בדיקות אינטגרציה
בדיקת אינטגרציה, הנקראת גם בדיקת שילוב (לפי האקדמיה ללשון: בדיקת כילול[1]), היא אחת מסדרה של בדיקות המבוצעת בתהליך מחקר ופיתוח, במטרה לבדוק את ההשפעה שיש לחלק מוגדר במערכת עם חלקים אחרים במערכת ועם מערכות מקבילות ומשיקות. בדיקות האינטגרציה מבוצעות על ידי חיבור של כמה מודולים בודדים ומחברים אותם למערכת או לתת מערכת, או למערכת חיצוניות.
בדיקות האינטגרציה מבוצעות בדרך כלל לאחר שכל בדיקות היחידה התבצעו.
גורמים ראשיים הנבדקים בבדיקות האינטגרציה הם הפונקציונליות והביצועים המרכזיים של המערכת בהינתן המודולים השונים.
ישנן כמה רמות בבדיקה עצמה:
- בדיקת שילוב בין רכיבים שונים בתוך המערכת, אשר מתבצעת לאחר בדיקת כל רכיב על ידי בדיקת יחידה.
- ביצוע שילוב בין מרכיבי המערכת לבין הסביבה בה הם מיועדים לפעול. באינטגרציה שכזאת יש לצד המפתח שליטה רק על צד אחד מהממשק המיועד, לכן ישנה חשיבות בתאימות של המרכיבים, ואי תאימות שכזאת צפויה להתגלות בשלב בדיקות האינטגרציה. לרוב, בדיקות שכאלה, נקבעות מראש על ידי ראשי הפרויקט, כדי שבסופו של תהליך יהיה ממשק חלק בין המודולים שהוכנו לבין מודולים קיימים וסביבת העבודה כולה. לעיתים, מתבצעות בדיקות שכאלה אל מול מספר סביבות, וסביבות משתנות, כל זאת תלוי ביעד הפרויקט ובמטרות שהוצבו.
ישנן מספר צורות עבודה לביצוע הבדיקות, רובן מבוססות על בסיס הבדיקה, המוגדר במסמכי האפיון ובארכיטקטורת המערכת (למשל בתוכנה, ארכיטקטורת תוכנה כגון עיצוב מעלה-מטה ומטה-מעלה).
בפיתוח תוכנה, בדיקות אינטגרציה עשויות לכלול גם ביצוע בדיקות לתכונות לא פונקציונליות בתוכנה, למשל בדיקת עומסים או אבטחת מידע. בפיתוח חומרה, בדיקות אינטגרציה עשויות לכלול גם בדיקות הרכבה פיזית של המעגל המודפס לתוך המוצר הכולל.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
