לדלג לתוכן

ארנולד שנברג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ארנולד שנברג
Arnold Schönberg
לידה 13 בספטמבר 1874
האימפריה האוסטרו-הונגריתהאימפריה האוסטרו-הונגרית וינה, האימפריה האוסטרו-הונגרית
פטירה 13 ביולי 1951 (בגיל 76)
ארצות הבריתארצות הברית לוס אנג'לס, קליפורניה, ארצות הברית
שם לידה Arnold Franz Walter Schönberg עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות המרכזי בווינה עריכת הנתון בוויקינתונים
מוקד פעילות ברלין עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 1897–1951 (כ־54 שנים) עריכת הנתון בוויקינתונים
זרם המאה ה-20, אקספרסיוניזם, האסכולה הווינאית השנייה
סוגה מוזיקה קלאסית של המאה ה-20, מוזיקה קלאסית, אקספרסיוניזם, סריאליזם, אופרה, הרמוניה אטונאלית, שיטת שנים-עשר הטונים עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה מועדפת אנגלית, גרמנית עריכת הנתון בוויקינתונים
כלי נגינה פסנתר עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Gertrud Schoenberg (אוגוסט 1924–?)
Mathilde Zemlinsky (אוקטובר 1901–?) עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים Gertrud Schönberg, Ronald Schoenberg, נוריה נונו-שנברג, Georg Schönberg, Lawrence Schoenberg עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה Honorary Member of the International Society for Contemporary Music עריכת הנתון בוויקינתונים
www.schoenberg.org
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ארנולד שנברג (בגרמנית: Arnold Schönberg‏; 13 בספטמבר 1874 – 13 ביולי 1951) היה מלחין יהודי-אוסטרי, תאורטיקן מוזיקה וצייר. הוא משויך לתנועה האקספרסיוניסטית בשירה ובאמנות הגרמנית, והיה מנהיג האסכולה הווינאית השנייה במוזיקה. עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון בשנת 1933 תויגו עבודותיו של שנברג כמוזיקה מנוונת. הוא היגר לארצות הברית בשנת 1934.

למוזיקה של שנברג הייתה השפעה גדולה על החשיבה המוזיקלית של המאה ה-20. במשך למעלה משלושה דורות הרחיבו מלחינים אירופאים ואמריקאים רבים את האפיקים שפרץ, ואילו אחרים שללו בלהט את המוזיקה שלו.

שנברג שינה ללא הכר את הכללים שהיו נהוגים עד זמנו לכתיבת מוזיקה, ויצר תחתם כללים חדשים. הוא ביטל את ההיררכיה הטונאלית שהייתה מוצבת בבסיסה של כל מוזיקה ידועה. כרבים מבני דורו הוא חש את המיצוי שאליו הגיעה השיטה הטונאלית, שבאה לקצה גבול יכולתה ביצירות כדוגמת האופרה טריסטן ואיזולדה של ריכארד ואגנר, האופרות המודרניסטיות של שטראוס, יצירותיו המאוחרות של מאהלר (ובהן הסימפוניה העשירית שלא הושלמה, הכוללת אקורד דיסוננטי בן תשעה תווים), וליל הוד שכתב הוא עצמו. בשנת 1923 הציג שנברג את השיטה הדודקפונית (שיטת 12 הצלילים), טכניקת ארגון צלילים שנועדה להחליף את המערכת הטונאלית ולהעניק למלחין קווים מנחים חדשים לארגון היצירה. שפה מוזיקלית חדשה זו, המתבססת על סדרות של 12 צלילים, שימשה מלחינים מודרניים רבים במאה ה-20.

קורות חיים

"דיוקן עצמי כחול" של שנברג, 1910

חייו ומשפחתו

שנברג נולד בווינה בשנת 1874, בנם של פאולינה ושמואל, בעל חנות נעליים. להוריו לא היה קשר למוזיקה. כילד למד נגינה בכינור וקומפוזיציה. מאוחר יותר למד נגינה בצ'לו ובוויולה. בכוחות עצמו למד דברים רבים מקריאה באנציקלופדיות. גם את תורת המוזיקה למד בעיקר בעצמו כאוטודידקט, אך בבחרותו היה לזמן מה תלמידו של אלכסנדר זמלינסקי, שלימדו להכיר בגדולתו של ואגנר. ב-1898 נטבל לנצרות הפרוטסטנטית בהשפעת גוסטב מאהלר, אף שרוב חייו היה חסר תודעה דתית כלשהי. עם זה הוא לא הפסיק להיחשב או לחשוב על עצמו כיהודי.[1]

שנברג נישא למתילדה, אחותו של אלכסנדר זמלינסקי. לשניים נולדו שני ילדים, גרטרוד ב-1902 וג'ורג' ב-1906. מתילדה עזבה אותו לחודשים מספר ב-1908 בעקבות רומן עם הצייר ריכרד גרסטל, שהיה מאנשי חוגו של שנברג. לאחר כמה חודשים התחרטה מתילדה וחזרה לבעלה ולילדיה (וגרסטל תלה את עצמו). מתילדה נפטרה ב-1923.

שנברג נישא בשנית לגרטרוד ברתה לבית קאליש, ולשניים נולדו נוריה דורותיאה ב-1932, רודולף (רונלד) ב-1937 ולורנס (לארי) ב-1941.[2] ב-1933 חתם שנברג, עם מארק שאגאל כעד ובנוכחות הרב לואי-ז'רמן לוי, על מסמך שבו הצהיר על שיבתו ליהדות.[1] זמן קצר אחרי עליית הנאצים לשלטון היגר שנברג עם משפחתו לארצות הברית.

מלחמת העולם הראשונה

מלחמת העולם הראשונה גרמה למשבר בהתפתחותו של שנברג כמלחין. בגיל 42 השירות הצבאי שיבש את חייו. עבודתו המוזיקלית שובשה ללא הרף, וכתוצאה מכך הוא השאיר כמות רבה של עבודות בלתי גמורות ו"התחלות" לא מפותחות. באירוע מסוים, דרש קצין בכיר לדעת האם הוא "שנברג הידוע לשמצה". שנברג ענה: "אני מבקש לענות, אדוני, כן. אף אחד לא רצה להיות, מישהו חייב היה להיות, לכן נתתי לזה להיות אני".[3]

היחס המידרדר בין המלחינים העכשוויים והציבור הוביל אותו לייסד את החברה להופעות מוזיקליות פרטיות (בגרמנית: Verein für musikalische Privataufführungen) בווינה בשנת 1918. הוא ביקש לספק במה בה יוכלו מלחינים לכתוב יצירות מוזיקליות מודרניות בקפידה, לערוך חזרות, ולהופיע כראוי בתנאים שיגנו עליהם מפני תכתיבי האופנה והלחץ המסחרי. מאז הקמתו ועד 1921, כשאז נסגרה בשל נסיבות כלכליות, הציגה החברה 353 מופעים לחברים משלמים, לעיתים בשיעור של מופע לשבוע. בשנה וחצי הראשונות, לא התיר שנברג את הצגת יצירותיו שלו במופעי החברה.[4] במקום זאת שמע קהל המאזינים יצירות עכשוויות מאת המלחינים אלכסנדר סקריאבין, קלוד דביסי, גוסטב מאהלר, אנטון וברן, אלבן ברג, מקס רגר ודמויות מובילות נוספות במוזיקה של תחילת המאה ה-20.[5]

יצירתו

יצירתו החשובה הראשונה, "ליל הוד" (אנ') לשישיית כלי-מיתר, נכתבה ב-1899 בהשראת שיר בשם זה של ריכרד דהמל (אנ'), ועובדה ב-1917 לתזמורת מיתרים על ידי המלחין עצמו. היצירה מושפעת מוואגנר וכוללת מוזיקה מלודית. בתקופה זו כתב שנברג יצירות טונאליות נוספות, בהן "פליאס ומליסנדה" – פואמה סימפונית בעקבות מחזה בשם זה פרי עטו של המחזאי והמשורר מוריס מטרלינק, "שירי גורה" – מחזור שירים לתזמורת אדירה בממדיה, ורביעיית מיתרים ראשונה שהתקבלה בשריקות בוז. כל היצירות האלה כתובות בסולם רה מינור.

ב-1908 החל לכתוב יצירות אטונאליות (יצירות ללא מרכז טונאלי). שנברג כינה את שיטת כתיבתו "פאן-טונאליות" (כלל-טונאליות), כלומר שכל צליל (מבין 12 הטונים של הסולם המוזיקלי) יכול להיחשב כטוניקה (לחלופין אפשר לומר שזו שיטה שבה אין צליל שליט כלל). בתקופה זו, שהייתה תקופה סוערת בחייו של המלחין, נכתבו גם רביעיית המיתרים השנייה הכוללת זמרת סופרן (בוצעה ב-1908), היצירה "חמישה קטעים לתזמורת" (בוצעה ב-1912), והיצירה "פיירו הסהרורי" הכתובה בסגנון שפיתח שנברג: שירה דיבורית ("Sprechgesang").

ביצירתו משנת 1909 הוא לראשונה השתמש ברעיון של מוזיקת צבעי צליל.

עם עליית הנאצים היגר שנברג לפריז ומשם לבוסטון. באמריקה כתב יצירות נוספות בניב הדודקפוני, ובהן הקונצ'רטו לכינור שלו (1934, קדם לזה של ברג). לאחר השואה חזר אל מקורותיו היהודיים. זעזועו מהשואה מצא את ביטויו ביצירתו "ניצול מגטו ורשה" הכוללת את תפילת "שמע ישראל". יצירתו הכוראלית "כל נדרי" נכתבה כחודשיים לפני ליל הבדולח בגרמניה (1938) ואינה דודקפונית, בסימן אמונתו הדתית. שנברג מעולם לא עזב לחלוטין את עולם המוזיקה הטונאלית. לצד יצירות טונאליות לחלוטין שנכתבו בארצות הברית, ניתן למצוא כבר בשנות העשרים שימוש באמצעים טונאליים שונים (כגון אקורד או מהלך הרמוני טונאליים) ביצירות ובהקשרים א-טונאליים ודודקפוניים. הוא נשאר בארצות הברית עד מותו ב-1951 בלוס אנג'לס.

השפעתו המוזיקלית

החל משנת 1920 גיבש שנברג שיטה המכונה כיום "דוֹדֶקָפוֹניה" (שהיא השיטה הראשונה מסוגת הסריאליזם, סדרתיות). בשיטה זו נקבעת סדרה של שנים-עשר טונים, שעל המלחין להשתמש בהם בסדר עוקב ביצירה, תוך וריאציות שונות על הסדרה, כראי (הפיכת החמשה על פיה), סרטן (הפיכת סדר הופעת התווים) וראי-סרטן. בשיטה זו אין טון המקבל עדיפות על הטונים האחרים, וזאת בניגוד לשיטה הטונאלית. מיצירותיו שנכתבו בסגנון זה: "סרנאדה" אופוס 24, "וריאציות לתזמורת" אופוס 31. האופרה הראשונה שנכתבה בשיטה זו והמבוססת על סדרה אחת בלבד היא "משה ואהרן" (שלא הושלמה). האופרה משלבת את הסגנון הדודקפוני עם סגנון השירה-דיבור, הנישא בפי משה.

שינברג פיתח טכניקה ווקלית חדשה: השירה הדיבורית, בה נע הקול בין דיבור לשירה. יצירתו הידועה פיירו הסהרורי היא דוגמה לשימוש בטכניקה זו היוצרת אפקט תיאטרלי וייחודי.

שנברג ייסד את האסכולה הווינאית השנייה, בה נכללים מלבד שנברג שני תלמידיו העיקריים, אלבן ברג ואנטון וברן (האסכולה הווינאית הראשונה מתייחסת להיידן, למוצרט ולבטהובן). יצירותיהם, שנכתבו בניב הדודקפוני, סייעו רבות לפיתוח השיטה ולהפצתה, כשסגנונו של וברן, המהווה גרסה חמורה יותר של הדוֹדֶקָטוֹנַאליות, היה מודל לחיקוי למלחינים מודרניסטיים רבים שפעלו לאחר מלחמת העולם השנייה (ובהם המלחין הצרפתי פייר בולז).

סגנון הווריאציה המתפתחת שפיתח השפיע גם על עבודתו של המלחין פריץ קרייזלר.[6]

מחיבוריו שראו אור

  • סגנון ורעיון - אסופת כתבים של שנברג על קומפוזיציה, ביצוע, מלחינים, מבקרי מוזיקה ועל עצמו (1975), הוצאת אוניברסיטת קליפורניה.
  • ההרמוניה - סיכום וניתוח בדרך עצמאית וביקורתית של ההרמוניה המוזיקלית הקלאסית.
  • יסודות החיבור המוזיקלי - עקרונות הכתיבה המוזיקלית מהפרט אל הכלל בדרך סינתטית.
  • תרגילים מוקדמים בקונטרפונקט - ספר לימוד קונטרפונקט בשיטת הקנטוס פירמוס, אך בגישה טונאלית.
  • "דרך התנ"ך" - מחזה החוזה כבר בשנות העשרים של המאה העשרים את אתגרי הזהות והבעיות הציוניות-ישראליות במדינת ישראל.

בנוסף, השאיר אחריו שנברג כתבים תאורטיים ואישיים רבים שלא פורסמו, שנכתבו במגוון נושאים ובהם תאוריה מוזיקלית, נגינה, יהדות, התפתחויות היסטוריות ואסתטיקה. רובם נאספו לארכיון ארנולד שנברג בווינה.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ארנולד שנברג בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ 1 2 Matthew Baigell, Milly Heyd, Complex Identities: Jewish Consciousness and Modern Art, Rutgers University Press, 2001,. עמ' 28-29
  2. ^ נכדו הוא עורך הדין א. רנדול שנברג
  3. ^ שנברג 1975, 104
  4. ^ רוזן, 1975, 65
  5. ^ רוזן 1996, 66
  6. ^ איתמר זורמן, "יצירתו האלמונית והגדולה ביותר של פריץ קרייזלר" בתוך אופוס - המגזין למוזיקה קלאסית
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=ארנולד_שנברג&oldid=39911725"