לדלג לתוכן

תומאס קרנמר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הגרסה להדפסה אינה נתמכת עוד וייתכן שיש בה שגיאות תיצוג. נא לעדכן את הסימניות בדפדפן שלך ולהשתמש בפעולת ההדפסה הרגילה של הדפדפן במקום זה.
תומאס קרנמר
Thomas Cranmer
תומאס קרנמר ב-1545, ציור מאת גרלך פליקה
תומאס קרנמר ב-1545, ציור מאת גרלך פליקה
לידה 2 ביולי 1489
נוטינגהאם, הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
הוצאה להורג 21 במרץ 1556 (בגיל 66)
אוקספורד, ממלכת אנגליה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה
מעסיק אוניברסיטת קיימברידג' עריכת הנתון בוויקינתונים
תפקיד הארכיבישוף הקתולי של קנטרברי (30 במרץ 15334 בדצמבר 1555) עריכת הנתון בוויקינתונים
השקפה דתית אנגליקניזם, הכנסייה הקתולית עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Margaret Cranmer עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
תומאס קרנמר, סמוך לסוף חייו
שריפתו על המוקד. איור מתוך "ספר הקדושים לפוקס", 1887

תומאס קרנמר (Thomas Cranmer; ‏ 2 ביולי 148921 במרץ 1556) היה הארכיבישוף מקנטרברי בין השנים 1533 ל-1556, מנהיג הנצרות האנגליקנית בראשיתה, מי שבין היתר חיבר את סידור התפילה, ה- Book of Common Prayer, ואת עיקרי האמונה שלה, "39 הסעיפים", עיצב את טקס סעודת האדון האנגליקני, קבע את תהליך קידוש הקדושים וגיבש, יחד עם תומאס קרומוול, את עקרון הריבונות לפיו מלך אנגליה הוא ראש הכנסייה. קרנמר היה האיש שחיבר את הטיעון לפסילת נישואי הנרי השמיני, מלך אנגליה לקתרין מאראגון ואיפשר את נישואי המלך לאן בולין. בסוף ימיו הפך לאחד מהמרטירים (קדושים מעונים) הראשונים של הכנסייה האנגליקנית כאשר הועלה על המוקד על ידי מרי הראשונה, מלכת אנגליה ככופר לאחר שסירב להיכנע לעינויים ולהשבע אמונים לאפיפיור.

תולדות חייו

קרנמר נולד בנוטינגהאמשייר למשפחה מן האצולה הזעירה. כיוון שלאביו לא הייתה די קרקע, ירש אותו רק הבן הבכור, בעוד קרנמר ואחיו הצעיר פנו לכמורה. הוא התקבל לסגל קולג' ישו באוניברסיטת קיימברידג' ב-1510, אך סולק ממנו עקב נישואיו, משנפטרה אשתו במהלך לידה, התקבל מחדש ונשבע אמונים לכנסייה והוסמך ככומר ב-1523. עקב מגפת מחלת ההזעה עבר מקיימברידג' לאסקס, שם נפגש עם המלך הנרי השמיני, ששהה באזור.

עד מהרה הפך הכומר הצעיר קרנמר לידידו ואיש סודו של המלך. הוא גיבש את הטיעון לפיו כיוון שקתרין מאראגון הייתה נשואה למשך זמן קצר לארתור, נסיך ויילס, אחיו של המלך, הרי שנישואיה למלך הם גילוי עריות ואינם תקפים לפי הפסוק "עֶרְוַת אֵשֶׁת אָחִיךָ לֹא תְגַלֵּה עֶרְוַת אָחִיךָ הִוא" (ויקרא י"ח, ט"ז). כפועל יוצא מכך, מרי, בתם המשותפת, היא למעשה ממזרה. ב-1530 נשלח קרנמר לוותיקן וטען בפני האפיפיור קלמנס השביעי לביטול הנישואין, אך נענה בשלילה.

ב-1532 נשלח קרנמר כשגרירו של הנרי השמיני לקרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. הוא התקרב לחוגים לותרנים ולמד את עקרונות הרפורמציה הפרוטסטנטית. במהלך שהותו בגרמניה פגש את אחייניתו של מרטין לותר, מרגרט אוסיאנדר, ונשא אותה לאשה. כיוון שהיה עדיין כומר קתולי, נאלץ להסתיר את נישואיו.

ב-1533 חזר לאנגליה והתמנה, עדיין כקתולי, לארכיבישוף של קנטרברי. מיד לאחר שמינויו אושר על ידי האפיפיור הכריז על ביטול נישואיו של הנרי לקתרין מאראגון וזמן קצר לאחר מכן השיא את המלך לאן בולין. יחד עם תומאס קרומוול החל קרנמר לבצע שינויים ורפורמות בדת. השניים תמכו בתרגום המקרא לאנגלית (פעולה שהכנסייה הרומית התנגדה לה אם המתרגם לא פעל בסמכות וברשות) ובעקרון הריבונות, שאיחד את תפקיד הריבון החילוני עם הריבון הדתי של הכנסייה והדיח למעשה את האפיפיור מכל תפקיד בכנסייה האנגלית.

לאחר מותו של הנרי השמיני, בעת שלטונו של אדוארד השישי ותחת חסותם של אפוטרופסיו אדוארד סימור, דוכס סומרסט וג'ון דאדלי, דוכס נורת'מברלנד ושל קתרין פאר, אשתו האחרונה של הנרי ופרוטסטנטית מסורה, הוציא קרנמר לפועל את השינויים שהפכו את הכנסייה האנגליקנית לשונה מהקתולית. הוא חיבר את עקרונות הדת ועיצב מחדש את הסקרמנטים, את הליטורגיה ואת המראה הפיזי של הכנסיות כפשוט, ללא עיטורים וקישוטים. ב-1549 השלים את עריכת ספר התפילות המרכזי של הכנסייה האנגליקנית. הסידור היה שמרני ומעודן, אך פרוטסטנטי במפגיע: בין היתר, קרנמר אסר על הנפת הלחם והיין במיסה, ובכך אותת לקהל המאמינים, בלי לומר זאת במפורש, כי פג תוקף האמונה בטרנסובסטנציאציה. על אף הזהירות, כפיית נוסח אחיד בכל הממלכה עוררה מרד בקורנוול ובדבון, שדוכא במרחץ דמים. התאולוגים הפרוטסטנטים ביבשת, ואף עמיתו הגרמני של קרנמר מרטין בוצר, גינו את הסידור החדש על היצמדותו למורשת העבר. קרנמר קיבל את דבריהם, וב-1552 הוציא מהדורה מתוקנת, ששאבה השראה מהרפורמציה השווייצרית הקיצונית. הטרנסובסטנציאציה הוכחשה עתה בסעיף מפורט וארכני שנקרא בקול.

לאחר מותו של המלך-הילד אדוארד השישי, היה קרנמר חלק מקבוצת התומכים בהכתרתה של ליידי ג'יין גריי למלכה. מלכותה נמשכה תשעה ימים בלבד, לאחריהם עלתה לשלטון מרי הראשונה. מרי הייתה קתולית מסורה ונחושה להחזיר את הכנסייה האנגלית לקדמותה. זמן קצר לאחר עלייתה לשלטון הורתה על מאסרו של קרנמר בעוון כפירה ובגידה. קרנמר היה במאסר כשנתיים ימים. במהלך מאסרו עונה ולבסוף חתם על הסכמה לבצע הכאה פומבית על חטאיו ולהצהיר אמונים מחודשים לאמונה הקתולית, כצעד שיעניק לו מחילה לפני שיועלה על המוקד.

ב-21 במרץ 1556 הועמד לפני המוקד באוקספורד ובמקום להביע חרטה ולשוב לחיק האמונה הקתולית לפני מותו, כפי שהתחייב, חזר בו מכוונתו להצהיר אמונים לקתוליות. אדרבא, הוא שב והצהיר בתוקף על היותה של הכנסייה האנגליקנית הדת האמיתית היחידה ונשרף בעודו דבק באמונתו. את ידו הימנית, שחתמה על הסכם ה"חזרה בתשובה" שלח אל האש כדי שתישרף לפניו. צעדו המרשים היווה זריקת עידוד לאנגליקנים והעניק לאמונה הצעירה קדוש מעונה.

מורשתו המתמדת ביותר של קרנמר היא סידור התפילות שחיבר. מליצות פשוטות פרי עטו שנאמרו בפי כל במשך מאות שנים, כמו "עד יפרידנו המוות" (till death us do part ובמקור depart) או "אדמה לאדמה, אפר לאפר, עפר לעפר" (earth to earth וגו'), הטביעו את חותמו בשפה האנגלית ברמה המשתווה רק להשפעת תרגום המלך ג'יימס, ועולה בהרבה על שייקספיר.[1]

כתביו

לקריאה נוספת

  • Diarmaid MacCulloch, Thomas Cranmer: A Life, Yale University Press, 1998 ISBN 9780300074482
  • C. Frederick Barbee and Paul F. M. Zahl, The Collects of Thomas Cranmer, Wm. B. Eerdmans Publishing Company, 2006 ISBN 9780802817594
  • John E. Booty (Editor), The Book of Common Prayer, 1559: The Elizabethan Prayer Book, University of Virginia Press, 2005 ISBN 9780813925172
  • Paul Ayris, David Selwyn (Editors), Thomas Cranmer: Churchman and Scholar, Boydell & Brewer Inc., 1993 ISBN 9780851155494

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא תומאס קרנמר בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ Prudence Dailey, The Book of Common Prayer: Past, Present and Future. הוצאת בלומסברי, 2011. עמ' 54.‏ דרמד מק'קלך, Christianity: The First Three Thousand Years. הוצאת פינגווין, 2009. עמ' 631.