מלחמת ליבוניה
 |
יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
| |
| יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים. | |
 | ||||||||||
| המצור על נרבה בשנת 1558. תמונה משנת 1836 | ||||||||||
| תאריכים | 1558–1583 (כ־25 שנים) | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | ליבוניה (לטביה ואסטוניה של היום) | |||||||||
| תוצאה | ניצחון דני-נורווגי, פולני-ליטאי, ושוודי | |||||||||
| שינויים בטריטוריות |
שטח ליבוניה סופח לאיחוד הפולני ליטאי. קרליה ושטחים נוספים סופחה לשוודיה | |||||||||
| ||||||||||
.svg){kind=small}
מלחמת ליבוניה (ברוסית: Ливонская война) הייתה מלחמה בין רוסיה הצארית וקואליציות משתנות של מדינות שכנות, בה ניסתה רוסיה להשתלט על שטחים לאורך חוף הים הבלטי. המלחמה התחוללה בשנים 1558–1583 והסתיימה מבלי שרוסיה הצליחה להשיג את מטרותיה.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]המסדר הליבוני היה מעוניין בשליטה על המסחר עם רוסיה הצארית והגביל את הסוחרים הרוסים. כל המסחר התנהל דרך הנמלים בשטח המסדר ותוך שימוש באוניות של ברית ערי הנזה בלבד. כמו כן, המסדר מנע מעבר של סחורות צבאיות ומומחים לרוסיה. מדיניות זו נתמכה על ידי שוודיה ופולין.
בהתאם לתנאי חוזה שלום שנחתם בשנת 1503 עם איוואן השלישי לתקופה של 50 שנה, היו הליבונים צריכים לשלם תשלום שנתי כתמורה להעברת העיר טרטו לשליטתם. מספר שנים לאחר חתימת החוזה הופסקה העברת התשלום ללא תגובה מצד הרוסים. בשנת 1554 דרש הצאר איוואן הרביעי את התשלום, כולל תשלומים עבור התקופה שעברה. כמו כן דרש הצאר לבטל את הבריתות הצבאיות שהיו לליבונים עם הדוכסות הגדולה של ליטא ושוודיה כתנאי לחתימת חוזה המשך. סוכם שהתשלום הראשון יועבר בשנת 1557. בשנת 1557 נחתם חוזה בין הליבונים לפולין והליבונים קבלו על עצמם תנאים של ואסל. באביב 1557 בנו הרוסים עיר-נמל חדשה ליד נרבה, אך הליבונים וברית ערי הנזה מנעו מסוחרים אירופאים להגיע לנמל החדש.
יש לציין שבאותה תקופה נחלשו הליבונים עקב מספר תבוסות בקרבות מול שכניהם, בעוד רוסיה הצארית התחזקה לאחר מספר כיבושים במזרח וסיפוח חאנות קאזאן וחאנות אסטרחן.
מהלך המלחמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הרוסים החלו את המתקפה ב-17 בינואר 1558 תוך פלישה למזרח אסטוניה ובתחילת מרץ חזרו לתחומי רוסיה. כתוצאה ממהלך זה, החליטו הליבונים להעביר לרוסים כ-60,000 טאלר אך עד למאי נאספה רק מחצית הסכום. כמו כן התרחשו היתקלויות מקומיות באזור נרבה. הרוסים החלו בהכנות למתקפה כוללת. הכוח הצבאי של הליבונים היה מוגבל והיתרון היחסי שלהם היה במבצרים שנבנו לאורך הגבול, אולם רוב המבצרים היו מיושנים לאור התפתחות התותחנות. במהלך קיץ וסתיו 1558 כבשו הרוסים 20 מבצרים ובסוף השנה עזב רוב הכוח את השטח לתקופת החורף.
בתחילת 1559 היו לרוסים מספר הצלחות צבאיות והם התקדמו לכיוון ריגה. בפברואר 1559 הכוחות נסוגו וסוכם על הפסקת אש למשך חצי שנה. הסיבה לכך שהרוסים לא המשיכו בהתבססות בליבוניה היה לחץ גדול שהופעל עליהם מצד של פולין, שוודיה, דנמרק והדוכסות הגדולה של ליטא. בנוסף ללחץ השגרירים, היו לאיוואן הרביעי בעיות גם בדרום המדינה עקב הפלישות החוזרות ונשנות של חאנות קרים. חלק מאצילי רוסיה העדיפו להתקדם לדרום תוך תקווה שהם יוכלו לקבל באזור זה אדמות רבות. בתקופת הפסקת האש הרוסים אכן נלחמו נגד חאנות קרים אך לכך לא היו השלכות מדיניות גדולות. לעומת זאת, ניצלו הליבונים את הפסקת האש לשיפור מצבם. ב-31 באוגוסט 1559 חתם המסדר הליבוני על חוזה עם הדוכסות הגדולה של ליטא ועבר להיות תחת חסות הדוכסות. בתחילת 1559 הועברה העיר טאלין לידי שוודיה והאי סאארמה נמכר לדנמרק.
במהלך שנת 1560 הרוסים התקדמו והיו להם מספר הצלחות. שוודיה וליטא ביקשו מהרוסים לסגת, ולאחר סירובם, הרוסים מצאו את עצמם במלחמה נגד קואליציה של ליטא ושוודיה.
לחימה נגד הדוכסות הגדולה של ליטא
[עריכת קוד מקור | עריכה]באביב 1562 פשטו הליטאים על אזור סמולנסק. לאור הבעיות בדרום עם חאנות קרים, איוואן הרביעי היה יכול לתת מענה רק בסתיו 1562. בתחילת 1563 התחיל איוואן הרביעי במצור על פולוצק וב-15 בפברואר נכבשה העיר, אך לאחר מכן לא היו לרוסים הצלחות נוספות במערכה ובשנת 1564 הם נחלו מספר הפסדים. הנסיך אנדרי קורבסקי, המפקד העליון של הצבא ויועצו הקרוב של הצאר, ערק לליטא. לאור הבעיות בחזית ואי-רצון של האצולה בהמשך המלחמה הנהיג איוואן הרביעי משטר של אופריצ'נינה. בשנת 1566 הגיעה למוסקבה משלחת ליטאית עם הצעה להפסיק את הלחימה על בסיס מצב הכוחות בשטח. לאחר התייעצות במסגרת זמסקי סובור, החליט איוואן הרביעי להמשיך במלחמה והמטרה הייתה כיבוש ריגה. בשנת 1569 הוקם האיחוד הפולני-ליטאי. בשנת 1573 נחלו הרוסים תבוסה כואבת בקרב נגד הכוחות השוודיים. אומנם לקראת סוף שנת 1576, לאחר כ-20 שנות מלחמה, היו רוב שטחי ליבוניה בשליטה רוסית, מלבד ריגה וסביבתה שלא נכבשו, אך לאחר תחילת שלטונו של המלך הפולני החדש סטפאן באטורי נמחקו רוב ההצלחות הרוסיות. בשנת 1579 כבשו הפולנים בחזרה את פולוצק ומספר ערים בתחומי רוסיה עצמה. בשנת 1581 החל מצור על פסקוב. המצור נמשך מספר חודשים אך העיר לא נכבשה ובפברואר 1582 המצור הופסק.
סיום המלחמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בינואר 1583 נחתם חוזה לסיום המלחמה בין רוסיה הצארית לבין האיחוד הפולני-ליטאי. רוסיה הצארית ויתרה על כל שטחי ליבוניה אך קיבלה בחזרה מספר ערים בגבולה. לאיחוד הפולני ליטאי סופחו שטחים נרחבים בליבוניה.
במאי 1583 נחתם חוזה עם שוודיה. הרוסים ויתרו על כל האדמות שהיו להם לחוף הים הבלטי באזור המפרץ הפיני והם הועברו לשליטה שוודית.
לאחר כ-25 שנות מלחמה לרוסיה הצארית לא היו הישגים של ממש בהיבט הפוליטי והיא אף הפסידה מבצרים לאורך החוף הבלטי. המלחמה המתמשכת תרמה להידרדרות המצב חברתי-כלכלי במדינה והייתה אחד הסיבות למשבר ברוסיה הצארית בתחילת המאה ה-17 - תקופת הצרות.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מלחמת ליבוניה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
