ההתכנסות לזמן קצר וההווי המיוחד הנלווה אליה כמעט ואינם מורגשים.[20] יש הסוברים שמבני הנואמיס, שנמצאו בעין ח'ודרה שבמזרח סיני, הן סוכות של בני ישראל.[21]
מצוות החג בימינו
בספר ויקרא, פרק כ"ג מופיעות מצוות ארבעת המינים והישיבה בסוכות; בספר במדבר, פרק כ"ט מתוארים קורבנות המוספים של החג; ותיאור נוסף של מצוות החג מופיע בספר דברים, פרק ט"ז. דיני החג מפורטים בדברי חז"ל בעיקר במסכת סוכה שבסדר מועד.
היום הראשון של סוכות הוא "יום טוב", יום שבו ציוותה התורה לשבות ואסרה עשיית כל מלאכה מלבד מלאכת אוכל נפש. יתר ימי החג הם חול המועד.
ישיבה בסוכה
ערכים מורחבים – סוכה, זכירת יציאת מצרים
המצווה המרכזית בחג הסוכות היא ישיבה בסוכה, מקום מגורים ארעי, ושימוש בה ממש כפי שמשתמשים בבית, "תשבו כעין תדורו": לאכול, לשתות ולישון בסוכה כל שבעת ימי החג.
הסוכה אינה צריכה להבנות דווקא לשם החג וגם סוכה שדפנותיה משמשות כל השנה לצל כשרה, אך רק אם הסכך (גג הסוכה) הונח לכבוד החג. נהוג להתחיל את בניית הסוכה במוצאי יום כיפור כדי לקיים מצווה מיד לאחר התענית, אך אין מניעה לבנות את הסוכה בכל זמן מוקדם או מאוחר יותר. נוהגים לקשט ולייפות את הסוכה בקישוטים הנקראים בלשון חז"ל "נויי סוכה".
גודל הסוכה המינימלי הוא 7 על 7 טפחים (כ-68 ס"מ), וגובהה המינימלי הוא עשרה טפחים (כ-97 ס"מ). על הסכך להיות מהצומח, מנותק מהארץ, ומדבר שאינו מקבל טומאה. צריך לשבת בסוכה תחת הסכך ממש, ועל הסכך להיות תחת כיפת השמים, לכן סדין מתחת לסכך או תקרה מעליו חוצצים ופוסלים את הסוכה. ישנם דינים נוספים לגבי תהליך הבנייה, מספר הדפנות ועוד.
הישיבה בסוכה נעשית לזכר הסוכות שבהן ישבו בני ישראל במדבר לאחר צאתם ממצרים או ענני הכבוד שסוככו עליהם,[22] כפי שנאמר בתורה:
”בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל־הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת. לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.” (ויקרא, כ"ג, מ"ג).
לדעת הטור התורה ציוותה לחוג את חג הסוכות בחודש תשרי ולא בחודש ניסן מפני שגם בלי ציווי התורה הרבה אנשים יוצאים בניסן מהבית לשדה בגלל החום ובונים סוכות, ואז לא היה היכר שהסוכה היא זכר ליציאת מצרים ולא מפני שחם בבית.
יש שסברו כי הטעם לבניית סוכה הוא הבעת אמונה באל וקבלת מרותו, מכיוון שהאדם מתבקש לעזוב את ביתו החזק והמוגן דווקא לאחר שכבר אסף את תבואתו, ולהתגורר בחוץ במקום רעוע בעונת מעבר שבה מזג האוויר מתחיל להצטנן. על כן נקראת הסוכה "צילא דמהמנותא", כלומר "צל האמונה", מכיוון שהאדם שם מבטחו בהשגחת הקב"ה ולא באמצעים פיזיים שונים.
הוגי דעות כמו המהר"ל מפראג והרב קוק, ראו בסוכה סמל למלכות בית דוד ולממלכתיות ישראלית, שנמשלת לסוכה על פי הנאמר בעמוס (ט', י"א) "בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת, וְגָדַרְתִּי אֶת פִּרְצֵיהֶן וַהֲרִסֹתָיו אָקִים, וּבְנִיתִיהָ כִּימֵי עוֹלָם" ועל פי הנאמר בחז"ל "ראויים כל ישראל לשבת בסוכה אחת".[23] המהר"ל סבר כי ממשלות אומות העולם נקראות "בתים" בשל חוזקן ויציבותן, ואילו מלכות ישראל נקראת "סוכה" מפני שהיא קלה להפלה אבל כוחה הוא מהשמים, בקדושתה ומוסריותה.[24]
ארבעת המינים
- ערכים מורחבים – ארבעת המינים
בחג הסוכות, מצווה ליטול את ארבעת המינים.[25] נטילת ארבעת המינים, או נטילת לולב, כפי שהמצווה מכונה בלשון חז"ל, היא לקיחת ארבעה מיני צמחים: לולב (השדרה המרכזית של הדקל), אתרוג (ממשפחת פירות ההדר), שלושה הדסים ושתי ערבות (ערבי נחל), ונענועם בכל יום מימי החג, חוץ מיום השבת. במקרא כתוב בפירוש רק לגבי הלולב ("כפות תמרים") והערבה ("ערבי נחל") ואילו לגבי האתרוג ("פרי עץ הדר") וההדס ("ענף עץ עבות") המקרא כותב באופן עמום, ומהות הפרי התפרשה על ידי חכמי תורה שבעל פה.
חז"ל למדו באמצעות דרשת הפסוק המצווה על מצוות ארבעת המינים,[26] מספר קריטריונים הנדרשים מכל אחד מארבעת המינים על מנת שיהיה כשר לנטילה. חלק מהקריטריונים פוסלים את השימוש במין שאינו עונה על דרישותיהם, ביום הראשון של חג הסוכות, שאז מצוות נטילת ארבעת המינים נוהגת מן התורה בכל מקום (ולא רק במקדש), וחלקם פוסלים את השימוש בו אף בשאר ימי החג. חלקם נוגעים לגופם של ארבעת המינים (פסול 'הדר', 'חסר', שינוי צורה, ועוד), וחלקם נוגעים לאופן בו השיג אותם האדם (גזל ושאלה).
במדרש[27] מוסבר שהם סמל לאנשים השונים בעם ישראל לפי תכונותיו של כל מין. הטעם מציין תורה והריח - מעשים טובים. כך שהאתרוג, בעל הטעם והריח, מסמל אדם שיש בו גם תורה וגם מעשים טובים, והערבה, חסרת הטעם וחסרת הריח, מסמלת אדם שאין בו לא תורה ולא מעשים טובים. ההדס בעל הריח וחסר הטעם מסמל את אלו שיש בהם מעשים טובים אך אין בהם תורה, והלולב שתמריו הם בעלי טעם, מסמל את אלו עם תורה, אך ללא מעשים טובים. יש שראו בארבעת המינים דמיון לאברי הגוף (עמוד שדרה, עיניים, פה ולב) שכולם נכנעים לאלוהים. יש שראו בהם כסמל לכלי מלחמה (לולב = חרב, אתרוג = אבן קלע), שנועדו להילחם כנגד הרע. אחת הסיבות שנוטלים אותם ביחד היא שהם משלימים אחד את השני[דרוש מקור], המעשים הטובים בהדס וידע התורה בלולב משלימים לאתרוג, והאתרוג אף הוא משלים את הערבה, זהו סמל לכך שחלקיו השונים של עם ישראל משלימים זה את זה.
נטילת ארבעת המינים ביום הראשון של החג מצוותה מן התורה בכל מקום, ובשאר הימים מצוותה מחוץ למקדש מדברי סופרים (חכמי המשנה) בלבד.[28]
מצוות החג בבית המקדש
הקהל
- ערך מורחב – מצוות הקהל
בסוף ספר דברים[29] מתואר כיצד סיים משה לכתוב ספר תורה, נתן אותו לכהנים ולזקנים, וציווה אותם לקרוא ממנו בפני כל עם ישראל בחג הסוכות מדי שבע שנים. מצווה זו נקראת "הקהל" מלשון הפסוק: ”הַקְהֵל אֶת-הָעָם, הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת-ה' אֱלֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת.” חכמים קבעו כי מלך מזרע דוד יקרא פרשות מספר דברים במוצאי יום טוב של סוכות שבמוצאי שנת השמיטה. אף על פי שהמצווה אינה מתקיימת בימינו באופן רשמי, מאז קום מדינת ישראל מתקיים מעמד "זכר להקהל" שבו נשיא המדינה קורא את הפרשות בתור המנהיג הבכיר ביותר של עם ישראל בעת הזו.
ניסוך המים
- ערך מורחב – ניסוך המים
מדי בוקר בחג הסוכות היו מקיימים בבית המקדש את מצוות ניסוך המים. המצווה אינה מפורשת בתורה, והדעה המקובלת היא שמקורה בהלכה למשה מסיני. מצווה זו הייתה מקור מחלוקת נרחב בין הפרושים לצדוקים, ולכן היא קיבלה פומביות וטקסיות רבה. עיקר המצווה היה מילוי מים ממעיין השילוח (גיחון), וניסוכם על אחת מקרנות מזבח העולה. יש המסבירים שטעמה של מצווה זו כדי לברך את גשמי השנה הקרבה. לחג הסוכות קשר הדוק למים, מאחר שבמשנה נאמר ”בארבעה פרקים העולם נידון... ובחג (סוכות) נידונים על המים.”[30] כמו כן, החל משמיני עצרת שחל יום למחרת סוכות, מתחילים להזכיר בתפילה "משיב הרוח ומוריד הגשם".
מצוות ערבה
- ערך מורחב – מצוות ערבה במקדש
בבית המקדש היו מקיפים את מזבח העולה עם ענפי ערבה, תוך אמירת הושענות, בכל יום במהלך החג. את ענפי הערבה היו זוקפים מסביב למזבח. כמו מצוות ניסוך המים, על פי רוב הדעות, מצוות ערבה היא הלכה למשה מסיני. בימינו נותר זכר למצווה זו באמירת פיוטי הושענות והקפת התיבה בבית הכנסת עם ארבעת המינים בכל יום מימי החג, ובמנהג חיבוט ערבה המתקיים ביום האחרון של סוכות בלבד.
קורבנות המוספים
בחג הסוכות היו מקריבים בבית המקדש בכל יום קרבן מוסף שונה במקצת, כמפורט בספר במדבר (כ"ט, י"ב–ל"ד). קרבן המוסף היה מורכב ממספר הולך ופוחת של פרים, שני אילים (כבשים זכרים) וארבעה עשר כבשים. בכל יום מספר הפרים פחת באחד - ביום הראשון הקריבו שלושה עשר פרים, ביום השני שנים עשר וכן הלאה. בסך הכל הוקרבו בחג שבעים פרים, מנהג שניתן להשוות למנהג הקרבת שבעים הקרבנות לשבעים האלים בחג הזֻכרֻ שבאמר (חג המגלה מאפייני קרבה נוספים לסוכות, כגון אורכו ותאריכו).[31] זכר למשמעות המספר 70 ניתן למצוא בספרות חז"ל, המבארים שמניין פרי החג מרמז לשבעים אומות העולם[32] – ואכן בספרות המקראית, אזכורים קדומים ל"בני אלים" שוכתבו (בהתאם לרעיון המונותאיסטי) כ"עמים".[33]
כיוון שכל אחת מעשרים וארבע משמרות הכהונה רצתה להקריב פר, הנהיגו שכל משמרת שהקריבה פר לא תקריב פר למחרת (למעט ביום הראשון והשני בהם היו 25 פרים, ולכן המשמרת שהקריבה את הפר הראשון ביום הראשון הייתה מקריבה גם את הפר האחרון ביום השני).
מצוות ראייה ושמחה
- ערכים מורחבים – עלייה לרגל (יהדות), שמחת הרגלים
כמו בכל אחד משלושת הרגלים, בחג הסוכות מצווה להיראות בבית המקדש ולשמוח בו. סוכות נחשב לחג שמח במיוחד, מכיוון שנאמר עליו בתורה במפורש ”וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ”. בלשון חז"ל המילה "חג" ללא פירוט נוסף מתייחסת לחג הסוכות.
בהיותו חג האסיף, הזמן שבו נאספת כל התבואה החקלאית לקראת תקופת החורף, מתאפיינת לרוב תקופת החג בשפע גשמי. אווירת החג מורכבת ממאפיינים חקלאיים רבים: לקיחת ארבעת המינים, היציאה מהבית והשהייה תחת סכך צמחי. יש הטוענים שאדם האוסף את פירות עמלו עלול להגיע לידי גבהות הלב, "וישמן ישורון ויבעט", ולכן כביכול מדגישה התורה את מצוות השמחה דווקא בסוכות. השמחה המתקיימת בבית המקדש מראה כביכול כי לא "כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה".
הרב קוק רואה בשמחת חג הסוכות יסוד מאזן כנגד הרצינות והעצבות העלולים להיות כרוכים בראש השנה ויום כיפור. הסבר נוסף לשמחה המיוחדת של סוכות הוא תחושת ההודיה שנוצרת לאור התיקון והסליחה שהתקבלו בראש השנה וביום כיפור.
מנהגי החג
אושפיזין
- ערך מורחב – אושפיזין
מנהג קבלי נפוץ הוא הזמנת אורחים סמליים, הנקראים אושפיזין ("אורחים" בארמית), לשבת בסוכה. בכל יום משבעת ימי החג מזמינים אורח אחד, לרוב לפי הסדר הבא: אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, יוסף ודוד. כל אורח מסמל את המידות המאפיינות אותו, שנכנסות יחד איתו באותו יום. כהרחבה למנהג זה, נהוג גם להזמין אנשים רבים ושונים ככל האפשר להתארח בסוכה - מכרים וזרים, עניים ועשירים, צדיקים ופושעים.
שמחת בית השואבה
- ערך מורחב – שמחת בית השואבה
בימי בית המקדש היו נוהגים לנסך מים על המזבח בכל ימי חג הסוכות, כהודאה ובקשה לירידת גשמים. טקס הניסוך המורכב והמפואר, שכלל את שאיבת המים מדי יום ממעיין השילוח והובלתו לבית המקדש, היה מלווה בחגיגה גדולה עם ריקודים וכלים מוזיקליים. בתלמוד מסופר ששמחת בית השואבה הייתה גדולה מאוד, עד כדי כך שנאמר: ”מי שלא ראה שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו” (תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף נ"א, עמוד א'). בימינו נוהגים לקיים ערבי ניגון וריקוד בלילות של חג הסוכות, כזכר לשמחת בית השואבה המקורית.
הושענא רבה
יום החג האחרון, הקרוי הושענא רבה, נחשב על פי חלק מהדעות ליום האחרון בימים הנוראים, שבו ניתן עדיין לתקן את מה שנגזר על האדם בראש השנה ויום כיפור.
ביום זה נוהגים לחבוט ענפי ערבה בקרקע לזכר מצוות ערבה במקדש. יש המסבירים שבהושענא רבה מבקש האדם להראות את שפלותו ונפשו החבוטה כמו ענפי הערבה מול ריבונו של עולם. כמו כן, יש הנוהגים לקיים תיקון ליל הושענא רבה, בדומה לתיקון ליל שבועות, וללמוד תורה כל הלילה.
תפילות החג
כמו בכל החגים, בכל ימי חג הסוכות מתפללים תפילת מוסף, ואומרים הלל שלם. בתפילות ימי חול המועד ובברכת המזון מוסיפים יעלה ויבוא.
הושענות
- ערך מורחב – הושענות
בימי בית המקדש נהגו לומר בכל ימי חג הסוכות תפילות הנקראות "הושענות" סביב מזבח העולה בעת קיום מצוות ערבה. התפילות נקראו "הושענות" בגלל הביטוי החוזר "הושע נא" שהופיע בהן.
בימינו נוהגים לומר פיוטי הושענות בבית הכנסת, תוך כדי הקפת הבימה עם ארבעת המינים. הבקשות בפיוטים אלו עוסקות בישועה בכלל ובירידת הגשמים והצלחת התבואה בשנה הקרובה בפרט. ביום האחרון של חול המועד נוהגים להרבות באמירת "הושענות", ועל כן נקרא יום זה "הושענא רבה".
בשבת לא נוטלים ארבעת המינים ולא מקיפים איתם את הבימה ובמקום פיוטי הושענות הרגילים אומרים פיוטי הושענות המותאמים לשבת.
פיוטים ושינויים בתפילה
יום החג הראשון
ביום הראשון של סוכות, כבכל יום טוב, מתפללים בכל התפילות תפילת שבע כאשר ברכת קדושת היום היא אתה בחרתנו. בנוסח אשכנז (המערבי והמזרחי כאחד), נאמרת המערבית "אוחזי בידם ארבעה מינים" מאת רבי יוסף טוב עלם.[34][35] אומרים יוצר "אַכְתִּיר זֵר תְּהִלָּה", אופן 'אאמיר אותך סלה', זולת 'אנא הושיעה נא'. לא ידוע בבירור מחברם, אך הם מיוחסים לרבי אלעזר הקליר. הקדושתא ליום א' של סוכות היא "אֻיַּמְתִּי בְּחִיל כִּפּוּר" של הקליר.
קריאת התורה היא ב"פרשת המועדות" שבפרשת אמור,[36] ונוהגים לקרוא למפטיר את פרשת קרבן מוסף היום מפרשת פינחס. ההפטרה היא בספר זכריה, פרק י"ד, פסוקים א'–כ"א (ובנוסח רומניא סיימו פסוק י"ט) המתאר את המלחמה שלעתיד לבוא, משום שנאמר בו שלעתיד לבוא כל הגויים יעלו לרגל לירושלים בחג הסוכות.[37]
לאחר התפילה אומרים הלל שלם, תוך אחיזת ארבעת המינים ונענועם במהלך אמירת ההלל (כשחל בשבת, אומרים הלל בלי לולב). בנוסף, אומרים הושענות, שהן הקפת הבימה תוך אחיזת ארבעת המינים ואמירת פיוטים מיוחדים. יש האומרים הושענות מיד אחר ההלל, ויש האומרים אותם לאחר תפילת מוסף. בהושענות אומרים במנהג אשכנז המזרחי "למען אמתך", ובמנהג אשכנז המערבי אומרים "אערך שועי".
כאשר חל יום טוב ראשון של סוכות בשבת, יש האומרים מערבית כרגיל,[38] יש שאין אומרים כלל, ויש האומרים מערבית של ליל שני. נוהגים לומר קדושתא "ארחץ בניקיון כפות" של הקליר (הקרובה של יו"ט שני בחו"ל).[39] לא נוטלים ארבעת המינים ולא מקיפים איתם את הבימה, וברכת שהחיינו על ארבעת המינים נאמרת ביום השני של החג. אומרים בהושענות בשני מנהגי אשכנז "אֹם נצורה".[40] לפי מנהג וורמייזא אומרים פיוטי קדושה במוסף. בשנה כזו, מוסיפים בקידוש ובתפילות אזכורות המיוחדות לשבת.
יום טוב שני של גלויות
ביום טוב שני בחו"ל, במנהג אשכנז המזרחי אומרים את המערבית 'ישמחו בחגיהם ידידים ונעימים' לר' יחיאל בן יצחק, ובמנהג אשכנז המערבי אומרים 'חג האסיף תקופת השנה' לר' אלעזר בר' שמשון. ביוצר אומרים בשני המנהגים 'אאמיץ לנורא ואיום', אופן 'אאמיר אותך סלה', זולת במנהג המערבי 'אנא הושיעה נא' (כדאתמול) ובמנהג המזרחי 'אנא תרב עליצותיך'. פיוטים אלו מיוחסים לרבי אלעזר הקליר. הקדושתא היא "ארחץ בניקיון כפות", ואם חל יום ראשון של סוכות בשבת שאמרו "ארחץ בניקיון כפות" אתמול, אומרים "אֻיַּמְתִּי בְּחִיל כִּפּוּר".
קוראים בתורה כמו יום הראשון ומפטירים אצל אשכנזים וספרדים בספר מלכים א', פרק ח', פסוקים ב'–כ"א (וכן נהגו בנוסח רומניא, אלא שסיימו ב פסוק כ'), אצל איטלקים פרק ז', פסוק נ"א עד פרק ח', פסוק ט"ו, ואצל תימנים בפרק ז', פסוק נ"א עד פרק ח', פסוק כ"א.
בהושענות, אומרים במנהג המזרחי "אבן שתייה", ובמנהג המערבי "אל למושעות"; אם אתמול היה שבת, אומרים "למען אמתך" ו"אערך שועי" (בהתאמה) כמו שעושים ברוב השנים ביום הראשון.
חול המועד
קריאת מגילת קהלת
- ערך מורחב – מגילת קהלת
מנהג בני אשכנז לקרוא את מגילת קהלת בשבת חול המועד סוכות על פי המנהג המובא באבודרהם ובמהרי"ל. לפי מנהג טרוייש המיוחס לרש"י,[41] נהגו לקוראה בשמיני עצרת. כאשר סוכות חל בשבת ואין שבת חול המועד, קוראים אותה מחוץ לישראל בשמיני עצרת,[42]ובארץ ישראל כיוון שחוגגים שמחת תורה באותו יום, מקדימים את קריאתה ליום טוב של סוכות.
יש הנוהגים לפי דעת הגר"א לקרוא אותה בציבור על ידי בעל קורא מתוך מגילה כשרה הכתובה על קלף ולברך על קריאתה שתי ברכות: "על מקרא מגילה" ו"שהחיינו".[43] מנהג החסידים שכל אחד קורא את המגילה מתוך מחזור תפילה מודפס ואין מברכים על קריאתה. יש מי שפסק כי על מגילת קהלת אין לברך גם מתוך הקלף.[44]
למנהג זה נתנו מספר טעמים:
- מאחר ששלמה המלך קרא את המגילה בהקהל שחל בחג הסוכות.[45]
- משום שכתוב בה ”תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה וְגַם לִשְׁמוֹנָה” המרמז על שבעת ימי החג ושמיני עצרת.[46]
- משום שסוכות נקרא זמן שמחתנו, ובקהלת נאמר ”וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה”.[47]
- מפני שנאמר בה ”וְכֹל אֲשֶׁר שָׁאֲלוּ עֵינַי לֹא אָצַלְתִּי מֵהֶם, לֹא מָנַעְתִּי אֶת לִבִּי מִכָּל שִׂמְחָה, כִּי לִבִּי שָׂמֵחַ מִכָּל עֲמָלִי וְזֶה הָיָה חֶלְקִי מִכָּל עֲמָלִי” הלועג להבלי שמחת העולם ומחזק את השמחה האמיתית שהיא שמחת התורה.[48]
- היות ששלמה המלך חנך את בית המקדש הראשון בימים אלו, כמובא במלכים א', ח', ס"ה, בשבעת ימי חנוכת המקדש ושבעת ימי סוכות.[49][50]
סוכות בתולדות ישראל
ירבעם בן נבט
בספר מלכים א', פרק י"ב, מסופר על נסיונותיו של ירבעם בן נבט, מלך ישראל, ליצור חיץ ברור וממשי בין ממלכתו, ממלכת ישראל ובין ממלכת יהודה, ולכונן את שלטונו. אחד מצעדיו הבולטים הוא דחייתו של חג הסוכות בחודש, וחגיגתו בט"ו בחשוון, במקום בט"ו בתשרי. אחד ההסברים המוצעים לכך הוא העובדה כי בממלכת ישראל, הצפונית לממלכת יהודה, האקלים קר יותר ולתבואה לוקח זמן רב יותר כדי להבשיל.
וַיַּעַשׂ יָרָבְעָם חָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בַחֲמִשָּׁה-עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ כֶּחָג אֲשֶׁר בִּיהוּדָה, וַיַּעַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ--כֵּן עָשָׂה בְּבֵית-אֵל, לְזַבֵּחַ לָעֲגָלִים אֲשֶׁר-עָשָׂה; וְהֶעֱמִיד בְּבֵית אֵל, אֶת-כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיַּעַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר-עָשָׂה בְּבֵית-אֵל, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי - בַּחֹדֶשׁ, אֲשֶׁר-בָּדָא מלבד (מִלִּבּוֹ); וַיַּעַשׂ חָג לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיַּעַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ לְהַקְטִיר.
גילוי החג בימי נחמיה
- ערך מורחב – אמנת נחמיה
מקור חשוב נוסף בתנ"ך לחג הסוכות הוא בספר נחמיה, פרק ח', פסוק י"ג, שם מתואר תהליך התוודעותו של עם ישראל לחוקי התורה, לאחר שובו מגלות בבל ובניית חומות ירושלים. בתיאור בספר נחמיה נזכרים מארבעת המינים רק הלולב וההדס, אך לא האתרוג והערבה. כמו כן נאמר בפרק שהחג לא נחוג באותו האופן מימי יהושע בן נון ועד אותה תקופה (תחילת תקופת בית שני).
וַיִּמְצְאוּ כָּתוּב בַּתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד מֹשֶׁה אֲשֶׁר יֵשְׁבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּסֻּכּוֹת בֶּחָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי. וַאֲשֶׁר יַשְׁמִיעוּ וְיַעֲבִירוּ קוֹל בְּכָל עָרֵיהֶם וּבִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת לַעֲשׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב. וַיֵּצְאוּ הָעָם וַיָּבִיאוּ וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם סֻכּוֹת אִישׁ עַל גַּגּוֹ וּבְחַצְרֹתֵיהֶם וּבְחַצְרוֹת בֵּית הָאֱלֹהִים וּבִרְחוֹב שַׁעַר הַמַּיִם וּבִרְחוֹב שַׁעַר אֶפְרָיִם. וַיַּעֲשׂוּ כָל הַקָּהָל הַשָּׁבִים מִן הַשְּׁבִי סֻכּוֹת וַיֵּשְׁבוּ בַסֻּכּוֹת כִּי לֹא עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַהוּא וַתְּהִי שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד. וַיִּקְרָא בְּסֵפֶר תּוֹרַת הָאֱלֹהִים יוֹם בְּיוֹם מִן הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן עַד הַיּוֹם הָאַחֲרוֹן וַיַּעֲשׂוּ חָג שִׁבְעַת יָמִים וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת כַּמִּשְׁפָּט.
חנוכה
בספר מקבים ב' מסופר על קביעת חג החנוכה כי בנוסף לטיהור המקדש, באותם ימים זכו גם לחגוג את חג הסוכות באיחור כהשלמה לחג הסוכות אותו לא זכו היהודים לקיים באותה שנה:
ומאת ה' הייתה זאת לחטא את הבית בעצם היום ההוא אשר טימאו אתו הגויים, והוא יום העשרים וחמשה לירח כסלו. ויחוגו חג לה' שמונת ימים כימי חג הסוכות, ויזכרו את הימים מקדם בחגגם את חג הסוכות בהרים ובמערות, ויתעו בישימון כבהמות שדה. ויקחו ערבי נחל וכפות תמרים וישירו שיר שבח והודיה לה', אשר נתן להם עוז ותשועה לטהר את בית מקדשו. ויעבירו קול בכל ערי יהודה לחוג את החג הזה מדי שנה בשנה.
— ספר מקבים ב' פרק י' פס' ח-י"א
לעתיד לבוא
בהפטרה של יום החג הראשון קוראים בספר זכריה את החזון שבו מתאר זכריה מלחמה עתידית על ירושלים, שלאחריה יחוגו כל העמים את חג הסוכות. יש הטוענים כי החג נושא פן אוניברסלי, הבא לידי ביטוי בהקרבת שבעים פרים בבית המקדש כנגד שבעים אומות העולם.
וְהָיָה כָּל הַנּוֹתָר מִכָּל הַגּוֹיִם הַבָּאִים עַל יְרוּשָׁלִָם וְעָלוּ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ ה' צְבָאוֹת וְלָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת. וְהָיָה אֲשֶׁר לֹא יַעֲלֶה מֵאֵת מִשְׁפְּחוֹת הָאָרֶץ אֶל יְרוּשָׁלִַם לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ ה' צְבָאוֹת וְלֹא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגָּשֶׁם. וְאִם מִשְׁפַּחַת מִצְרַיִם לֹא תַעֲלֶה וְלֹא בָאָה וְלֹא עֲלֵיהֶם תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה אֲשֶׁר יִגֹּף ה' אֶת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יַעֲלוּ לָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת. זֹאת תִּהְיֶה חַטַּאת מִצְרָיִם וְחַטַּאת כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יַעֲלוּ לָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת.
סוכות אצל השומרונים
השומרונים חוגגים את חג הסוכות במשך שבעה ימים ככתוב בתורה. את הסוכות בונים השומרונים בביתם. בעבר היו השומרונים בונים את הסוכה תחת כיפת השמים, אך בשל מעשים של חילול הסוכה מצד שכניהם הערבים בדרכים כאלו או אחרות, החליטו השומרונים כי עדיף לבנות בתוך הבית.
הסכך בסוכה השומרונית עשוי מפירות "הדר" - שפירושו אצל השומרונים פירות עם הדר ויופי. הם נוהגים לצאת לפני סוכות לפרדסים ולמטעים ובוחרים פירות יפים ומושלמים. במרכז הסכך אתרוג גדול (בימינו בדרך כלל מזן תימני בשל גודלו) והוא מסודר בצורה ייחודית.
מצוות הסוכה אצל השומרונים משולבת עם מצוות ארבעת המינים וכך בסוכה ניתן למצוא את ארבעת המינים, בין השאר - פירות הדורים, ענפי עץ תמר (ראו בתמונה מעל הסכך), ענפי ער אציל ריחניים.
בזמן החג, השומרונים נוהגים להתארח איש אצל רעהו ודלתם פתוחה לכל מאן דבעי.
ביום הראשון של סוכות נערכת תפילה על פסגת הר גריזים ובה משתתפים כל בני הקהילה.
ראו גם
| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל שבת ומועדי ישראל | ||
לקריאה נוספת
- הרב ישראל דנדרוביץ, מן החג ועד החנוכה - הקשר בין חג החנוכה לחג הסוכות, בתוך: קובץ היכל הבעש"ט, גיליון כה - כסלו תשס"ט, עמודים: סא-פד
- דניאל גולדשמידט, הערות לחג הסוכות, בתוך מחקרי תפילה ופיוט, עמ' 390–394 ועל קריאת החג, שם עמ' 395–398
- הרב יעקב נגן, חג הסוכות במחשבת חז"ל: ניתוח של מוטיבים בהלכות חג הסוכות בספרות התלמודית, עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית, 2003
קישורים חיצוניים
- הערך "סוכות", באנציקלופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
- סוכות, באתר דעת
- לקט שירים ופיוטים לסוכות, באתר הספרייה הלאומית
- פרטים ומידע על סוכות, באתר הספרייה הלאומית
- כתבות וסיפורים על חג הסוכות, שיריו ומנהגיו, מתוך בלוג "הספרנים", הספרייה הלאומית
- סוכות ושמחת תורה: פריטי מקור ומשאבי הוראה, באתר החינוך של הספרייה הלאומית
- חג סוכות, בפודקאסט "עושים תנ"ך", באירוח חוקר המקרא, הדוקטור שחר ענבר
- סוכות, באתר בית חב"ד
- סוכות, במאגר המרכז לתכנון לימודים
- הלכות חג הסוכות מהספר פניני הלכה, אליעזר מלמד
- דליה מרקס, סוכות - יצאנו, מיד נחזור
עלייה לרגל לירושלים בסוכות, 1945, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים- מידע על סוכות בקטלוג הספרייה הלאומית
- סוכות, באתר הסוכנות היהודית (באנגלית)
- סוכות, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
סוכות, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
- ^ מלבד האיסור לאכול מחוץ לסוכה והחובה לאכול לחם בסוכה בלילה הראשון של החג.
- ^ 1 2 "חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ" (ספר דברים, פרק ט"ז, פסוק י"ג)
- ^ לדוגמה: ספר מלכים א', פרק ח', פסוק ב', ספר נחמיה, פרק ח', פסוק י"ד, תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף ו', עמוד א'
- ^ "וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה" (ספר שמות, פרק כ"ג, פסוק ט"ז)
- ^ משנה, מסכת מעשר שני, פרק ג', משנה ו'
- ^ הציווי על קיום חג האסיף מופיע גם בספר שמות, פרק כ"ג, פסוקים י"ד–ט"ו וספר שמות, פרק ל"ד, פסוק כ"ב ובספר דברים, פרק ט"ז, פסוקים י"ג–ט"ז
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף י"א, עמוד ב'
- ^ במדבר
- ^ תהילים קה לט
- ^ שמות, כ"ג, ט"ז
- ^ דברים, ט"ז, ט"ז
- ^ ויקרא, כ"ג, מ'
- ^ נחמיה, ח', י"ג–י"ז
- ^ זאב פרבר, מקורותיו של חג הסוכות, באתר "התורה"
- ^ כפי שמצווה בספר במדבר, פרק כ"ט, פסוקים י"ח–ל"ב
- ^ Masamichi YAMADA,The zukru Festival and Its Preparatory Rituals in Emar VI 373, page 142
- ^ נגה איילי-דרשן, קורבנות חג הסוכות: שבעים פרים כנגד שבעים אלים? באתר "התורה"
- ^ גיורא לוינשטיין, שלושת הרגלים - חגים חקלאיים במקור?, באתר ynet, 17 במאי 2010
- ^ משה זאב סולה, מועדי השנה, ירושלים: כתר, 1986, עמ' 142.
- ^ זאב משל, דרום סיני, עמ' 88–90, שהל"י-שרותי הוצאה לאור ישראליים, 1971
- ^ - התנ"ך והארכאולוגיה - מסורת מול מדע - באתר דעת.
- ^ מור כלפון ודוד בן מיכאל, ישיבה בסוכה: הקדשת ההווה או ציפייה לעתיד?, אתר ישיבת פתח תקווה
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף כ"ז, עמוד ב'
- ^ המהר"ל ספר נצח ישראל - פרק לה
- ^ "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים." ספר ויקרא, פרק כ"ג, פסוק מ'
- ^ ספר ויקרא, פרק כ"ג, פסוק מ'.
- ^ ויקרא רבה פ"ל, יב
- ^ על תקנת רבן יוחנן בן זכאי שהרחיב את החיוב מחוץ למקדש לשבעה ימים, ועל מצוות נטילת ארבעת המינים בימינו בירושלים ראו מעמדה של נטילת לולב בירושלים בזמן הזה, מתוך מארון הספרים היהודי
- ^ ספר דברים, פרק ל"א, פסוקים ט'–י"ג
- ^ משנה, מסכת ראש השנה, פרק א', משנה ב'
- ^ Noga Ayali-Darshan, The Seventy Bulls Sacrificed at Sukkot (Num 29:12-34) in Light of a Ritual Text from Emar (Emar 6, 373), Vetus Testamentum 65, 2015, עמ' 9–17
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף נ"ה, עמוד ב'
- ^ Noga Ayali-Darshan, The Seventy Bulls Sacrificed at Sukkot (Num 29:12-34) in Light of a Ritual Text from Emar (Emar 6, 373), Vetus Testamentum 65, 2015, עמ' 18–19
- ^ מלבד במנהג וורמייזא, בה אמרו את המערבית 'אתה לבדך עטית' שחיבר רבי אלעזר מגרמייזא הרוקח, בן העיר.
- ^ דניאל גולדשמידט ויונה פרנקל, מחזור סוכות שמיני עצרת ושמחת תורה: לפי מנהגי בני אשכנז לכל ענפיהם (ירושלים, תשמ"א), עמ' 5, ובמבוא עמ' כח–כט.
- ^ משנה, מסכת מגילה, פרק ג', משנה ה'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף ל"א, עמוד א'.
- ^ מנהג פרנקפורט (יוסף יוזפא קאשמן סג"ל, נוהג כצאן יוסף, תל אביב תשכ"ט, עמ' פח, באתר היברובוקס) ווורמייזא (יוזפא שמש, מנהגים דק"ק וורמיישא, מכון ירושלים תשמ"ח, סי' מו). מאידך, בקהילות אחרות, גם אלה שמנהגן הוא המנהג המערבי בכללו, נהגו שלא לומר מערבית בשבת, כגון בפיורדא (ספר מנהגים דקהילתינו, מנהגי כל השנה דק"ק פיורדא, פיורדא תקכ"ז, סי' לז, באתר היברובוקס) ובמגנצא (מנהגי ק"ק מגנצא, בתוך סדור שפת אמת, רעדלהיים תרכ"ב, עמ' 5, באתר אוצר החכמה). ראו גם מדריך למנהג אשכנז המובהק (מכון מורשת אשכנז, תשע"ד), עמ' 18.
- ^ ובקצת קהילות החליפו בכל שנה את סדר הקרובות, כשיטת מהרי"ל.
- ^ גולדשמידט ופרנקל, מחזור סוכות, עמ' 169.
- ^ הובא ב"סדר טרוייש" להחכם רבי מנחם בן יוסף חזן מרבני טרוייש במאה השלוש עשרה
- ^ שולחן ערוך אורח חיים, סימן תרס"ג סעיף ב' בהגהת הרמ"א.
- ^ שולחן ערוך שם ובביאור הגר"א ובמעשה רב.
- ^ מגן אברהם, שם.
- ^ מחזור ויטרי ומטה משה סימן תתקס"ו.
- ^ פרי מגדים, שם באשל אברהם ס"ק ח'. ומקורו מה"דרכי משה" שם והאבודרהם.
- ^ מגן אברהם סימן ת"צ סעיף ח'. ומשם במשנה ברורה ס"ק י"ז.
- ^ "צדקת הצדיק" לרבי צדוק הכהן מלובלין, סימן ר"ב.
- ^ ”וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה בָעֵת הַהִיא אֶת הֶחָג וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ, קָהָל גָּדוֹל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד נַחַל מִצְרַיִם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ, שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת יָמִים אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם”. ומפרש רש"י: שבעת ימים של חינוך המקדש ושבעת ימים חג הסוכות.
- ^ הרב אליעזר יהודה ולדנברג, שו"ת "ציץ אליעזר" כרך כ"ב, סימן ל"ו
| סוכות | ||
|---|---|---|
| מהלך החג | יום טוב ראשון • חול המועד סוכות • הושענא רבה • שמיני עצרת/שמחת תורה |  |
| סוכה | סכך • אכילה בסוכה • שינה בסוכה • ברכת לישב בסוכה • אושפיזין • מצטער פטור מן הסוכה • תשבו כעין תדורו • מעמיד • דופן עקומה • הלכות סוכה | |
| ארבעת המינים | אתרוג, לולב, הדס וערבה • הלכות ארבעת המינים • קוישיקלך | |
| מנהגים | הושענות • הקפות • חיבוט ערבה • זכר לשמחת בית השואבה • תיקון ליל הושענא רבה | |
| מצוות הנוהגות בזמן בית המקדש |
מצוות ערבה במקדש • הקפת המזבח • ניסוך המים • שמחת בית השואבה • הקהל • שמחת הרגלים | |
| שמיני עצרת ושמחת תורה | תפילת הגשם • וזאת הברכה • דגל שמחת תורה • הקפות בשמחת תורה • הקפות שניות | |
| תפילות ופיוטים | פיוטי הושענות (כהושעת אלים) • פיוטי הגשם (אף ברי · זכור אב · שפעת רביבים) • מפי אל • סוכה ולולב לעם סגולה • משה אמת | |
| שירי החג | אורחים לחג • שלומית בונה סוכה | |
| שונות | שמחת הרגלים • מסכת סוכה • שלומית בונה סוכה • סהרנה | |
הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.
