אלכסנדר וייסברג-ציבולסקי
 | |
| לידה |
1901 קרקוב, האימפריה האוסטרו-הונגרית  |
|---|---|
| פטירה |
1964 (בגיל 63 בערך) פריז, צרפת |
| מדינה |
אוסטריה, פולין |
| השכלה |
אוניברסיטת וינה |
| מעסיק |
המכון לפיזיקה ולטכנולוגיה בחרקוב |
| מפלגה |
המפלגה הסוציאל-דמוקרטית האוסטרית |
  | |
אלכסנדר וייסברג-ציבולסקי (באנגלית: Alexander Weissberg-Cybulski; 8 בנובמבר 1901 – 4 באפריל 1964) היה פיזיקאי יהודי אוסטרי-פולני, שהיגר בשנות השלושים לברית המועצות מתוך אידיאליזם ורצון לתרום מהידע המדעי שלו לחברה הסובייטית. נאסר בימי הטיהורים הגדולים באשמת שווא של ריגול. כאזרח אוסטרי הוסגר על ידי הסובייטים לידי הנאצים בראשית מלחמת העולם השנייה, ברח מהם, ושרד את המלחמה והשואה בפולין. בראשית שנות החמישים פרסם ספר ובו העלה על הכתב את חוויותיו בברית המועצות, מתקופת האימה של המעצרים ההמוניים, ממעצרו וממשפטו. ספר זה התייחד בהיותו עדות ישירה מפי אחד מנאשמי משפטי הטיהורים.
ראשית דרכו
[עריכת קוד מקור | עריכה]נולד בשם אלכסנדר וייסברג בקרקוב שבגליציה, אז חלק מאוסטרו-הונגריה. בהמשך, בזמן השואה, הוסיף לשמו את השם ציבולסקי.
אביו היה סוחר יהודי אמיד בשם שמואל וייסברג. בהיותו בן חמש עברה משפחתו לווינה בירת אוסטריה. וייסברג הצטרף למפלגה הסוציאל-דמוקרטית האוסטרית (SPD) בהיותו בן שבע-עשרה. בשנת 1927 הצטרף למפלגה הקומוניסטית.
באוסטריה למד וייסברג פיזיקה, מתמטיקה ואלקטרוניקה. הוא הוסמך בשנת 1929 וקיבל דיפלומה בפיזיקה שימושית. מווינה עבר לברלין, בירת גרמניה, ושם נתקבל כאסיסטנט של פרופסור במכון לפיזיקה באוניברסיטת ברלין.
בברלין התרועע וייסברג עם אנשי רוח אוהדי הקומוניזם ובהם ברטולט ברכט וארתור קסטלר. באותן שנים, שהיו שנות עליית הפאשיזם והנאציזם, הייתה לרבים מאנשי הרוח באירופה ואף בארצות הברית אהדה עצומה לברית המועצות בה ראו את התגשמות הסוציאליזם והיא נראתה בעיניהם כחומת מגן מפני הנאציזם והפאשיזם. רבים מהם באו אישית לברית המועצות כדי להשתתף במה שראו כבניין הסוציאליזם. וייסברג-ציבולסקי היה אחד מאנשי רוח אלה. מתוך אידיאליזם עקר בחודש מרץ 1931 לברית המועצות יחד עם אשתו והחל לעבוד כמדען במכון האוקראיני לפיזיקה שימושית בעיר חרקוב. וייסברג עבד בתחום הפרדת הגזים, ייסד את "העיתון הפיזיקלי של ברית המועצות" והיה לאחד מעורכיו.
וייסברג הכיר את הסופר ואיש הרוח ארתור קסטלר עוד מימיו בברלין, וקסטלר, שהיה באותה עת אוהד הקומוניזם, התארח בביתו של וייסברג, בעת שערך מסע בברית המועצות.
בטיהורים הגדולים
[עריכת קוד מקור | עריכה]עד מהרה התפכח וייסברג מאשליותיו לגבי ברית המועצות והקומוניזם. היו אלה ימי הרעב הגדול באוקראינה שנגרם על ידי מדיניותו של סטלין, ומיליונים נספו בו. יתרה מזאת, במהלך שנות השלושים החלו הטיהורים הגדולים, שהתבטאו ראשית לכל במעצרים המוניים של חפים מפשע ובחרדת כל אדם מיום המחרת, ומהשאלה על מי ייפול הפור וגורלו יהיה מעצר, משפט ראווה ופסק דין דרקוני של הוצאה להורג או מאסר של שנים ארוכות במחנות המעצר – "הגולאגים", בסיביר או בחוף הים הצפוני.
בראשית שנת 1936 עצר האו גה פה או את אשתו לשעבר (ממנה התגרש בשנת 1934, אך המשיך לשמור על קשרי ידידות עמה) באשמה כי הגניבה עיטורים של צלב הקרס לאגרטלים מקרמיקה שיצרה, וכי הטמינה אקדחים כדי להתנקש בסטלין. לווייסברג-ציבולסקי היה ברור כי הוא הבא בתור, ואכן ב-1 במרץ 1937 הוא נעצר, נחקר בעינויים וחתם על כך שהיה בקשר עם הגסטפו והטרוצסקיסטים. ההליכים נגדו ארכו זמן רב והוא חזר בו מהודאותיו הכפויות. מברק שנשלח לסטלין, ועצומה שהוגשה לתובע הכללי של ברית המועצות אנדריי וישינסקי, ששניהם נוסחו על ידי ארתור קסטלר ועליהם חתמו שלושה חתני פרס נובל מצרפת לא נענו כלל. גם אלברט איינשטיין שלח מכתב לסטלין בעניינו, אותו ניסח בלשון עדינה:
אני יכול להבין שבימי משבר והתרגשות עלולים בקלות לקרות מקרים, בהם נופל חשד על אנשים בעלי ערך וחפים מפשע. אך כמו כן משוכנע אני שחשוב ביותר הוא, הן מבחינה אנושית והן מבחינת האינטרסים של ההתפתחות הפורייה של מפעל הבנייה הרוסית, שינהגו בזהירות רבה ביחס לאנשים בעלי כוח פעולה נדיר ובעלי כשרונות נדירים.
מכתבים דומים שנשלחו על ידי חתני פרס נובל, ובהם בני הזוג אירן ז'וליו-קירי ופרדריק ז'וליו-קירי לא נענו אף הם.
בימי מלחמת העולם השנייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר שלוש שנים במעצר, בעוד ההליכים המשפטיים נגדו טרם נסתיימו, היה וייסברג-ציבולסקי קרבן לתעתוע נוסף של הגורל. לאחר שהנאצים תקפו את פולין בספטמבר 1939, התקדמו הסובייטים, בהסכמה עם הנאצים שהושגה בעקבות הסכם ריבנטרופ מולטוב, אל החלקים המזרחיים של פולין. במסגרת שיתוף הפעולה הסובייטי-נאצי ששרר באותה עת, הוסגר וייסברג-ציבולסקי, בתוך קבוצה של עשרות פליטים גרמנים ואוסטרים; קומוניסטים, סוציאליסטים ואנטי-נאצים לידי הגסטפו. ההסגרה התבצעה בליל ראש השנה האזרחית 1940 בגשר שעל נהר הבוג המערבי ליד העיר ברסט ליטובסק, נהר שהיה הקו שהפריד בין שני חלקי פולין, זה שבשליטה נאצית וזה שבשליטה סובייטית.
בשלב ראשון העבירו הנאצים את אנשי הקבוצה לכלא בעיר ביאלה פודלסקה ומאוחר יותר לכלא בוורשה. בכלא זה הופרדו היהודים שבאנשי הקבוצה מיתר חברי הקבוצה. 5 יהודים הועברו לכלא בלובלין ויתר אנשי הקבוצה הועברו לעומק גרמניה.
אחרי שהייה של חודשיים בכלא בלובלין שוחרר וייסברג מן הכלא ועבר לחיות בקהילה היהודית בקרקוב, כשהוא עונד את אות הקלון בצורת סרט שרוול ועליו מגן דוד כיתר בני הקהילה. וייסברג חי בקרקוב אצל קרובי משפחתו. על המשך פעולתו כפיזיקאי בא קץ. הוא הצליח בדרך כלשהי ליצור קשר עם אלברט איינשטיין, שניסה ללא הצלחה לגרום ליציאתו מפולין למנילה בירת הפיליפינים כדי לקבל משרת דיקן באוניברסיטה שבה. מהלך זה, של יציאת יהודי מפולין, היה אפשרי עדיין עד להתקפה הנאצית על ברית המועצות ב-6 ביוני 1941, אולם המהלך לא צלח וויסברג התבטא כי לאורך שנים לא יכל יותר לחזור לעיסוק שכה אהב – לפיזיקה.
ב-21 במרץ 1941 רוכזו יהודי קרקוב בגטו קרקוב. וייסברג נכלא אף הוא בגטו וכאשר נתברר לו כי הוא מצוי ברשימת מבוקשים המיועדים להשמדה, הצליח לברוח מגטו קרקוב ושהה עד ספטמבר 1942 בגטאות של הערים בוכניה וטרנוב ומשם הגיע לגטו ורשה. בתקופת ריכוז יהודי הגטו והובלתם להשמדה (ה"אקציות") חי וייסברג בפחד מתמיד ובאימה, הן ממשלוח להשמדה והן מן המלשינים שעסקו בציד יהודים והסגרתם לנאצים. כשגברה השמדת יהודי פולין והפכה להשמדה טוטאלית, מצא וייסברג מקלט אצל אשה פולנייה משכילה ויפת תואר בשם סופיה ציבולסקי שהסתירה אותו בביתה.
ב-4 במרץ 1943 נעצר וייסברג על ידי הגסטפו, לאחר הלשנה של בעלת הבית ממנה שכרה סופיה ציבולסקי את דירתה. סופיה עצמה נמלטה והסתתרה. אלכסנדר וייסברג הועבר לכלא בורשה ומאוחר יותר למחנה עבודה. ממחנה זה הצליח וייסברג לברוח בעזרתו של מנהל עבודה גרמני וחזר לוורשה. וייסברג השתתף באופן פעיל במרד גטו ורשה. לאחר המרד הסתתר וייסברג שנית אצל סופיה ציבולסקי בעיירה ליד ורשה שם חי בחודשי המלחמה האחרונים.
לאחר המלחמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]עם סיום המלחמה, לאחר כניסת כוחות ברית המועצות לפולין והשתלטותם עליה, נשא וייסברג את סופיה לאישה והוסיף את שם משפחתה, ציבולסקי, לשם משפחתו על מנת להסתיר את זהותו האמיתית מאנשי הנ.ק.ו.ד.. בשנת 1946 הצליחו וייסברג ציבולסקי ואשתו לצאת מפולין והגיעו לשוודיה והחל משנת 1951 גרו בלונדון.
תיעוד מעצרו ומשפטו
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1952 פרסם וייסברג-ציבולסקי את ספר זכרונותיו מימי הטיהורים הגדולים, "קשר השתיקה". הספר נתפרסם זמן לא רב לאחר שהתפרסם בשנת 1950, הספר האל שהכזיב (The god that failed), שהיה אנטולוגיה של שישה סופרים מן המערב, שנסחפו בשנות השלושים לקומוניזם ולתמיכה בברית המועצות, והתפכחו מאמונתם זו עקב הטרור הסטליניסטי. בספר מספר כל אחד מן השישה על דרכו לקומוניזם ועל התפכחותו ממנו. ששת הסופרים היו ארתור קסטלר, אנדרה ז'יד, סטיבן ספנדר, ריצ'רד רייט, איניאציו סילונה ולואי פישר. הסיפור הארוך והמרכזי בקובץ הוא סיפורו של ארתור קסטלר. הספר עורר הד רב בעולם הספרותי והפוליטי, בשיאה של המלחמה הקרה. ספרו של וייסברג-ציבולסקי הוא מעין פרק שביעי שנוסף לקובץ, אלא שעתה כספר של למעלה מ-500 עמודים. הספר הוא תיאור חי מפי עד ראייה, של אדם שחי בברית המועצות בתקופת הטיהורים הגדולים. ותיאור האימה והחרדה האישית של כל אדם מפני האפשרות הקרובה כי הוא יהיה הקרבן הבא של הטיהורים. הספר כולל תיאור מפורט של הליכי החקירה והמשפט, של העינויים, הווידויים הכפויים וההליכים המבוימים. בפתח הספר הופיעה הקדמה של ארתור קסטלר בשם "פני רוסיה לאן?".
במדינת ישראל הופיעו שני הספרים בתרגום עברי באותה שנה, שנת 1953. שני הספרים עוררו עניין רב בישראל. הופעתם הייתה בתקופה של המחלוקות החריפות בין מפא"י ומפ"ם בקשר ליחס לברית המועצות ובשאלה באיזה צד מן הצדדים הלוחמים במלחמת קוריאה על ישראל לתמוך. ביחסי ישראל והגוש הסובייטי חלה, בתקופה זו, הרעה ניכרת בעקבות משפטי הראווה שנערכו בשנת 1952 בצ'כוסלובקיה, בהשראה סובייטית, למספר מנהיגים קומוניסטים ובראשם היהודי רודולף סלנסקי ולשני אזרחים ישראלים מרדכי אורן ממנהיגי מפ"ם ושמעון אורנשטיין, יחסים שהגיעו לשפל עם ניתוקם בשנת 1953 של הקשרים הדיפלומטיים עם ישראל על ידי ברית המועצות. במרץ של אותה השנה מת סטלין, על רקע אירועים אלה היה פרסומם של שני הספרים בישראל דבר בעיתו.
תיעוד סיפורו של יואל ברנד
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנות החמישים פגש אלכסנדר וייסברג-ציבולסקי ביואל ברנד, איש ועד ההצלה היהודי בבודפשט בתקופת השואה, אשר בשנת 1944 נשלח על ידי אדולף אייכמן לטורקיה הנייטרלית במטרה ליצור קשר עם אנשי הסוכנות היהודית ולהציע להם לקנות את חיי שארית יהודי אירופה בתמורה לציוד צבאי ו-10,000 משאיות (עסקה שכונתה "סחורה תמורת דם"). נציגי הסוכנות נפגשו עם ברנד בטורקיה וניסו להביא את ההצעה בפני הבריטים, אולם כשחצה ברנד את גבול טורקיה-סוריה עצרו אותו הבריטים בעיר חלב, חקרו אותו והחזיקו אותו במעצר מספר חודשים, זאת בהוראת הלורד מוין, השר הבריטי לענייני המזרח התיכון ובשיתוף ראשי הציונות שלא האמינו לאפשרות ההצלה של יהודים באמצעות אספקת משאיות לאויב בזמן מלחמה. ברנד נותר אדם שבור ומתוסכל ששנים רבות חי בתחושה שהוחמצה הזדמנות להצלתם של מיליון יהודים. ברנד מצא אוזן קשבת אצל וייסברג-ציבולסקי, אשר בכישרונו הספרותי העלה את סיפורו המלא של ברנד על הכתב ופרסם אותו בשנת 1958 בספר בשם "בשליחות נידונים למוות". פרסומו של ספר זה היה המשימה הספרותית האחרונה של אלכסנדר וייסברג-ציבולסקי שנפטר בפריז בשנת 1964.
ספריו
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Conspiracy of silence. publisher: H. Hamilton. 1952
- בתרגום עברי: קשר השתיקה – רוסיה בכור ההיתוך של הטיהור. הוצאת דרור, 1953.
- Advocate for the dead - The story of Joel Brand. publisher: A. Deutsch, 1958
- בתרגום עברי: בשליחות נידונים למוות. הוצאת עיינות 1958.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
