בריאן ג'ונס

בריאן ג'ונס
Lewis Brian Hopkin Jones

לידה	28 בפברואר 1942 צ'לטנהאם, הממלכה המאוחדת
נהרג	3 ביולי 1969 (בגיל 27) Cotchford Farm, הממלכה המאוחדת
שם במה	Elmo Lewis
מקום קבורה	Bouncer's Lane Cemetery
מוקד פעילות	אנגליה
תקופת הפעילות	1962–1969 (כ־7 שנים)
מקום לימודים	Pate's Grammar School, Dean Close School
סוגה	רוק קלאסי בלוז רוק רוק פסיכדלי מוזיקת עולם
שפה מועדפת	אנגלית
כלי נגינה	גיטרה שירה מפוחית פה קלידים חצוצרה טרומבון סיטאר טמבורה חלילית סקסופון אוטוהרפ מרימבה קרן יער אבוב בנג'ו קלרינט מנדולינה אקורדיון צ'לו טרמין נבל
חברת תקליטים	דקה רקורדס, אטקו רקורדס, לונדון רקורדס
בן או בת זוג	Valerie Corbett (1957–1959) אניטה פלנברג (1965–1967) אמנדה ליר (1966–1969) Suki Potier (1967–1969) Donyale Luna (דצמבר 1968–1969) Linda Lawrence (1963–1964) ניקו (1965–1965) Pat Andrews (1960–1963) Anna Wohlin (ערך בלתי־ידוע–3 ביולי 1969) בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה
www.brianjonesfanclub.com
פרופיל ב-IMDb

לואיס בריאן הופקין ג'ונס (באנגלית: Lewis Brian Hopkin Jones; ‏28 בפברואר 1942 – 3 ביולי 1969) היה חבר מייסד, גיטריסט וזמר ליווי בלהקת הרוק האנגלית "הרולינג סטונז" (The Rollin' Stones). היה ידוע גם ביכולתו לנגן על כלי נגינה רבים, בתדמית המוד שלו, בהילולות הסמים והמין, ובמותו המוקדם בגיל 27.

ביוגרפיה

שנותיו הראשונות

ג'ונס נולד באנגליה במהלך מלחמת העולם השנייה, וסבל מאסתמה במשך כל חייו. הוריו, לואיס בלאנט ולואיזה בטריס ג'ונס, היו ממוצא וולשי ובני מעמד הביניים. לבריאן היו שתי אחיות: פמלה, שנולדה ב-3 באוקטובר 1943 ומתה ב-14 באוקטובר 1945 כתוצאה מלוקמיה; וברברה, שנולדה בשנת 1946.

שני הוריו של ג'ונס התעניינו מאוד במוזיקה, ונראה כי לתחביב זה הייתה השפעה נחרצת על בנם. בנוסף לעבודתו כמהנדס אווירונאוטיקה, אביו של בריאן ניגן בפסנתר ובעוגב וניצח על המקהלה בכנסייה המקומית. אימו של ג'ונס לואיזה הייתה מורה לפסנתר, והתחילה ללמד את בנה לנגן על הכלי בגיל צעיר מאוד. כעבור זמן מסוים בריאן דרש שיעורים מסודרים, מכיוון שהוא התקדם מהר מדי מכדי שאימו תוכל להמשיך ללמד אותו. במהרה הוא למד לקרוא מוזיקה, ועבר ללמוד על קלרינט, כאשר הוא נעשה הקלרינט הראשון בתזמורת בית-הספר שלו.

בשנת 1957 ג'ונס נחשף לראשונה למוזיקאי הג'אז צ'ארלי פארקר. הוא שכנע את הוריו לקנות לו סקסופון. וכלי נגינה נוספים רבים אותם למד, ג'ונס ניגן בסקסופון עד שהתמקצע בנגינה, וחיפש כלי נוסף לנגן בו. שנתיים מאוחר יותר הוריו העניקו לו את הגיטרה האקוסטית הראשונה שלו ליום הולדתו ה-17.

הוא למד במספר בתי ספר פרטיים בילדותו, ביניהם: "דין קלוז סקול" בין השנים 1949 ל-1953, וב"צ'לטנהם גראמר סקול פור בויז" החל מספטמבר 1953, כאשר הוא עובר את מבחני הכניסה בהצלחה יתרה וללא טרחה גדולה. הוא נהנה מכדור נוצה וקפיצה למים, אך לא הרבה לעסוק בענפים אחרים בספורט. הוא מצא את המערכת קשוחה ורשמית מדי, וסירב להמשיך ללמוד כאשר הגיע לגיל ההתבגרות. הוא נמנע מלבישת תלבושת בית-ספר, והכעיס את המורים בשל התנהגותו. כתוצאה מכך, הוא נשאר מקובל ואהוב בקרב התלמידים, בזמן שמוריו הלקו אותו לעיתים קרובות. יריבות תכופה זו כלפי דמויות סמכותיות גרמו להשעייתו מבית-הספר במשך שתי תקופות שונות.

"הוא היה מורד ללא סיבה, אך כאשר המבחנים הגיעו הוא היה מבריק"

— דיק הטרל, חבר ילדות של בריאן ג'ונס

בגיל 17, חברתו של ג'ונס, נערה בת 14 בשם וולרי, נכנסה להריון ממנו. ג'ונס עודד אותה להפיל, אך היא לא רצתה להמשיך את הקשר עם ג'ונס בשום דרך; היא בחרה להמשיך את ההריון עד סופו ואז מסרה את התינוק לאימוץ. בריאן פרש מבית-הספר ועזב את הבית. הוא טייל בצפון אירופה, כולל סקנדינביה בקיץ. ג'ונס טען מאוחר יותר שבמשך זמן זה הוא חי בסגנון בוהמי משהו, כאשר הוא מנגן ברחובות בגיטרה בתקווה לקבל כסף מהעוברים ושבים.

התעניינותו של ג'ונס בסוגים שונים של מוזיקה צברה תאוצה - והוא למד מוזיקה קלאסית, בהעדפת תחום - בלוז (במיוחד את מאדי ווטרס ורוברט ג'ונסון) - ואילו אחרי הטיול הוא הביע עניין בקאנטרי, בג'אז וברוקנרול. הוא החל לעבוד במועדון בלוז וג'אז מקומי, במקביל לנגינה ברחוב ועבודות מזדמנות נוספות, ובכסף שהרוויח הוא קנה כלי-נגינה נוספים. הוא גנב לעיתים כמויות קטנות של כסף, מה שהביא לפיטורו במספר הזדמנויות.

למרות תשומת הלב הלא רצויה לה זכה כשעיבר את חברתו בגיל צעיר, ג'ונס לא חשב לשנות את סגנון חייו. ילדו השני, שנקרא ג'וליאן מארק אנדרוס (אמו, שהייתה אז חברה של ג'ונס, נקראה פאט אנדרוס) נולד בשנת 1961. ג'ונס חי עם פאט וג'וליאן זמן מה.עם זאת ב-23 ביולי 1964 אישה אחרת בשם לינדה לורנס, ילדה את בנו השלישי ג'וליאן בריאן לורנס.

ייסוד הרולינג סטונז

ג'ונס היגר ללונדון (יש שאומרים שהוא עשה זאת בטרמפים), שם הוא פגש והתיידד עם מוזיקאים כמו החבר לעתיד של קצפת ג'ק ברוס, שהרכיבו ביחד את סצנת הרית'ם אנד בלוז המחתרתית בלונדון, שהרולינג סטונז היו חוד החנית שלה. ג'ונס נעשה מוזיקאי בלוז מקצועי, כאשר הוא קורא לעצמו במשך זמן קצר בשם הנוצרי אלמו לואיס. ביל ווימן טען שהוא היה אחד הראשונים לנגן גיטרת סלייד.

באביב 1962, ג'ונס גייס את הקלידן איאן סטיוארט והזמר מיק ג'אגר ללהקה שלו, יחד עם חבר הילדות של ג'אגר קית' ריצ'רדס. הסכמתם של ג'ונס וסטיוארט לקבל את ריצ'רדס ולנגן שירים של צ'אק ברי חפפה לעזיבתם של גאוף ברנדפורד ובריאן נייט, שלא סבלו את המוזיקה שלו. ריצ'רדס מספר שהיה זה ג'ונס שהמציא את שם הלהקה, בשיחת טלפון עם בעל מועדון.

"הקול בצד השני שאל: 'איך קוראים לכם?' בהלה. 'האוסף של מאדי ווטרס' היה מונח על השולחן - והשיר הראשון היה 'בלוז האבן המתגלגלת'."

— בריאן ג'ונס

האבנים קיימו את הקונצרט הראשון שלהם ב-12 ביולי 1962 ב "מועדון המרקווי". חברי ההרכב באותו זמן היו ג'אגר, ריצ'רדס, ג'ונס, סטיוארט, דיק טיילור על הבס וטוני צ'פמן על התופים (על אף שיש כאלו שאומרים שהיה זה מיק אייבורי).

במשך רוב 1962 ו-1963, ג'אגר וריצ'רדס חלקו דירה בלונדון (אותה ריצ'רדס כינה: "חורבה יפהפייה") ביחד עם ג'יימס פלג', צלם לעתיד. בזמן שחיו שם, ג'ונס וריצ'רדס היו מאזינים לתקליטי בלוז ומנגנים בגיטרה, יום אחרי יום, וג'ונס לימד את ג'אגר איך לנגן במפוחית כראוי.

"בהתחלה, בריאן היה נגן מפוחית טוב ממני, ולאחר מכן נהייתי יותר טוב ממנו, אף על פי שזה מאוד אישי מכיוון שהיו לנו גישות שונות לגמרי של נגינה"

— מיק ג'אגר

ארבעת האבנים יצאו לחפש בסיסט ומתופף קבועים, ואחרי מספר בחינות ואודישנים הם בחרו את ביל ווימן בתור בסיסט (בעיקר מפני שהיו לו שני מגברים גדולים וסיגריות). אחרי שהם ניגנו במספר קונצרטים עם מייק אייבורי שניגן מאוחר יותר בקינקס, טוני צ'פמן וקרלו ליטל, מתופף הג'אז צ'ארלי ווטס - שנחשב בידי מוזיקאים בני אותה תקופה למתופף הטוב ביותר של סצנת המוזיקה בלונדון - נבחר ללהקה.

"לבריאן היה תפקיד מרכזי בדחיפת הלהקה קדימה בתחילת דרכה. קית' ואני היינו מסתכלים עליו ואומרים שהוא חנון. היה זה מסע צלב בעבורו, א - להעמיד אותנו על במה במועדון ולקבל חצי כתר, ב - להיות רשומים כלהקת רית'ם אנד בלוז."

— צ'ארלי ווטס

האבנים ניגנו במועדוני בלוז וג'אז בסביבות לונדון, כאשר הם מבססים להם מערך מעריצים מוצק, למרות התנגדות עזה ממוזיקאי ג'אז מסורתיים שחשו מאוימים מהפופולריות שלהם. בזמן שג'אגר היה הזמר הראשי בתקופה בראשונה של הלהקה, ג'ונס היה המנהיג, כאשר הוא מקדם את הלהקה, משיג לה הופעות בסביבות לונדון ומנהל משא-ומתן עם בעלי מועדונים. ג'ונס לקח על עצמו באותם ימים תפקידים רבים, ביניהם: שירה, גיטרת ליווי, גיטרת סלייד ומפוחית.

מכיוון שג'ונס ניהל את עסקיהם של האבנים, הוא סידר את חלוקת הכסף כך שהוא קיבל חמש לירות שטרלינג יותר מכולם, מנהג שלא מצא חן בעיניהם כלל.

עושר ותהילה

כאשר הפופולריות של האבנים גדלה, הם הסבו את תשומת לבו של אנדרו לוג אולדהם, שפגש את הלהקה בשל המלצתו של פיטר ג'ונס (אין קרבה), ושביחד עם אריק איסטמן נעשה המנהל שלהם. אולדהם, שעבד במשך זמן קצר עם הביטלס כיחצ"ן שלהם, היה מעריץ של הנובלה "תפוז מכני" מאת אנתוני ברג'ס. הוא טיפח לחברי הלהקה תדמית של הוללים חסרי רסן, כתגובה לחברי הביטלס החביבים יותר, כאשר הוא משתמש בגיבור של הנובלה ובחבר בריוניו כהשראה. היה זה הוא שהטביע את המשפט: "האם תתן לבתך להתחתן עם אבן מתגלגלת?". נגן הפסנתר איאן סטיוארט נדחק אל מאחורי הקלעים בידי אולדהם משתי סיבות: ראשית, אולדהם חש שסטיוארט, לו היה מבנה גוף גדול, לא התאים לתדמית אותה רצה ליצור. שנית, אולדהם סבר ששישה חברים בלהקה הם יותר שמות משהקהל יוכל לזכור בבירור. סטיוארט נשאר מנהל הדרכים של האבנים והקלידן הראשי שלהם עד מותו בשנת 1985.

הגעתו של אולדהם גם סימנה את תחילתו של הניכור בין ג'ונס לשאר הלהקה, כאשר ג'ונס צופה באולדהם גוזל ממנו את תפקידו העיקרי - מנהיג הלהקה - ומעביר אותו אל ג'אגר וריצ'רדס.

עד אותו הזמן כל שיריהם של האבנים היו גרסאות כיסוי לשירי בלוז או קטעים אינסטרומנטליים שנזקפו לזכות "ננקר פלג'" - קרדיט שהוענק לכל חברי הלהקה מלבד סטיוארט. אולדהם, כמו כל שאר חברי הקבוצה, זיהו את הפוטנציאל הכלכלי הגלום בכתיבת שירים לעצמם, כמו בצמד לנון/מקרטני, כמו גם את העובדה הפשוטה שלהמשיך לנגן גרסאות כיסוי לא ימשוך אליהם את אורות הבמה לעוד זמן רב. בנוסף על כך, אולדהם רצה להפוך את הכריזמה והראוותנות של ג'אגר למרכז תשומת הלב בהופעות. ג'ונס צפה בהשפעתו על האבנים הולכת ונשמטת ככל שהם ניגנו יותר שירים מקוריים פרי עטם של ג'אגר וריצ'רדס, ופחות גרסאות כיסוי לשירי בלוז שהוא אהב.

בשנת 1964 חברתו של ג'ונס, לינדה לורנס הרתה לו ילד מחוץ לנישואים. הוא קרא לילד ג'וליאן בריאן לורנס, וג'וליאן אימץ מאוחר יותר את שם המשפחה ליץ' אחרי שאמו נישאה לזמר הפולק דונובן ליץ'. נאמר שג'ונס קרא לשני בניו ג'וליאן כמחווה לסקסופוניסט הג'אז קנונבול אדרלי.

במשך הקריירה שלו ג'ונס הציג כישרון מוזיקלי עצום, כאשר הוא מנגן במספר עצום של כלי-נגינה, בשל אימוניו על הפסנתר והקלרינט בגיל צעיר. מהזמן בו האבנים הרוויחו מספיק כסף כדי להקליט באולפנים מקצועיים ומאובזרים כמו אולימפיק סטודיו, ג'ונס החל להתנסות בכלי מיתר שונים בקצב מהיר. במהלך שנותיו עם הלהקה הוא ניגן בגיטרה, גיטרת סלייד, פסנתר, סיטאר, טמבורה, אורגן, דולצימר, מלוטרון, קסילופון, מרימבה, חלילית, קלרינט, סקסופון, נבל אוטומטי ומספר כלים נוספים. בין השנים 1962–1964 הוא גם סיפק קולות ליווי.

ג'ונס וקית' ריצ'רדס הצטיינו במה שידוע כ - "טווית גיטרה", שכונתה מאוחר יותר "הדרך העתיקה של הטוויה", שהפכה לצליל המזהה של האבנים במשך הקריירה של ג'ונס. בסגנון זה, ג'ונס וריצ'רדס החליפו ביניהם ללא הרף את תפקידי הליווי וההובלה, כך שהקהל לא יוכל לדעת מי מנגן מה, עד לנקודה בה הם בעצמם התבלבלו. סגנון זה נקרא גם סגנון "הבלוז של שיקגו", וניתן לשמוע אותו באלבומים של ג'ימי ריד, מאדי ווטרס, והאולין וולף.

קית' ריצ'רדס טוען שטווית הגיטרה צמחה מהתקופה בה חלקו חדר הוא, ג'ונס וג'אגר, מהאזנה לאלבומים של ג'ימי ריד.

"האזנו לעבודת הצוות, מנסים לפענח איזה כלי מנגן איזה תפקיד; איך אפשר לנגן עם שתי גיטרות ולגרום לזה להישמע כמו ארבע או חמש"

— קית' ריצ'רדס

ריצ'רדס וג'ונס שיכללו את מה שהם שמעו באלבומי השיקגו בלוז של שנות החמישים. הדוגמאות הטובות ביותר יכולות להישמע באלבומם הראשון של האבנים The Rolling Stones ובאלבומם Out of Our Heads. החל מאלבומם משנת 1966 Aftermath, ואלבומי שנת 1967 - Between the Buttons ו-Their Satanic Majesties Request, מוצגת לראווה יכולתו יוצאת הדופן של ג'ונס לנגן בכלים רבים. באלבומם משנת 1968 Beggars Banquet ובאלבומם משנת 1969 Let It Bleed ג'ונס היה חסר על פי רוב, וטווית הגיטרה שם מבוצעת בדרך-כלל על ידי ריצ'רדס לבדו או בעזרת נגני אולפן כמו ריי קודר או דייב מייסון.

בערך בשנת 1968 רכש ג'ונס את חוות קוצ'פורד במזרח ססקס, ביתו הקודם של אלן אלכסנדר מילן, מחברו של פו הדב.

התרחקות מחברי הלהקה

הימים הקשים בדרכים, העושר והתהילה, והתחושה של ג'ונס שחברי הלהקה מתנכרים אליו, באו כולם לידי ביטוי בשקיעה ההולכת וגדלה שלו בסמים ואלכוהול. הוא השתמש תכופות ב-LSD, מריחואנה, חשיש וקוקאין, והרבה לשתות אלכוהול, חרף הימנעותו מהרואין.

התמכרויות אלו לא היטיבו עם מצבו הגופני של ג'ונס (הוא סבל מאסתמה, ובכלל - הוא לא דאג מעולם לשמור על בריאותו). במספר מקרים הוא אושפז בבית-חולים בזמן שחברי הלהקה היו במקום אחר, מה שתרם ככל הנראה להעמקת הפרנויה אצלו, ולהפרדתו הפיזית מחברי הלהקה.

ג'ונס נעצר לראשונה בשל שימוש בסמים במאי 1967, מעט אחרי שחבריו נעצרו גם הם בשל האשמה דומה בביתו של ריצ'רדס. רשויות החוק מצאו קוקאין, מריחואנה ומתאמפטמין ברשותו. ג'ונס הודה שהשתמש במריחואנה, אך טען שלא השתמש בשני הסמים האחרים, הקשים יותר. כמו כן, גם במשפטו כמו במשפטם של חבריו, נאספו מפגינים מחוץ לבית המשפט בדרישה שהוא ישוחרר, ואכן הוא שוחרר כעבור כמה ימים. הוא נקנס, הושם בתקופת מבחן, ונאמר לו לחפש עזרה מקצועית.

ביוני 1967, ג'ונס נסע אל פסטיבל הפופ במונטריי ביחד עם ניקו, שהייתה זוגתו באותו זמן. הוא פגש שם את פרנק זאפה, ועלה לבמה כדי להציג את החוויה של ג'ימי הנדריקס. נאמר שג'ונס כונה שם "המלך הבלתי רשמי של הפסטיבל."

ג'אגר וריצ'רדס נעשו עוינים יותר ויותר כלפיו, וג'ונס הורחק מיתר חברי הלהקה. על-פי דיווחים רבים, ג'ונס היה בדרך כלל אישיות חמה, חברותית ונעימה, אם כי חלק מחברי הלהקה - כולל ביל ווימן - העירו שג'ונס היה יכול להיות לפעמים מרושע וקשה במיוחד. לפי רוב הדיווחים, גישתו של ג'ונס השתנתה תכופות, כאשר במשך דקה אחת הוא היה מסוגל להיות דואג ונדיב, ובדקה השנייה לעשות מאמץ מכוון להכעיס את כולם.

"היו שני בריאנים... האחד היה מופנם, ביישן, רגיש, בעל חשיבה מעמיקה... האחר היה טווס מתיפיף, נגרר, אמנותי, זקוק נואשות לביטחון מעמיתיו... הוא דחף כל חברות אל גבולותיה ומעבר."

— ביל ווימן

המתח בין ג'אגר, ריצ'רדס וג'ונס גבר, ושתיית האלכוהול והשימוש הרב של ג'ונס בסמים לא עזרו לפתור זאת. תרומותיו לאבנים נעשו דלילות יותר, במיוחד לאור זה שהוא החל בכמה פרויקטים צדדיים. ריצ'רדס החל לקחת על עצמו יותר תפקידי הובלה בגיטרה, בזמן שג'ונס, שהשתעמם מהכלי, מצא משהו אקזוטי יותר לנגן עליו, חרף שהוא נעדר תכופות מההקלטות. התדרדרותו האיטית של ג'ונס בתרומות ללהקה החלה בסביבות 1967, והמשיכה עד מאי 1968, כאשר הוא הקליט את ההקלטה האחרונה הרצינית שלו עם האבנים. קליפים של ג'ונס משנת 1967 מציגים אותו ממוטט ובקושי מסוגל לשמור את עיניו פקוחות, ככל הנראה בשל מנדרקס, סם פופולרי באותו הזמן. למרות כל זאת, ג'ונס שמר על קשר עם חברים רבים מחוץ לאבנים, ביניהם: בוב דילן, ג'ון לנון, ג'ימי הנדריקס, ג'ורג' האריסון וסטיב מריוט.

החיים המשיכו להיות קשים יותר ויותר עבור ג'ונס. בקיץ של 1967, חברתו של ג'ונס אניטה פלנברג ברחה אל ריצ'רדס בזמן שג'ונס היה בבית חולים, ובכך פגעה קשות בידידותם של ג'ונס וריצ'רדס. פלנברג טענה מאוחר שג'ונס אושפז בשל ריב בין השניים, שהסתיים בכך שג'ונס הכה את פלנברג ושבר את פרק כף היד, אף על פי שכמו שריצ'רדס זוכר את זה, ג'ונס פשוט "נפל למשכב."

"זה היה המסמר באחרון בארון שלי ושל ג'ונס. הוא לעולם לא סלח לי על זה, ואני לא מאשים אותו, אבל, לעזאזל, חרא קורה."

— קית' ריצ'רדס

ההקלטות המשמעותיות האחרונות של ג'ונס עם האבנים נעשו בקיץ ובאביב של 1968, כאשר האבנים הפיקו את הסינגל Jumpin' Jack Flash ואת האלבום Beggars Banquet. ניתן לראות את ג'ונס רגוע ושליו בסרטו של ז'אן-לוק גודאר סימפתיה לשטן. על אף שניגן בגיטרה אקוסטית בשיר הרקע, נגינתו לא נכללה בגרסה הסופית של השיר, אם כי בסרט עצמו ניתן לשמוע את נגינתו לעיתים.

באותו הזמן, זה נהיה ברור שג'ונס לא יישאר זמן רב עם האבנים. אם בעבר הוא ניגן בכל שיר על מספר רב של כלי נגינה, נוכחותו לא הייתה בולטת באלבום, והוא ניגן רק בחצי מהשירים.

הופעתו הרשמית האחרונה של ג'ונס עם האבנים הייתה בקרקס הרוקנרול של הרולינג סטונז, סרט שאורגן על ידי הלהקה והיה חצי קונצרט וחצי קרקס. הוא לא יצא לאור במשך 25 שנים בשל חוסר שביעות הרצון של מיק ג'אגר מהופעתם של האבנים בהשוואה ללהקות ואמנים אחרים, כמו ג'ת'רו טאל, המי ואריק קלפטון. בסרט, ג'ונס נראה תחת השפעת סמים ובמצב כמעט קטטוני. במשך הצילומים, הוא נראה אבוד ומבולבל, ומפגין עניין רק במשך No Expectations, שם ניתן לשמוע את עבודת הסלייד שלו, ובסוף השיר Sympathy for the Devil. תוספות ב-DVD של ההופעה מלמדות שכמעט כל הנוכחים ידעו שזו תהיה ההופעה האחרונה של ג'ונס עם האבנים.

תרומות נוספות

בשנת 1968 ג'ונס הפיק, הלחין וניגן את הפסקול עבור הסרט "Mord und Totschlag" ("רצח ממעלה ראשונה" בגרמנית), סרט אוונגרדי גרמני עם חברתו דאז אניטה פלנברג. הוא שכר מספר נגנים שינגנו בפסקול, ביניהם ג'ימי פייג', מי שיהפוך לגיטריסט לד זפלין בעתיד. במשך הצילומים, ג'ונס ופלנברג עוררו מחלוקת כאשר ג'ונס עמד במדי נאצי מעל בובה ערומה, ביחד עם פלנברג. ג'ונס לא היה נאצי בשום פנים ואופן, אך רבים נפגעו מהתמונה.

בתחילת 1968, ג'ונס ניגן בכלי הקשה בגרסת כיסוי שלא שוחררה של ג'ימי הנדריקס לשירו של בוב דילן All Along the Watchtower, בנוסף לנגינה על סקסופון אלט בשירם של הביטלס You Know My Name (Look Up the Number). שיר זה נגנז בזמנו, ויצא לאור רק ב-1970 - לאחר מותו של ג'ונס.

מוות

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

בשנת 1969, מת בריאן ג'ונס מכך שהיה שיכור, וטבע בבריכה בביתו. בשנת 2009, משטרת בריטניה הודיעה כי תבחן מחדש את מותו לאור מידע חדש שהגיע מסקוט ג'ונס, עיתונאי בריטי.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא בריאן ג'ונס בוויקישיתוף

• בריאן ג'ונס, סרטונים בערוץ היוטיוב
• בריאן ג'ונס, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• בריאן ג'ונס, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
• בריאן ג'ונס, באתר AllMusic (באנגלית)
• בריאן ג'ונס, באתר MusicBrainz (באנגלית)
• בריאן ג'ונס, באתר דיזר
• בריאן ג'ונס, באתר Yandex.Music (ברוסית)
• בריאן ג'ונס, באתר Discogs (באנגלית)
• בריאן ג'ונס, באתר Songkick (באנגלית)
• אורי לוטן, על בריאן ג'ונס, באתר nrg‏, 11 בנובמבר 2004
• שרון מולדאבי, מיסטר ג'ונס, באתר ynet, 4 ביולי 2009
• נדב הולנדר, מותו של בריאן ג'ונס, ממייסדי "האבנים המתגלגלות", יחקר מחדש אחרי 40 שנה, באתר הארץ, 1 בספטמבר 2009, עכבר העיר
• בריאן ג'ונס, באתר "Find a Grave" (באנגלית)