מלחמת בזק

מלחמת בזק (בגרמנית: Blitzkrieg, "בְּלִיצְקְרִיג") היא אם תורת הלחימה (תו"ל) ההתקפית המודרנית. לוחמה ממוכנת מבוססת תמרונים. עקרונותיה מבוססים על תנועה והתקדמות מהירה תוך ניצול כוח האש הגדול של כלי רכב ממונעים: טנקים ומטוסים, שנועד לשבור את קווי ההגנה של היריב, להשתלט על נקודות מפתח, ובכך להביא להכרעה מהירה של הקרב. העקרונות המודרניים לשיטת לחימה זו הונחו בידי גרמניה לפני מלחמת העולם השנייה בהשראת הקרבות המוצלחים בתחילה במתקפת האביב שבהם נעשה שימוש בטקטיקת הוטיאר על ידי חיילי סער גרמנים (אף שהגרמנים לא השתמשו במושג זה).

בהשאלה, יש המשתמשים במושג בְּלִיצְקְרִיג לתיאור ניצחון מהיר בתחומים אחרים, מקום בו בדרך כלל ניטש מאבק ממושך (ספורט, פוליטיקה, תקשורת, משפט).

רקע

מלחמת העולם הראשונה ותוצאותיה

במלחמת העולם הראשונה באו לעולם הטנק והמטוס. עם זאת, גרסאותיהם הפרימיטיביות של כלים אלו, בהן נעשה שימוש במלחמה זו, לא היו כלים שנועדו למשימות הכרעה, אלא למשימות של סיור וסיוע לכוחות החי"ר. המלחמה בחזית המערבית הייתה בעיקרה מלחמת חפירות סטאטית, ולא מלחמת תנועה דינאמית (פרט לחריגים כגון מתקפת לודנדורף ב-1918, שאינם מלמדים על הכלל). השימוש בטנק היה על מנת לעבור את גדרות התיל, החפירות ואש המקלעים, אך לא נעשתה כל חשיבה מה ייעשה בו לאחר שנפרץ הקו (למעט "תוכנית 1919" שנפסלה). לטנק ולמטוס לא הייתה השפעה מכריעה על תוצאות המלחמה.

לאחר המלחמה נוצר מצב חדש, שבו הוגבל הצבא הגרמני לסדר כוחות של כ-100,000 חיילים, וחלו הגבלות משמעותיות על חימושו. על הצבא הצרפתי פיקדו בוגרי החפירות של מלחמת העולם הראשונה, אנשים כאנרי פיליפ פטן או מוריס גמלאן, אשר ראו לנגד עיניהם את הגנתה של צרפת כקו ביצורים סטטי חזק, שאכן התגבש לכלל מערכת ביצורים ענקית שנקראה "קו מאז'ינו". בצורת ההגנה הסטאטית שראו לנגד עיניהם מפקדי הצבא הצרפתי לא היה מקום לשימוש בטנקים ובמטוסים אלא לסיוע לכוחות החי"ר, או כמפציצים אסטרטגיים.

הקיסר נפוליאון, שבפניו הובאה פעם תוכנית הגנה שלפיה יוצבו חיילים בפריסה שווה לאורך כל הגבול, שאל את מציג התוכנית: "האם אתה רוצה למנוע הברחות?" ואכן, הכשל בהגנה מסוג זה גלוי; בעידן המודרני על הגנה קווית להיות נתמכת בעתודות ניידות לסתימת הפרצות בקו, אם אכן יובקע הקו. דבר זה לא היה ברור להוגים הצבאיים הצרפתים בתקופה שבין שתי המלחמות.

התפתחות צבאית

בין שתי המלחמות

מספר הוגים צבאיים עצמאיים וחריפי מחשבה הגיעו לאותה המסקנה, בשלוש ארצות שונות, בנפרד, עד שנות ה-30 של המאה העשרים.

בצרפת, כתב הקולונל (כפי שהייתה אז דרגתו) שארל דה גול את ספרו "לקראת צבא מקצועי", בו הוא ממליץ על צבא המורכב מדיוויזיות שריון ניידות, אשר בכח האש שלהן ובניידותן הן היכולות להכריע את המלחמה. באותו זמן שלטה בצרפת הדוקטרינה של פטן, לפיה תפקידו של השריון הוא סיוע לכוחות החי"ר בהריסת ביצורים ובהתגברות על מכשולים. התפיסה של דיוויזיית השריון ככח עצמאי, נייד ואף מכריע, הייתה זרה לרוחו של הצבא הצרפתי. כתיבת הספר ופרסומו הביאו לדה גול שנים של עיכוב בקריירה הצבאית, לעג ובוז.

גורל דומה ציפה לקצין הצבא ג'ון פרדריק צ'ארלס פולר ולהיסטוריון הצבאי קפטן באזיל לידל הארט, אשר פיתחו תורה של "הבקעה עמוקה" הדומה לרעיונותיו של דה גול. אמנם בשנת 1926 החליט הצבא הבריטי להקים דיוויזיית שריון ניסיונית (כונתה בשם-קוד "הכוח הממוכן הנסיוני") שתאומן על פי רעיונות אלו, אך תוך שנתיים הובא לניסוי קץ. האמונה של הבריטים בעליונות ההגות הצבאית הצרפתית הייתה אז עמוקה מאוד, לאור תוצאות מלחמת העולם. פריצת הדרך המחשבתית של פולר ולידל הארט לא נקלטה בצבא הבריטי השמרני והמאובן.

רק במדינה אחת נקלטו רעיונות אלו והובאו לידי פיתוח ומיצוי - בגרמניה הנאצית. הגנרל היינץ גודריאן הביא את התורה לידי שלמות בספרו "זהירות, פאנצר!" שהתפרסם בשנת 1935. גודריאן, שפיקד על טנקי דמה וכוחות מצומצמים, עקב מגבלות חוזה ורסאי, היה הראשון לקלוט ולהבין את מלוא עוצמתה של מכונה צבאית מודרנית ממוכנת ואת כוחה של הבקעה משוריינת המלווה בחיפוי אווירי מאסיבי של מפציצי צלילה. בזכות כך שגרמניה פיתחה אסטרטגיות לחימה סביב הטנק, (בניגוד לצרפת ובריטניה) לחימתה הייתה יעילה הרבה יותר ובזכות כך התאפשרה שיטת הבליצקריג.

הגרמנים ניצלו את תקופת הזמן שבין מלחמות העולם על מנת להפיק לקחים ממהלך מלחמת העולם הראשונה ולמעשה יצרו את חיל השריון הראשון. בתקופה זו פיתחו הגרמנים תורת לחימה לשימוש בטנק (הטנק הומצא במהלך מלחמת העולם הראשונה, אך השתמשו בו במידה מעטה ובצורה שלא ניצלה את מירב יתרונותיו) ושיכללו אותה לרמת אומנות. כך שינו את פני הלוחמה המודרנית ממלחמת חפירות סטטית למלחמה ניידת ומהירה.

בעקבות מלחמת העולם השנייה, הצביע לידל הארט על כך שוורמאכט הגרמני אימץ את התאוריות שפותחו על ידו ועל ידי פולר ודה גול, והוא השתמש בהם נגד בריטניה ובעלות בריתה (1939–1945), במה שנודע לאחר מכן כלוחמת בזק, "בליצקריג".

תורת הלחימה החדשה זכתה לשם זה כבר באמצע שנות השלושים. מקור השם הוא בכינויו של הסולטאן העות'מאני באיזיט, שנודע בצדק או שלא בצדק כמי שצבאו נע במהלך מלחמותיו לאורך ההיסטוריה במהירות הברק, ולכן צבאו נודע כ"ילדרים" (בטורקית: ברק). בנוסף, היה זה גם שמה של המפקדה שהקימו הטורקים כדי להדוף את הפלישה הבריטית למזרח התיכון. קצינים גרמניים ששירתו במפקדה זו כיועצים, אימצו את המונח וייבאו אותו לגרמניה כ"מלחמת ברק".

מלחמת העולם השנייה

פולין 1939

הדוגמה הראשונה לשימוש ב"מלחמת בזק" נראתה בעולם עם פלישת הגרמנים לפולין. הצבא הגרמני המודרני, חמוש בטנקים ומסתייע בחיל אוויר מתקדם (הלופטוואפה) נלחם בצבא אמיץ אך עם זאת מיושן. מול חיל שריון גרמני חזק ומיומן עמד חיל פרשים פולני מיושן שלא היווה יריב הולם לכוחות השריון הגרמניים. חיל הפרשים הזה נרמס (תרתי משמע) תחת גלגלי הוורמאכט (הצבא הגרמני) במהירות מבהילה תוך שבועות ספורים. דבר זה הביא לתדהמה בעולם כולו.

במערכה זו נראו כל מרכיבי "מלחמת הבזק" כפי שחזרו לאחר מכן בכל מקום שהותקף על ידי הגרמנים במלחמה:

• התקפה מפתיעה.
• השמדת חיל האוויר הפולני על הקרקע בתחילת המלחמה.
• שימוש בעוצבות טנקים ניידות ועצמאיות ליצירת מבקעים עמוקים בהגנת האויב.
• השגת עליונות אווירית, שימוש במטוסים לשם הטלת אימה, ושיבוש מערכי האויב (למפציצי הצלילה ה"שטוקה" של הלופטוואפה צורף צופר, שאותו הפעילו הטייסים בעת הצלילה להפצצה, על מנת ליצור אפקט פסיכולוגי מרתיע).
• ניידות של כל הכוחות - חי"ר ממונע, תותחים מתנייעים.
• שימוש מושכל במערכות לוגיסטיות תומכות לחימה - אספקה, קשר, חימוש, באופן שיאפשר תנועה מהירה של הכוחות.
• יצירת כיתורים בתנועת מלקחיים, תוך השארת האויב ב"כיס" והמשך התנועה קדימה. ה"כיס" מטוהר לאחר מכן באמצעות שימוש בארטילריה, הפצצות מן האוויר, וכוחות עתודה רגליים.
• הפצצות טרור על האוכלוסייה האזרחית בעורף על מנת ליצור דמורליזציה בכוחות הלוחמים.

היה זה שימוש מחושב בכל האמצעים שהעניקה הטכנולוגיה המודרנית לרשות הצבא הגרמני, וההכרעה - סדרת כיתורים של כוחות פולנים שסיומה בתנועת מלקחיים גדולת ממדים שכיתרה את ורשה - הושגה תוך ימים ספורים ובמינימום של אבדות. אך עדיין, גם לאחר הפגנת עוצמה זו, לא שינו המנהיגים הצבאיים במערב את הקונספציה שלהם בדבר הגנה קווית, וזאת שכן הצבא הפולני, על אף שמנה 35 דיוויזיות, לא היה צבא מודרני ונסמך ברובו על חיל פרשים. במאבק זה בין חרבו של הפרש לטנק, היה ברור כי הטנק ניצח. לא ברור היה מה יקרה כאשר ייתקל הטנק במכשול מבוצר נוסח קו מאז'ינו.

צרפת 1940

פאנצר סימן 2 ומאחוריו פאנצר סימן 1, צרפת, 1940.

בשנת 1940 נבנתה הגנת צרפת על מכשול מלאכותי אדיר ממדים (קו מאז'ינו), ועל מכשול טבעי "משלים", יער הארדנים שנחשב כבלתי עביר לשריון (ולמרות זאת, שימש תוך ארבע שנים וחצי, כזירה לשתי מערכות שריון ניידות, מהגדולות שראה העולם). בנייתו של קו מאז'ינו לא הושלמה עד לים, הן כדי לשמור על אהדתה של בלגיה (אשר שיתוף הפעולה מצידה היווה חלק משמעותי מן התוכנית הצרפתית, המכונה "תוכנית D") ושהתנגדה להקמת ביצורים לאורך גבולה, והן בשל הקונספציה שראתה ביער הארדנים מכשול בלתי עביר.

לגרמנים היו עשרים ושש שנים, מאז 1914 לשפר את תוכנית הפלישה ממלחמת העולם הראשונה, שכונתה תוכנית שליפן, ולהתאים אותה לתנאים החדשים שיצרו הטנק והמטוס. תוכניתו של שליפן התבססה על "דלת מסתובבת". כנף שמאלית של הכוח הפולש תעסיק את הכוחות הצרפתים במרכז הגזרה, בעוד שהכנף הימנית תיצור מבקע עמוק וסיבובי דרך בלגיה אל פריז. תוכנית זו הייתה קרובה להשלמה בשנת 1914 ורק הקרבה של החיילים הצרפתים וגבורתם בעת הקרב הראשון על המארן, הם שמנעו את נפילת צרפת.

יורשתה של תוכנית זו, נקראה "איבחת מגל" והיא נהגתה על ידי הגנרל הגרמני אריך פון מאנשטיין. הפעם הייתה הדלת אמורה להסתובב בכיוון ההפוך. הכנף הימנית של הכוחות תמשוך את הצבא הצרפתי ואת כוח המשלוח הבריטי עמוק אל תוך בלגיה, בעוד שהכנף השמאלית תבקיע את הקו הצרפתי באזור יער הארדנים, תחצה את נהר המאז באזור העיירה סדאן ותכתר את הכוחות בתוך בלגיה בתנועה סיבובית אל הים.

ב-10 במאי 1940 פתחו הטנקים הגרמנים בתנועה. הכנף השמאלית של הכוחות הגרמנים יצרה מבקע עמוק בקו הצרפתי, תוך שימוש בכל מרכיבי מלחמת הבזק - הפצצה מרככת של מפציצי צלילה, אשר בעקבותיה תנועת טנקים מהירה הפורצת מבקע בקו, וטיהור העמדות שנותרו מאחור על ידי אנשי חיל רגלים והנדסה. התקדמות הטנקים הגרמנים הייתה כה מהירה ומוחצת, עד שכבר ב-15 במאי הגיע ראש הממשלה הצרפתי פול ריינו למסקנה כי הצבא הצרפתי נחל תבוסה.

וינסטון צ'רצ'יל אשר נפגש באותם הימים עם מוריס גמלאן הרמטכ"ל הצרפתי, מיהר ושאל - "היכן העתודה האסטרטגית?" - היכן כל אותן דיוויזיות ניידות אשר אמורות היו לעצור את המבקע ולהשיב את הקו לקדמותו. שנים של אמונה בעליונות החשיבה האסטרטגית הצרפתית, התנפצו עבור צ'רצ'יל ברגע אחד בו השיב לו הרמטכ"ל הצרפתי - "aucun" - "אין". ברגע שחצו דיוויזיות השריון את הקו, לא היה כל כח שיכול היה לעצרן.

ואכן, תוך שישה שבועות נכנעה צרפת לגרמניה. ניסיון שלקח במלחמת העולם הראשונה ארבע שנים של לוחמה, הסתיים עתה בניצחון מזהיר, חד צדדי וחד משמעי, תוך שישה שבועות בלבד. בשלב זה נראה כי הוורמאכט בלתי מנוצח, לא בזכות הציוד או החימוש (שכן לצרפתים היה ציוד וחימוש שווה באיכותו) כי אם בזכות האסטרטגיה.

ברית המועצות 1941

החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה שימשה במה למספר מערכות מלחמת בזק, הן מן הצד הגרמני והן מן הצד הרוסי. כך החל "מבצע ברברוסה", הפלישה הגרמנית לברית המועצות ב-22 ביוני 1941 בביטחון עצמי ניכר, עם כל מרכיביה של מלחמת הבזק - ארבעה ראשי שריון המבתרים את קו ההגנה הרוסי ויוצרים מבקעים עמוקים ודוהרים קדימה, תוך כיתור הכוחות הרוסים ומניעת נסיגתם לעומק השטח הרוסי.

ביום הראשון למבצע התקדמו כוחות הפאנצר של אריך פון מאנשטיין 80 קילומטר בתוך השטח הרוסי. התקדמות דומה הושגה על ידי שאר הכוחות. חיל האוויר הרוסי הושמד בעיקרו כבר ביום הראשון ללחימה - חלקו על הקרקע, חלקו באוויר. ביומיים הראשונים ללחימה איבדו הרוסים 2,000 מטוסים.

שיאה של המערכה היה מערכת כיתור אדירה באוקראינה, בה כותרו והושמדו כשש מאות אלף חיילים רוסים, כשליש מן הצבא האדום, ב-16 בספטמבר 1941.

עם זאת, הלוחמה במבצע לא נגמרה בכניעה מהירה של הרוסים: זו הייתה רק תחילתה של המלחמה, שנחשבת לאכזרית ביותר בדברי ימי האנושות. הסיבות לכך הן:

• עומק השטח שהיה על הצבא הגרמני לכבוש יצר בעיה לוגיסטית בלתי פתירה. השריונים המונעים באמצעות זחלים, היו צפויים לשחיקה מהירה בדרכים המשובשות בברית המועצות. בעיות של אספקה, תדלוק וחימוש, ליוו את מסע המלחמה מתחילתו.
• בניגוד לצרפתים, כח רוסי שכותר לא נכנע מיד והמשיך להילחם בעורפן של דיוויזיות השריון. הדבר יצר עיכובים בלתי צפויים בתוכנית. גם לאחר שכח רוסי נכנע באופן רשמי, עדיין נותרו חלקי יחידות שנלחמו כפרטיזנים ובמהלך כל המלחמה היו שטחים נרחבים באוקראינה ובבלארוס בשליטתם של פרטיזנים.
• הערכתם המודיעינית של הגרמנים את כוחם המספרי של הרוסים הייתה שגויה. את המערכה במוסקבה באותו החורף הכריעו יחידות רעננות שהוקמו בסיביר, אשר לגרמנים לא היה עליהן כל מושג.

כל אלו, בתוספת השפעתו הידועה של החורף הרוסי, היו מעצורים למלחמת הבזק. כישלונם של הגרמנים לכבוש את מוסקבה נבע במידה רבה מן העובדה שאיש במטכ"ל הגרמני לא צפה את האפשרות כי החיילים יצטרכו להילחם בחורף, שכן ההערכה הייתה כי הכוחות הרוסים ייכנעו תוך שבועות ספורים, זאת מתוך אמונה בכוחה של "מלחמת הבזק".

הרוסים היו זריזים בלימוד האסטרטגיות החדשות. בשנת 1942 הוכרע הקרב על סטאלינגרד באמצעות שני מבקעים, בדרום ובצפון, אשר ניצלו את הנקודות החלשות בקו ההגנה הגרמני ופרצו אל עורפו של האויב, תוך שהם יוצרים כיתור של הארמייה השישית הגרמנית בתוך סטאלינגרד עצמה. הייתה זו לחימת בזק על פי כל הכללים.

ניסיון גרמני אחרון להפעיל שיטה זו בחזית הרוסית היה בקרב קורסק ב-1943, בו ניסו הגנרלים הגרמנים ללכוד כוח רוסי גדול שהגן על בליטה בקו בקרבת העיר קורסק, תוך פריצה בשני ראשי שריון, אשר אמורים היו לכתר את הכח הרוסי. זו הפעם היו הרוסים מוכנים ואזור קורסק היה כה רווי בארטילריה, טנקים ומכשולים לשריון, שהתקדמות כוחות השריון הגרמנים נעצרה כבר בימים הראשונים ללחימה.

צרפת 1944

הגנרל ג'ורג' פטון

ישנם רבים הרואים בגנרל ג'ורג' פטון אשר פיקד על הארמייה השלישית של צבא ארצות הברית, בצרפת ובגרמניה ב-1944 ממשיך ישיר לטקטיקות של מלחמת הבזק. פטון, שהיה מקימו של כוח השריון האמריקאי ואשר לחם בטנקים עוד במלחמת העולם הראשונה, ביצע במהלך חודש אוגוסט 1944 תנועה מהירה מאזור בריטני, לאורליאן אשר על נהר הלואר ומשם מזרחה לפריז.

כנגד הכוחות האמריקאים הפעילו הגרמנים בפעם האחרונה במלחמה את טקטיקת "מלחמת הבזק" בקרב הארדנים, בדצמבר 1944. מתקפה זו נכשלה עקב מחסור בציוד, בחמרי לחימה ובכח אדם. התוכנית השאפתנית של היטלר, לפריצה אל מקור האספקה של האמריקנים והבריטים, נמל אנטוורפן, הייתה פשוט מעבר לכוחו של הוורמאכט המקוצץ והמובס בשלב זה של הלחימה.

ב-22 במרץ 1945 חצו כוחותיו של פטון את הריין והתקדמו במהירות אל פרנקפורט במבקע אדיר ממדים, שהזכיר מאוד את התקדמות הכוחות הגרמנים במערכות על צרפת וברית המועצות, שנים ספורות בלבד לפני כן.

במלחמות ישראל

קצינים מחיל האוויר הישראלי ליד מטוס מיג 21 מצרי שהושמד במבצע מוקד

צה"ל הוא אחד הצבאות המוצלחים ביישום אסטרטגית מלחמת הבזק, והוא עשה בה שימוש נרחב בעיקר בשתי המערכות הגדולות בחצי האי סיני - מבצע קדש 1956, ומלחמת ששת הימים 1967.

• מבצע קדש אשר החל בהצנחת גדוד צנחנים בפיקודו של רפאל איתן בסמוך למעבר המיתלה, בעורף הכוחות המצרים, המשיך בהתקדמות של טור משוריין מרפיח אל אל עריש אשר גרמה להתמוטטות החזית המצרית, ולכיבוש חצי האי סיני ורצועת עזה.
• במלחמת ששת הימים עשה צה"ל שימוש קלאסי בטקטיקת מלחמת הבזק. ראשית, הושמדו חילות האוויר הערבים על הקרקע והושגה שליטה אווירית מוחלטת. אז נעו שלושה טורים של שריון אל תוך חצי האי סיני, תוך שהם פורצים את הקו המצרי באזור אבו עגילה ובג'בל ליבני, מכתרים אלפי חיילים מצרים וממוטטים את המערך המצרי, תוך שהם מונעים את נסיגת הכוחות המצרים לאזור תעלת סואץ, ולמעשה מכריחים אותם להיכנע. לאחר סיום הלחימה בדרום, הועברו כוחות משמעותיים אף לצפון ושם, לאחר כיבוש קו המוצבים הסורי, פרצו כוחות השריון אל עבר קונייטרה וכבשו את רמת הגולן. בחזית המרכז, אי אפשר היה שיחידות ירדניות יפרצו את קו ההגנה הישראלי, ולכן בתחילת המלחמה נע צה"ל קדימה במהירות רבה.
• במהלכיהן של אוגדות ברן ומגן בכיתור הארמייה השלישית של מצרים במלחמת יום הכיפורים, נעשה שימוש בטקטיקות של תקיפות מהאגפים ומהעורף וכיתורם של אלפי חיילים מצריים, תוך 5 ימים בהתקדמות של 100 קילומטרים לכל הכיוונים עד לסואץ ולע'דביה, שמדרום לסואץ.

במלחמות ארצות הברית

ערך מורחב – הלם ומורא

במלחמת המפרץ (1991) ובמלחמת עיראק (2003) הפגינו האמריקנים טקטיקה חדשה הידועה בכינוי "הלם ומורא" ("Shock and Awe"). זוהי טקטיקה של התקפה אווירית מהירה על מפקדות האויב, תוך כדי השמדת אמצעי השליטה של האויב ויצירת בלבול בקרב הכוחות, המלווה לאחר מכן בהתקדמות מהירה על הקרקע. טקטיקה זו מדגישה את אמצעי התקשורת (הן של המתקיף והן של המותקף) ואת חשיבותה של התקיפה המהירה בכוחות משולבים תוך שימוש בפיקוד מרכזי.

שתי הטקטיקות - "מלחמת הבזק" ו"הלם ומורא" מכוונות ליצור בקרב האויב תדהמה ובלבול שיגרמו לו לשיתוק ולאי יכולת לפעול באופן יעיל. אך בעוד ש"מלחמת הבזק" התמקדה בכיתור כוחות קרקעיים על ידי כוחות קרקעיים והשמדה פיזית של האויב על הקרקע, טקטיקת "ההלם והמורא" מתמקדת בלוחמה אווירית, בהפצצות מן האוויר ובפגיעה בשדרת הפיקוד של הצבא המותקף, במקום לפגוע בכוחות עצמם. ובעוד שמלחמת הבזק הדגישה את היזמה ואת שיקול הדעת של המפקד (וגם המפקד הזוטר) בשדה הקרב, מדגישה טקטיקת "ההלם ומורא" את כוחו של הפיקוד המרכזי.

ראו גם

• גרילה
• מלחמת העולם השנייה

קישורים חיצוניים

• סירל פולס, ‏השיטות הגרמניות בהתקפה, מערכות גיליונות 2–3, יולי 1940
• סירל פולס, ‏מלחמת בזק, מערכות 12 יולי 1942
• עומר ברטוב, בליצקריג, זמנים, 18/19, קיץ 1985, באתר JSTOR
• סיינטיפיק אמריקן ישראל, ‏יסודות מלחמת הבזק / טים פאלוקה, באתר "הידען", 20 באוגוסט 2015
• מלחמת בזק, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• מלחמת בזק, דף שער בספרייה הלאומית