עמוס בן-גוריון
_-_JOURNALISTS_MOSHE_ZAK_AND_YOSEF_OLITZKY_INTERVIEWING_HAGANA_COMMANDER_AMOS_BEN_GURION.jpg) | |
| הכתבים משה ז"ק מ"מעריב" (מימין) ויוסף אוליצקי מ"דבר" (משמאל) מראיינים את עמוס בן-גוריון לאחר כניעתה של יפו לידי "ההגנה" ב-1948 (צילום: פרנק שרשל) | |
| לידה |
23 באוגוסט 1920 לונדון, הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד  |
|---|---|
| פטירה | 22 ביולי 2008 (בגיל 87) |
| מקום קבורה |
עינת |
| מדינה |
ישראל |
| השתייכות |
 הצבא הבריטי משטרת ישראל |
| תקופת הפעילות | 1948–1963 (כ־15 שנים) |
| דרגה |
 מייג'ור (הצבא הבריטי) ניצב (משטרה) |
| תפקידים בשירות | |
|
מפקד נפה מפקד מחוז תל אביב סגן המפקח הכללי | |
| תפקידים אזרחיים | |
| מנכ"ל "אתא" | |
  | |
עָמוֹס בֵּן-גּוּרְיּוֹן (23 באוגוסט 1920 – 22 ביולי 2008) היה סגן המפקח הכללי של משטרת ישראל ומנכ"ל אתא. בנו של דוד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון של ישראל.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]נולד בט' באלול תר"פ בלונדון לדוד ופולה בן-גוריון, כילד האמצעי במשפחה בת שלושה ילדים. אחיותיו הן גאולה ורננה. גדל בתל אביב, למד בבית חינוך בתל אביב ולאחר מכן בגימנסיה הרצליה, ובגיל 17 למד במשך כשנה בבית הספר החקלאי כדורי. במקביל היה חבר במחנות העולים, ובגיל 15 התגייס ל"הגנה". במהלך המרד הערבי הגדול נמנה עם פלוגות השדה בגליל התחתון. בסוף שנת 1940, במהלך מלחמת העולם השנייה, התנדב לצבא הבריטי, ובאוגוסט 1941 נתמנה לקצין.[1] בשנת 1943 הוצב במדבר המערבי, ובשנת 1944 הועבר לאיטליה עם הגדוד השני של הבריגדה היהודית.
בזמן שירותו הוא חלה ואושפז בבית חולים צבאי בליברפול. בשהותו שם התאהב במרי קאלו, אנגליקנית מהאי מאן, שטיפלה בו במהלך השתלמותה כאחות.[2] למרות התנגדות אמו לנישואים עם לא-יהודייה, השניים קיבלו את ברכתו של אביו.[3][4]
הם נישאו באפריל 1946 בנישואים אזרחיים, בחיפזון, ללא נוכחות הוריהם, מכיוון שהכלה כבר הייתה בהריון. דוד בן-גוריון ניסה לסדר לה גיור כהלכה בידי רב אורתודוקסי, אך נכשל, ומרי התגיירה בלונדון על ידי רב רפורמי, גיור שלא הוכר בארץ. בסוף יולי 1946 הגיעו עמוס ומרי לארץ ישראל ובדצמבר נולדה בתם, גליה. רק ב-1968 עברו מרי וגליה גיור כהלכה, בידי הרב יהושע קניאל רבה של העיר חיפה.[2][5]
בן-גוריון השתחרר מהצבא הבריטי בדרגת מייג'ור.[6] לאחר שחרורו היה חבר מנגנון ההגנה, ובשנים 1946–1947 שימש כקצין קישור מטה ההגנה עם הבריטים.
במלחמת העצמאות היה תחילה איש מחלקת הביטחון של הסוכנות. מתחילת 1948 שימש כמפקד גדוד חי"ר ב'הגנה' ואחר כך בצה"ל: גדוד 43 של חטיבת קרייתי. במהלך ההפוגה הראשונה שימש כקצין קישור עם האו"ם.
באוגוסט 1948 עזב את צה"ל ומונה למפקד נפת פתח תקווה במשטרת ישראל.[7] לאחר כמה חודשים עבר לתפקיד סגן מפקד מחוז תל אביב. לאחר חצי שנה עבר למטה הארצי והקים שם את אגף ההדרכה. באביב 1950 קיבל את תפקיד ראש אגף הארגון. בתפקיד זה זכה לקידום לדרגת מפקח מחוזי, ובמחצית השנייה באותה שנה קודם שוב לדרגת עוזר המפקח הכללי. באותה שנה יצא ללימודים בבריטניה ובארצות הברית.
ב-7 בינואר 1952, בזמן דיון על כניסה למשא ומתן עם גרמניה על הסכם השילומים, הותקפה הכנסת על ידי מפגינים שהתנגדו לקשרים עם גרמניה, ובן-גוריון פיקד על פעולת השוטרים. בשלב מסוים הורה להזעיק את הצבא כדי למנוע מהמפגינים לחדור אל הבניין.[8]
בן-גוריון פעל לביטול התחנות בנפות מחוז תל אביב, להקמת משמר הגבול, ויזם הקמת בית ספר לקצינים בכירים. בחודש אוקטובר 1958 (בגיל 38) קודם לדרגת ניצב וקיבל את הפיקוד על מחוז תל אביב. התוכנית להקמת יחידת החקירות המחוזית (יח"מ) של תל אביב הוכנה על ידו ועל ידי סגן-ניצב שלום ירקוני, והוגשה למפכ"ל יחזקאל סהר במרץ 1959.
האשמות שורת המתנדבים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בדצמבר 1955 פרסמה שורת המתנדבים חוברת בשם "סכנה אורבת מבפנים", שבה הובעה ביקורת חריפה על קצין משטרה בכיר שניהל קשרים עם אנשי עסקים שהיו חשודים בפלילים ועל הקשרים של בן-גוריון עם אחד החשודים, קשרים אשר כדבריהם "מביאים לידי פרוטקציה והעדפה". בתגובה דרש בן-גוריון במכתב גלוי שאנשי שורת המתנדבים יפרשו את טענותיהם כדי שיוכל לתבעם לדין על הוצאת דיבה.[9] אנשי שורת המתנדבים הגיבו בהבהרת טענותיהם על בן-גוריון, על כך שכשהיה קצין בכיר במשטרה נהיה שותף בחברת "כורים" לכריית זיפזיף וכן על שהיה שותף וחבר של ישעיהו (שייקה) ירקוני, בעלה של הזמרת יפה ירקוני, שהיה חשוד במרמה בנוגע לחברת אירס"ו, שעסקה בהחזרת כספים של קורבנות השואה, והתיק שלו נסגר.[10]
בן-גוריון הגיש תביעת לשון הרע נגד ארבעת ראשי שורת המתנדבים שחתמו על החוברת, בהם אליקים העצני וחנן רפפורט. ביולי 1957 פסקו שלושת שופטי בית המשפט המחוזי, שכללו את זאב צלטנר ויצחק קיסטר, 5,300 לירות פיצויים ו-2,000 לירות הוצאות משפט נגד שורת המתנדבים על שלושה פרטי הוצאת דיבה,[11] שכללו את הטענה נגדו שהפגין ידידות כלפי ירקוני למרות היותו חשוד בפלילים, והטענה שנתן גושפנקה מוסרית לירקוני כדי להשפיע על החוקרים לתת לו פרוטקציה בחקירה. עם זאת, השופטים קבעו ששותפותו של עמוס בן-גוריון בקואופרטיב לכריית זיפזיף ושימושו בווילה של אחד משלושת אנשי העסקים שנזכרו בחוברת נשוא התביעה, לא היו ראויים. שורת המתנדבים ערערה לבית המשפט העליון על פסק הדין. ב-3 ביוני 1960 הפך למעשה בית המשפט העליון את פסיקתו של בית המשפט המחוזי ואת ממצאיו: הוא הפחית את הפיצויים שנקבעו ל-1,200 לירות ואת סכום ההוצאות ל-500 לירות, וקבע שהתיק נגד ירקוני נסגר מסיבות פסולות, אך אנשי שורת המתנדבים לא הוכיחו שעמוס בן-גוריון היה מעורב אישית בסגירת התיק המשטרתי נגד ירקוני.[12]
שנים מאוחרות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1961, לאחר ביקור בבריטניה, החליט להקים יחידת שוטרוֹת במחוז תל אביב (לפני כן לא היו שוטרות בשירות המשטרה). בן-גוריון תמך בדרכו הפוליטית של אביו והצטרף לחוג הפנימי של מקורביו בתקופה הסוערת של פרשת לבון. בסוף שנת 1963 פרש מהמשטרה.
לאחר מכן התמנה למנכ"ל חברת "אתא", על ידי חברת השקעות שקנתה את המפעל, לאחר מות מייסדה הנס מולר ועבר עם משפחתו לחיפה. "אתא" הייתה בזמנו בית-החרושת הגדול בישראל למוצרי ביגוד, והחזיקה ברשת חנויות ברחבי ישראל. הוא מילא תפקיד זה עד 1980.[13]
לבן-גוריון ולאשתו מרי נולדו שלושה ילדים: שתי בנות, גליה (נולדה ב-24 בדצמבר 1946[6]) ורותי, ובן, אלון (נולד ב-16 בנובמבר 1951[6]), שהיה מנהל מלון וולדורף-אסטוריה במנהטן.
בן-גוריון נפטר ב-22 ביולי 2008 ונקבר בבית העלמין החילוני בקיבוץ עינת. רעייתו, מרי, נפטרה בנובמבר 2018, בגיל 94, ונטמנה לצידו.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מיכאל בר-זוהר, "כל דבריו אומרים כבוד", כתב בן גוריון על בנו, באתר הארץ, 25 ביולי 2008
- משפט עמוס בן-גוריון נגד שורת המתנדבים, 1957, בארכיון הסרטים הישראלי
- עומר כרמון, "החשוד": בנו של בן-גוריון הלך לעולמו, באתר News1 מחלקה ראשונה, 24 ביולי 2008
- עופר אדרת, כלתו של בן גוריון, האחות הנוצרייה שטיפלה בבנו עמוס ונישאה לו, מתה בגיל 94, באתר הארץ, 29 בנובמבר 2018
עמוס בן גוריון (1920-2008), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ אניטה שפירא, בן-גוריון: דמותו של מנהיג, עם עובד, 2015, עמ' 104.
- ^ 1 2 אניטה שפירא, בן-גוריון: דמותו של מנהיג, עם עובד, 2015, עמ' 127–129.
- ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך ג, פרק יב, עמ' 1420.
- ^ מיכאל בר-זוהר, "כל דבריו אומרים כבוד", כתב בן גוריון על בנו, באתר הארץ, 25 ביולי 2008 לימים, בראיון בדצמבר 1968, נשאל דוד בן-גוריון לעמדתו בשאלה "מיהו יהודי", וחיווה דעתו כי "יהודי הוא כל אדם שבא ואומר בתום לב: 'אני יהודי'. אדם כזה ייחשב לבן הלאום שלנו" (ב.ג.: "חרה לי שלנכדתי היו קשיים בעת נישואיה ונאמר שנולדה לאם לא יהודיה", מעריב, טור 1, 23 בדצמבר 1968).
- ^ לשכת הרב הראשי יצחק נסים - שבועוני "חיינו הדתיים". כרך א', באתר ארכיון המדינה, עמ' 377; הרב שלמה גורן - קטעי עיתונות - 1971 - 1972 - כרך א', באתר ארכיון המדינה, עמ' 194 (אור המזרח [כא,ב-ד], טבת תשל"ב, עמ' 123); עופר אדרת, כלתו של בן גוריון, האחות הנוצרייה שטיפלה בבנו עמוס ונישאה לו, מתה בגיל 94, באתר הארץ, 30 בנובמבר 2018
- ^ 1 2 3 עמוס בן-גוריון מגולל תולדות חייו, דבר, 25 בפברואר 1957.
- ^ פתח תקווה, עמוס בן-גוריון - מפקד הנפה, דבר, 5 באוגוסט 1948.
- ^ תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, ד, 2, עמ' 200.
- ^ ע. בן-גוריון יתבע למשפט את "שורת המתנדבים", דבר, 13 בינואר 1956.
- ^ תשובת "שורת המתנדבים" לפניית עמוס בן-גוריון, דבר, 16 בינואר 1956.
- ^ ת"א (מחוזי ת"א) 113/56 בן-גוריון נ' אפלבוים, פ"מ יד 307 (1957);
"שורת המתנדבים" חויבה בדין, דבר, 18 ביולי 1957 - ^ ע"א 256/57 אפלבוים נ' בן-גוריון, פ"ד יד(1) 1205 (1960);
בית המשפט העליון קיבל באופן חלקי את ערעור שורת המתנדבים, דבר, 5 ביוני 1960. - ^ עמוס בן־גוריון פורש מ"אתא" להקמת קונצרן טקסטיל בהשקעה גרמנית בשיתוף עם מצרים, דבר, 8 באוגוסט 1980.
.jpg)
| מפקדי מחוז תל אביב של משטרת ישראל | |
|---|---|
|
| סגני המפקח הכללי של משטרת ישראל | |
|---|---|
|
| בקרת זהויות |
|
|---|
- מנכ"לים יוצאי משטרת ישראל
- משפחת בן-גוריון
- מתנדבי היישוב לצבא הבריטי
- בוגרי בית הספר כדורי
- ניצבי משטרת ישראל
- מפקדי מחוז תל אביב במשטרת ישראל
- מפקדי גדודים במלחמת העצמאות
- אישים הקבורים בעינת
- קצינים בריטים במלחמת העולם השנייה
- חטיבת קרייתי
- ילדי ראשי ממשלת ישראל
- בוגרי המחנות העולים
- ישראלים ילידי אנגליה
- ישראלים שנולדו ב-1920
- ישראלים שנפטרו ב-2008
- חיילי חטיבת קרייתי במלחמת העצמאות