ארנולד שנברג – הבדלי גרסאות

ארנולד שנברג
**Arnold Schönberg**
לידה	13 בספטמבר 1874; וינה, האימפריה האוסטרו-הונגרית
פטירה	13 ביולי 1951 (בגיל 76); לוס אנג'לס, קליפורניה, ארצות הברית
שם לידה	Arnold Franz Walter Schönberg
מקום קבורה	בית הקברות המרכזי בווינה
מוקד פעילות	ברלין
תקופת הפעילות	1897–1951 (כ־54 שנים)
זרם	המאה ה-20, אקספרסיוניזם, האסכולה הווינאית השנייה
סוגה	מוזיקה קלאסית של המאה ה-20, מוזיקה קלאסית, אקספרסיוניזם, סריאליזם, אופרה, הרמוניה אטונאלית, שיטת שנים-עשר הטונים
שפה מועדפת	אנגלית, גרמנית
כלי נגינה	פסנתר
בן או בת זוג	Gertrud Schoenberg (אוגוסט 1924–?); Mathilde Zemlinsky (אוקטובר 1901–?)
צאצאים	Gertrud Schönberg, Ronald Schoenberg, נוריה נונו-שנברג, Georg Schönberg, Lawrence Schoenberg
פרסים והוקרה	Honorary Member of the International Society for Contemporary Music
	www.schoenberg.org
	פרופיל ב-IMDb

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה

→ העריכה הקודמת העריכה הבאה ←

תוכן שנמחק תוכן שנוסף

חזותיקוד ויקי

בשורה

גרסה מ־16:08, 25 באוקטובר 2024

ארנולד שנברג (בגרמנית: Arnold Schönberg‏; 13 בספטמבר 1874 – 13 ביולי 1951) היה מלחין יהודי-אוסטרי, תאורטיקן מוזיקה וצייר. הוא משויך לתנועה האקספרסיוניסטית בשירה ובאמנות הגרמנית, והיה מנהיג האסכולה הווינאית השנייה במוזיקה. עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון בשנת 1933 תויגו עבודותיו של שנברג כמוזיקה מנוונת. הוא היגר לארצות הברית בשנת 1934.

למוזיקה של שנברג הייתה השפעה גדולה על החשיבה המוזיקלית של המאה ה-20. במשך למעלה משלושה דורות הרחיבו מלחינים אירופאים ואמריקאים רבים את האפיקים שפרץ, ואילו אחרים שללו בלהט את המוזיקה שלו.

שנברג שינה ללא הכר את הכללים שהיו נהוגים עד זמנו לכתיבת מוזיקה, ויצר תחתם כללים חדשים. הוא ביטל את ההיררכיה הטונאלית שהייתה מוצבת בבסיסה של כל מוזיקה ידועה. כרבים מבני דורו הוא חש את המיצוי שאליו הגיעה השיטה הטונאלית, שבאה לקצה גבול יכולתה ביצירות כדוגמת האופרה טריסטן ואיזולדה של ריכארד ואגנר, האופרות המודרניסטיות של שטראוס, יצירותיו המאוחרות של מאהלר (ובהן הסימפוניה העשירית שלא הושלמה, הכוללת אקורד דיסוננטי בן תשעה תווים), וליל הוד שכתב הוא עצמו. בשנת 1923 הציג שנברג את השיטה הדודקפונית (שיטת 12 הצלילים), טכניקת ארגון צלילים שנועדה להחליף את המערכת הטונאלית ולהעניק למלחין קווים מנחים חדשים לארגון היצירה. שפה מוזיקלית חדשה זו, המתבססת על סדרות של 12 צלילים, שימשה מלחינים מודרניים רבים במאה ה-20.

קורות חיים

חייו ומשפחתו

שנברג נולד בווינה בשנת 1874, בנם של פאולינה ושמואל, בעל חנות נעליים. להוריו לא היה קשר למוזיקה.

כילד למד נגינה בכינור וקומפוזיציה. מאוחר יותר למד נגינה בצ'לו ובוויולה. בכוחות עצמו למד דברים רבים מקריאה באנציקלופדיות. בבחרותו היה תלמידו של אלכסנדר זמלינסקי, שלימד אותו להכיר בגדולתו של ואגנר. ב-1898 נטבל לנצרות הפרוטסטנטית בהשפעת גוסטב מאהלר, אף שרוב חייו היה חסר תודעה דתית כלשהי. עם זה הוא לא הפסיק להיחשב או לחשוב על עצמו כיהודי.^[1]

שנברג נישא למתילדה, אחותו של אלכסנדר זמלינסקי. לשניים נולדו שני ילדים, גרטרוד ב-1902 וג'ורג' ב-1906. מתילדה עזבה אותו לחודשים מספר ב-1908 בעקבות רומן עם הצייר ריכרד גרסטל, שהיה מאנשי חוגו של שנברג. לאחר כמה חודשים התחרטה מתילדה וחזרה לבעלה ולילדיה (וגרסטל תלה את עצמו). מתילדה נפטרה ב-1923. שנברג נישא בשנית לגרטרוד ברתה לבית קאליש, ולשניים נולדו נוריה דורותיאה ב-1932, רודולף (רונלד) ב-1937 ולורנס (לארי) ב-1941.^[2] ב-1933 חתם שנברג, עם מארק שאגאל כעד ובנוכחות הרב לואי-ז'רמן לוי, על מסמך שבו הצהיר על שיבתו ליהדות.^[1] זמן קצר אחרי עליית הנאצים לשלטון היגר שנברג עם משפחתו לארצות הברית.

מלחמת העולם הראשונה

מלחמת העולם הראשונה הביאה למשבר בהתפתחותו כמלחין. השירות הצבאי שיבש את חייו כאשר שירת בצבא בגיל 42. הוא מעולם לא הצליח לעבוד בלא הפרעה או לאורך תקופת זמן ממושכת, וכתוצאה השאיר אחריו כמות רבה של עבודות בלתי גמורות ו"התחלות" לא מפותחות. באירוע מסוים, דרש קצין בכיר לדעת האם הוא "שנברג הידוע לשמצה"; שנברג ענה:"אני מבקש לענות, אדוני, כן. אף אחד לא רצה להיות, מישהו חייב היה להיות, לכן נתתי לזה להיות אני"^[3] (ע"פ נורמן לברכט (2001), זוהי הפנייה ל"גורל", לכאורה, של שנברג כ"משחרר הדיסוננס").

במה שאלכס רוס כינה "מעשה של פסיכוזה של המלחמה", צייר שנברג השוואות בין תקיפת גרמניה את צרפת, ובין תקיפתו שלו את ערכי האמנות הבורגנית המנוונת. באוגוסט 1914, כשגינה את עבודותיהם של ז'ורז' ביזה, איגור סטרווינסקי ומוריס ראוול, כתב: "כעת מגיע חשבון הנפש! כעת נשליך את מפיצי הקיטש הבינוניים הללו אל תוך עבדות, ונלמד אותם להעריץ את הרוח הגרמנית ולסגוד לאל הגרמני".^[4]

היחס המידרדר בין המלחינים העכשוויים והציבור הוביל אותו לייסד את החברה להופעות מוזיקליות פרטיות (בגרמנית: Verein für musikalische Privataufführungen) בווינה בשנת 1918. הוא ביקש לספק במה בה יוכלו לכתוב יצירות מוזיקליות מודרניות בקפידה, לערוך חזרות, ולהופיע כראוי בתנאים שיגנו עליהם מפני תכתיבי האופנה והלחץ המסחרי. מאז הקמתו ועד 1921, כשאז נסגרה בשל נסיבות כלכליות, הציגה החברה 353 מופעים לחברים משלמים, לעיתים בשיעור של מופע לשבוע. לאורך השנה וחצי הראשונות, לא התיר שנברג את הצגת אף לא אחת מיצירותיו.^[5] במקום זאת, שמע קהל המאזינים במופעי החברה יצירות עכשוויות כבדות מאת המלחינים אלכסנדר סקריאבין, קלוד דביסי, גוסטב מאהלר, אנטון וברן, אלבן ברג, מקס רגר ודמויות מובילות נוספות במוזיקה של תחילת המאה ה-20.^[6]

יצירתו

את ידיעותיו רכש שנברג בעצמו. במשך תקופה קצרה הודרך ברזי ההלחנה בידי אלכסנדר פון זמלינסקי, אך דבר זה נעשה יותר כשיחות ידידותיות מאשר כשיעורים.^[7]

יצירתו החשובה הראשונה, "ליל הוד", פואמה סימפונית חריגה בתזמורה לשישיית כלי-מיתר, נכתבה ב-1899 בהשראת שיר בשם זה של ריכרד דהמל, ועובדה ב-1917 לתזמורת כלי-מיתר על ידי המלחין עצמו. היא מושפעת מאוד מוואגנר, וכוללת מוזיקה מלודית. בתקופה זו של חייו כתב יצירות נוספות בניב הטונאלי, ובהן "פליאס ומליסנדה" - פואמה סימפונית בעקבות מחזה בשם זה פרי עטו של המחזאי והמשורר הבלגי מוריס מטרלינק, "שירי גורה" - מחזור שירים ענק לתזמורת אדירה בממדיה, ורביעיית מיתרים ראשונה, אשר התקבלה בשריקות בוז. כל היצירות האלה כתובות בסולם רה-מינור.

ב-1908 החל לכתוב יצירות אטונאליות - יצירות הנמנעות מהדגשת הטון השליט, הנמצא בכל יצירה (יצירות בסגנון זה כתב גם המלחין הרוסי המודרניסט אלכסנדר סקריאבין). עם זאת עדיין לא הייתה בידו בשלב זה שיטה מוגדרת להימנעות מהטון השליט. שנברג עצמו לא כינה את שיטתו "אטונאליות חופשית", אלא "פאן-טונאליות" (כלל-טונאליות), כלומר שכל צליל יכול להיחשב כטוניקה. שיטה שבה כל צליל נחשב כצליל שליט, יכולה להיחשב בנקל כשיטה בה אין צליל שליט כלל. בתקופה זו, שהייתה תקופה סוערת בחייו של המלחין, נכתבו בין השאר רביעיית המיתרים השנייה הכוללת זמרת סופרן (בוצעה ב-1908), היצירה "חמישה קטעים לתזמורת" (בוצעה ב-1912), והיצירה החשובה "פיירו הסהרורי", הכתובה בסגנון שפיתח שנברג, של שירה דיבורית ("Sprechgesang").

ביצירתו משנת 1909 הוא לראשונה השתמש ברעיון של מוזיקת צבעי צליל.

עם עליית הנאצים היגר שנברג לפריז ומשם לבוסטון. באמריקה כתב יצירות נוספות בניב הדודקפוני, ובהן הקונצ'רטו לכינור שלו (1934, קדם לזה של ברג). לאחר השואה חזר אל מקורותיו היהודיים. זעזועו מהשואה מצא את ביטויו ביצירתו "ניצול מגטו ורשה" הכוללת את תפילת "שמע ישראל". יצירתו הכוראלית "כל נדרי" נכתבה כחודשיים לפני ליל הבדולח בגרמניה (1938) ואינה דודקפונית, בסימן אמונתו הדתית. שנברג מעולם לא עזב לחלוטין את עולם המוזיקה הטונאלית. לצד יצירות טונאליות לחלוטין שנכתבו בארצות הברית, ניתן למצוא כבר בשנות העשרים שימוש באמצעים טונאליים שונים (כגון אקורד או מהלך הרמוני טונאליים) ביצירות ובהקשרים א-טונאליים ודודקפוניים. הוא נשאר בארצות הברית עד מותו ב-1951 בלוס אנג'לס.

השפעתו המוזיקלית

החל משנת 1920 גיבש שנברג שיטה המכונה כיום "דוֹדֶקָפוֹניה" (שהיא השיטה הראשונה מסוגת הסריאליזם, סדרתיות). בשיטה זו נקבעת סדרה של שנים-עשר טונים, שעל המלחין להשתמש בהם בסדר עוקב ביצירה, תוך וריאציות שונות על הסדרה, כראי (הפיכת החמשה על פיה), סרטן (הפיכת סדר הופעת התווים) וראי-סרטן. בשיטה זו אין טון המקבל עדיפות על הטונים האחרים, וזאת בניגוד לשיטה הטונאלית. מיצירותיו שנכתבו בסגנון זה: "סרנאדה" אופוס 24, "וריאציות לתזמורת" אופוס 31. האופרה הראשונה שנכתבה בשיטה זו והמבוססת על סדרה אחת בלבד היא "משה ואהרן" (שלא הושלמה). האופרה משלבת את הסגנון הדודקפוני עם סגנון השירה-דיבור, הנישא בפי משה.

שינברג פיתח טכניקה ווקלית חדשה: השירה הדיבורית, בה נע הקול בין דיבור לשירה. יצירתו הידועה פיירו הסהרורי היא דוגמה לשימוש בטכניקה זו היוצרת אפקט תיאטרלי וייחודי.

שנברג ייסד את האסכולה הווינאית השנייה, בה נכללים מלבד שנברג שני תלמידיו העיקריים, אלבן ברג ואנטון וברן (האסכולה הווינאית הראשונה מתייחסת להיידן, למוצרט ולבטהובן). יצירותיהם, שנכתבו בניב הדודקפוני, סייעו רבות לפיתוח השיטה ולהפצתה, כשסגנונו של וברן, המהווה גרסה חמורה יותר של הדוֹדֶקָטוֹנַאליות, היה מודל לחיקוי למלחינים מודרניסטיים רבים שפעלו לאחר מלחמת העולם השנייה (ובהם המלחין הצרפתי פייר בולז).

סגנון הווריאציה המתפתחת שפיתח השפיע גם על עבודתו של המלחין פריץ קרייזלר.^[8]

מחיבוריו שראו אור

סגנון ורעיון - אסופת כתבים של שנברג על קומפוזיציה, ביצוע, מלחינים, מבקרי מוזיקה ועל עצמו (1975), הוצאת אוניברסיטת קליפורניה.
ההרמוניה - סיכום וניתוח בדרך עצמאית וביקורתית של ההרמוניה המוזיקלית הקלאסית.
יסודות החיבור המוזיקלי - עקרונות הכתיבה המוזיקלית מהפרט אל הכלל בדרך סינתטית.
תרגילים מוקדמים בקונטרפונקט - ספר לימוד קונטרפונקט בשיטת הקנטוס פירמוס, אך בגישה טונאלית.
"דרך התנ"ך" - מחזה החוזה כבר בשנות העשרים של המאה העשרים את אתגרי הזהות והבעיות הציוניות-ישראליות במדינת ישראל.

בנוסף, השאיר אחריו שנברג כתבים תאורטיים ואישיים רבים שלא פורסמו, שנכתבו במגוון נושאים ובהם תאוריה מוזיקלית, נגינה, יהדות, התפתחויות היסטוריות ואסתטיקה. רובם נאספו לארכיון ארנולד שנברג בווינה.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ארנולד שנברג בוויקישיתוף

אתר האינטרנט הרשמי של ארנולד שנברג
ארנולד שנברג, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
ארנולד שנברג, באתר AllMovie (באנגלית)
ארנולד שנברג, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
ארנולד שנברג, באתר ספוטיפיי
ארנולד שנברג, באתר קומפוניסטן דר גגנווארט
ארנולד שנברג, באתר AllMusic (באנגלית)
ארנולד שנברג, באתר MusicBrainz (באנגלית)
ארנולד שנברג, באתר Discogs (באנגלית)
ארנולד שנברג, באתר Songkick (באנגלית)
ארנולד שנברג, דף שער בספרייה הלאומית
האתר של מרכז ארנולד שנברג בווינה
ד"ר אביאור ביירון, מאמר המשווה Sprechstimme בהקלטת אולפן מול הופעה חיה בניצוח שנברג
ד"ר אביאור ביירון ומתיאס פזדיזיירי, מאמר המשך על Sprechstimme
אהרון דולב, גאון המוסיקה שב ליהדות, מעריב, 1 ביולי 1966
ארנולד שנברג, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
ארנולד שנברג, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

^ ¹ ² Matthew Baigell, Milly Heyd, Complex Identities: Jewish Consciousness and Modern Art, Rutgers University Press, 2001,. עמ' 28-29
^ נכדו הוא עורך הדין א. רנדול שנברג
^ שנברג 1975, 104
^ רוס 2007, 60
^ רוזן, 1975, 65
^ רוזן 1996, 66
^ Walter Frisch, ‏ Schoenberg and his world, עמ' 210
^ איתמר זורמן, "יצירתו האלמונית והגדולה ביותר של פריץ קרייזלר" בתוך אופוס - המגזין למוזיקה קלאסית

[ראט-1] ¹ ² Matthew Baigell, Milly Heyd, Complex Identities: Jewish Consciousness and Modern Art, Rutgers University Press, 2001,. עמ' 28-29

[2] נכדו הוא עורך הדין א. רנדול שנברג

[3] שנברג 1975, 104

[4] רוס 2007, 60

[5] רוזן, 1975, 65

[6] רוזן 1996, 66

[7] Walter Frisch, ‏ Schoenberg and his world, עמ' 210

[8] איתמר זורמן, "יצירתו האלמונית והגדולה ביותר של פריץ קרייזלר" בתוך אופוס - המגזין למוזיקה קלאסית

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

@@ שורה 20: / שורה 20: @@
 === חייו ומשפחתו ===
-שנברג נולד ב[[וינה|ווינה]] בשנת 1874, בנם של פאולינה, ושל שמואל, בעל חנות נעליים.  להוריו לא היה קשר למוזיקה.
+שנברג נולד ב[[וינה|ווינה]] בשנת 1874, בנם של פאולינה ושמואל, בעל חנות נעליים.  להוריו לא היה קשר למוזיקה.
-בתור ילד, למד לנגן ב[[כינור]] וקומפוזיציה. מאוחר יותר הוא למד לנגן ב[[צ'לו]] ובו[[ויולה]], ולמד כמעט הכול בכוחות עצמו בקריאה מאנציקלופדיות. בבחרותו היה המלחין הידוע [[אלכסנדר זמלינסקי]] מורהו, ולימד אותו להכיר בגדולתו של ואגנר. ב-1898 נטבל לנצרות הפרוטסטנטית בהשפעת [[גוסטב מאהלר]], אם כי רוב חייו היה חסר תודעה דתית כלשהי (יהודית כנוצרית) ולא הפסיק להיחשב או לחשוב על עצמו כיהודי.{{הערה|שם=ראט|Matthew Baigell, Milly Heyd, Complex Identities: Jewish Consciousness and Modern Art, Rutgers University Press, 2001,. עמ' 28-29}}
+כילד למד נגינה ב[[כינור]] וקומפוזיציה. מאוחר יותר למד נגינה ב[[צ'לו]] ובו[[ויולה]]. בכוחות עצמו למד דברים רבים מקריאה באנציקלופדיות. בבחרותו היה תלמידו של [[אלכסנדר זמלינסקי]], שלימד אותו להכיר בגדולתו של ואגנר. ב-1898 נטבל לנצרות הפרוטסטנטית בהשפעת [[גוסטב מאהלר]], אף שרוב חייו היה חסר תודעה דתית כלשהי. עם זה הוא לא הפסיק להיחשב או לחשוב על עצמו כיהודי.{{הערה|שם=ראט|Matthew Baigell, Milly Heyd, Complex Identities: Jewish Consciousness and Modern Art, Rutgers University Press, 2001,. עמ' 28-29}}
-שנברג נישא למתילדה, אחותו של מורו, זמלינסקי. לשניים נולדו שני ילדים, גרטרוד ב-[[1902]] וג'ורג' ב-[[1906]]. מתילדה עזבה אותו לחודשים מספר ב-[[1908]] אחרי שנודע לשנברג על יחסיה עם ה[[צייר]] [[ריכרד גרסטל]], שהיה מבאי חוגו של המלחין. לאחר כמה חודשים שחיו יחד, התחרטה מתילדה וחזרה לבעלה ולילדיה, וגרסטל תלה את עצמו. מתילדה נפטרה ב-[[1923]]. לאחר זמן מה נישא שנברג לגרטרוד ברתה לבית קאליש, ולשניים נולדו נוריה דורותיאה ב-[[1932]], רודולף (רונלד) ב-[[1937]] ולורנס (לארי) ב-[[1941]].{{הערה|נכדו הוא עורך הדין [[א. רנדול שנברג]]}} עם עליית ה[[נאצים]] לשלטון, היגר שנברג עם משפחתו ל[[ארצות הברית]]. ב-1933 חתם, עם [[מארק שאגאל]] כעד, ובנוכחות הרב לואי-ז'רמן לוי, על מסמך שבו הצהיר על שיבתו ליהדות.{{הערה|שם=ראט}}
+שנברג נישא למתילדה, אחותו של אלכסנדר זמלינסקי. לשניים נולדו שני ילדים, גרטרוד ב-[[1902]] וג'ורג' ב-[[1906]]. מתילדה עזבה אותו לחודשים מספר ב-[[1908]] בעקבות רומן עם ה[[צייר]] [[ריכרד גרסטל]], שהיה מאנשי חוגו של שנברג. לאחר כמה חודשים התחרטה מתילדה וחזרה לבעלה ולילדיה (וגרסטל תלה את עצמו). מתילדה נפטרה ב-[[1923]]. שנברג נישא בשנית לגרטרוד ברתה לבית קאליש, ולשניים נולדו נוריה דורותיאה ב-[[1932]], רודולף (רונלד) ב-[[1937]] ולורנס (לארי) ב-[[1941]].{{הערה|נכדו הוא עורך הדין [[א. רנדול שנברג]]}} ב-1933 חתם שנברג, עם [[מארק שאגאל]] כעד ובנוכחות הרב לואי-ז'רמן לוי, על מסמך שבו הצהיר על שיבתו ליהדות.{{הערה|שם=ראט}} זמן קצר אחרי עליית ה[[נאצים]] לשלטון היגר שנברג עם משפחתו ל[[ארצות הברית]].
 === מלחמת העולם הראשונה ===