לדלג לתוכן

אשורבניפל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אשורבניפל
Aššur-bāni-apli
לידה 685 לפנה"ס
נינוה, עיראק עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 631 או 627 לפנה"ס
נינוה, עיראק עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה אשור עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Libbāli-šarrat עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
אשורבניפל ככוהן עליון
תבליט המתאר את כיבוש שושן בירת עילם בידי אשורבניפל מלך אשור ב-647 לפנה"ס. החיילים האשורים מפילים את החומות ומוציאים ממנה שלל
מות סארדאנאפאלוס (אשורבניפל), ציור מאת אז'ן דלקרואה

אשורבניפלאשורית: Aššur-bani-apli – 'אשור הביא עוד בן/יורש'; 685–631 לפנה"ס, יש חוקרים הטוענים שמלך עד שנת 627 לפנה"ס)[1], היה מלך האימפריה האשורית החדשה, בנו ויורשו של המלך אסרחדון, ואחרון מלכי אשור החזקים.

יש הטוענים כי אָסְנַפַּר הנזכר בספר עזרא[2] הוא אשורבניפל.

עלייתו לשלטון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עלייתו לשלטון הייתה שנויה במחלוקת. סין־אידינה־אפלה שהיה הבן הבכור של אסרחדון, היה יורש העצר, הוא מת בשנת 672 לפנה"ס. אסרחדון מינה את אשורבניפל שהיה הבן הצעיר ליורש עצר על אשור וקבע שאחיו הגדול שמש־שום־אוכין ימלוך על בבל שהייתה באותה עת ממלכה וסאלית של אשור. הסדר זה גרם למחלוקות באשור, אחד מנושאי המשרה בפקידות של אשור, כתב מכתב אזהרה לאסרחדון כנגד הסדר זה. המושלים במחוזות של אשור ובמדינות הווסאליות נדרשו להישבע שהם מקבלים את ההסדר הזה, והם התחייבו לעזור לאחים לעלות למלוכה בהתאם למה שנקבע בעת מותו של אסרחדון. נוסח השבועה היה: ”ברעבונך תאכל את בשר בניך. במחסור ובמצוק תאכל איש את בשר רעהו”[3][4] אסרחדון מת במפתיע בשנת 669 לפנה"ס, בעת מסע מלחמה בעקבות מרד שהתרחש במצרים בתקופתו של המלך תהרקה. רק פעולתה התקיפה של סבתו נַקִיַה־זַכּוּתּוּ, אלמנתו של סבו סנחריב ואמו של אביו, העלתה את אשורבניפל לשלטון באשור, בניגוד לרצונם של פקידי החצר וחלק מהכהונה. היא משביעה את תושבי הממלכה בשבועה נאמנות נוספת לאשורבניפל[5]

השבעת הנאמנות שהשביעה נקיה־זכותו את תושבי הממלכה, שבו מודגש תפקידה בשמירה על מעמדו של אשורבניפל:

שבועת הנאמנות של נקיה-זכותו, אשת סנחריב, מלך אשור, אמו של אסרחדון, מלך אשור... אם אתם [תשמעו] מיום זה והלאה מילה לא טובה של מרד כנגד אדונכם, אשורבניפל, מלך אשור, בואו ודווחו לאזני נקיה-זכותו, אמו ולאזני אדונכם אשורבניפל... אם תשמעו ותדעו על אנשים המבקשים למרוד במלך, אשר בקרבכם... הרגו אותם והביאום לנקיה-זכותו, אמו ולאשורבניפל, מלך אשור, אדונכם...

אהובה אשמן, תולדות חוה: בנות אמהות ונשים נוכריות במקרא.[6]

כיבושיו ומדיניותו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
תבליטי ציד האריות של אשורבניפל שנתגלו בארמון נינוה, הם נוצרו בערך ב־645–635 לפנה"ס

אשורבניפל התחנך כסופר והיה אחד המלכים היחידים בתקופתו שידעו קרוא וכתוב.[7] למרות השלטון המשותף שלו ושל אחיו, היו הצבא, הנכבדים, והפקידים נאמנים קודם כל לאשורבניפל, ואחיו שמש־שום־אוכין הפך בעצם למלך בובה.

כאשר פלשה עילם לבבל, פנה שמש־שום־אוכין לאחיו אשורבניפל בבקשת עזרה, והוא בא לעזרתו. בשנת 663 לפנה"ס השתלט אשורבניפל על כל מצרים.

זמן קצר לאחר מכן מרד בו אחיו וקשר קשרים עם מלך עילם תמתי־חומבן־אינשושינך, שנקרא בפיו תאמנ, עם מלך דילמון ועם שבט הנבטים. אחיו שמש־שום־אוכין הפיץ שמועות שלפיהן אשורבניפל מתכוון לקחת מבבל את מעמדה כעיר חופשית ממסים. הוא סגר את ערי בבל הראשיות, ומנע משליחי מלך אשור להביא מנחות לאלים בבבל. בתגובה שלח אשורבניפל מכתב לאזרחי בבל, שבו הוא מצהיר כי לא התכוון לעשות את מה שאחיו ייחס לו. חלק מערי בבל הצטרפו למרד. צבאו של שמש־שום־אוכין כבש את העיר כותה, אך לאחר מכן כבש אשורבניפל את העיר ניפור. בסופו של דבר ערי בבל נפלו לידיו של אשורבניפל, ושמש־שום־אוכין שרף את עצמו בארמונו.

אשורבניפל טיהר את המקדשים בבבל והביא מנחות. בשנת 647–648 לפנה"ס הוא יצא למלחמה בעילם, כבש והרס את העיר שושן, ובכך חדלה ממלכת עילם להתקיים. הוא ביצע הגליות מעילם ובבל, ולאחריהן לקח פקיד אשורי בשם קאנדאלאנו והמליך אותו על בבל. אשורבניפל הוציא את ניפור מידי בבל וסיפח אותה לאשור. אשורבניפל הבין כי לא ניתן להחזיק ממלכה גדולה רק בעזרת טרור, וכאשר שמע שאחד מנסיכי הדלתה במצרים בשם נכו זומם למרוד באשור ומנהל מגעים עם תהרקה מלך כוש, אסר אותו ואת בנו והובילם לנינוה, שם נתן לו מתנות, העלה אותו לראש הנסיכים במצרים, וציווה לשלוח לו צבא אשורי כל פעם שיבקש. גישה זאת ננקטה גם נגד שליט העיר אוּר סין־בלשו־איקבי, שרצה למרוד באשור, ובתגובה הובל לנינווה ושב עם מתנות. גם מנשה מלך יהודה חזר מבבל, והחל לחזק את הביצורים בממלכה, פעולה המעידה על היותו בעל ברית של אשור. מדיניותו של אשורבניפל צלחה: הנסיך נחו נלחם בתהרקה מלך כוש, סין־בלשו־איקבי הצטרף לאשורבניפל במלחמתו באחיו, ומנשה נותר נאמן לאשור כל ימי מלכותו הארוכה (56 שנים). אשורבניפל ניהל מסעות מלחמה כנגד הערבים, בני קדר, שהיו נוודים יושבי אוהלים ורועי צאן, שהחלו לחדור במאה ה־7 לפנה"ס לאזורי ספר המדבר הסורי־ערבי, ולרעות שם את עדריהם. סנחריב וגם אשורבניפל נלחמו כנגדם.[8] תבליטים בנינווה, מימי אשורבניפל, מתארים את הלוחמים הערבים כרוכבי גמלים שישבו בצמדים על הגמל, כאשר אחד מהם נוהג בגמל והשני יורה בקשת[9]

לאחר מותו של אשורבניפל החלה הממלכה האשורית החדשה להתפרק. החלו מאבקים על השלטון. בנו אשור־אתיל־אילני ירש אותו אבל הוא מת לאחר שלוש או ארבע שנים. לאחר מכן בשנת 627 לפנה"ס עלה לשלטון בנו האחר סין־שר־אישכון, אבל תקופה קצרה לאחר עלייתו לשלטון מרד בו סין־שום־לישיר שהצליח במשך תקופה קצרה למלוך על בבל שהייתה אז חלק ממלכת אשור, אך מעולם לא מלך על כל ממלכת אשור. מאבקי הירושה החלישו את האימפריה האשורית, חולשה זאת נוצלה על ידי נבופלאסר הכשדי ועל ידי ממלכות וסליות נוספות להשתחרר מעולה של אשור. העדויות לפירוק הן בפקידות, בדואר ובמערכת המשפטית שבקושי תפקדו בעת ההיא. בשנת 612 לפנה"ס נהרסה נינוה עד היסוד, ובשנת 610 לפנה"ס התנהל הקרב האחרון של ממלכת אשור בחרן שבו היא נוצחה וחדלה להתקיים.

ספריית אשורבניפל

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – ספריית אשורבניפל

בתקופתו ידעה ממלכת אשור תור זהב: שגשוג צבאי ותרבותי. האמנות האשורית הגיעה לשיאהּ, ואשורבניפל הקים בנינווה את ספריית אשורבניפל – הספרייה הגדולה הראשונה שבה ניסה לכלול את כל מסמכי כתב היתדות שהיו מוכרים בזמנו. הספרייה, שנתגלתה באתר הארכאולוגי Kouyunjik (נינווה) באמצע המאה ה־19 על ידי אוסטן הנרי לייארד, מכילה אלפי לוחות ושברי חרס, המכילים טקסטים מגוונים בשפה האכדית הכתובים בכתב יתדות המתוארכים למאה ה־7 לפנה"ס.

השברים מהספרייה המלכותית כוללים כתובות מלכותיות, כרונולוגיות, טקסטים דתיים ומיתולוגיים, חוזים, מענקים ותקנות מלכותיים, מכתבים מלכותיים, שליש מחוקי חמורבי, ומגוון מסמכים מנהליים; חלק מהטקסטים כוללים כתיבה דתית, מאגית ומיסטית: נבואות, אותות, לחשים ונעימות לאלים שונים, ואחרים בנושאי רפואה, אסטרונומיה וספרות. כמו כן התגלו יצירות ספרותיות מהאלף ה־3 לפנה"ס: סיפורי האפוס השומרי "עלילות גילגמש", סיפור בריאת העולם "אנומה אליש", המיתוס של האדם הראשון אדאפה, וסיפורים כגון "העני מניפור", וכן שירה שומרית ומילונים.

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אשורבניפל בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ עודד ליפשיץ, ירושלים בין חורבן להתחדשות : יהודה תחת שלטון בבל, הוצאת יד בן צבי, 2004, עמ' 29
  2. ^ ספר עזרא, פרק ד', פסוק י'
  3. ^ מרדכי כוגן, אסופת כתובות היסטוריות מאשור ובבל המאות ט-ו לפנה"ס, ספריית האנציקלופדיה המקראית, 2003, עמ 107
  4. ^ נוסח מלא יותר של השבועה, בספרו של משה ויינפלד, עשרת הדיברות וקריאת שמע: גלגוליהן של הצהרות אמונה עמ' 201
  5. ^ אהובה אשמן, תולדות חוה: בנות אמהות ונשים נוכריות במקרא הוצאת ידיעות אחרונות, 2008, עמ' 164
  6. ^ אשמן, תולדות חוה: בנות אמהות ונשים נוכריות במקרא הוצאת ידיעות אחרונות, 2008, עמ' 164
  7. ^ לתיאור ההכשרה שלו כמלך וכסופר ראו בכתובת L4 שלו. לתרגום עברי מלא של הכתובת ראו: אמיתי ברוכי-אונא, 'למקדשך שוב: תפילת אשורבניפל מלך אשור לאל מרדוכ בכתובת L4 וקינות הציבור השומריות-אכדיות', Bible Lands e-Review - 2014/S2.
  8. ^ קוכמן מיכאל, עולם התנ"ך, ספר ישעיה, הוצאת דברי הימים, 1993–1996, עמוד 112–113
  9. ^ Barnett, R. D. (1976). Sculptures from the North Palace of Ashurbanipal at Nineveh (668–627). London: British Museum. p. 15


הקודם:
אסרחדון
המלך ממלכי אשור הבא:
אשור-אתיל-אילני