האופרה של רומא

האופרה של רומא
Teatro dell'Opera di Roma
מידע כללי
סוג	אולם תיאטרון
על שם	דומניקו קוסטנצי
כתובת	רומא
מיקום	רומא
מדינה	איטליה
הקמה ובנייה
תקופת הבנייה	? – 27 בנובמבר 1880
תאריך פתיחה רשמי	27 בנובמבר 1880
אדריכל	אקילה ספונדריני
קואורדינטות	41°54′03″N 12°29′44″E / 41.900833333333°N 12.495555555556°E
	operaroma.it
	(למפת רומא רגילה) האופרה של רומא

האופרה של רומא או תיאטרון האופרה של רומא (באיטלקית: Teatro dell' Opera di Roma) הוא בית אופרה המוקדש לאופרה ולבלט ברומא. נודע בעבר כ"תיאטרון קוסטנצי" (Teatro Costanzi), על שם דומניקו קוסטנצי, הקבלן שבנה אותו. במקור נבנה בסגנון נאו-רנסאנס ובמהלך השנים שופץ ונבנה מחדש. כיום לבניין סגנון מודרני והאולם בו מכיל 1600 מושבים. הוא שוכן בגבעת וימינלה בככר בנימינו ג'ילי, בקאסטרו פרטוריו (הרובע ה-XVIII של רומא).

היסטוריה

תיאטרון קוסטנצי המקורי 1926-1880

עוד לפני העברת בירת איטליה מטורינו לרומא, בעל המגרשים שבעמק סן ויטאלה ברומא יזם את תוכנית הבנייה בקטע המחבר את תחנת רומא טרמיני, שהייתה בתהליך הקמה, ובין ויה דל קורסו. בפרויקט עורב הקבלן דומניקו קוסטנצי (1898-1810) שקנה שטחים שעליהם בנה קודם בשנת 1874 את בית המלון "קווירינלה" על יד ויה נציונאלה ואחר כך, על מגרש סמוך, את התיאטרון לאופרה המפואר שהיה חסר עדיין לעיר הבירה המחודשת. בעיר היו קיימים עד אז רק תיאטרון ארג'נטינה העתיק ותיאטרון אפולו ששכן באזור שנחשב פחות בטיחותי, קרוב לגשר סנטאנג'לו ^[1]. המלון קווירינלה חובר עם האופרה באמצעות פסאז' תת-קרקעי שהיה מאוד נוח לשמירת הפרטיות המרבית של האומנים. התיאטרון נבנה בסמיכות לווילה מסוף המאה ה-18 שהשתייכה למשפחת האצילים סטרוצי ("וילינו סטרוצי"), בה התגורר בשנים 1783-1781 הסופר ויטוריו אלפיירי. ^[2].

התיאטרון נבנה תוך 18 חדשים^[3] לפי תוכניתו של האדריכל אקילה ספונדריני (1900-1836) ממילאנו, שהיה מומחה בבניית תיאטראות ובשיפוצם. סגנון הבניין היה במקור נאו-רנסאנס, בהתאם לאופנה של אותה תקופה. פנים התיאטרון עוצב בצורת פרסה עם אמפיתיאטרון, בעל שתי גלריות נפרדות, שעמדן מעל שלוש קומות של תאי צפייה. עקב צורת עצובו נהנה האולם מאקוסטיקה משובחת. בסך הכל היו בו 2212 מושבים^[4] ומספר הצופים שיכלו להיכנס בישיבה ובעמידה היה בסך הכל 3500. לאולם היה גם כיפה, מכוסה בפרסקאות מרהיבות על נושא תולדות המוזיקה שנוצרו על ידי הצייר אניבאלה ברוניולי מפרוג'ה.

בית האופרה נחנך ב-27 בנובמבר 1880 בנוכחות הזוג המלכותי אומברטו הראשון לבית סבויה ומרגריטה, עם הצגת האופרה "סמירמידה" מאת רוסיני, בניצוחו של ג'ובני רוסי. המערכה הראשונה הופסקה לצורך נגינת המארש המלכותי עם הגעתם המאוחרת של המלך והמלכה. בהמשך המלך עזב מוקדם, בעוד המלכה מרגריטה נשארה עד סוף המופע.^[5]

הפרויקט הסתבר כלא רווחי לבעליו, קוסטנצי, שנאלץ בגללו לשקוע בחובות, למשכן כמה מנכסיו ולנהל את התיאטרון עד סוף חייו, אחרי שמועצת העיר סרבה לקנות אותו^[6]. אולם יכול היה קוסטנצי להתנחם בכך שהודות למאמציו הפך התיאטרון שלו לבית האופרה הגדול של רומא ואחד החשובים בכל איטליה. בשנת 1888 הניהול של המוסד עבר לידי המוציא לאור אדוארדו סונזוניו, שניסה לגנוב מידי לה סקאלה של מילאנו שבשליטת בית ריקורדי את הבכורה באיטליה ופתח את המוסד בפני מלחינים צעירים כדוגמת פייטרו מסקאני.

בבית האופרה התקיימו בכורות עולמיות, לרבות של האופרה "אבירות כפרית" מאת פייטרו מסקאני ב-17 במאי 1890. יצירה זאת זכתה במקום הראשון מבין 73 מתחרים (כולל פוצ'יני) בתחרות שנייה לאופרות במערכה אחת שיזם סונזוניו^[7]. לפרק זמן קצר נוהל המקום על ידי בנו של קוסטנצי, אנריקו, שבלט בארגון בכורה עולמית אחרת, זו של טוסקה מאת פוצ'יני ב-14 בינואר 1900.

בשנת 1907 התיאטרון וחברת קוסטנצי (Impresa Costanzi) נקנו על ידי האמרגן ולטר מוקי (1955-1870) בשם "החברה הבינלאומית והלאומית לתיאטרון" (Società Teatrale Internazionale e Nazionale או STIN). ב-1912 ניהול המוסד עבר לידי אשתו של מוקי, זמרת הסופרן אמה קארלי שהפכה למנכ"לית העסק. במשך 14 שנות ניהולה הוצגו באופרה יצירות חשובות שלא בוצעו עד אז ברומא, ולפעמים אף באיטליה. ביניהם ניתן לציין: "הנערה מהמערב", טורנדוט וטריטיקו מאת פוצ'יני, פרסיפל מאת וגנר, "פרנצ'סקה די רימיני" מאת ריקרדו זנדונאי, בוריס גודונוב מאת מוסורגסקי, שמשון ודלילה מאת סן סאנס ורבות אחרות. גם להקת בלט רוס של סרגיי דיאגילב התארחה על במתה^[8].

בית האופרה המלכותית 1946-1926

בחודש נובמבר 1926 התיאטרון קוסטנצי נקנה, לפי הוראותיו של מוסוליני על ידי עיריית רומא ושינה את שמו ל"תיאטרון המלכותי של האופרה" (Teatro Reale dell'Opera). הבניין עבר ב-15 החדשים הבאים שיפוץ יסודי לפי תוכנית האדריכל מרצ'לו פיאצ'נטיני (1960-1881) ונפתח מחדש בנוכחות מלך איטליה ב-27 בפברואר 1928 עם האופרה של בויטו, "נרונה". בעקבות השיפוץ, הבניין עבר כמה שינויים משמעותיים. הכניסה, שנמצאה במקור ברחוב שנודע כ"וויה דל תיאטרו", שבו שוכן הגן של המלון "קווירינלה", הועברה לצד הנגדי, שבו נבנתה הככר בנימינו ג'ילי. האמפיתיאטרון הפנימי נהרס והוחלף על ידי שורה רביעית של תאי צפייה (כעת השורה השלישית) ובלקון. פנים הבניין יופה בעבודות סטוקו, קישוטים וריהוט חדש, כמו כן על ידי נברשת מרהיבת עיניים בקוטר 6 מטר ומורכבת מ-27,000 טיפות גבישים.

בשנת 1930 הותקן בצד הימין של הבמה עוגב שיוצר על ידי חברת בוקוליני. אותה חברה שיפצה את העוגב בשנת 2004.

תקופה משגשגת ידעה האופרה המלכותית בשנים 1940-1930, תחת ניהולם של ג'ינו מרינוצי (כמנצח) (1934-1928) וטוליו סרפין (כמנצח ומנהל אמנותי) (1943-1934), כשעם חברי להקת האופרה נמנו זמרים כמו בנימינו ג'ילי, טוטי דאל מונטה, ג'אקומו לאורי-וולפי, ג'ינה צ'יניה, מריה קניליה, אבה סטיניאני ואחרים. חלקם חזרו למולדת מהמטרופוליטן אופרה של ניו יורק בימי מלחמת העולם השנייה הוצגו בניצוחו של סרפין מעגל האופרות של וגנר "טבעת הניבלונגים" בשפה האיטלקית, ובביצוע של זמרים איטלקים ברובם. כמו כן בוצעו בשנים 1940-1941 סדרת האופרות של ורדי וסדרה של אופרות מודרניות שכללה את "ווצק" מאת אלבן ברג שהייתה אסורה על ידי הנאצים בשטחי "הרייך השלישי". טיטו גובי שר בתפקיד של ווצק ^[9].

בית האופרה של רומא - מ-1946 ועד ימינו

אחרי נפילת המונרכיה, ב-1946 שונה שם בית האופרה ל"תיאטרון האופרה" ובשנת 1958, במסגרת ההכנות לקראת האולימפיאדה ברומא משנת 1960, הבניין עבר שיפוץ ומודרניזציה נוספת בהתאם להחלטת מועצת העיר רומא. גם הפעם הוטל על האדריכל מרצ'לו פיאצ'נטיני לבצע את המשימה שכללה שינוי רדיקלי של הסגנון האדריכלי, עיצוב מחדש של החזית, של הכניסה והפואייה. עדיין האקוסטיקה האגדית של האולם ניתנת להשוואה עם כל אודיטוריום חשוב בעולם. מספר המושבים פחת ל-1,600והותקנה מערכת מיזוג אוויר. הסטוקו עבר שיפוץ כללי, חוזקה הקשת של קדמת הבמה והוחלף הפרקט הקודם של הרצפה בקורות סולידיות עשויות עץ אלון.

ב-2 בינואר 1958 היה התיאטרון עד להצגה שנויה במחלוקת של האופרה "נורמה" בכיכובה של מריה קאלאס בנוכחות נשיא איטליה. בגלל בעיות בריאות עזבה מריה קאלאס את הבמה בסוף המערכה הראשונה.

בשנת 1962 חזר טוליו סרפין לאופרה של רומא, הפעם כיועץ אמנותי וניצח אל הפקה של "אותלו" מאת ורדי עם תפאורה מאת ג'ורג'ו דה קיריקו ^[10]. בשנות השישים הופקו באופרה כמה הפקות בלתי נשכחות כמו נישואי פיגרו מאת מוצרט ב-1964, ודון קרלו מאת ורדי ב-1965, שתיהן בניצוחו של קרלו מריה ג'וליני ובבימויו של לוקינו ויסקונטי.

בשנים 2010-2001 המנהל האמנותי והמנצח הראשי של בית האופרה היה ג'אנלואיג'י ג'למטי. באוגוסט 2009 נודע שבמקומו מינתה עירית רומא את ריקרדו מוטי. אולם במשך שנתיים מוטי לא אישר את הסכמתו, לאחר שהגיעו לידיעתו הקשיים התקציביים הרבים שבהם נתקלו בתי האופרה במולדתו. לאחר שדחה את התואר של יקיר רומא שהתעכבה תוך כדי סכסוכים בין הסיעות הפוליטיות במועצת העיר, בסופו של דבר, בסתיו 2011 הוא הסכים למינויו בראש תיאטרון האופרה והתמנה למנהלה לשם כבוד לכל החיים. ^[11] ^[12]

תזמורת האופרה של רומא

התזמורת של האופרה ברומא הוקמה יחד עם התיאטרון בשנת 1880 . היא ניגנה בבכורות של האופרות "אבירות כפרית", "טוסקה", כמן "הידיד פריץ" "איריס" מאת מסקאני. בשנים הראשונות של המאה ה-20 ניגנה, בין השאר, תחת שרביטם של מסקאני, איגור סטרווינסקי וריקרדו זנדונאי.

אחרי שנת 1928 התזמורת זכתה לדם חדש תחת ניהולם של ג'ינו מרינוצי, טוליו סראפין וגבריאלה סנטיני. בשנת 1942 ניגנה בבכורה האיטלקית של "ווצק" מאת אלבן ברג. עם המנצחים ששיתפו איתה פעולה נמנו ארטורו טוסקניני, ויקטור דה סאבאטה, ג'אנאנדראה גבצני, הרברט פון קאראיין, קרלו מריה ג'וליני, זובין מהטה, ליאונרד ברנשטיין, ז'ורז' פרטר, גאורג שולטי, תומאס שיפרס, ג'וזפה סינופולי, ג'פרי טייט, ובתקופה האחרונה ריקרדו מוטי. ב-12 במרץ 2011 תחת ניצוחו של מוטי הוצגה האופרה "נבוקו" מאת ורדי לכבוד מלאת 150 שנה לאיחוד איטליה.

מקהלת האופרה

המקהלה שיחקה תפקיד חשוב בחיי האופרה של רומא עוד בעונותיה המהוללות של שנות ה-1900. אחרי שנת 1937, כשטוליו סרפין קבע את מספר חבריה לתשעים, כמו מספרם בימינו, היא תרמה, בין השאר, להצלחה הרבה של עונות הקיץ במרחצאות קרקלה. ב-14 בינואר 2000 בלטה תרומתה למופע לרגל מלאת מאה שנה לבכורה של האופרה "טוסקה" ששודרה בערוץ הטלוויזיה Rai Uno ^[13]. הרפרטואר של המקהלה מתמקד בעיקר במוזיקה מהמאה ה-18 ועד מוזיקה בת זמננו. ראויות לציון היו ביצועיה בתחום המוזיקה הסימפונית והדתית, תחת שרביטם של מנצחים כמו ארטורו טוסקניני, ויקטור דב סאבאטה, ג'אנאנדראה גאבאצני, קרלו מריה ג'וליני, הרברט פון קאראיין, ג'וזפה פאטאנה, זובין מהטה, ליאונרד ברנשטיין, ז'ורז' פרטר, גאורג שולטי, ג'וזפה סינופולי, דניאל אורן, ג'אנלואיג'י ג'למטי. ג'למטי הקליט עם המקהלה הזאת את האופרות "איריס" מאת מסקאני ו"לה פיאמה" מאת רספיגי. בשנים 2008 ו-2009 ריקרדו מוטי ניצח על המקהלה באופרות "אותלו" מאת ורדי ו"איפיגניה באוליס" מאת גלוק.^[14] המקהלה ערכה סיורי הופעות, בין היתר, ליפן, בתערוכה העולמית בהנובר בשנת 2000, בקרמלין ב-2003 וב-2004 בסידני, כשביצעה יחד עם קבוצות תזמורתיות מבית האופרה של סידני את המיסת הרקוויאם מאת ורדי.^[15]. בשנת 2011 השתתפה המקהלה בחגיגות מלאת 150 שנה לאיחוד איטליה בארמון מונטצ'יטוריו וכן במופע עם נבוקו בניצוחו של ריקרדו מוטי ב-12 במרץ אותה שנה, בנוכחות נשיא איטליה, ג'ורג'ו נפוליטנו. ^[16]

עם מנצחי המקהלה נמנו לאורך השנים רוברטו בנאליו, ג'וזפה קונקה, ג'אני לאצארי, טוליו בוני, אוגוסטו פארודי, ג'וזפה פיצ'ילו, אלפרדו ד'אנג'לו, ויטוריו רוסטה, אימה מייסטר, רומנו גנדולפי, נורברט באלאץ', מרצ'לו סמינארה. בין אוקטובר 2000- אוגוסט 2010 מנהל המקהלה היה אנדראה ג'ורג'י והחל מספטמבר 2010 עבר ניהולה לידי רוברטו גביאני.

מרחצאות קרקלה

החל משנת 1937, בנוסף לעונה השנתית הרגילה, הפיקה האופרה בחודשים יולי ואוגוסט פסטיבל קיץ של מופעים תחת כיפת השמיים באתר הארכאולוגי של מרחצאות קרקלה. מופעים אלה, שקמו ביוזמתו של מנצח הבית, אוליביירו דה פבריציס, זכו להצלחה רבה בקרב הציבור האיטלקי והפכו המשך השנים ליעד תיירותי מבוקש. הם הופסקו בשנות מלחמת העולם השנייה ושוב פעם למשך עשור החל משנת 1993 כשבמקום נעשו עבודות חשובות של שחזור החומות הרומיות. בין השנים 1993-2003 המופעים התקיימו באצטדיון האולימפי של רומא. החל משנת 2003 המרחצאות נפתח מחדש לעונת הקיץ של האופרה.

מיקומים נוספים

בשנים האחרונות חלק מהקונצרטים הסימפוניים ומופעי הבלט מתקיים ב"תיאטרון הלאומי" - תיאטרו נציונאלה - בית קולנוע ישן בככר ווימינלה, הנמצא במרחק של מטרים ספורים מבניין האופרה.

מופעי בכורה חשובים

17 במאי 1890 - פייטרו מסקאני: אבירות כפרית
31 באוקטובר 1891 - פייטרו מסקאני:הידיד פריץ
2 בנובמבר 1898 - פייטרו מסקאני: איריס
14 בינואר 1900 - ג'אקומו פוצ'יני: טוסקה
30 באפריל 1917 - פייטרו מסקאני: לודולטה
2 במאי 1921 - פייטרו מסקאני - מארא הקטן
22 בינואר 1936 - פרנקו אלפאנו - סיראנו דה ברז'ראק
24 באוקטובר 1942 - ג'אן פרנצ'סקו מאליפיירו : הקפריזות של קאלו
30 באפריל 1949 - פרנקו אלפאנו - הדוקטור אנטוניו

אירועים פוליטיים ואחרים

בשנת 1913 ארח התיאטרון ערב גדול פוטוריסטי (Grande Serata Futurista) שבו דברו

ג'ובאני פאפיני ואומברטו בוצ'וני ודוקלמו שירים של מרינטי , פאלאצסקי, בוצי, פולגורה ובוצע "ההמנון לחיים" מאת פרטלה.^[17]

ב-14 במאי 1915 בהפסקה של מופע בבניין האופרה - נאם גבריאלה ד'אנונציו נגד המדיניות הנייטרלית של ממשלת ג'וליטי במלחמת העולם הראשונה. הוא טען שג'וליטי משרת את ה"זרים".^[18]
ב-24 במרץ 1924 התקיים בבניין התיאטרון נאום בחירות של מוסוליני שהיה אמור להיות משודר לראשונה ברדיו. בנאום, ששידורו נכשל מסיבות טכניות, תקף מוסוליני את המפלגות הליברליות ודחה כל ברית של האשיסטים איתם.

מקורות

1997 John Warrack, Ewan West Oxford Dictionary of Opera

לקריאה נוספת

Maria Grazia Gramolini I mille segreti del Teatro dell' Opera di Roma, Garzanti 2002

(באיטלקית)

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא האופרה של רומא בוויקישיתוף

הערות שוליים

^ בלוג בואוני ריקורדי, לפי E. Mariani בעיתון 16-12-1880, Il Teatro Illustrato
^ לאורה פיקולו - באתר האיטלקי "רוסים באיטליה"
^ אתר האופרה של רומא - היסטוריה
^ אתר האופרה של רומא - היסטוריה
^ 1997 J.Warrack, E.West שם
^ אתר האופרה של רומא - שם
^ Burton D.Fisher Cavaleria Rusticana, Mini Guide Series, Opera Journeys 2000 ע' 13-14
^ אתר האופרה של רומא - היסטוריה
^ ביוגרפיה של טוליו סרפין באתר חברת נקסוס 2012
^ ביוגרפיה של טוליו סרפין שם
^ באתר חדשות רוסי ,14 באוקטובר 2011
^ באתר של ריקרדו מוטי
^ אתר האופרה של רומא - המקהלה
^ שם
^ שם
^ אתר האופרה של רומה - המקהלה - היסטוריה - באיטלקית
^ מרינו פאלסקי
^ שם

[1] בלוג בואוני ריקורדי, לפי E. Mariani בעיתון 16-12-1880, Il Teatro Illustrato

[2] לאורה פיקולו - באתר האיטלקי "רוסים באיטליה"

[3] אתר האופרה של רומא - היסטוריה

[4] אתר האופרה של רומא - היסטוריה

[5] 1997 J.Warrack, E.West שם

[6] אתר האופרה של רומא - שם

[7] Burton D.Fisher Cavaleria Rusticana, Mini Guide Series, Opera Journeys 2000 ע' 13-14

[8] אתר האופרה של רומא - היסטוריה

[9] ביוגרפיה של טוליו סרפין באתר חברת נקסוס 2012

[10] ביוגרפיה של טוליו סרפין שם

[11] באתר חדשות רוסי ,14 באוקטובר 2011

[12] באתר של ריקרדו מוטי

[13] אתר האופרה של רומא - המקהלה

[14] שם

[15] שם

[16] אתר האופרה של רומה - המקהלה - היסטוריה - באיטלקית

[17] מרינו פאלסקי

[18] שם

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]