לדלג לתוכן

רצח העם ברואנדה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רצח העם ברואנדה
חלק ממלחמת האזרחים ברואנדה
גולגולות במרכז הזיכרון לרצח העם בניאמאטה
גולגולות במרכז הזיכרון לרצח העם בניאמאטה
תאריכים 7 באפריל 1994 – 19 ביולי 1994 (104 ימים)
מקום רואנדה
מטרה אוכלוסיית הטוטסי וההוטו המתונים
קואורדינטות 1°56′24″S 29°52′15″E / 1.94°S 29.870833333333°E / -1.94; 29.870833333333
סוג רצח עם, רצח המוני, אונס המוני
הרוגים לפי ההערכות בין 491,000 עד 800,000 מאוכלוסיית הטוטסי וכ-10,000 מאוכלוסיית הטווה
מבצע ממשלת ההוטו (בהנהגת תאונסטה באגוסורה), מיליציות האינטרהאמווה (בהנהגת רוברט קג'וגה), מיליציות האימפוזמוגמבי (אנ') (בהנהגת ז'אן-בוסקו בראיאגוויזה וחסן נגזה), ומיליציות וכנופיות אחרות במימון פליסיאן קבוגה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
אנדרטה לזכר רצח העם ברואנדה במרכז ההנצחה לרצח העם ביססרו
שרידי גופות קורבנות
הגדלה
class=notpageimage|הצגה

רצח העם ברואנדה המוכר גם בשם רצח העם הטוטסי, התרחש בין 7 באפריל ל-19 ביולי 1994 במהלך מלחמת האזרחים ברואנדה. במהלך תקופה זו של כ-100 ימים, בני קבוצת המיעוט הטוטסי, כמו גם כמה מבני ההוטו המתונים, נהרגו על ידי מיליציות הוטו חמושות. אף על פי שהחוקה של רואנדה קובעת שיותר ממיליון בני אדם נספו ברצח העם, מספר ההרוגים בפועל אינו ברור, וחלק מההערכות מצביעות על כך שסביר להניח שהמספר האמיתי של ההרוגים היה נמוך יותר. ההערכות ההיסטוריות המקובלות ביותר הן בסביבות 500,000 עד 800,000 מקרי מוות של בני שבט הטוטסי.[1]

בשנת 1990 פלשה החזית הפטריוטית של רואנדה (RPF), קבוצת מורדים שהורכבה בעיקר מבני טוטסי, לצפון רואנדה מבסיסם באוגנדה, במה שהחל את מלחמת האזרחים ברואנדה. במהלך שלוש השנים הבאות, אף אחד מהצדדים לא הצליח להשיג יתרון מכריע. במאמץ להביא את המלחמה לסיומה בדרכי שלום, ממשלת רואנדה בראשות הנשיא מטעם ההוטו, ז'ובנל הביארימנה,[2] חתם על הסכמי ארושה עם ה-RPF ב-4 באוגוסט 1993. הזרז לרצח העם היה ההתנקשות בנשיא הביארמינה, שמטוסו הופל מעל שמי קיגאלי ב-6 באפריל 1994, מה שיצר ואקום מנהיגותי ואת סיום הסכמי שלום. רצח עם החל למחרת, כאשר רוב חיילי ההוטו, המשטרה והמיליציה רצחו מנהיגים צבאיים ופוליטיים של הטוטסי ומנהיגי הוטו מתונים.

גודלו ואכזריותו של רצח העם גרמו להלם ברחבי העולם, אך אף מדינה לא התערבה כדי לעצור בכוח את ההרג.[3] רוב הקורבנות נהרגו בכפרים או בעיירות שלהם, רבים על ידי שכניהם ובני הכפר. כנופיות הוטו חיפשו קורבנות שהסתתרו בכנסיות ובבנייני בתי ספר. מילציות ההוטו רצחו קורבנות באמצעות מצ'טות ורובים. אלימות מינית הייתה נפוצה, על פי ההערכות 250,000 עד 500,000 נשים נאנסו במהלך רצח העם. ה-RPF חידשה במהירות את מלחמת האזרחים לאחר שהחל רצח העם וכבש את כל שטחי הממשלה, סיים את רצח העם ואילץ את הממשלה ואת מבצעי רצח העם לברוח לזאיר (לימים הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו).

לרצח העם היו השפעות מתמשכות ועמוקות. בשנת 1996, ממשלת רואנדה בראשות RPF פתחה במתקפה לתוך זאיר, ביתם של מנהיגים גולים של הממשלה שתחתה הובל רצח העם ופליטי הוטו רבים, פתחה במלחמת קונגו הראשונה והרגה כ-200,000 איש. כיום, לרואנדה יש שני חגים ציבוריים להתאבל על רצח העם.[4]

רקע

[עריכת קוד מקור | עריכה]

רואנדה שלפני העצמאות, והמקורות של קבוצות ההוטו, הטוטסי והטווה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

התושבים המוקדמים ביותר של מה שהוא אזור רואנדה של היום היו הטוואים, קבוצה של ציידים-לקטים פיגמים שהתיישבו באזור בין 8000 לפנה"ס עד 3000 לפנה"ס ונשארו ברואנדה כיום.[5] בין 700 לפנה"ס עד 1500 לספירה, מספר קבוצות בנטו היגרו לתוך רואנדה, והחלו להמיר אדמות יער לאדמות חקלאיות. להיסטוריונים יש מספר תיאוריות בנוגע לאופי נדידת הבנטו: תיאוריה אחת היא שהמתיישבים הראשונים היו הוטו, בעוד שהטוטסי היגרו מאוחר יותר. תיאוריה חלופית היא שההגירה הייתה איטית ויציבה מאזורים שכנים, כאשר קבוצות שהגיעו נשאו דמיון גנטי לאלו שכבר שהו ברואנדה,[6] ולכן השתלבו בחברה הקיימת במקום לכבוש אותה. לפי תיאוריה זו, ההבחנה ההוטו והטוטסי התעוררה מאוחר יותר ולא הייתה גזעית, אלא בעיקר הבחנה מעמדית שבה הטוטסי רעו בקר בזמן שההוטו עבדו את האדמה.[7] ההוטו, הטוטסי והטווה של רואנדה חולקים שפה משותפת.[8]

האוכלוסייה התלכדה, תחילה למה שיכונה חמולות, ולאחר מכן, עד שנת 1700, לכדי שמונה ממלכות. ממלכת רואנדה, הנשלטת על ידי שבט הטוטסי, הפכה לממלכה הדומיננטית מאמצע המאה השמונה עשרה, התרחבה באמצעות תהליך של כיבוש והתבוללות, והשיגה את ההיקף הגדול ביותר שלה תחת שלטונו של המלך קיגלי רואבוגירי בשנים 1853–1895. רואבוגירי הרחיב את הממלכה מערבה וצפונה, ויזם רפורמות מנהליות שגרמו לקרע בין אוכלוסיות ההוטו והטוטסי. אלה כללו את מערכת של עבודת כפייה שהוטו נאלצה לבצע כדי להחזיר את שלטונם לאדמות שנכבשו מהם.

רואנדה ובורונדי השכנה הוקצו לגרמניה על ידי ועידת ברלין ב-1884,[9] וגרמניה יצרה נוכחות במדינה ב-1897 עם כריתת ברית עם המלך. המדיניות הגרמנית הייתה לשלוט במדינה באמצעות המלוכה ברואנדה;[10] למערכת זו היה יתרון נוסף בכך שהיא אפשרה קולוניזציה עם מספר קטן של חיילים אירופאים. הגרמנים העדיפו את הטוטסי על פני ההוטו בעת הקצאת תפקידים אדמיניסטרטיביים, והאמינו שהם בעלי עליונות גזעית. מלך רואנדה קיבל את פני הגרמנים, תוך שהוא משתמש בכוחם הצבאי כדי להרחיב את שלטונו. כוחות בלגים השתלטו על רואנדה ובורונדי ב-1917 במהלך מלחמת העולם הראשונה, ומשנת 1926 החלו במדיניות של שלטון קולוניאלי ישיר יותר. הבלגים ביצעו מודרניזציה של כלכלת רואנדה, אך עליונות הטוטסי נותרה והותירה את ההוטו חסרי זכויות.

בתחילת שנות ה-30 הכניסה בלגיה חלוקה קבועה של האוכלוסייה על ידי סיווג הרואנדים לשלוש קבוצות אתניות (אתנו-גזעיות), כאשר ההוטו מייצגים כ-84% מהאוכלוסייה, הטוטסי כ-15% והטוואים כ-1%. תעודות זהות חובה הונפקו עם תיוג (תחת הכותרת "אתניות וגזע") כל אדם כטוטסי, הוטו או טווה. בעוד שקודם לכן התאפשר להוטו עשירים במיוחד להפוך ל"טוטסי של כבוד", תעודות הזהות מנעו כל תנועה נוספת בין הקבוצות והפכו קבוצות סוציו-אקונומיות לקבוצות אתניות נוקשות.[11]

המהפכה ויחסי ההוטו-טוסטי לאחר קבלת העצמאות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
אנדרטת רצח העם ברואנדה, ז'נבה, שווייץ

לאחר מלחמת העולם השנייה, החלה לצמוח ברואנדה תנועת אמנציפציה של ההוטו, שניזונה מהטינה הגוברת כלפי הרפורמות החברתיות במדינה, וגם באהדה גוברת להוטו בתוך הכנסייה הקתולית מיסיונרים קתולים ראו את עצמם יותר ויותר כאחראים להעצמת ההוטו המקופחים ולא את אחראים לבני הטוטסי שהיו האליטה, מה שהוביל במהירות להיווצרות של כמורת בני הוטו גדולה ואליטה משכילה שיצרה תגובת נגד לסדר הפוליטי המבוסס. המלוכה והטוטסי הבולטים חשו בהשפעה הגוברת של ההוטו. בשנת 1957, קבוצה של חוקרי הוטו כתבה את "מניפסט ההוטו". זה היה המסמך הראשון שתייג את הטוטסי וההוטו כגזעים נפרדים, וקרא להעברת השלטון מהטוטסי להוטו.

ב-1 בנובמבר 1959 הותקף דומיניק מבוניומוטווה, צ'יף (מנהיג שבט) של הוטו, על ידי תומכי המפלגה הפרו-טוטסי.[12] מבוניומוטווה שרד, אך החלו להתפשט שמועות שהוא נהרג. פעילי הוטו הגיבו בהריגת בני שבט טוטסי רבים, הן מהאליטה והן מהאזרחים הרגילים, מה שסימן את תחילתה של המהפכה ברואנדה.[13] בני הטוטסי הגיבו בהתקפות משלהם, אך בשלב זה היה להוטו גיבוי מלא מהממשל הבלגי שרצה לבטל את שליטת הטוטסי. בתחילת 1960 החליפו הבלגים את רוב ראשי הטוטסי בהוטו. המלך הודח, נוצרה רפובליקה בשליטת ההוטו, והמדינה הפכה לעצמאית בשנת 1962. עם התקדמות המהפכה, החלו הטוטסי לעזוב את המדינה כדי להימלט מטיהורי ההוטו, והתיישבו בארבע המדינות השכנות: בורונדי, אוגנדה, טנזניה וזאיר. גולים אלו נחשבו כפליטים בארצותיהם המארחות, והחלו כמעט מיד להתסיס לחזרה לרואנדה. הם הקימו קבוצות חמושות שפתחו בהתקפות לתוך רואנדה; אלה לא היו מוצלחים ברובם, והובילו בתגובה להרג נוסף של 10,000 בני טוטסי וגולי טוטסי נוספים. עד 1964, יותר מ-300,000 טוטסי ברחו, ונאלצו להישאר בגלות במשך שלושת העשורים הבאים.[13]

גרגואר קאייבנדה ניהל רפובליקה בהובלת ההוטו במשך העשור הבא, והוביל לשלטון אוטוקרטי הדומה לשלטון שלפני המהפכה. הוא הודח בעקבות הפיכה ב-1973 שהעלתה את הנשיא ז'ובנל הביארימנה לשלטון. האפליה הפרו-הוטו ואנטי-טוטסי נמשכה ברואנדה עצמה, אם כי האלימות חסרת ההבחנה נגד הטוטסי אכן פחתה במקצת. הביארימנה הקים את מפלגת התנועה הרפובליקנית הלאומית לדמוקרטיה ופיתוח (MRND) ב-1975, והכריז על חוקה חדשה בעקבות משאל עם ב-1978, מה שהפך את המדינה למדינה חד-מפלגתית שבה כל אזרח צריך להשתייך למדינה ל-MRND.

מלחמת האזרחים ברואנדה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
פול קגאמה, מנהיג ה-RPF במהלך רוב מלחמת האזרחים, ובהמשך נשיא רואנדה

בשנות ה-80, קבוצה של 500 פליטים רואנדים באוגנדה, בראשות פרד רויגימה, לחמה עם צבא ההתנגדות הלאומית של המורדים (NRA) במלחמת האזרחים האוגנדית, בה יוורי מוסווני הפיל את מילטון אובוטה.[14] חיילים אלו נשארו בצבא אוגנדה בעקבות הפיכתו של מוסווני לנשיא אוגנדה, אך במקביל החלו לתכנן פלישה לרואנדה באמצעות שלוחות סמויות בתוך הצבא הרואנדי. באוקטובר 1990, הוביל רויגימה כוח של למעלה מ-4,000[15] מורדים מאוגנדה, והתקדם 60 ק"מ (37 מייל) לתוך רואנדה תחת דגל החזית הפטריוטית של רואנדה (RPF).[16] רויגימה נהרג ביום השלישי להתקפה, וצרפת וזאיר פרסו כוחות לתמיכה בצבא רואנדה, מה שאפשר לרואנדים להדוף את הפלישה. סגנו של רויגימה, פול קגאמה, קיבל את הפיקוד על כוחות ה-RPF, וארגן נסיגה טקטית דרך אוגנדה להרי וירונגה, שבצפון רואנדה. משם חיזק וארגן מחדש את הצבא, וביצע גיוס כספים וגיוס מהפזורה של בני הטוטסי.[17]

קגאמה פתח מחדש את המלחמה בינואר 1991, עם התקפת פתע על העיירה רוהנג'רי שבצפון המדינה. ה-RPF כבש את העיר, נהנה מאלמנט ההפתעה, והחזיק בה יום אחד לפני שנסוג בחזרה אל היערות. במשך השנה הבאה, ה-RPF ניהל מלחמת גרילה בסגנון "פגע וברח", כבש כמה אזורי גבול אך לא השיג הישגים משמעותיים נגד צבא רואנדה. ביוני 1992, לאחר הקמת ממשלת קואליציה רב-מפלגתית בקיגאלי, ה-RPF הכריז על הפסקת אש והחל במשא ומתן עם ממשלת רואנדה בארושה, טנזניה. בתחילת 1993, הוקמו כמה קבוצות בני הוטו קיצוניות והחלו בקמפיינים של אלימות בקנה מידה גדול נגד הטוטסי. ה-RPF הגיב על ידי השעיית שיחות השלום ופתיחת מתקפה גדולה, תוך השגת שטח גדול בצפון המדינה. משא ומתן לשלום חודש בסופו של דבר בארושה; מערכת ההסכמים שנוצרה, הידועה בשם הסכמי ארושה, נחתמה באוגוסט 1993 והעניקה ל-RPF עמדות בממשלת מעבר רחבה, בהובלת נשיא מטעם ההוטו, ז'ונבל הביארימנה, ובצבא הלאומי. משלחת הסיוע של האומות המאוחדות לרואנדה (UNAMIR), כוח לשמירה על השלום, הגיעה למדינה.

תנועת ההוטו הקיצונית (כוח ההוטו)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים הראשונות של משטרו של הביארימנה, היה שגשוג כלכלי גדול במדינה והפחתה האלימות נגד בני הטוטסי. למרות זאת, נותרו מתנגדים ושונאים רבים לבני הטוטסי, כולל משפחתה של הגברת הראשונה אגתה הביארימנה, אשר נודעה כארגון האקזו (ארגון קיצוני של בני הוטו שלקח חלק משמעותי ברצח העם), כאשר הנשיא סמך על מתנגדים אלו כדי לשמור על משטרו.[18] כאשר פלש ה-RPF באוקטובר 1990, הביארימנה והקיצוניים ניצלו את הפחד של האוכלוסייה כדי לקדם אג'נדה אנטי-טוטסית בשם "כוח ההוטו", שם כללי לתנועות הוטו קיצוניות, מה שעודד שנאה כנגד בני הטוטסי. פוגרום אורגן ב-11 באוקטובר 1990 בקומונה במחוז ג'יזני, ובו נרצחו כ-383 בני טוטסי. קבוצה של קציני צבא וחברי ממשלה הקימה מגזין בשם Kangura, שהפך לפופולרי בכל המדינה.[19] העיתון פרסם תעמולה אנטי-טוטסית, כולל עשרת דיברות ההוטו, קבוצה מפורשת של חוקים גזעניים, כולל תיוג בני הוטו שנישאים לבני טוטסי כ"בוגדים".[20]

כדי לגרום לסכסוך הכלכלי, החברתי והפוליטי להיראות יותר כמו סכסוך אתני, הפמליה של הנשיא, כולל הצבא, פתחו במסעות תעמולה כדי להמציא אירועים של משבר אתני שנגרמו על ידי הטוטסי וה-RPF. התהליך תואר כ"פוליטיקת מראה", הידועה גם בשם "האשמה במראה" לפיה אדם מאשים אחרים במה שהאדם עצמו באמת רוצה לעשות.[21]

בעקבות הסכם הפסקת האש מ-1992, מספר מהקיצוניים בממשלה ובצבא רואנדה החלו לתכנן הפיכה כנגד הנשיא, בשל הדאגה מהאפשרות שבני הטוטסי יכללו בממשלה. הביארימנה ניסה לסלק את הקיצוניים מתפקידי הצבא הבכירים, אך הצליח רק באופן חלקי; השותפים של ארגון האקזו, דוגמת תאונסט בגוסורה ואוגוסטין נדינדילימאנה, נשארו בתפקידים רבי עוצמה, וסיפקו לקיצוניים קשר לשלטון. לאורך שנת 1992, הקיצוניים ביצעו מסעות הרג מקומיים של בני הטוטסי, שהגיעו לשיא בינואר 1993, שבהם רצחו קיצונים ובני הוטו מקומיים כ-300 בני אדם. כאשר ה-RPF חידש את הלחימה בפברואר 1993, הוא ציין את מסעות ההרג הללו כמניע העיקרי, אך השפעת חידוש הלחימה הייתה הגדלת התמיכה בקיצונים בקרב אוכלוסיית ההוטו.[22]

מאמצע 1993, תנועת כוח ההוטו ייצגה כוח שלישי בפוליטיקה של רואנדה, בנוסף לממשלת הביארימנה ולאופוזיציה המתונה. ברואנדה של אותה תקופה, הייתה מפלגה אחת בלבד שהייתה מייצגת בלעדית של קיצוני ההוטו (CDR). במקום זאת, כמעט כל מפלגה פוצלה לאגפים "מתונים" ו"קיצוניים", כאשר חברי שני המחנות טענו שהם המייצגים את ההנהגה הלגיטימית של אותה מפלגה. אפילו מפלגת השלטון הכילה אגף קיצוני, המורכב מאלה שהתנגדו לכוונת הביארימנה לחתום על הסכם שלום. קמו כמה קבוצות מיליציות נוער רדיקליות, שהוצמדו לאגפים הקיצוניים של המפלגות. מיליציות הנוער החלו לבצע באופן פעיל מעשי טבח ברחבי המדינה. הצבא אימן את המיליציות, לעיתים בשיתוף עם הצרפתים, שלא היו מודעים למטרתן האמיתית.

הכנות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכנות לרצח העם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד היום השאלה עד כמה רצח העם ברואנדה תוכנן לפני ההתנקשות בהביארימנה, ממשיך להוות נושא ויכוח בין היסטוריונים. התובעים בבית הדין הפלילי הבין לאומי לרואנדה (ICTR) טענו, אך לא הצליחו להוכיח, כי הנאשמים תכננו את רצח העם לפני חיסולו של הביארימנה.

בשנת 1990, הצבא החל לחמש אזרחים בנשק כגון מצ'טות, והוא החל לאמן את צעירי ההוטו בלחימה, באופן רשמי כתוכנית של "הגנה אזרחית" נגד איום ה-RPF, אך כלי נשק אלו שימשו מאוחר יותר לביצוע רצח העם. מנהיגי ההוטו ארגנו כוח צבאי או מיליציות למחצה. מיליציות אלו גויסו בעיקר מהמאגר העצום של עקורים מבני ההוטו ברואנדה, שגורשו מבתיהם בצפון על ידי ה-RPF, והיוו מספר חברים כולל של כ-50,000 חברי מיליציות ערב רצח העם. רואנדה רכשה גם כמויות גדולות של רימונים ותחמושת מסוף 1990. בעסקה אחת, מזכ"ל האו"ם לעתיד, בוטרוס בוטרוס ראלי, בתפקידו כשר החוץ המצרי, אפשר מכירה גדולה של נשק ממצרים. הכוחות המזוינים של רואנדה (FAR) התרחבו במהירות בזמן זה, וגדלו מפחות מ-10,000 חיילים לכמעט 30,000 בשנה אחת.

במרץ 1993 החלו קבוצות ההוטו הקיצוניות (שכונו "כוח ההוטו"), להרכיב רשימות של "בוגדים" שאותם תכננו להרוג, וייתכן ששמו של הנשיא הביארימנה היה ברשימות אלו. מפלגת ה-CDR האשימו את הנשיא, בפומבי, בבגידה.

קבוצות הקיצוניים האמינו שתחנת הרדיו הלאומית, רדיו רואנדה, הפכה ליברלית מדי ותומכת באופוזיציה. בתגובה, הם הקימו תחנת רדיו חדשה, שכונתה ה-RTLM. ה-RTLM תוכנן לפנות למבוגרים והצעירים ברואנדה, והיה לו טווח השמעה נרחב. בניגוד לעיתונים שניתן היה למצוא רק בערים, שידורי הרדיו היו נגישים לאוכלוסיית החקלאים הכפריות ברובה של רואנדה. פורמט השידורים כלל תוכניות אירוח ברדיו בסגנון מערבי שהשמיעו מוזיקה פופולרית, אירחו ראיונות ועודדו את השתתפות הקהל. גופי השידור סיפרו בדיחות גסות והשתמשו בשפה פוגענית שעומדת בניגוד לדיווחי החדשות הרשמיים יותר של רדיו רואנדה. רק 1.52% מזמן השידור של RTLM הוקדש לחדשות, בעוד ש-66.29% מזמן השידור כללו עיתונאים שדנו בנושאים שונים.[23] כשהתקרב תחילת רצח העם, שידורי RTLM התמקדו בתעמולה אנטי-טוטסית. הם אפיינו את הטוטסי כאויב מסוכן שרצה לתפוס את הכוח הפוליטי על חשבון בני ההוטו. ה-RTLM סימן את בני הטוטסי כמזיקים, שיש להדביר אותם. לקראת רצח העם, היו 294 מקרים שבהם ה-RTLM האשימה את ה-RPF בזוועות נגד ההוטו, יחד עם 252 שידורים שקוראים לבני הוטו לטבוח בבני הטוטסי. תפקידו של ה-RTLM ברצח העם זיכה אותו בכינוי "רדיו מצ'טה" מכיוון שהוא קשור להסתה שלהם לרצח עם.[24][25]

במהלך שנת 1993, ייבאו אנשי ההוטו הקיצוניים מצ'טות בקנה מידה גדול בהרבה ממה שנדרש לחקלאות, כמו גם כלים אחרים שיכולים לשמש כנשק, כגון סכיני גילוח, מסורים ומספריים. כלים אלו הופצו ברחבי הארץ, לכאורה במסגרת מערך ההגנה האזרחית.

באוקטובר 1993, נשיא בורונדי, מלכיור נדאדיה, שנבחר ביוני לנשיא בן ההוטו הראשון במדינה אי פעם, נרצח על ידי קצינים קיצוניים בצבא הטוטסי. ההתנקשות עוררה את מלחמת האזרחים בבורונדי בין ההוטו והטוטסי של בורונדי ורצח העם בבורונדי, עם 50,000 עד 100,000 בני אדם שנהרגו בשנה הראשונה למלחמה. ההתנקשות גרמה לגלי הלם, וחיזקה את התפיסה בקרב ההוטים כי הטוטסי הם אויבים ואי אפשר לסמוך עליהם. ה-CDR והאגפים הקיצוניים של המפלגות האחרות הבינו שהם יכולים לנצל את המצב הזה לטובתם. הרעיון של רצח עם מכוון ושיטתי, שהוצע לראשונה ב-1992 אך נותר שולי, היה כעת בראש סדר היום שלהם, והם החלו לתכנן אותו באופן פעיל. מנהיגי הקיצוניים החלו לחמש את חברי מיליציות ההוטו בנשקים מתקדמים יותר כגון רובי סער, בעוד בעבר היו ברשותם רק מצ'טות.

ב-11 בינואר 1994, הגנרל רומיאו דאלר, מפקד [[:en:United Nations Assistance Mission for Rwanda |הכוח המיוחד של האו"ם לרואנדה]], שלח את "פקס רצח העם" שלו למטה האו"ם.[26] בפקס ציין שדלר שהוא נמצא בקשר עם "בכיר ברמה הגבוהה ביותר של אחת המיליציות הקיצוניות ". המודיע, קאסים טוראצ'ינזה, שהיה נהג של אחד מהפוליטיקאים הבכירים ברואנדה, וכונה גם בשם "ז'אן-פייר"- טען כי נדרש לרשום את כל בני הטוטסי שחיו בקיגאלי. לפי התזכיר, טוראצ'ינזה חשד שמתוכנן רצח עם נגד בני הטוטסי, והוא אמר כי "בתוך 20 דקות אנשיו יכולים להרוג עד 1000 בני טוטסי". בקשתו של דאלר להגן על המודיע ומשפחתו ולפשוט על מחסני הנשק שחשף נדחתה.[27]

ההתנקשות בנשיא הביארימנה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
נשיא רואנדה, ז'ונבל הביארימנה, שמטוסו הופל

ב-6 באפריל 1994 הופל מטוסו של נשיא רואנדה, ז'ונבל הביארימנה, כאשר הנשיא ולצידו ספריאן נטריאמירה, נשיא מבני ההוטו של בורונדי, היו עליו. המטוס הופל כשהתכונן לנחות בקיגאלי, וכל מי שהיה על סיפונו נהרג. האחריות למתקפה הייתה שנויה במחלוקת, כאשר הן ה-RPF והן קיצוניי ההוטו הואשמו בהרג הנשיא.[28] ב-2006, חקירה שנמשכה שמונה שנים על ידי השופט הצרפתי ז'אן-לואי ברוגייר הגיעה למסקנה שפול קגאמה הוא שהורה על ההתנקשות. חקירה של ממשלת רואנדה שפורסמה בפומבי ב-2010 האשימה את קיצוניי ההוטו בצבא רואנדה. בנובמבר 2014, עמנואל מוגיסה (הידוע גם בשם אמיל גפאריטה), חייל רואנדי לשעבר שאמר שיש לו ראיות לכך שקגאמה הורה להפיל את מטוסו של הביארימנה, נחטף בניירובי שעות לאחר שהוזמן להעיד בחקירה הצרפתית. לפי הדיווחים הוא "הצטרף לרשימה ארוכה של מתנגדיו של מר קגאמה שנעלמו או מתו". למרות חילוקי הדעות לגבי העבריינים, משקיפים רבים מאמינים שהתקיפה ומותם של שני נשיאי ההוטו שימשו כזרז לרצח העם.

לאחר ההתנקשות בהביארימנה, בערב ה-6 באפריל, הוקמה ועדת משברים; היא כללה את קולונל תאונסט בגוסורה, מייג'ור ג'נרל אוגוסטין נדינדילימאנה ומספר קציני מטה בכירים נוספים של הצבא. בראש הוועדה עמד באגוסורה, למרות נוכחותו של נדינדילימאנה הבכיר יותר. ראש הממשלה אגתה אווילינגיימאנה הייתה הבאה מבחינה משפטית בתור היורשת הפוליטית לנשיא, אך הוועדה סירבה להכיר בסמכותה. רומיאו דאלייר נפגש עם הוועדה באותו לילה ועמד על כך שאוווילינגיימאנה תהפוך לנשיאה, אך באגוסורה סירב ואמרה שאווילינגיימאנה לא "נהנית מאמונו של העם הרואנדי" וכי היא "לא מסוגלת לשלוט על האומה". הוועדה גם נימקה את קיומה כחיונית כדי למנוע אי ודאות בעקבות מותו של הנשיא. באגוסורה ביקש לשכנע את כוח האו"ם ברואנדה ואת ה-RPF תעמוד בהסכם ארושה.

רצח מנהיגים מתונים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כוח האו"ם ברואנדה (UNAMIR) שלחה ליווי של עשרה חיילים בלגים לראש הממשלה אווילינגיימאנה, מתוך כוונה להעביר אותה למשרדי רדיו רואנדה כדי לנאום בפני האומה. תוכנית זו בוטלה מכיוון שהמשמר הנשיאותי השתלט על תחנת הרדיו זמן קצר לאחר מכן ולא הרשה לראש הממשלה לדבר בשידור. מאוחר יותר בבוקר, מספר חיילים ואזרחים הכריעו את הבלגים ששמרו על אווילינגיימאנה, ואילצו אותם למסור את נשקם. אווילינגיימאנה ובעלה נרצחו, למרות שילדיהם שרדו בהסתתרות מאחורי רהיטים וניצלו על ידי קצין UNAMIR הסנגלי, מבאי דיאן. עשרת הבלגים נלקחו לבסיס הצבאי במחנה קיגאלי, שם עונו ונהרגו. רב-סרן ברנרד נטויאהגה, מפקד יחידת המשמר הנשיאותי שביצעה את הרציחות, נידון ל-20 שנות מאסר על ידי בית משפט בבלגיה בשנת 2007.

בנוסף להתנקשות בראש הממשלה, הקיצונים בילו את הלילה שבין ה-6 ל-7 באפריל בהסתובבות בבתי קיגאלי עם רשימות של פוליטיקאים ועיתונאים מתונים בולטים, מתוך כוונה להרוג אותם. ההרוגים באותו ערב כללו את נשיא בית המשפט החוקתי ג'וזף קווארוגנדה, שר החקלאות פרדריק נזמורמבהו, המנהיג הליברלי לנדוואלד נדסינגווה ואשתו הקנדית, ומנהל המשא ומתן הראשי על הסכמי ארושה, בוניפאס נגולינזירה. כמה מתונים שרדו, כולל ראש הממשלה המיועד פאוסטין טוואגיראמונגו, אך התוכנית הצליחה במידה רבה. לדברי דאלר, מפקד ה־UNIMAR, "עד צהריי ה-7 באפריל, ההנהגה הפוליטית המתונה של רואנדה נרצחה או הסתתרה, הפוטנציאל לממשלה מתונה עתידית אובד לחלוטין". חריג לכך היה הרמטכ"ל החדש של הצבא, מרסל גצינזי. המועמד המועדף על באגוסורה, אוגוסטין ביזימונגו, נדחה על ידי ועדת המשברים, מה שאילץ את באגוסורה להסכים למינויו של גאצינזי. גאצינזי ניסה להרחיק את הצבא מרצח העם, ולנהל משא ומתן על הפסקת אש עם ה-RPF, אך הייתה לו שליטה מוגבלת בלבד על חייליו והוחלף בביזימונגו הקיצוני לאחר עשרה ימים בלבד.

רצח העם

[עריכת קוד מקור | עריכה]
כנסיית סט. פייר ליד העיר קיבויה במערב רואנדה, בה נרצחו אנשים שנמלטו אליה בתקווה שהכנסייה תגן עליהם. הנרצחים קבורים בחזית הכנסייה.
גולגולות הנרצחים
הגדלה
class=notpageimage|הצגה

רצח עם החל למחרת. חיילים, משטרה ומיליציות הוציאו להורג במהירות מנהיגי מפתח צבאיים ופוליטיקאים בכירים מבני הטוטסי ואת מנהיגי ההוטו המתונים שהיו יכולים להשתלט על הוואקום הכוחני שלאחר מכן. מחסומים ובריקדות הוקמו כדי לסנן את כל מי שהחזיק בתעודת זהות רואנדית, שהכילה סיווגים אתניים. הדבר אפשר לכוחות הממשלה לזהות ולהרוג באופן שיטתי את בני הטוטסי.

הם גם גייסו ולחצו על אזרחים בני הוטו להתחמש במאצ'טות, אלות וכלי נשק אחרים ועודדו אותם לאנוס ולהרוג את שכניהם, בני הטוטסי ולהרוס או לגנוב את רכושם. ה-RPF החל מחדש את המתקפה שלו זמן קצר לאחר חיסולו של הביארימנה. הם השתלטו במהירות על החלק הצפוני של המדינה וכבשו את קיגאלי כ-100 ימים לאחר מכן באמצע יולי, והביאו לקץ לרצח העם. במהלך אירועים אלה ולאחר מכן, ספגו האו"ם ומדינות כולל ארצות הברית, בריטניה ובלגיה ביקורת על חוסר המעש והכישלון שלהן לחזק את הכוח והמנדט של משלחת הסיוע של האו"ם לרואנדה (UNAMIR). בדצמבר 2017 דיווחו כלי התקשורת על גילויים לפיהם ממשלת צרפת תמכה לכאורה בממשלת ההוטו לאחר שהחל רצח העם.[29][30][31]

תכנון וארגון

[עריכת קוד מקור | עריכה]
יותר מ-5,000 אנשים שביקשו מקלט בכנסיית נטארמה נרצחו או נשרפו בחיים

הרג בקנה מידה עצום של בני הטוטסי, על רקע אתני, החל תוך שעות ספורות לאחר מותו של הביארימנה. ועדת המשבר בראשות תאונסט באגוסורה, תפסה את השלטון במדינה לאחר מותו של הביארימנה, והייתה הסמכות העיקרית שתיאמה ופיקדה על רצח העם. בעקבות ההתנקשות בהביארימנה, הורה באגוסורה להוציא להרוג את בני הטוטסי. מובילים נוספים של רצח העם ברמה הלאומית היו שר ההגנה אוגוסטין ביזימאנה ומפקד הצנחנים אלויס נטאבאקוזה. איש העסקים פליסיאן קבוגה מימן את ה-RTLM ומיליציות אחרות של בני ההוטו.

מנהיגים צבאיים במחוז ג'יזני, שנשלט על ידי מיליציות קיצוניות, היו בתחילת רצח העם המחסלים המאורגנים ביותר. המפקדים הכריזו על מותו של הנשיא, האשימו את ה-RPF, ולאחר מכן הורו לקהל "להתחיל את עבודתם" ולא לחסוך באף אחד, כולל תינוקות. ההרג התפשט למחוזות רבים נוספים, בין היתר למחוז קיגאלי, ב-7 באפריל; בכל אחד מהמקרים, פקידים מקומיים, שפעלו לפי הפקודות שיצוא מידי ועדת המשבר מקיגאלי, הפיצו שמועות לפיהן ה-RPF הרג את הנשיא, ולאחר מכן הוציאו פקודה להרוג את כל בני הטוטסי. אוכלוסיית ההוטו, שהוכנה וחמושה במהלך החודשים הקודמים, ושמרה על המסורת הרואנדית של ציות לסמכות, ביצעה את הפקודות ללא התנגדות.

בקיגאלי הוביל את רצח העם המשמר הנשיאותי, יחידת העילית של הצבא. הם נעזרו במיליציות חמושות נוספות, שהקימו מחסומים ברחבי הבירה. כל אדם שעבר את המחסום נדרש להציג את תעודת הזהות שלו, שכללה מוצא אתני, וכל מי שהחזיק תעודה ובה היה רשום כחבר בשבט הטוטסי נרצח מיד. המיליציות גם יזמו חיפושים בבתים בעיר, הרגו את בני הטוטסי ובזזו את רכושם. תארסיס רנזאהו, נשיא מחוז קיגאלי, מילא תפקיד מוביל ברצח העם בימיו הראשונים, סייר בחסימות הדרכים כדי להבטיח את יעילותן וניצל את מעמדו כנשיא המחוז כדי להפיץ פקודות ולפטר פקידים שלא היו מספיק פעילים בהרג במדינה.

באזורים הכפריים, היררכיית השלטון המקומי הייתה ברוב המקרים גם שרשרת הפיקוד לביצוע רצח העם. הנציב של כל מחוז, פעל לפי פקודות מקיגאלי, הפיץ הנחיות למנהיגי הקומונות המקומיות, שבתורם הוציאו הנחיות למנהיגי המשפחות, התאים והכפרים בתוך הקומונות שלהם.[32] רוב הרציחות באזורים הכפריים בוצע על ידי אזרחים רגילים, בהוראת מנהיגיהם. הטוטסי וההוטו חיו זה לצד זה בכפרים שלהם, והמשפחות כולן הכירו זו את זו, מה שהקל על ההוטו לזהות ולמקד את הרציחות בשכניהם בני הטוטסי. ג'רארד פרונייר מייחס את ההשתפות ההמונית של האוכלוסייה ברצח העם לשילוב של אידאולוגיית "הרוב הדמוקרטי", שבה לימדו את בני ההוטו לראות בטוטסי אויבים מסוכנים, תרבות הציות הבלתי מתפשר לסמכות[32], וגורם הכפייה - כפריים שסירבו לבצע פקודות לרצוח בני טוטסי סומנו לעיתים קרובות כאוהדי הטוטסי וכאויבם, והם עצמם נרצחו.[32]

בזמן זה, היו מעט רציחות במחוזות גיטארמה ובוטארה, מפני שהמחוזות הללו נשלטו בידי מתונים שהתנגדו לאלימות. רצח העם החל בגיטארמה לאחר שהממשלה הזמנית עברה למחוז ב-12 באפריל. בוטארה נשלטה על ידי המושל הטוטסי היחיד במדינה, ז'אן-בטיסט הביאלימנה.[33] הביאלימנה סירב לאשר הרג כלשהו בשטחו, ולמשך זמן מה הפכה בוטארה למקלט לפליטי הטוטסי ממקומות אחרים במדינה.[33] הדבר נמשך עד 18 באפריל, אז פיטרה אותו ממשלת הביניים מתפקידו והחליפה אותו במושל סילבן נסבימנה, שהיה נאמן לממשלה.

ועדת המשבר מינתה ממשלה זמנית ב-8 באפריל, תוך שימוש בתנאי החוקה של 1991 במקום הסכמי ארושה, הוועדה מינתה את תאודור סינדיקובוואבו לנשיא הזמני של רואנדה, בעוד ז'אן קמבנדה מונה לראש הממשלה החדש. כל המפלגות הפוליטיות היו מיוצגות בממשלה, אך רוב החברים היו מהאגפים הקיצוניים של מפלגותיהם. ממשלת הביניים הושבעה ב-9 באפריל, אך עברה מקיגאלי לגיטארמה ב-12 באפריל, ובכך נמלטה לכאורה מהתקדמותו של RPF לבירה. ועדת המשברים פוזרה רשמית, אך בגוסורה והקצינים הבכירים נותרו השליטים בפועל של המדינה. הממשלה מילאה את חלקה בגיוס האוכלוסייה, והעניקה למשטר אווירה של לגיטימציה, אך למעשה הייתה משטר בובות ללא יכולת לעצור את הצבא או את פעילות המיליציות. כאשר רומיאו דאלר, מפקד כוח הסיוע של האו"ם ברואנדה, ביקר במטה הממשלה שבוע לאחר הקמתה, הוא מצא את רוב הפקידים נחים או בחופשה, ותיאר את פעילותם כמי ש"מסדרים את סידורי הישיבה לפגישה שלא עומדת להתכנס בקרוב".

מניין הנרצחים וציר הזמן

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך אפריל ובתחילת מאי המשיכו המשמר הנשיאותי, המיליצייה החמושה ומיליציות הנוער, בסיוע אוכלוסיות מקומיות, לטבוח בבני הטוטסי במהירות רבה מאוד. מטרתם הייתה להרוג כל אחד מבני הטוטסי שחי ברואנדה ולמעט צבא ה-RPF שהונהג על ידי מורדי הטוטסי, לא היה כוח אופוזציוני שבכוחו למנוע או להאט את ההרג. האופוזיציה המקומית כבר חוסלה, ועל כוח האו"ם ברואנדה נאסר במפורש להשתמש בכוח אלא בשביל הגנה עצמית. באזורים כפריים, שבהם חיו הטוטסי וההוטו זה לצד זה ומשפחות הכירו זו את זו, היה לבני ההוטו קל לזהות ולמקד את הרציחות בשכניהם בני הטוטסי. באזורים עירוניים, שבהם התושבים היו אנונימיים יותר, הוקל הזיהוי באמצעות מחסומים מאוישים בצבא ובמיליציות; כל אדם שעבר את המחסום נדרש להציג את תעודת הזהות הלאומית, שכללה מוצא אתני, וכל מי שהיה בעל תעודת טוטסי נרצח מיד. בני הוטו רבים נהרגו גם מסיבות שונות, כולל תמיכה לכאורה למפלגות האופוזיציה המתונות, היותם עיתונאים או פשוט בעלי "דמיון לבני הטוטסי". אלפי גופות הושלכו אל נהר הקאגרה, אשר עבר לאורך הגבול הצפוני בין רואנדה לאוגנדה וזרם לאגם ויקטוריה. זריקת גופות לנהרות ולאגמים גרמו לנזק משמעותי לתעשיית הדיג של אוגנדה, שכן צרכנים סירבו לקנות דגים שנתפסו באגם ויקטוריה מחשש שהם הוכתמו בגופות מתפרקות. ממשלת אוגנדה הגיבה על ידי שיגור צוותים כדי לחלץ את הגופות מנהר הקאגרה לפני כניסתן לאגם.[34]

לאט לאט, ה-RPF צבר הישגים איטיים אך יציבים בצפון ובמזרח המדינה, ובכל אזור כבוש סוים ההרג. רצח העם הסתיים למעשה במהלך אפריל באזורים של רוהנג'רי, ביומבה, קיבונגו וקיגאלי. מעשי ההרג פסקו במהלך אפריל בלב האזורים שנשלטו על ידי הקיצוניים, כמו מערב רוהנג'רי וג'יזני, מכיוון שכמעט כל אחד מבני הטוטסי חוסל. מספר רב של בני הוטו באזורים שנכבשו על ידי RPF ברחו, מחשש לתגובת בני הטוטסי על רצח העם; 500,000 תושבי קיבונגו הלכו על הגשר במפלי רוסומו לטנזניה תוך מספר ימים בסוף אפריל, ושוכנו במחנות האומות המאוחדות שנשלטו למעשה על ידי מנהיגי משטר ההוטו שהודחו.[35]

במחוזות שלא נכבשו על ידי ה־RPF, הרצח נמשך לאורך מאי ויוני, אם כי אירועי הרצח הצטמצמו דרמטית. רוב בני הטוטסי במחוזות הללו כבר נרצחו, והממשלה הזמנית רצתה לרסן את האנרכיה הגוברת במדינה ולערב את האוכלוסייה הרואנדית בלחימה נגד ה-RPF. ב-23 ביוני, כ-2,500 חיילים פלשו לדרום מערב רואנדה במסגרת מבצע טורקיז של האו"ם שהונהג על ידי צרפת. הפעולה נועדה לשמש כמשימה הומניטארית, אך החיילים לא הצליחו להציל מספר משמעותי של רואנדים. השלטונות הרואנדים שהובילו את רצח העם קיבלו את פני הצרפתים באופן גלוי, ואפשרו להציג את דגל צרפת על רכביהם, אך הרגו את בני הטוטסי שיצאו מהמחבוא בחיפוש אחר הגנה. ביולי השלימו ה-RPF את כיבוש המדינה, למעט האזור שנכבש במהלך מבצע טורקיז. ה-RPF כבש את העיר קיגאלי ב-4 ביולי,[36] וכבש מחוזות נוספים ב-18 ביולי. רצח העם הסתיים, אך כפי שהתרחש בקיבונגו, בני ההוטו ברחו בהמוניהם אל מעבר לגבול, הפעם אל זאיר, כשתאו באגוסורה, ממובילי הצבא וממנהיגי רצח העם, ושאר המנהיגים מלווים אותם בבריחתם.[37]

השפעת רצח העם על תוחלת החיים ברואנדה

ממשלת ה-RPF שהוקמה מיד בתום השתלטות הארגון על המדינה, טוענה שכ-1,074,017 בני אדם נהרגו ברצח העם, 94% מהם היו מבני הטוטסי. לעומת זאת, ארגון Human Rights Watch, בעקבות פעולות ומחקרים של הארגון בשטח, העריך את מספר הנרצחים בכ-507,000 איש. לפי סימפוזיון 2020 של כתב העת Journal of Genocide Research, הנתון הרשמי אינו אמין מכיוון שהוא מעריך יתר על המידה את מספר בני הטוטסי ברואנדה לפני רצח העם. באמצעות שיטות שונות, החוקרים בסימפוזיון העריכו בין 500,000 ל-600,000 מקרי מוות ברצח העם - בערך כשני שלישים מבני הטוטסי ברואנדה באותה תקופה. אלפי אלמנות, שרבות מהן עברו אונס, הפכו לנשאיות HIV. לאחר רצח העם, היו כ-400,000 יתומים וכמעט 85,000 מהם נאלצו להפוך לראשי המשפחות שלהם. על פי ההערכות כ-2,000,000 רואנדים, רובם מבני ההוטו, נעקרו והפכו לפליטים. בנוסף, 30% מהפיגמים שבבני הטווה נרצחו.[38]

אמצעי ההרג

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-9 באפריל, משקיפים של האו"ם היו עדים לטבח של ילדים בכנסייה פולנית בגיקונדו. באותו יום הגיעו כ-1,000 חיילים אירופיים חמושים בכבדות ומאומנים היטב כדי ללוות אזרחים אירופאים אל מחוץ למדינה. הכוחות לא נשארו כדי לסייע לכוחות הסיוע של האו"ם. הסיקור התקשורתי החל רק ב-9 באפריל, כאשר הוושינגטון פוסט דיווח על הוצאתם להורג של עובדים רואנדים של סוכנויות סיוע לעיני עמיתיהם הזרים.

מחוז בוטארה היה חריג ביחס לאלימות המקומית. ז'אן-בטיסט הביאלימנה, נשיא מחוז בוטארה, היה המנהיג בן הטוטסי היחידי ברואנדה באותה תקופה, ומחוז בוטארה היה היחיד שנשלט על ידי מפלגת אופוזיציה. בניגוד לאירועי רצח העם, הביאלימנה הצליח לשמור על שקט יחסי במחוז, עד שהודח על ידי הקיצוני סילבן נסבימנה. הממשלה מצאה שאוכלוסיית בוטארה מתנגדת לרצח אזרחי המחוז ללא קשר לשבטם, ולכן הממשלה הטיסה מיליציה מקיגאלי למחוז, והמיליציה שהובאה השמידה בקלות את בני הטוטסי.

רוב הקורבנות נהרגו בכפרים או בעיירות בהם גרו, לעיתים קרובות על ידי שכניהם ובני הכפר. המיליציות בדרך כלל רצחה קורבנות עם מצ'טות, למרות שחלק מיחידות הצבא השתמשו ברובים. מיליציות ההוטו חיפשו קורבנות שהסתתרו בכנסיות ובתי ספר וטבחו בהם. גורמים מקומיים ורדיו בחסות הממשלה הסיתו אזרחים פשוטים להרוג את שכניהם, ואלה שסירבו להרוג נרצחו לא פעם במקום: "או שהשתתפת במעשי הטבח או שנטבחת בעצמך".

תמונות של קורבנות רצח העם באחד מאתרי הזיכרון בקיגאלי, בירת רואנדה

טבח שכזה התרחש בניארובויה. ב-12 באפריל, יותר מ-1,500 מבני הטוטסי חיפשו מקלט בכנסייה קתולית בניאנגה. ארגון ההוטו הקיצוני המקומי, פעל בשיתוף פעולה עם השלטונות, והשתמש בדחפורים כדי להפיל את בניין הכנסייה. המיליציה השתמשה במצ'טות וברובים כדי להרוג כל אדם שניסה להימלט מתוך הכנסייה. הכומר המקומי נמצא מאוחר יותר אשם בפשעים נגד האנושות ושותפות ברצח עם על ידי בית הדין הבינלאומי לרואנדה, ונידון למאסר עולם.[39][40] במקרה אחר, אלפים חיפשו מקלט בבית הספר המקצועי בקיגאלי, שבו הוצבו חיילי UNAMIR בלגים. ב-11 באפריל, החיילים הבלגים נסוגו, והכוחות המזוינים והמיליציות של רואנדה הרגו את כל בני הטוטסי שהיו במקום.

אלימות מינית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אונס שימש ככלי מרכזי על ידי מיליציות ההוטו המרכזיות, העבריינים הראשיים. השימוש בתעמולה שיחק תפקיד חשוב הן ברצח העם והן באלימות המינית. האכזריות החריגה של האלימות המינית, כמו גם שותפותן של נשות ההוטו להתקפות, מצביעות על כך שהשימוש בתעמולה היה יעיל בניצול צרכים מגדריים שגייסו נשים וגברים כאחד להשתתף. חיילי כוחות ההגנה של רואנדה, כולל המשמר הנשיאותי, ואזרחים ביצעו אונס בעיקר נגד נשות בני הטוטסי. למרות שנשות הטוטסי היו המטרות העיקריות, נאנסו גם נשות הוטו מתונות.

יחד עם בני ההוטו המתונים, האונס כוון גם נגד נשות הוטו שהיו נשואות או שהסתירו בני טוטסי. בדו"ח שלו על רואנדה משנת 1996, השליח המיוחד של האו"ם רנה דגני-סגווי הצהיר, "אונס היה הכלל והיעדרו היה היוצא מן הכלל". הוא גם ציין, "אונס היה שיטתי ושימש כנשק". עדות של אישה בשם מארי לואיז ניובוהונגירו נזכרה שראיתי בני כפרים, גנרלים אחרים וגברים מבני ההוטו צופים בה נאנסת כחמש פעמים ביום. גם כשהיא נשמרת על ידי אישה, האישה לא העניקה לה כל תמיכה.

רבים משורדות ושורדי האונס נדבקו ב-HIV מהגברים הנגועים ב-HIV שגויסו על ידי המיליציות. במהלך הסכסוך, קיצוניי ההוטו שחררו מאות חולים שסובלים מאיידס מבתי חולים, והצמידו אותם ל"חוליות אונס". הכוונה הייתה להדביק ולגרום ל"מוות איטי ובלתי נמנע" עבור קורבנות האונס מבני הטוטסי. לטענת ההיסטוריונים, פגיעות מיניות והשחתות איברי מין היו חלק מרכזי מרצח העם, ורבים ברואנדה נותרו מצולקים מכך.

כמה מומחים העריכו כי בין 250,000 ל-500,000 נשים נאנסו במהלך רצח העם.

רצח בני הטווה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בני הפיגמים ברואנדה, שנקראו בני הטווה היוו כ-1% מאוכלוסיית רואנדה לפני רצח העם. דו"ח מראה כי הקבוצה תוארה כאנשים שחיו ביערות, אך כיום בני הטווה מפוזרים ברואנדה בקבוצות קטנות יותר, תוך השתלבות בחברה. למרות שהטוואים לא היו מטרה ישירה על ידי רוצחי העם, על פי ההערכות 10,000 מתוך אוכלוסייה של 30,000 נרצחו במהלך תקופת רצח העם. לפעמים הם מכונה "הקורבנות הנשכחים" של רצח העם ברואנדה. בחודשים שקדמו לרצח העם, תחנות רדיו של הוטו האשימו את בני הטווה בסיוע ל-RPF.

המערכה הצבאית וניצחון ה-RPF, צבא החזית הפטריוטית של רואנדה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-7 באפריל, כשהחל רצח העם, הזהיר מפקד ה-RPF פול קגאמה את ועדת המשבר שניהלה את המדינה לאחר הפלת מטוסו של הנשיא הביאנרמה, ואת כוח האו"ם ברואנדה, כי הוא יחדש את מלחמת האזרחים אם הרצח לא ייפסק. למחרת, כוחות ממשלת רואנדה תקפו את בניין הפרלמנט הלאומי שנשלט על ידי ה-RPF מכמה כיוונים, אך חיילי ה-RPF שהוצבו שם נלחמו בהצלחה. לאחר מכן החל ה-RPF בהתקפה מצפון בשלוש חזיתות, בשאיפה להתחבר במהירות לכוחות המבודדים בקיגאלי. קגאמה סירב לדבר עם ממשלת הביניים, מתוך אמונה שזה רק כיסוי לשלטונו של הגנרל תאו בגוסורה שהתנגד לסיום רצח העם. במהלך הימים הבאים, ה-RPF התקדם דרומה בהתמדה, וכבש את אזורים נרחבים באזור הכפרי מצפון וממזרח לקיגאלי. הם נמנעו מלתקוף את עיר הבירה קיגאלי או את העיר המרכזית ביומבה, אך ביצעו תמרונים שנועדו להקיף את הערים ולנתק מהן כל דרכי אספקה. ה-RPF גם איפשר לפליטי הטוטסי מאוגנדה להתיישב מאחורי קו החזית באזורים שנשלטו על ידי ה-RPF.

במהלך חודש אפריל, היו ניסיונות רבים של כוח האו"ם במדינה ליצור הפסקת אש, אך קגאמה התעקש בכל פעם שה-RPF לא יפסיק להילחם אלא אם כן ייפסקו הרציחות. בסוף אפריל, ה-RPF אבטח את כל אזור הגבול הטנזני והחל לנוע מערבה מקיבונגו, לדרום קיגאלי. הם נתקלו בהתנגדות מועטה, מלבד סביב קיגאלי ורוהנגרי. עד 16 במאי, הם ניתקו את הכביש בין קיגאלי לגיטארמה, המחוז שהיה ביתה הזמני של ממשלת הביניים, ועד 13 ביוני השתלטו על מחוז גיטארמה עצמו, בעקבות ניסיון לא מוצלח של כוחות ממשלת רואנדה לפתוח מחדש את הכביש. הממשלה הזמנית נאלצה לעבור למחוז ג'יזני בצפון המערב הרחוק. בנוסף להיותו לוחם, קגאמה ביצע גיוס נרחב כדי להרחיב את צבאו. המתגייסים החדשים כללו את ניצולי הטוטסי מרצח העם ופליטים מבורונדי, אך היו פחות מאומנים וממושמעים מהמתגייסים הקודמים.

לאחר שהשלים את כיתור קיגאלי, ה-RPF בילה את המחצית השנייה של יוני בלחימה על השתלטות העיר עצמה. לכוחות הממשל היה כוח אדם ונשק מעולים, אך ה-RPF צבר שטחים בהתמדה וכן ערך פשיטות לחילוץ אזרחים מאחורי קווי האויב. לפי ראש כוח האו"ם במדינה, הצלחה זו נבעה מהיותו של קגאמה "מאסטר של לוחמה פסיכולוגית"; הוא ניצל את העובדה שכוחות הממשלה התרכזו ברצח העם ולא במאבק למען קיגאלי, וניצל את אובדן המורל של הממשלה כשהיא איבדה שטח ה-RPF הביס לבסוף את כוחות ממשלת רואנדה בקיגאלי ב-4 ביולי, וב-18 ביולי כבש את ג'יזני ואת שאר הצפון-מערביים, ואילץ את ממשלת הביניים לברוח לזאיר ולבסוף סיים את רצח העם. בסוף יולי 1994 החזיקו כוחותיו של קגאמה בכל רואנדה למעט האזור בדרום-מערב שנכבש על ידי כוח של האו"ם בראשות צרפת במסגרת מבצע טורקיז.

יום השחרור של רואנדה מצוין ב-4 ביולי והוא מונצח כחג ציבורי.

הרציחות על ידי ה-RPF

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך רצח העם ובחודשים שלאחר ניצחון ה-RPF, חיילי ה-RPF הרגו אנשים רבים, למרות שמספר ההרוגים שנוי במחלוקת. אליסון דס פורגס הייתה אחת החוקרות הראשונות שהגיעו למסקנה ש-RPF ביצעו זוועות בצורה שיטתית בהוראת קצינים בדרגות הגבוהות ביותר. היא העריכה שה-RPF הרג כ-30,000 אנשים שנחשבו לאויבים של בני הטוטסי.[41] כמה עדים האשימו את פול קגאמה, מנהיג ה-RPF ונשיא רואנדה כיום, בהוראות לבצע רצח באויבי ה-RPF. לאחר שדווח כי חוקרי הבית הדין הפלילי הבינלאומי לרואנדה גילו שתי שכבות של גופות בקבר אחים בקיבויה בתחילת 199 - אחת מורכבת מקורבנות בני הטוטסי שנרצחו במהלך רצח העם, ושנייה המורכבת מבני הוטו שנרצחו על ידי ה-RPF - כל חקירות משפטיות נוספות בנושא נאסרו על ידי ממשלת רואנדה, שבראשה עומדים בני הטוטסי. חוקרים רבים האשימו את הממשלה שלאחר רצח העם בהשמדה מכוונת של ראיות בנוגע להרג של בני הוטו כדי להימנע מהעמדה לדין על ידי הבית הדין הפלילי הבינלאומי. לעומת זאת, הממשלה שהוקמה לאחר רצח העם טוען כי הרג על ידי חיילי RPF בוצע על ידי מגויסים חסרי משמעת שחיפשו נקמה וכי כל העבירות הללו נענשו מיידית.[42][43][44]

השמועות הראשונות על הרג בידי ה-RPF עלו לאחר ש-250,000 מפליטי ההוטו ברחו לטנזניה במעבר הגבול של רוסומו ב-28 באפריל 1994. הפליטים נמלטו לפני שמורדי הטוטסי הגיעו מכיוון שהם האמינו שה-RPF מבצעים מעשי זוועה. לאחר שה-RPF השתלט על מעבר הגבול ברוסומו ב-30 באפריל, הפליטים המשיכו לחצות את נהר הקאגרה, והגיעו לאזורים מרוחקים של טנזניה. בתחילת מאי החל נציבות האו"ם לשמוע דיווחים קונקרטיים על זוועות ופרסם מידע זה ב-17 במאי.

לאחר שה-RPF תפס את השלטון ברואנדה, נציבות האום לפליטים שלחה צוות בראשות רוברט גרסוני לחקור את הסיכויים לחזרה מהירה של כמעט שני מיליון הפליטים שברחו מרואנדה מאז אפריל. לאחר שראיין 300 אנשים, גרסוני הגיע למסקנה כי "התרחשו רציחות ורדיפות שיטתיות ברורות של אוכלוסיית ההוטו באזורים מסוימים במדינה". הממצאים של גרסוני לא פורסמו על ידי האו"ם. דו"ח גרסוני לא היה קיים מבחינה טכנית מכיוון שגרסוני לא השלים אותו, אך סיכום של ממצאיו, שהציג בעל פה, הודלף בשנת 2010. המסקנה האישית של גרסוני הייתה שבין אפריל לאוגוסט ב-1994 רצחו ה-RPF "בין 25,000 ל-45,000 אנשים, בין 5,000 ל-10,000 איש בכל חודש מאפריל עד יולי ו-5,000 בחודש אוגוסט". הרשויות החדשות הכחישו מכל וכל את ההאשמות של גרסוני.. לדברי קצין ה-RPF, "לא היה זמן לעשות מיון ראוי... היינו צריכים כוח, וחלק מאלו שגויסו היו גנבים ופושעים. האנשים האלה היו אחראים להרבה מהצרות שלנו היום".

הרציחות של ה-RPF זכו לתשומת לב בינלאומית עם טבח קיבהו בשנת 1995, שבו חיילים פתחו באש על מחנה לעקורים פנימיים במחוז בוטארה. חיילים אוסטרלים המשרתים כחלק מ-UNAMIR העריכו שלפחות 4,000 בני אדם נהרגו, בעוד שממשלת רואנדה טענה כי מניין ההרוגים הוא 338.

אתר ההנצחה לרצח העם ברואנדה בקיגאלי בחצר אתר ההנצחה קבורים כ-250,000 נרצחים

מעורבות בינלאומית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

האו"ם

[עריכת קוד מקור | עריכה]
הבניין בו נטבחו כעשרה חיילים בלגים מכוח שמירת השלום של האו"ם במדינה. המקום נשמר כיום כאתר זיכרון

כוח שמירת השלום של האו"ם לרואנדה (UNAMIR) הייתה ברואנדה מאז אוקטובר 1993,[45] במטרה לפקח על יישום הסכמי ארושה.[46] מפקד הכוח, רומיאו דאלר, היה עד לעליית קיצוני ההוטו במהלך תחילת המשימה, וכן שמע על תוכניות להשמדה המונית של בני הטוטסי. הוא גם התוודע למחסני נשק סודיים באמצעות מודיע, אך בקשתו לפשוט עליהם נדחתה על ידי מחלקת פעולות שמירת השלום של האו"ם (DPKO), אשר חשו שדלר חורג מהמנדט שלו. לבסוף, תפיסת הנשק אושרה על ידי מועצת הביטחון של האו"ם.

האפקטיביות של כוח האו"ם ברואנדה בשמירה על השלום במדינה נפגעה גם על ידי הנשיא הביארימנה וקיצוניי ההוטו, ועד אפריל 1994, איימה מועצת הביטחון להפסיק את המנדט של כוח האו"ם אם לא תתקדם.[47] לאחר מותו של הביארימנה, ותחילת רצח העם, המפקד דאלר יצר קשר שוב ושוב עם ועדת המשבר שהנהיגה את רואנדה והן עם ה-RPF, בניסיון לשקם את השלום ולמנוע את חידוש מלחמת האזרחים. אף אחד מהצדדים לא היה מעוניין בהפסקת אש, הממשלה מפני שהיא נשלטה על ידי מובילי רצח העם, וה-RPF בגלל שהוא הבין שעליו להילחם כדי לעצור את הרציחות.[48][49] המנדט העדכני באותה של כוח האו"ם ברואנדה באותה תקופה הפך אותו לחסר כוח להתערב צבאית, ורוב הצוות הרואנדי שלו נרצח בימים הראשונים של רצח העם, מה שהגביל מאוד את יכולתו לפעול.[50][49]

לכן, כוח שמירת השלום של האו"ם הפך במידה רבה לצופה מן הצד. לאחר מכן, רומיאו דאלר כינה את כוח האו"ם כ"כישלון". תרומתו המשמעותית ביותר של כוח האו"ם הייתה סיפוק מקלט לאלפי בני טוטסי במפקדה באצטדיון אמאהורו, כמו גם באתרים מאובטחים אחרים של האו"ם, ולסייע בפינוי אזרחים זרים. ב-12 באפריל הודיעה ממשלת בלגיה, שהייתה אחת התורמות הגדולות ביותר לכוח האו"ם, ואיבדה עשרה חיילים שהגנו על ראש הממשלה אגתה אווילינגיימאנה, כי היא נסוגה ממימון הכוח, מה שהפחית עוד יותר את יעילות הכוח. ב-17 במאי 1994, העביר האו"ם החלטה שהטילה אמברגו נשק על רואנדה ושאפה לחזק את כוח האו"ם (UNAMIR), שיכונה מעתה UNAMIR II. החיילים החדשים שיועדו לכוח החלו להגיע ברואנדה רק ביוני, ולאחר סיום רצח העם ביולי, תפקידו של UNAMIR II היה מוגבל במידה רבה לשמירה על ביטחון ויציבות, עד לסיום המנדט של הכוח בשנת 1996.

צרפת ומבצע טורקיז

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שנות השלטון של הנשיא הביארימנה, צרפת שמרה עמו על קשרים קרובים, וסייעה לרואנדה צבאית נגד ה-RPF במהלך מלחמת האזרחים. צרפת ראתה ב-RPF, יחד עם אוגנדה,כ"מזימה" להגברת ההשפעה האנגלית באזור על חשבון ההשפעה הצרפתית. במהלך הימים הראשונים של רצח העם, פתחה צרפת במבצע אמריליס, מבצע צבאי בסיוע הצבא הבלגי וכוח שמירת השלום של האו"ם, לפינוי אזרחים זרים מרואנדה. הצרפתים והבלגים סירבו לאפשר לבני הטוטסי להתלוות אליהם, ומי מהם שעלו על משאיות הפינוי נאלצו לצאת במחסומים של ממשלת רואנדה, שם נרצחו. הצרפתים גם הפרידו זרים וילדיהם מבני זוגם שהיו בני טוטסי, הצילו את הזרים אך השאירו את הרואנדים שלאחר מכן ככל הנראה נרצחו. הם חילצו מרואנדה כמה מבכירי ממשלת הביארימנה, כמו גם את אשתו, אגתה.

בסוף יוני 1994, צרפת הוציאה לפועל את מבצע טורקיז, משימה שבוצעה על ידי האו"ם ליצירת אזורים הומניטריים בטוחים עבור עקורים, פליטים ואזרחים בסכנה. מבסיסים צבאיים בערים גומה ובוקאבו בזאיר, נכנסו הצרפתים לדרום מערב רואנדה והקימו את אזור טורקיז שתפס אז כחמישית משטח רואנדה. רדיו פראנס אינטרנשיונל מעריך שמבצע טורקיז הציל כ-15,000 רואנדים, אך עם סיומו של רצח העם ועליית ה-RPF לשלטון, רואנדים רבים פירשו את מבצע טורקיז כמשימה צרפתית שכל מטרתה הייתה לשמור על האינטרסים הצרפתיים במדינה ולהגן על בני הוטו מפני ה-RPF, כולל מספר בני הוטו שהשתתפו באופן פעיל ברצח העם. הצרפתים נותרו עוינים ל-RPF, ונוכחותם עצרה זמנית את התקדמות ה-RPF.

נערכו מספר חקירות בנוגע למעורבות צרפתית ברואנדה, כולל הוועדה הפרלמנטרית הצרפתית לרואנדה משנת 1998,[51] שהאשימה את צרפת בטעויות שיפוט, כולל "שיתוף פעולה צבאי על רקע של מתחים אתניים, מעשי טבח ואלימות", אך לא האשים את צרפת באחריות ישירה לרצח העם עצמו. דו"ח משנת 2008 של ועדת ממשלתית רואנדית האשים את ממשלת צרפת בידיעה על ההכנות לרצח העם ובעזרה בהכשרת חברי מיליציית ההוטו.[52] בשנת 2019, הנשיא מקרון החליט לפתוח מחדש את נושא המעורבות הצרפתית ברצח העם על ידי הזמנת צוות חדש לבדיקת הנושא.[53]

בשנת 2008, התפרסם דוח של ועדת חקירה רואנדית ממלכתית, המאשים את צרפת בסיוע לוגיסטי, צבאי ודיפלומטי למבצעי רצח העם וכלל המלצה להעמדה לדין של 33 בעלי תפקידים בכירים בצבא ובממשל הצרפתיים, בהם ראש הממשלה דומיניק דה וילפן.[54] בפברואר 2010 נשיא צרפת ניקולא סרקוזי ביקר ברואנדה, ביקור ראשון של נשיא צרפתי לאחר שנים רבות. בביקור הצהיר ש"טעויותינו תרמו לרצח העם", עם זאת, סרקוזי נמנע מלהתנצל על התנהגות צרפת באותה תקופה.[55]

באפריל 2021, ממשלת רואנדה הודיעה על המחקר שהזמינו לפיו צרפת "לא עשתה דבר" כדי למנוע את מה שנראה להם "הכנות צפויות" למעשי הטבח באפריל ומאי 1994 ברצח העם.[56]

ארצות הברית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
שיירת כלי רכב אמריקאים, מובילה מים מתוקים למחנה פליטים רואנדי בזאיר, 1994

דיווחים מודיעיניים מצביעים על כך שנשיא ארצות הברית ביל קלינטון והקבינט שלו היו מודעים לפני תחילת הטבח שמתוכנן רצח עם מכוון ושיטתי לחיסול כל בני הטוטסי.[57] החשש מחזרה על האירועים בסומליה עיצב את מדיניות ארצות הברית באותה תקופה, כאשר פרשנים רבים זיהו את ההשלכות הגרפיות של קרב מוגדישו כסיבה המרכזית מאחורי אי רצונה של ארצות הברית להתערב בסכסוכים מאוחרים יותר ביבשת כמו רצח העם ברואנדה. לאחר הקרב במוגדישו, בירת סומליה, גופותיהם של מספר חללים אמריקאים שנהרגו בקרב, נגררו ברחובות מוגדישו על ידי המוני אזרחים ומיליציות מקומיות. לדברי סגן השליח המיוחד של ארצות הברית לשעבר לסומליה, וולטר קלארק: "רוחות הרפאים של סומליה ממשיכות לרדוף את מדיניות ארצות הברית. חוסר התגובה שלנו ברואנדה היה בשל פחד להסתבך במשהו כמו סומליה מחדש".[58] הנשיא קלינטון התייחס לכישלון של ממשלת ארצות הברית להתערב ברצח העם כאחד מכשלונותיו העיקריים במדיניות החוץ, ואמר "אני לא חושב שהיינו יכולים לשים קץ לאלימות, אבל אני חושב שיכולנו לחתוך אותה למטה, ואני מתחרט על כך".[59][60]

מכירת נשק לרואנדה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרה מ-2004 ציינה לינדה מלוורן כי "בשלוש השנים מאוקטובר 1990, רואנדה, אחת המדינות העניות בעולם, הפכה ליבואנית הנשק השלישית בגודלה באפריקה, והוציאה סכום מוערך של 112 מיליון דולר". היא ציינה חוזה משמעותי עם מצרים ב-1992, ועם צרפת ודרום אפריקה, בשנה שלאחר מכן.[61][62]

לפני האמברגו הבינלאומי נגד רואנדה ב-17 במאי 1994, דרום אפריקה וצרפת היו שתיים מספקיות הנשק העיקריות לרואנדה. לפי ארגון Human Rights Watch, לאחר האמברגו, הם הסיטו את סחר הנשק שלהם אל נמל התעופה גומה בזאיר. לזאיר היה תפקיד מפתח באספקת נשק והקלת זרימת הנשק לצבא רואנדה. כמה פקידים עודדו גם סחר בנשק על ידי סוחרים פרטיים.

מדינת ישראל מכרה באופן רשמי נשק לרואנדה, זמן קצר לפני רצח העם. באוקטובר 1993, כחצי שנה לפני תחילת הטבח הוציא משרד הביטחון היתר יצוא לסוחרי נשק ישראלים. ההיתר ניתן באישור משרד החוץ, בטענה שהתחמושת נמכרת לצבא של ממשלה חוקית שנאבקה נגד תנועת ה-RPF. משלוחי נשק המשיכו ויצאו מישראל גם במהלך הטבח,[63] עברו דרך אלבניה ובזאיר ומשם לרואנדה. חלק מהמשלוחים שברו את האמברגו שהטיל האו"ם על העברת נשק לרואנדה בין מאי 1994 לאוגוסט 1995. בנוסף, על פי עדויות שונות, קצינים ישראלים אימנו חיילים ואנשי מיליציה רואנדים במדינה ובזאיר השכנה לפני המלחמה.[64] דיווח ראשון על משלוח מטעני נשק מישראל לרואנדה, בזמן הטבח, פרסם העיתון "פייננשל טיימס" בנובמבר 1996, משלוח שכלל נשק קל, מרגמות, רימונים, מוקשים וציוד צבאי אחר, שנשלח לרואנדה תוך הפרה מפורשת של אמברגו שהטיל האו"ם במאי 1994.[65] בספרם של בריאן ווד וג'ון פלמן מ-1999, "The Arms Fixers", מובאים רישומים של משרד הביטחון ברואנדה. על פי הרישומים, בין אפריל למחצית יולי 1994 הועברו 7 משלוחי נשק קל בשווי של 6.5 מיליון דולר מישראל (דרך אלבניה) לידי המיליציות.[66]

ההיסטוריון יאיר אורון וערוך הדין איתי מק ניהלו מאבק המשפטי נגד משרד הביטחון, על בסיס חוק חופש המידע, במטרה לחשוף רשמית את סחר הנשק עם רואנדה. בינואר 2015 דחה בית המשפט המחוזי את בקשתם וקיבל את עמדת המדינה כלשונה, לפיה חשיפת המידע תפגע בביטחון המדינה וביחסי החוץ שלה. המדינה לא נימקה את עמדתה, אך הודתה שהמסמכים הרלוונטיים אותרו.[67] השניים עתרו לבית המשפט העליון נגד ההחלטה, שבאפריל 2016 קבע שוב שמסמכים של משרד הביטחון, המעידים על שיתוף הפעולה עם רצח העם שבוצע ברואנדה, לא יחשפו מחשש לפגיעה בביטחון המדינה ויחסי החוץ שלה.[68] ביוני 2016 חשפה פרקליטות המדינה מידע נוסף על הסחר בנשק עם רואנדה. לטענתה, ישראל עצרה את הייצוא הביטחוני לרואנדה שישה ימים לאחר תחילת רצח העם ב-1994, ונוכח עצירת הייצוא אין הצדקה לפתוח בחקירה פלילית נגד ישראלי כלשהו בחשד למעורבות ברצח העם.[69]

הכנסייה הקתולית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

האפיפיור יוחנן פאולוס השני הביע את דאגתו העמוקה ממה שקורה ב-9 אפריל 1994, כאשר בהודעה לקתולים ברואנדה הוא הפציר בהם "לא לפנות מקום לרגשות של שנאה ונקמה אלא לתרגל באומץ דיאלוג וסליחה".

הכנסייה הקתולית מאשרת שרצח עם התרחש אך מציינת שמי שלקחו בו חלק עשו זאת ללא רשות הכנסייה. אף על פי שגורמים דתיים לא היו בולטים, דו"ח ארגון Human Rights Watch משנת 1999 האשים מספר רשויות דתיות ברואנדה, כולל קתולים, אנגליקנים וזרמים פרוטסטנטיים אחרים, על כך שכשלו בגינוי רצח העם, אם כי האשמה זו בוטלה לאחר זמן מה. אנשי דת רבים אחרים מסרו את חייהם כדי למנוע את הרג הטוטסי.

אנדרטה בכנסייה קתולית

כמה אנשי דת השתתפו במעשי הטבח. הנזירות הקתוליות מריה קיסיטו וגרטרוד מוקנגנגו הורשעו בשנת 2001 במעורבות ברציחות של 500–700 מבני הטוטסי שביקשו מקלט במנזר שלהם בסובו. עדים העידו כי הפנו חוליית מוות למקום המסתור של הקורבנות ונתנו להם דלק שבאמצעותו המיליציות שרפו את הבניין. בשנת 2006, האב אתנאס סרומבה נידון למאסר עולם על ידי בית הדין הפלילי הבינלאומי לרואנדה בגין תפקידו בטבח של כ-2,000 מבני הטוטסי. בית המשפט שמע שסרומבה פיתה את בני הטוטסי לכנסייה, שם האמינו שימצאו מקלט. כשהם הגיעו, הוא הורה להשתמש בדחפורים כדי לרסק את הפליטים שהסתתרו בתוך הכנסייה ואם מישהו מהם עדיין בחיים, הוא הורה למיליציות ההוטו לרצוח את כולם.[70][71][72]

ב-20 במרץ 2017, האפיפיור פרנציסקוס הודה שבעוד כמה נזירות וכמרים קתוליים במדינה נהרגו במהלך רצח העם, אחרים היו שותפים לו והשתתפו בהכנה ובביצוע רצח העם.[73]

לאחר רצח העם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרבית הפליטים מבני ההוטו ברחו לחלק המזרחי של זאיר (כיום הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, או DRC). מובילי רצח העם בקרב בני ההוטו החלו להתאגד מחדש במחנות פליטים לאורך הגבול עם רואנדה. הממשלה בהנהגת ה-RPF הכריזה על צורך למנוע רצח עם נוסף, ובכך יצרה צידוק לפלישות צבאיות לזאיר, וכתוצאה מכך גרמה לפתיחת מלחמת קונגו הראשונה (1996–97) והשנייה (1998–2003). המאבקים המזוינים בין ממשלת רואנדה ליריביהם ב-DRC נמשכו בקרבות של מיליציות פרוקסי באזור גומה. אוכלוסיות גדולות של בני הוטו וטוטסי מרואנדה ממשיכות לחיות כפליטים ברחבי האזור.

משבר פליטים, התקוממות ושתי מלחמות קונגו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מחנה הפליטים קיטלי, זאיר

בעקבות ניצחון ה-RPF במלחמת האזרחים, כשני מיליון מבני ההוטו ברחו למחנות פליטים במדינות שכנות, במיוחד זאיר, מחשש לתגובת ה-RPF על רצח העם. המחנות היו צפופים ועלובים, ואלפי פליטים מתו במגפות מחלות, כולל כולרה ודיזנטריה. המחנות הוקמו על ידי נציבות האו"ם לפליטים (UNHCR), אך נשלטו למעשה על ידי הצבא והממשלה של משטר ההוטו לשעבר, כולל מנהיגים רבים ממובילי רצח העם, שהחלו להתחמש מחדש מתוך רצון לחזור לשלטון ברואנדה.

עד סוף 1996, חמושים בני ההוטו ממחנות הפליטים פתחו בפלישות סדירות חוצות גבול, וממשלת רואנדה בראשות ה-RPF פתחה במתקפת נגד. רואנדה סיפקה חיילים ואימונים צבאיים לבנימולנגה, מיליציות טוטסי במחוז סמוך לזאיר, וסייעה להם להביס את כוחות הביטחון הזאיריים. צבא רואנדה בראשות ה-RPF, בנימולנגה ובני טוטסי מתוך זאיר, תקפו אז את מחנות הפליטים, כשהם מכוונים את המתקפה למיליציות בני ההוטו. התקפות אלו גרמו למאות אלפי פליטים לברוח; רבים חזרו לרואנדה למרות נוכחות ה-RPF, בעוד שאחרים ברחו מערבה, אל תוך זאיר. הפליטים שנמלטו הלאה לזאיר נרדפו ללא הפוגה ו-232,000 פליטי הוטו נהרגו, לפי אחת ההערכות. הכוחות המובסים של המשטר הקודם המשיכו במסע התקוממות חוצה גבולות. עד 1999, הצליחה תוכנית של תעמולה והשתלבות ההוטו בצבא הלאומי להביא את ההוטו לתמוך בממשלה וההתקוממות הובסה.

בנוסף לפירוק מחנות הפליטים, קגאמה החל לתכנן מלחמה להרחקת הדיקטטור הוותיק מובוטו ססה סקו מהשלטון. מובוטו תמך במובילי רצח העם שהתבססו במחנות הפליטים, והואשם גם בכך שהתיר התקפות על בני הטוטסי בתוך זאיר.[74] יחד עם אוגנדה תמכה ממשלת רואנדה בברית של ארבע קבוצות מורדים בראשות לורן קבילה, שהחלה לנהל את מלחמת קונגו הראשונה בשנת 1996. המורדים השתלטו במהירות על מחוזות צפון ודרום קיבו. מאוחר יותר התקדם קבילה מערבה, השיג שטחים מהצבא הזאירי שהיה מאורגן בצורה גרועה והיה חסר מוטיבציה ללחימה, ובכך הצליח קבילה להשתלט על כל המדינה עד 1997. מובוטו ברח לגלות, ושמה של זאיר שונה לרפובליקה הדמוקרטית של קונגו (DRC). רואנדה הסתכסכה עם ממשלת קונגו החדשה ב-1998, וקגאמה תמך במרד חדש, שהוביל למלחמת קונגו השנייה, שתימשך עד 2003 ותגרום למיליוני הרוגים ולנזק עצום.[75] בשנת 2010, דו"ח של האו"ם האשים את צבא רואנדה בביצוע הפרות רחבות היקף של זכויות אדם ופשעים נגד האנושות בקונגו במהלך אותן מלחמות, האשמות שהוכחשו על ידי ממשלת רואנדה.[76]

המצב ברואנדה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצב התשתיות והכלכלה של רואנדה הדרדרו מאוד במהלך רצח העם. מבנים רבים לא היו ראויים למגורים, והמשטר הקודם, שברח לזאיר, לקח עמו את כל המטבעות והנכסים הניידים כשברחו מהמדינה. גם האוכלוסייה במדינה התדלדלה מאוד, כאשר למעלה מ-40% מהאוכלוסייה נהרגו או הפכו פליטים במדינות אחרות. רבים מהנותרים היו בטראומה: רובם איבדו קרובי משפחה, היו עדים להרג או השתתפו ברצח העם. ההשפעות ארוכות הטווח של אונס המלחמה ברואנדה על כוללות, בין היתר, מחלות המועברות במגע מיני, הריונות לא רצויים ותינוקות, כאשר חלק מהנשים נוקטות בהפלות עצמיות. הצבא, בראשות פול קגאמה, שמר על חוק וסדר בזמן שהממשלה החלה במלאכת הבנייה מחדש של מבני המדינה.

שינויים דמוגרפיים במספר תושבי רואנדה, באלפי אנשים

ארגונים אזרחיים החלו לחזור למדינה, אך הקהילה הבינלאומית לא סיפקה סיוע משמעותי לממשלה החדשה, ועיקר הסיוע הבינלאומי הופנה למחנות הפליטים שנוצרו בזאיר בעקבות בריחת בני ההוטו מרואנדה. קגאמה שאף להציג את הממשלה החדשה כמכילה ולא נשלטת על ידי הטוטסי. הוא הנחה להסיר את המידע על האתניות מתעודות הזהות הלאומיות של אזרחי רואנדה, והממשלה החלה במדיניות של צמצום ההבחנות בין בני הוטו, בני טוטסי ובני טווה.

מערכת המשפט לאחר רצח העם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההרס השיטתי של מערכת המשפט במהלך רצח העם ומלחמת האזרחים הייתה בעיה גדולה. לאחר רצח העם, למעלה ממיליון בני אדם (כמעט חמישית מהאוכלוסייה שנותרה לאחר קיץ 1994) היו אשמים פוטנציאלים על תפקידם ברצח העם. ה-RPF נקט במדיניות של מעצרים המוניים עבור האחראים ועבור אותם אנשים שהשתתפו ברצח העם, וכלא למעלה מ-100,000 בני אדם בשנתיים שלאחר רצח העם. קצב המעצרים היה גדול מהיכולת הפיזית של מערכת בתי הכלא ברואנדה, והוביל למה שארגון אמנסטי אינטרנשיונל הגדיר "יחס אכזרי, לא אנושי או משפי ". 19 בתי הכלא במדינה תוכננו להכיל כ-18,000 אסירים בסך הכל, אך בשיאם ב-1998 היו למעלה מ-100,000 איש במתקני מעצר צפופים ברחבי המדינה.

מוסדות ממשלתיים, לרבות בתי משפט, נהרסו, ושופטים, תובעים ועובדים רבים נרצחו במהלך רצח העם. מתוך 750 השופטים של רואנדה, 506 לא נשארו לאחר רצח העם - רבים נרצחו ורוב הניצולים ברחו מהמדינה. עד 1997, לרואנדה היו רק 50 פרלקיטים במערכת המשפט שלה. מחסומים אלו גרמו למשפטים להתנהל באיטיות רבה: עם 130,000 חשודים שהוחזקו בבתי הכלא ברואנדה לאחר רצח העם, טופלו רק 3,343 תיקים בין 1996 לסוף שנת 2000. מתוך אותם נאשמים, 20% קיבלו עונשי מוות, 32% קיבלו מאסר עולם, ו-20% זוכו. אם המשפטים היו נמשכים באותו הקצב, היה לוקח יותר מ-200 שנה לנהל את המשפטים של החשודים בכלא - לא כולל אלה שנותרו חופשיים.

ממשלת ה-RPF החלה במשפטי רצח העם ב-1996, אז הועבר חוק שיזם את העמדה לדין על פשעי רצח עם שבוצעו במהלך רצח העם ועל פשעים נגד האנושות שבוצעו ברואנדה מאוקטובר 1990. חוק זה קבע שבתי המשפט המקומיים הרגילים יהיו השופטים במשפטי רצח העם, עד שתוקן בשנת 2001 כדי לכלול את בתי המשפט המסורתיים, גצ'אצ'ה, כאחד מהרשאים לשיפוט. החוק קבע ארבע קטגוריות למי שהיו מעורבים ברצח העם, תוך ציון גבולות הענישה של חברי כל קטגוריה. הקטגוריה הראשונה שמורה לאלה שהיו "מתכננים, מארגנים, מסיתים, מפקחים ומנהיגים" על רצח העם וכל מי שהשתמש בעמדות סמכות של המדינה כדי לקדם את רצח העם. על חברי הקטגוריה הראשונה הזו היה ניתן להטיל גזר דין מוות.

בעוד שברואנדה היה עונש מוות לפני החוק שהועבר 1996, בפועל לא התרחשו הוצאות להורג מאז 1982. 22 אנשים, כולל פרודואלד קרמירה, הוצאו להורג על ידי כיתת יורים בהוצאות להורג פומביות באפריל 1998. לאחר מכן, רואנדה לא ביצעה הוצאות להורג נוספות, אם כי היא המשיכה לגזור עונשי מוות עד 2003. ב-25 ביולי 2007 נכנס לתוקפו חוק המתייחס לביטול עונש המוות, המבטל את עונש המוות והמיר את כל עונשי המוות הקיימים למאסר עולם בבידוד.

משפטי הגאקאקה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתגובה למספר הגדול של אנשים בעלי פוטנציאל אשמה ברצח העם ולקצב האיטי של מערכת המשפט המסורתית, ממשלת רואנדה העבירה חוק בשנת 2011 שהקים בתי משפט שבטיים מסורתיים שמכונים גצ'אצ'ה בכל הרמות המנהליות של רואנדה, בקיגאלי. הוא נוצר בעיקר כדי להפחית את העומס על בתי המשפט הרגילים ולתת סיוע במערכת המשפט לניהול משפטים לאלה שכבר נמצאים בכלא. המקרים הפחות חמורים, יטופלו על ידי בתי המשפט המסורתיים האלה. הגצ'אצ'ה טיפלה באופן מסורתי בסכסוכים בתוך קהילות, אך היא הותאמה להתמודדות עם פשעי רצח עם. בין המטרות העיקריות של בתי המשפט היו זיהוי האמת על מה שקרה במהלך רצח העם, זירוז תהליך משפט החשודים ברצח עם, אחדות לאומית ופיוס, והפגנת היכולת של העם הרואנדי לפתור את בעיותיו בעצמו.[77]

הגצ'אצ'ה התמודדה עם מחלוקות ואתגרים רבים; הם הואשמו בהיותם בובות של הממשלה הנשלטת על ידי RPF. השופטים (הידועים בשם Inyangamugayo, שפירושו "אלה שמתעבים חוסר יושר" בקיניארואנדה) העומדים בראש משפטי רצח העם נבחרו על ידי הציבור. לאחר הבחירות, השופטים קיבלו הכשרה, אך היה חשש שההכשרה אינה מתאימה לשאלות משפטיות חמורות או הליכים מורכבים. יתר על כן, שופטים רבים התפטרו לאחר שעמדו בפני האשמות בהשתתפות ברצח העם; 27% מהם הואשמו בכך. כמו כן, חסרו סנגורים והגנות לנאשם, שנשללה מהם הזכות לערער לערכאות רגילות. רוב המשפטים היו פתוחים לציבור, אך היו בעיות עם הפחדת עדים. הגצ'אצ'ה לא שפטו את האחראים לטבח בבני ההוטו שבוצעו על ידי חברי ה-RPF, ששלט במערכת המשפט המסורתית הנ"ל.

ב-18 ביוני 2012, מערכת המשפט המסורתית נסגרה רשמית לאחר שעמדה בפני ביקורת רבה.[78] ההערכה היא שמערכת בתי המשפט גצ'אצ'ה דנה במהלך זמנה בכ-1,958,634 תיקים וכי 1,003,227 אנשים עמדו לדין.[79]

בית הדין הפלילי הבין-לאומי לענייני רואנדה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינתיים, האו"ם הקים את בית הדין הפלילי הבינלאומי לרואנדה (ICTR), שבסיסו בארושה, טנזניה. בית הדין של האו"ם דן אנשי ממשלה וכוחות חמושים בדרגים גבוהים, בעוד רואנדה העמידה לדין מנהיגים בדרג נמוך ואנשים מקומיים.

מכיוון שה-ICTR הוקם כסמכות שיפוט בינלאומית אד-הוק, ה-ICTR היה אמור להיסגר עד סוף 2014, לאחר שהוא ישלים משפטים עד 2009 וערעורים עד 2010 או 2011. בתחילה, מועצת הביטחון של האו"ם הקים את ה-ICTR בשנת 1994 עם מנדט מקורי של ארבע שנים ללא תאריך יעד קבוע והתייחס לפשעים שבוצעו במהלך רצח העם ברואנדה. ככל שחלפו השנים, התברר שה-ICTR יתקיים הרבה מעבר למנדט המקורי שלו. עם ההודעה על סגירתו, עלה חשש כיצד יטופלו נושאים שיוריים, כי "אופי העבודה השיפוטית הפלילית... הוא כזה שהוא לעולם לא מסתיים באמת". ה-ICTR נסגר רשמית ב-31 בדצמבר 2015, ושאר תפקידיו הועברו למנגנון לבתי הדין הפליליים הבינלאומיים.

צנזורה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 38 לחוקת רואנדה משנת 2003 מבטיח ש"חופש הביטוי וחופש הגישה למידע יתקיים כל עוד הוא אינו פוגע בסדר הציבורי, במוסר הטוב, יגן על הנוער והילדים, ועל זכותו של כל אזרח לכבוד ולהגנה על פרטיותו האישית והמשפחתית". החוקה לא הבטיחה את חופש הביטוי במדינה בהתחשב בכך שהממשלה הכריזה על צורות דיבור רבות שנחשבות חריגות ואסורות. תחת חריגים אלה, הנשיא הוותיק של רואנדה, פול קגאמה, טען כי כל הכרה בעמים נפרדים ברואנדה, פוגעת באיחוד המדינה שנדרש שלאחר רצח העם ויצר חוקים רבים כדי למנוע מרואנדים לקדם "אידאולוגיה של רצח עם". החשש מההשלכות האפשריות מהפרת חוקים אלו גרם לתרבות של צנזורה עצמית בתוך האוכלוסייה. הן אזרחים והן העיתונות נמנעים בדרך כלל מכל דבר שעלול להתפרש כביקורתי כלפי הממשלה/צבא או כמקדם "נפרדות".

על פי חוקת רואנדה, "שלילה של רצח עם" היא עבירה פלילית. מאות אנשים נשפטו והורשעו בגין "אידאולוגיה של רצח עם" וחוקים אחרים הקשורים לכאורה לרצח העם. לפי אמנסטי אינטרנשיונל, מתוך 489 אנשים שהורשעו ב"תמיכה בברצח עם ופשעים אחרים" ב-2009, חמישה נידונו למאסר עולם, חמישה נידונו ליותר מ-20 שנות מאסר, 99 נידונו ל-10–20 שנות מאסר, 211 קיבלו עונש מאסר של 5–10 שנים, ו-169 הנותרים קיבלו תקופות מאסר של פחות מחמש שנים.[80] אמנסטי אינטרנשיונל מתחה ביקורת על ממשלת רואנדה על שימוש בחוקים אלה כדי "להפליל מתנגדים לגיטימיים ומבקרים של הממשלה". בשנת 2010, פיטר ארלינדר, פרופסור ועורך דין אמריקאי למשפטים, נעצר בקיגאלי והואשם בהכחשת רצח עם בזמן ששימש כסנגור של המועמדת לנשיאות ויקטואר אינגביר.

ניצולים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר ניצולי הטוטסי מרצח העם לא ברור. ישנם נתונים שונים המציגים מספר ניצולים של בין 150,000 ל-309,368 בני אדם. ישנם מספר ארגונים המייצגים ותומכים בניצולים אלה של רצח העם. אלה כוללים את קרן הניצולים, IBUKA ו-AVEGA. הדו"ח לשנת 2007 על תנאי החיים של ניצולים שנערך על ידי המשרד הממונה על הרווחה ברואנדה דיווח על מצבם של הניצולים במדינה:

מספר הניצולים קטגוריה
120,080 ניצולים שעדיין פגיעים במיוחד
39,685 חסרי בית
28,904 יתומים שחיים במשקי בית שבראשם ילדים
49,656 אלמנות
27,498 בעלי נכות שנוצרה במהלך רצח העם
15,438 ילדים ונוער ללא גישה לבית ספר
8,000 בוגרי תיכון ללא השכלה גבוהה

בתרבות הפופולרית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגנרל הקנדי רומיאו דאלר, מפקד כוח האו"ם ברואנדה בתקופת רצח העם ולפניו, הפך לעד הראייה הידוע ביותר לרצח העם לאחר שכתב יחד את הספר "ללחוץ יד עם השטן: כישלון האנושות ברואנדה" (2003) המתאר את התמודדותו עם דיכאון והפרעת דחק פוסט-טראומטית שנוצרו לאחר חוויותיו ברואנדה. ספרו של דאלר הפך לסרט "ללחוץ ידיים עם השטן" (2007).

הסרט "מלון רואנדה" (2004) שזכה לשבחי הביקורת והיה מועמד לפרסי אוסקר מרובים, מבוסס על קורותיו של פול רוסאבגינה, מלונאי מקיגאלי, אשר סיכן יותר את חייו והציל למעלה מאלף פליטים במהלך רצח העם. הסרט התיעודי העצמאי Earth Made of Glass (2010), העוסק בעלויות האישיות והפוליטיות של רצח העם, המתמקד בנשיא רואנדה פול קגאמה ובניצול רצח העם ז'אן פייר סגאהוטו, הוקרן בבכורה בפסטיבל טרייבקה ב-2010.

פייר רוטארה, אביו הטוטסי של הזמר הבלגי-רואנדי סטרומאה, נרצח במהלך רצח העם ברואנדה ב-1994.

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Roméo Dallaire, "Shake Hands with the Devil: The Failure of Humanity in Rwanda", Knopf, 2003
  • Samantha Power, "a Problem from Hell", America and the Age of Genocide, NY, 2002

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא רצח העם ברואנדה בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Luc Reydams, ‘More than a million’: the politics of accounting for the dead of the Rwandan genocide Translated title: ‘Plus d’un million’ : la politique du dénombrement des victimes du génocide rwandais, Review of African Political Economy 48, 2021-04-03, עמ' 235 doi: 10.1080/03056244.2020.1796320
  2. ^ Sullivan, Ronald (1994-04-07). "Juvenal Habyarimana, 57, Ruled Rwanda for 21 Years". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2024-04-29.
  3. ^ Ignoring Genocide (HRW Report - Leave None to Tell the Story: Genocide in Rwanda, March 1999), www.hrw.org
  4. ^ Yakaré-Oulé (Nani) Jansen, Denying Genocide or Denying Free Speech? A Case Study of the Application of Rwanda’s Genocide Denial Laws, Northwestern Journal of Human Rights 12, 2014-04-01, עמ' 191
  5. ^ When Victims Become Killers: Colonialism, Nativism, and the Genocide in Rwand
  6. ^ "The Levant versus the Horn of Africa: Evidence for Bidirectional Corridors of Human Migrations"
  7. ^ The Great Lakes of Africa: Two Thousand Years of History, 2003, עמ' 44
  8. ^ Mahmood Mamdani, When Victims Become Killers: Colonialism, Nativism, and the Genocide in Rwanda, Princeton University Press, 2002-09, ISBN 978-0-691-10280-1. (באנגלית)
  9. ^ Encyclopedia of Africa, Volume 1, עמ' 218
  10. ^ Rwanda Before the Genocide: Catholic Politics and Ethnic Discourse in the Late Colonial Era
  11. ^ We Wish To Inform You That Tomorrow We Will Be Killed With Our Families
  12. ^ J. J. Carney, Rwanda Before the Genocide: Catholic Politics and Ethnic Discourse in the Late Colonial Era, Oxford University Press, 2013-09-02, ISBN 978-0-19-998228-8. (באנגלית)
  13. ^ 1 2 Gérard Prunier, The Rwanda Crisis: History of a Genocide, Fountain Publishers Limited, 1999, ISBN 978-9970-02-089-8. (באנגלית)
  14. ^ A Thousand Hills: Rwanda's Rebirth and the Man Who Dreamed It., עמ' 47
  15. ^ Conspiracy to Murder: The Rwandan Genocide, עמ' 14
  16. ^ The Rwanda Crisis: History of a Genocide, עמ' 94-95
  17. ^ The Rwanda Crisis: History of a Genocide, 1999, עמ' 117-118
  18. ^ Conspiracy to Murder: The Rwandan Genocide, עמ' 12
  19. ^ Conspiracy to Murder: The Rwandan Genocide, עמ' 49
  20. ^ The Rwanda Crisis: History of a Genocide, 1999, עמ' 128
  21. ^ . Leave None to Tell the Story: Genocide in Rwanda, 1999
  22. ^ The Rwanda Crisis: History of a Genocide, עמ' 180
  23. ^ Kimani, Mary, RTLM: the Medium That Became a Tool for Mass Murder
  24. ^ Danning, Gordon, . "Did Radio RTLM Really Contribute Meaningfully to the Rwandan Genocide?: Using Qualitative Information to Improve Causal Inference from Measures of Media Availability"., 2018
  25. ^ Straus, Scott, "What Is the Relationship between Hate Radio and Violence? Rethinking Rwanda's "Radio Machete"
  26. ^ The UN, Rwanda and the 'Genocide Fax' -- 20 Years Later, HuffPost, ‏2014-01-21 (באנגלית)
  27. ^ The Rwanda "Genocide Fax": What We Know Now, nsarchive2.gwu.edu
  28. ^ McGreal, Chris (2006-11-22). "French judge accuses Rwandan president of assassination". The Guardian (באנגלית בריטית). ISSN 0261-3077. נבדק ב-2024-05-13.
  29. ^ Kieron Monks, French officials ‘complicit’ in genocide, CNN, ‏2017-12-13 (באנגלית)
  30. ^ Conor Gaffey Staff Writer, Rwanda's Genocide: The French Connection, Newsweek, ‏2016-10-12 (באנגלית)
  31. ^ "Génocide au Rwanda : un ordre officiel de l'Elysée accablant pour Paris". Le Monde.fr (בצרפתית). 2017-06-27. נבדק ב-2024-05-14.
  32. ^ 1 2 3 Gérard Prunier, The Rwanda Crisis: History of a Genocide, Fountain Publishers Limited, 1999, ISBN 978-9970-02-089-8. (באנגלית)
  33. ^ 1 2 Melvern, Linda, Conspiracy to Murder: The Rwandan Genocide, 2004
  34. ^ SABC News (2019-08-29), 1994 special report on the Rwandan genocide, נבדק ב-2024-05-15
  35. ^ Roméo Dallaire, Brent Beardsley, Shake Hands with the Devil: The Failure of Humanity in Rwanda, Arrow, 2004, ISBN 978-0-09-947893-5. (באנגלית)
  36. ^ . Shake Hands with the Devil: The Failure of Humanity in Rwanda, עמ' 459
  37. ^ Gérard Prunier, The Rwanda Crisis: History of a Genocide, Fountain Publishers Limited, 1999, ISBN 978-9970-02-089-8. (באנגלית)
  38. ^ Rwandan Genocide - Facts, Response & Trials, HISTORY, ‏2023-05-19 (באנגלית)
  39. ^ ICTR News Detail, web.archive.org, ‏2014-08-14
  40. ^ ICTR Press Release, web.archive.org, ‏2007-05-05
  41. ^ The Rwandan Patriotic Front (HRW Report - Leave None to Tell the Story: Genocide in Rwanda, March 1999), www.hrw.org
  42. ^ Rwanda: the state of Research | Sciences Po Mass Violence and Resistance - Research Network, www.sciencespo.fr, ‏2016-01-26 (באנגלית)
  43. ^ La Tribune Franco-Rwandaise, Kagame should be in court (Prof Filip Reyntjens), La Tribune franco-rwandaise, ‏2018-05-26 (בצרפתית)
  44. ^ Lars Waldorf, "A Mere Pretense of Justice": Complementarity, Sham Trials, and Victor's Justice at the Rwanda Tribunal, Fordham International Law Journal 33, 2009-01-01, עמ' 1221
  45. ^ Shake Hands with the Devil: The Failure of Humanity in Rwanda, עמ' 98
  46. ^ The Rwanda Crisis: History of a Genocide, עמ' 194
  47. ^ The Rwanda Crisis: History of a Genocide, עמ' 205
  48. ^ The Rwanda "Genocide Fax": What We Know Now, nsarchive2.gwu.edu
  49. ^ 1 2 רומיאו דלר, Shake Hands with the Devil: The Failure of Humanity in Rwanda
  50. ^ Pogge, Thomas, Politics as Usual. Polity., עמ' 2010
  51. ^ BBC News | EUROPE | French parliament inquiry into Rwandan genocide, news.bbc.co.uk
  52. ^ "France accused in Rwanda genocide" (באנגלית בריטית). 2008-08-05. נבדק ב-2024-05-29.
  53. ^ Private Site, calrev.org
  54. ^ סוכנויות הידיעות, רואנדה: צרפת מעורבת ברצח העם ב-94, באתר הארץ, 6 באוגוסט 2008
  55. ^ לה מונד, רויטרס, צרפת מודה: טעויותינו תרמו לרצח העם ברואנדה, באתר הארץ, 26 בפברואר 2010
  56. ^ France ‘enabled’ 1994 Rwanda genocide, report says, Al Jazeera (באנגלית)
  57. ^ Carroll, Rory (2004-03-31). "US chose to ignore Rwandan genocide". The Guardian (באנגלית בריטית). ISSN 0261-3077. נבדק ב-2024-05-29.
  58. ^ Tapes & Transcripts | Ambush in Mogadishu | FRONTLINE | PBS, www.pbs.org
  59. ^ Colum Lynch, Exclusive: Rwanda Revisited, Foreign Policy, ‏2024-05-30 (באנגלית אמריקאית)
  60. ^ Chozick, Amy (2012-09-04). "Carving a Legacy of Giving (to His Party, Too)". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2024-05-29.
  61. ^ A Closer Look at Where Rwanda's Lethal Weapons Came From, HuffPost, ‏2014-04-11 (באנגלית)
  62. ^ Arming Rwanda - The Arms Trade and Human Rights Abuses in the Rwandan War, Refworld (באנגלית)
  63. ^ מק, איתי (2024-04-27). "טבח בבורונדי? רצח עם ברואנדה? העיקר שהעסקים כרגיל". הארץ. נבדק ב-2024-04-29.
  64. ^ שרה ליבוביץ'-דר, מעורבות ישראל ברצח העם ברואנדה נחשפת, באתר nrg‏, 23 ביוני 2012
  65. ^ רן דגוני, וושינגטון, ‏קשר ישראלי לנשק ברואנדה?, באתר גלובס, 20 בנובמבר 1996
  66. ^ עידן לנדו, רואנדה והנשק הישראלי: קשר השתיקה, באתר "לא למות טיפש", 15 במרץ 2015
  67. ^ אתר למנויים בלבד אורי משגב, ביהמ"ש דחה עתירה שביקשה לחשוף תיעוד לייצוא נשק מישראל לרואנדה בעת רצח העם, באתר הארץ, 2 בינואר 2015
  68. ^ ג'ון בראון, סירוב המדינה לחשוף את הקשר עם רוצחי עמים הוא זילות השואה, באתר "שיחה מקומית", 5 במאי 2016
  69. ^ אתר למנויים בלבד גילי כהן, ישראל עצרה את הייצוא הביטחוני לרואנדה שישה ימים לאחר תחילת רצח העם ב-1994, באתר הארץ, 8 ביוני 2016
  70. ^ BBC News | AFRICA | Rwandan bishop cleared of genocide, news.bbc.co.uk
  71. ^ Ex-priest gets 15 years in Rwanda genocide case, NBC News, ‏2006-12-13 (באנגלית)
  72. ^ Kimani, Martin (2010-03-29). "For Rwandans, the pope's apology must be unbearable". The Guardian (באנגלית בריטית). ISSN 0261-3077. נבדק ב-2024-05-29.
  73. ^ Pope Francis Asks For Catholic Church To Be Forgiven For Role in Rwandan Genocide, HuffPost, ‏2017-03-20 (באנגלית)
  74. ^ Daniel Byman, Peter Chalk, Bruce Hoffman, William Rosenau, David Brannan, Trends in Outside Support for Insurgent Movements, Rand Corporation, 2001-11-20, ISBN 978-0-8330-3232-4. (באנגלית)
  75. ^ "France issues Rwanda warrants" (באנגלית בריטית). 2006-11-23. נבדק ב-2024-05-29.
  76. ^ McGreal, Chris (2010-10-01). "Delayed UN report links Rwanda to Congo genocide". The Guardian (באנגלית בריטית). ISSN 0261-3077. נבדק ב-2024-05-29.
  77. ^ "Rwanda still searching for justice" (באנגלית בריטית). 2004-03-30. נבדק ב-2024-06-09.
  78. ^ "Rwanda 'gacaca' genocide courts finish work". BBC News (באנגלית בריטית). 2012-06-18. נבדק ב-2024-06-09.
  79. ^ Bert Ingelaere, Inside Rwanda's /Gacaca/ Courts: Seeking Justice After Genocide, University of Wisconsin Pres, 2016-12-06, ISBN 978-0-299-30970-1. (באנגלית)
  80. ^ Rwanda: Safer to stay silent: The chilling effect of Rwanda's laws on 'genocide ideology' and 'sectarianism', Amnesty International (באנגלית)


רצח עם
רצח העם הטסמני (1828–1830) • רצח העם הצ'רקסי (1864) • רצח העם של ההררו והנאמה (1904–1907) • רצח העם הארמני (1915–1918) • רצח העם היווני-פונטי (1914–1923) • רצח העם האשורי (1914–1918) • הולודומור (1932–1933) • שואת היהודים (1939–1945) • השמדת הצוענים (1939–1945) • רצח העם הסרבי (1940–1945) • רצח העם הבנגלי (1971) • רצח העם בבורונדי (1972) • רצח העם בקמבודיה (1975–1979) • רצח העם במזרח טימור (1975) • רצח העם בגואטמלה (1981–1983) • רצח העם הבוסני (1992–1995) • רצח העם ברואנדה (1994) • רצח העם בדארפור (2003–2020)
אמנה בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=רצח_העם_ברואנדה&oldid=39854880"