סחר בין-לאומי

סחר בין-לאומי, או סחר חוץ, הוא חליפין של סחורות ושירותים מעבר לגבולותיה של ארץ או מדינה מסוימת. כאשר הסחורות מגיעות אליה הדבר נקרא ייבוא וכאשר המדינה מוכרת את סחורותיה למדינה אחרת הדבר נקרא יצוא. במרבית המדינות, מהווה סחר בין-לאומי חלק משמעותי מהתוצר המקומי הגולמי וככזה יש לו חשיבות רבה עבור רוב מדינות העולם. סחר החוץ מהווה בישראל שני שלישים מהתוצר המקומי הגולמי. 99% מהסחר הבין-לאומי של ישראל - במשקל ומעל 80% בערכים כספיים נעשה בים.

סחר בין-לאומי התקיים כמעט לאורך כל ההיסטוריה האנושית. סחר ימי ויבשתי ענף התקיים בעולם העתיק (ראו דרך המשי ודרך הענבר), וכמה מן המעצמות והמדינות הבולטות ביותר לאורך ההיסטוריה ביססו חלק ניכר מכוחן על סחר כזה.

חשיבותו הכלכלית, החברתית, התרבותית והפוליטית של הסחר הבין-לאומי נמצאת בעלייה מתמדת במאות השנים האחרונות, בזכות פיתוח מערכות בנקאות וביטוח, תיעוש ותעבורה ובמאה השנים האחרונות גם חברות וארגונים רב לאומיים. מגמת התגברות הסחר בחמישים השנים האחרונות, ובמיוחד פעילותם הגוברת של גופים על-לאומיים ובין-לאומיים מכונה גלובליזציה.

התפתחות הסחר הבין-לאומי

העת העתיקה

בתחילת האלף השני לפנה"ס התקיים סחר ענף בין אשור לאנטוליה. פיניקים היו ידועים במסחר הימי המפותח שלהם. מאוחר יותר יובאו לאירופה תבלינים מארצות המזרח, בין השאר מסין והודו.

קיומו של סחר בין בני אדם סימן תמיד את התעלותו של האדם מעל סיפוק צרכיו הבסיסיים ביותר, ובראשם הישרדותו הפיזית, והצלחתו לפתח מערכות כלכליות מתקדמות יותר בהן מתקיימת התמחות וחלוקת עבודה. סחר בין-לאומי היווה פיתוח נוסף של מערכות אלו, באפשרו לאדם לעמול על יצירת מוצר שיש בו תועלת מיוחדת לא לעצמו אלא לאדם אחר הנמצא במרחק רב מאוד ממנו באופן פיזי, חברתי ותרבותי, ולקבל בתמורה דבר שהוא מעריך כחשוב ואינו מצוי בסביבתו הוא.

התפתחות הסחר בכלל והסחר הבין-לאומי בפרט הייתה הזרז החשוב ביותר להתפתחותה של מערכת כלכלית בין-לאומית המבוססת על מתכות בעלות ערך מוסכם, ובמיוחד זהב וכסף. מערכת כזאת הייתה חיונית משום שסחר חליפין ישיר (ברטר) היה כלי מסורבל ומגושם מדי, כאשר התפתח הסחר מעבר לשלביו הראשונים. ההסכמה העל־לאומית על ערכים שבאמצעותם ניתן לתקשר הייתה אחד הצעדים המשמעותיים בטיות שבהן יכולים היו האזרחים ליהנות ממידה של הגנה משרירות לבם של השלטונות והגנה על רכושם. התפתחות זו נבעה מכך שכדי לשלוח סחורה על פני מרחק רב, ביבשה או בים, היה השולח זקוק למידה מסוימת של ביטחון בכך שהסחורה תגיע ליעדה ושהתשלום עבורה יתקבל. בארצות או מדינות בהן לא ניתן היה להבטיח זאת, הסחר הבין-לאומי התמוטט. דוגמה טיפוסית הייתה התמוטטותו המוחלטת של הסחר הבין-לאומי אחרי נפילתה של האימפריה הרומית והסדר והמשפט אותו ייצגה במאה החמישית.

תופעה חשובה שלישית אותה עודד הסחר הבין-לאומי היה פיתוח סובלנות ופתיחות תרבותית והשפעה הדדית בין תרבויות. כדי לסחור עם אנשים שתרבותם וחברתם שונים מאוד, נדרשו אלו שביקשו לסחור להכיר ולהבין את תרבותם של אותם זרים עמם סחרו. הסוחרים נשאו בספינותיהם ועל גמליהם לא רק מטען פיזי, אלא גם מטען תרבותי: את העדפותיהם של הזרים, כתבם, שפתם, אמנותם, סיפוריהם ומראם.

המטען ה'נלווה' הכלכלי, הפוליטי, המשפטי והתרבותי של הסחר הבין-לאומי גרם לכך שהמדינות והתרבויות החשובות והמשפיעות ביותר לא היו אלו של הכובשים הגדולים, אלא של הסוחרים, ובמיוחד של אומות שהתבססו על התיישבות וסחר מעבר לים, כמו הפיניקים או היוונים. בכיוון ההפוך, תרבויות שהסתגרו בתוך עצמן וניסו למנוע סחר בין-לאומי והשפעה תרבותית נדונו לניוון ושקיעה, כפי שניתן ללמוד ממקרה סין החל מהמאה השש עשרה או יפן עד אמצע המאה התשע עשרה.

ימי הביניים

באירופה, בערך משנת 1100, החל להתפתח סחר בין-לאומי בסחורות ובתרבות בהיקף הולך ומתרחב. מדינות השוכנות לחוף ימים, ובמיוחד הקטנות והעניות יותר במשאבי טבע, היו הראשונות לעמוד על היתרון שיכול להעניק להן הסחר הבין-לאומי. ערי המדינה באיטליה, פורטוגל ובלגיה (אנטוורפן) ומעט מאוחר יותר אנגליה והולנד היו אומות הסחר הבין-לאומי הבולטות ביותר במאות החמש עשרה, השש עשרה והשבע עשרה.

העת החדשה

במהלך המאה השמונה עשרה הופיעו התאוריות של האסכולה הפיסיוקרטית והלסה פר בצרפת ובאנגליה, שכפרו לחלוטין בטענות המרקנטיליסטיות. הוגים כרישר קנטיון ואדם סמית טענו כי מחסומי הסחר לא רק שאינם מועילים לצבירת העושר של אומה, הם גורמים לדלדולו. הפתרון, על כן, טמון ב"לסה פר" ו"לסה פסה": מילולית, תנו לנו לעשות, תנו לנו לעבור, הפחיתו את המכסים ותנו לסחר הבין-לאומי להתקיים. פיתוח נוסף לתאוריה העניק דייוויד ריקרדו, שפיתח בספרו "עקרונות הכלכלה הפוליטית והמיסוי" (1815) את עקרון היתרון היחסי והראה כי סחר בין-לאומי חופשי מתגמל לא רק את המדינה המפותחת והחזקה כי אם גם את המדינה החלשה והמפותחת פחות.

המדינה הראשונה שנענתה במידה כלשהי לקריאה זו הייתה בריטניה. לעיתים מרצון ולעיתים מאונס, הפחיתה בריטניה את מסי המעבר, המכסים והגבלות הסחר שהטילה. הצלחתה העצומה של בריטניה יוחסה על–ידי אומות אירופה גם לשינוי במדיניות הסחר שלה. בריטניה הפכה בתוך כמאה שנה, מאמצע המאה השמונה עשרה ועד אמצע המאה התשע עשרה, ממדינה ככל המדינות למעצמה שכוחה הכלכלי היה שקול כנגד זה של אירופה כולה. שינוי זה נתפש כסכנה, ואירופה כולה חשה לחקות את מדיניותה של בריטניה, במיוחד באמצעות כינון הסדרי סחר בלא חסמים, כמו הצולפראיין (Zollverein, איחוד מכסים) במדינות הגרמניות. במקביל, המשיכו להתקיים זרמים וחשיבה מרקנטיליסטיים, כפי שאפשר ללמוד מהמדיניות הפרוטקציוניסטית שניסה לכונן הנרי קליי בארצות הברית, או רעיונותיהם של פרידריך ליסט בגרמניה וג'ון סטיוארט מיל באנגליה לפיהם יש להגן על "תעשיות צעירות" או לא מפותחות עד שיבשילו.

לקראת סוף המאה התשע עשרה ובתחילת המאה העשרים החלו התפישות התומכות בסחר חופשי לשקוע לטובת האוחזים במדיניות פרוטקציוניסטית ומרקנטיליסטית. ביסמרק בגרמניה אימץ מדיניות המתנגדת לסחר בין-לאומי, ומדיניות דומה נפוצה גם בארצות הברית. מדינות אחרות, שהבולטות בהן היו בריטניה וצרפת, פנו למסלול של כיבוש קולוניאלי, שעמד אף הוא בניגוד לרעיונות הסחר הבין-לאומי וביקש שווקים "מובטחים" לסחר כזה.

המאה ה-20

לאחר מלחמת העולם הראשונה, עלו בכמה מדינות באירופה, שהבולטות בהן היו איטליה, גרמניה ורוסיה משטרים שדגלו באוטרקיה: קיום עצמאי שאינו נסמך כלל על סחר בין-לאומי. את עושרן ביקשו אותן מדינות לקיים באמצעות ניצול השטחים הבלתי מנוצלים בתוך מדינתן (כמו ברוסיה) או כיבוש שטחים המכילים אוצרות טבע דרושים (גרמניה).

אחרי מלחמת העולם השנייה התמוטטו המשטרים הפשיסטיים באירופה, אך המשטר הקומוניסטי של ברית המועצות הושלט בחלק ניכר ממדינות מרכז ומזרח אירופה, ובהמשך בסין ובחלקים מדרום מזרח אסיה. מדינות אלו ביקשו להתקיים בלי סחר בין-לאומי כלל, ובמקום ניסו לכונן מערכות חלופיות להשגת עושר כמו ניצול מדינות כבושות, סחר פנימי בין מדינות קומוניסטיות, עבדות (מחנות עבודה וגולאגים), או אימוץ חלקי של שיטות הסכמי הסחר הבין-לאומי (קומקון). שיטות אלו התמוטטו החל מאמצע שנות השבעים וכיום רק מדינות ספורות עדיין נוקטות גישה המתנגדת באופן קטגורי או כמעט קטגורי לסחר בין-לאומי.

במדינות המערב הגיעו אחרי מלחמת העולם השנייה למסקנה כי אחת הסיבות הבולטות לפריצתה הייתה קיום מחסומי סחר ומכסים. במיוחד, נטען, גרמו חוקי מכסים שכוננו בארצות הברית ונטישתה את תקן הזהב להתמוטטות הסחר הבין-לאומי ותקן מטבעי משותף. הסכם ברטון וודס והסדרים בין-לאומיים כמו גאט"ט (הסכם כללי על מכסים וסחר) מהשנים הראשונות אחרי המלחמה, הקמת ארגון הסחר העולמי, כמו גם הליברליזציה בסחר שכונן לודוויג ארהארד בגרמניה, והשינוי ביפן ממדינה "כובשת" למדינת סחר בין-לאומי מובהקת, היוו תרומה משמעותית לפתיחת שערי הסחר הבין-לאומי בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה.

משנות החמישים ואילך הלך הסחר הבין-לאומי והתרחב, כשהוא דוחף מדינות להתארגן בגושים של סחר חופשי כמו נפט"א, האיחוד האירופי, פטא"א ומרקוסור. במקביל, הלך הסחר הבין-לאומי המתחזק ושחק את יכולתן של מדינות לקיים מדיניות, ובמיוחד מניפולציה בשערי המטבע ומכסים הוגבלו מאוד בשימוש. גופים כמו מיט"י ביפן, שקיימו מדיניות שער חליפין נמוך במכוון, כדי לעודד את הייצוא היפני, איבדו את השליטה בשער החליפין, ויכולתן של מדינות לקיים הגנת מכסים אפקטיבית הוגבלה אף היא.

ראו גם

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא סחר בין-לאומי בוויקישיתוף

השפעה של הסחר הבין לאומי על הפריון בישראל, אורי כץ, פורום קהלת
סמואל גרג, ישראל והסחר החופשי בעידן של לאומנות כלכלית, השילוח 16, 2019
אתר המכון הישראלי ליצוא ושיתוף פעולה בין-לאומי
פרק בנושא מסחר בין-לאומי בפודקאסט הכלכלי "ערך מוסף", 30/7/2016
פרק בנושא הסכמי סחר בפודקאסט הכלכלי "ערך מוסף", 9 בפברואר 2017
פיטר גודמן, הניו יורק טיימס, קחו לדוגמה את פטריק דויזרס מרוטרדם, באתר TheMarker‏, 25 בנובמבר 2016
סחר בין-לאומי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- אהוד גונן, שרשרת האספקה הימית של ישראל בחירום - קושרת חזית ועורף, מתוך אתר "מערכות", 13/12/2022
סחר בינלאומי, דף שער בספרייה הלאומית