ת'ורגוד מרשל

ת'ורגוד מרשל
Thurgood Marshall
	ת'ורגוד מרשל
לידה	2 ביולי 1908; בולטימור, מרילנד, ארצות הברית
פטירה	24 בינואר 1993 (בגיל 84); בת'סדה, מרילנד, ארצות הברית
שם לידה	Thoroughgood Marshall
מדינה	ארצות הברית
מקום קבורה	בית הקברות הלאומי ארלינגטון, ארלינגטון, וירג'יניה, ארצות הברית
השכלה	אוניברסיטת לינקולן (1930); בית הספר למשפט של אוניברסיטת הווארד (יוני 1933); תיכון פרדריק דאגלס (1925) ;
מפלגה	המפלגה הדמוקרטית
בן או בת זוג	Vivian Burey Marshall (4 בספטמבר 1929–11 בפברואר 1955); Cecilia Suyat Marshall (1955–24 בינואר 1993)
	2 באוקטובר 1967 – 1 באוקטובר 1991; (24 שנים)
תחת נשיאי בית המשפט העליון	ארל וורן ; וורן ברגר ; ויליאם רנקוויסט
נשיא ממנה	לינדון ג'ונסון
	→ טום קלארק קלרנס תומאס ←
	23 באוגוסט 1965 – 30 באוגוסט 1967; (שנתיים)
תחת נשיא ארצות הברית	לינדון ג'ונסון
	→ ארצ'יבלד קוקס ארווין גריזוולד ←
פרסים והוקרה
	מדליית ספינגארן (1946); דוקטור לשם כבוד (1961, קולג' קאלאמזו); דוקטור לשם כבוד (1952, אוניברסיטת מורגן סטייט); Phoenix Award (1991); עיטור ארבע החירויות – מדליית החירות (1991); מדליית החירות הנשיאותית (30 בנובמבר 1993); דוקטור לשם כבוד (1954, קולג' גרינל); מדליית החירות של פילדלפיה ;

ת'ורגוד מרשל (באנגלית: Thurgood Marshall‏; 2 ביולי 1908 – 24 בינואר 1993) היה השופט האפרו-אמריקאי הראשון בבית המשפט העליון של ארצות הברית. מרשל היה השופט ה-96 שמונה לכהן בבית המשפט העליון של ארצות הברית ושימש בתפקיד זה החל מחודש אוקטובר 1967 ועד לאוקטובר 1991.

ביוגרפיה

פרסומו של מרשל בא לו כעורך דין שהופעתו הזכורה ביותר היא בניצחון הגדול של משפט המפתח, פסק דין בראון נגד מועצת החינוך, פסק דין שקבע כי דוקטרינת "נפרד אך שווה" אינה חוקית וכי יש להביא לשילובם של ילדים ממוצא אפרו-אמריקאי בבתי הספר לצדם של תלמידים לבנים. הוא הופיע בפני בית המשפט העליון יותר מכל עורך דין אחר בהיסטוריה של ארצות הברית. הוא בילה את כהונתו בבית המשפט הבכיר במדינה בתמיכה בקולותיהם של האמריקאים החלשים ביותר שבחברה. בתחילת הקריירה המשפטית שלו הוא הפנה את עיקר מרצו להילחם למען ביטול ההפרדה הגזעית בארצות הברית.

מרשל פתח פרקטיקה פרטית בבולטימור ב-1936. באותה השנה הוא החל לעבוד עם ה-NAACP (העמותה הלאומית לקידום אנשים צבעוניים). באותה התקופה הוא זכה בתיק זכויות האזרח המשמעותי הראשון שלו, מוראי נגד פירסון. היה זה הניסיון הראשון לאתגר את דוקטרינת נפרד אך שווה, שנבעה מפסק דין פלסי נגד פרגוסון. מרשל ייצג במשפט זה את דונלד גיינס מארי, אפרו-אמריקאי בוגר קולג' בעל ציונים מעולים שנדחה בניסיונו להתקבל לבית הספר למשפטים של אוניברסיטת מרילנד, בשל מדיניות ההפרדה הגזעית בה נקט בית ספר זה. ב-1935, מרשל טען בשם מארי, והראה שאף מוסד פנים מדינתי לא מציע בית ספר למשפטים ובתי ספר, השווים ברמתם לאוניברסיטת מרילנד. מרשל ציפה להפסיד ולעתור לבית משפט פדרלי, בתגובה. אולם בית המשפט קבע כי עתירתו של מרשל דינה להתקבל וכי על האוניברסיטה לספק טיפול שוויוני לאלתר. בעוד שהיה זה ניצחון מוסרי, הייתה זו גם אכזבה לא קטנה, שכן לבית המשפט העליון של מרילנד אין כל השפעה ביתר 49 המדינות המרכיבות את ארצות הברית.

בגיל 32 זכה מרשל בתיק הראשון שלו בפני בית המשפט העליון של ארצות הברית: צ'יימברס נגד פלורידה. באותה שנה הוא מונה ליועץ המשפטי הבכיר של ה-NAACP. הוא הופיע, ולרוב נחל הצלחה, בתיקי זכויות אזרח רבים אחרים, ביניהם ניתן למנות את: סמית נגד אלרייט ב-1944; שלי נגד קריימר ב-1948; סוויט נגד פיינטר ב-1950 ואחרים. המקרה המפורסם ביותר בו הופיע היה פסק דין בראון נגד מועצת החינוך מ-1954 בו פסק בית המשפט כי מדיניות נפרד אך שווה שהתבססה כהלכה בפסק דין פלסי נגד פרגוסון אינה ראויה ודינה להתבטל במערכת החינוך, משום שהתנאים בבתי ספר נפרדים אינם יכולים להיות באמת שווים. בסך הכל, מרשל זכה ב-29 מתוך 32 התיקים בהם הופיע בפני בית המשפט העליון של ארצות הברית.

ב-1961 מינה הנשיא קנדי את מרשל לשופט בית המשפט הפדרלי השני לערעורים. הוא כיהן בתפקיד זה עד 1965. אז מינה אותו הנשיא ג'ונסון לפרקליט המדינה של ארצות הברית (Solicitor General).

ב-13 ביוני 1967 מינה הנשיא ג'ונסון את מרשל כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית באומרו כי "זה הדבר הנכון לעשות, הזמן הנכון לעשותו, האדם הנכון והמקום הנכון". מינויו של מרשל אושר על ידי הסנאט של ארצות הברית ברוב של 69 תומכים לעומת 11 מתנגדים, ב-30 באוגוסט 1967 והוא הושבע לתפקיד ב-2 באוקטובר. מרשל כיהן כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית במשך 24 השנים הבאות, כשהוא מבסס רקורד ליברלי מובהק של הגנה חוקתית על זכויות הפרט, במיוחד של זכויות חשודים בפלילים כנגד הממשל. הברית השכיחה ביותר שלו בבית המשפט העליון הייתה עם השופט ויליאם ברנן, אשר הצטרף אליו בעקביות בתמיכה בזכות להפלות ובהתנגדות לעונש המוות.

מרשל נפטר מאי-ספיקת לב. הוא הותיר את כל מסמכיו ורישומיו האישיים לספריית הקונגרס. ספרן הקונגרס פתח מיד את האוסף לציבור, לעיתונאים ולחוקרים באומרו שזו הייתה כוונתו של מרשל. ב-1980, בית הספר למשפטים של אוניברסיטת מרילנד פתח ספרייה שזכתה להיקרא "ספריית המשפטים על שם ת'ורגוד מרשל". כמו כן נקראו על שמו בניינים רבים אחרים בארצות הברית. גם בפוארטו ריקו נוסד על שמו פרס לסטודנטים מצטיינים.

לקריאה נוספת

James Rawn. (2010). Root and branch : Charles Hamilton Houston, Thurgood Marshall, and the struggle to end segregation. New York: Bloomsbury Press.
Mary L. Dudziak (2011). Exporting American Dreams Thurgood Marshall's African Journey. Princeton, N.J: Princeton University Press. (קישור ל-USL)

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ת'ורגוד מרשל בוויקישיתוף

ת'ורגוד מרשל, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
ת'ורגוד מרשל, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
ת'ורגוד מרשל, באתר MusicBrainz (באנגלית)
ת'ורגוד מרשל, באתר Discogs (באנגלית)