לדלג לתוכן

בוכנוואלד

ערך מומלץ
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף בוכנוולד)
מחנה בוכנוואלד
KZ Buchenwald, Konzentrationslager Buchenwald
תצלום אוויר של מחנה בוכנוואלד, בתחילת שנות ה-40. הצילום נעשה מצפון: בחלקו המרכזי מחנה האסירים, מעבר לטור השני והשלישי מימין מגרש המסדרים. רחוק מימין, בחלק העליון של התמונה, מחנה האס אס
תצלום אוויר של מחנה בוכנוואלד, בתחילת שנות ה-40. הצילום נעשה מצפון: בחלקו המרכזי מחנה האסירים, מעבר לטור השני והשלישי מימין מגרש המסדרים. רחוק מימין, בחלק העליון של התמונה, מחנה האס אס
מידע כללי
סוג מחנה עבודה
מדינה גרמניה
מחוז ויימאר עריכת הנתון בוויקינתונים
מחנות נלווים מחנה הריכוז ריימסדורף
תאריכים
תאריך הקמה 16 ביולי 1937
תאריך שחרור 11 באפריל 1945
אוכלוסייה
מפקדי המחנה קארל קוך, הרמן פיסטר
צבא משחרר בעלות הברית
השתייכות האסירים יהודים, עדי יהוה, גרמנים, מתנגדי המשטר הנאצי, קומוניסטים, פושעים והומוסקסואלים.
נתונים
מספר הנספים כ-70,000
מספר קרמטוריומים 1
שימור היסטורי חלקי
קואורדינטות 51°01′16″N 11°14′56″E / 51.021198°N 11.248999°E / 51.021198; 11.248999
אתר המחנה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
מפת מחנות ריכוז והשמדה באירופה (לחצו להגדלה)

בוכנוואלד (בגרמנית: KZ Buchenwald, Konzentrationslager Buchenwald בתרגום לעברית: יער של עצי אשור) היה מחנה ריכוז בגרמניה הנאצית, מהגדולים בגרמניה, אליו היו מסונפים כ־138 מחנות משנה. מחנה בוכנוואלד פעל מהקמתו ביולי 1937 ועד שחרורו בידי צבא ארצות הברית ב-11 באפריל 1945. בתקופה זו עברו בו כ-250,000 בני אדם. ההערכה היא כי בבוכנוואלד נרצחו כ-65,000 בני אדם, כולל האסירים שנרצחו בצעדות המוות עם ההודעה על התקרבות כוחות בעלות הברית, מעט לפני שחרור המחנה, ומבלי למנות את האסירים שנשלחו מבוכנוואלד למחנות ההשמדה ולמתקני תוכנית "T4" (מבצע אותנסיה), בטירת זוננשטיין ובאתרים אחרים[1]. בשערו נכתב בציניות "Jedem das Seine" (בגרמנית: כל אחד לגורלו).

היסטוריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיקום והקמה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחנה בוכנוואלד היה ממוקם במורד הצפוני של הר אטרסברג (Ettersberg), כשמונה ק"מ צפונית לוויימאר וכחמישה עשר ק"מ צפונית מזרחית לארפורט במדינת תורינגיה שבגרמניה. במקור נקבע שמו של מחנה הריכוז אטרסברג (Konzentrationslager Ettersberg), על שם ההר שעליו נבנה. בוועדת התרבות של הגאו התורינגי של המפלגה הנאצית, ששכנה בוויימאר, הייתה התנגדות רבה לשם "מחנה הריכוז אטרסברג" עקב העובדה ששם ההר קשור באישים ובאירועים תרבותיים גרמניים חשובים: הקיסרית אנה אמליה בילתה את חודשי הקיץ בטירת אטרסבורג שבמקום, והמשורר הגרמני המפורסם יוהאן וולפגנג פון גתה, בן המאה ה-19, היה קשור במיוחד ליער; שם נהג לטייל, ובאותה טירה עסק גתה בהפקת המחזה איפיגניה בטאוריס שאותו כתב. בשל כך הוחלט על שינוי שם המחנה ל"מחנה הריכוז בוכנוואלד" (Konzentrationslager Buchenwald) שהיה שם פחות מוכר למקום, שהיה קיים עוד לפני כן[2].

שער מחנה בוכנוואלד עם הקמתו. אגפי המבנה טרם הושלמו; בצד השמאלי קבוצת אסירים בעבודה.

מחנות ריכוז ראשונים הוקמו בידי השלטון הנאצי עם עלייתו לשלטון ב-1933. המחנות הראשונים, שהוקמו בגרמניה עד 1936, היו מחנות קטנים (פרט למחנה הריכוז דכאו (Dachau) שהוקם כבר בשנת 1933), ובהם נכלאו כמה מאות אסירים. ב-1936 הוחלט על שינוי המדיניות: המחנות הקטנים פורקו ובמקומם הוקמו מחנות גדולים יותר. ב-1936 הוקם מחנה זקסנהאוזן (Sachsenhausen), ב-1938 הוקמו מאוטהאוזן (Mauthausen) ופלוסנבירג (Flossenbürg), וב-1939 הוקם מחנה ראוונסבריק (Ravensbrück). לאחר תחילת המלחמה הוקמו מחנות נוספים במדינות במזרח-אירופה שנכבשו על ידי גרמניה[3].

בוכנוואלד הוא מחנה הריכוז הגדול השלישי שנבנה על אדמת גרמניה (אחרי דכאו וזקסנהאוזן). ב-3 ביוני 1936 הציע תיאודור אייקה, מפקד מחנות הריכוז, להעביר את אסירי מחנות הריכוז ליכטנבורג [4] וזקסנבורג[5] למחנה חדש, שייבנה בצלע אטרסברג[6].

המחנה הוקם ב־16 ביולי 1937, כשהועברה אליו קבוצה בת 149 אסירים, רובם "פליליים" ומיעוטם מדיניים[7]. בשבועות הבאים פירקו רשויות האס אס את מחנות הריכוז זקסנבורג וליכטנבורג, והעבירו את האסירים לבוכנוואלד. בין האסירים שהועברו היו חברי מחתרת, עדי יהוה, פושעים פליליים מורשעים, והומוסקסואלים. האסירים הראשונים הועסקו בעבודות התשתית למחנה. כמפקד המחנה מונה קארל קוך, שלפני כן פיקד על מחנה זקסנהאוזן[8]. בסוף אותה שנה מנה המחנה 2,561 אסירים, ועד אותו תאריך מתו במחנה 43 אסירים. ב-28 ביולי 1937 הוסב שמו של המחנה מ"מחנה הריכוז אטרסברג" (K.L. Ettersberg) ל"מחנה הריכוז בוכנוואלד" (K.L. Buchenwald)[9].

אסירים במחנה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
טבעות: רכוש שנבזז מהאסירים ומויין למחסני הרייך השלישי

בשנים 1937–1939

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברוב שנותיו של מחנה הריכוז הייתה רוב אוכלוסייתו גברים. נשים הובאו למחנה רק ב-16 ביולי 1943 כעובדות כפייה בבית הבושת במחנה. בימים הראשונים היו בבוכנוואלד בעיקר אסירים "פליליים" (הכוונה היא לאסירים פליליים לכאורה, שכן לא בהכרח שפשעו כלל). ואולם בשבועות שלאחר מכן הובאו לשם אסירים פוליטיים רבים. באפריל 1938 נערך בגרמניה מבצע מאסרים נרחב של משתמטי עבודה, חסרי בית, שיכורים, מהגרים ועוד. בכלל אסירים אלה נכלאו גם מי שהיו להם גם עברות קלות ומנהליות, כגון עברות חנייה, אי תשלום קנסות, ועוד[10]. יותר מאלף יהודים שוכנו בדיר ובשלד מבנה המטבח שהלך ונבנה, ללא מיטות, כיסאות ושולחנות. מחוץ למחנה בנו אנשי האס אס גן חיות[11].

במהלך קיץ 1938 גורשו למחנה עוד כ-2,400 יהודים מאוסטריה; חלקם גורשו מווינה לאחר סיפוחה לגרמניה, האנשלוס, שאירע במרץ אותה שנה. הם גורשו בתחילה לדכאו, ומשם הועברו לבוכנוואלד. לאחר ליל הבדולח גורשו 9,845 יהודים לבוכנוואלד, שם שוכנו בתנאים קשים מאוד, ועונו. כ-250 מהם מתו בשל ההתעללויות ותנאי המחיה. חלק גדול מהאסירים היהודיים שוחררו במהלך השנה, לאחר שהובטח שיהגרו מגרמניה, ואולם בסוף אותה שנה שהו במחנה 11,028 אסירים. באותה שנה נרשמו 771 מקרי מוות במחנה, מתוכם 408 יהודים[12].

במחנה שהה הרב ישראל מאיר לאו בילדותו ואחיו נפתלי לאו.

בשנים 1939–1943

[עריכת קוד מקור | עריכה]
האורווה בבוכנוואלד, בה נרצחו שבויי מלחמה רוסיים (מתוך אוסף התמונות של אתר הזיכרון של בוכנוואלד)

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הועברו למחנה 8,500 איש, בהם כ-700 מצ'כוסלובקיה, מאות צוענים (ראו בהמשך) מאוסטריה, למעלה מ-2,200 מפולין, וכ-1,000 יהודים נוספים מווינה. באזור שהיה מגרש המסדרים של המחנה הוקם מחנה אוהלים, ובו נדחסו 3,000 יהודים ופולנים. באזור זה היו התנאים גרועים במיוחד, שכן האסירים בו הורעבו, עונו והוזנחו. תנאי הצפיפות הקשים הביאו לפרוץ מגפות, כמו טיפוס ודיזנטריה, והדבר הכריח את שלטונות המחנה לסגור את המחנה הקטן ב-1940. עד אז מתו כמחצית מיושביו[13]. כמו כן, הובאו אל בוכנוואלד אנשי מנהל ופוליטיקאים רבים מארצות הכיבוש של גרמניה הנאצית, כגון הולנד וצרפת[14]. בין המפורסמים שבהם היו אדואר דאלאדיה, ראש ממשלת צרפת בתחילת המלחמה, פול ריינו, ראש הממשלה האחרון בצרפת לפני עליית משטר וישי, ולאון בלום, מראשי ממשלת צרפת לפני המלחמה. בלום היה במחנה עד סוף המלחמה. בין כל האישים המפורסמים נמצא חסיד אומות העולם בשם פיודור מיכאיליצ'נקו אשר הגן על הילד ישראל מאיר לאו (לימים הרב הראשי לישראל), וסיכן עצמו תוך כדי גנבת מזון וגנבת בגדים חמים. עם תחילת המערכה מול ברית המועצות, הובאו למחנה גם שבויי מלחמה סובייטיים; חלקם נורו באורוות המחנה מיד עם הגיעם למחנה, ואילו אחרים נכלאו במחנה מיוחד לשבויי מלחמה שנבנה בסמוך, שם הוחזקו בתנאים קשים[15].

למעשה, הובאו לבוכנוואלד במשך שנות המלחמה אסירים מאתרים רבים והמשתייכים לקבוצות אתניות רבות ושונות, בהם עדי יהוה, הומוסקסואלים,"אנטי סוציאליים" (המינוח הנאצי לחסרי בית ומשתמטי עבודה), משתמטים וסרבני גיוס לצבא הגרמני, שבויי מלחמה ממדינות שונות, לוחמי מחתרת, עובדי כפייה שהובאו מכל רחבי אירופה. קבוצה נוספת שהובאה לבוכנוואלד הייתה בני רומה (צוענים). מאות מהם גורשו אליו והוחזקו במחנה בתנאים קשים וסבלו עינויים והשפלות; רבים מהם מתו בתקופה זו[16].

בעת שחרור המחנה נמצאו בו אסירים מ-51 מדינות ולאומים, כולל שבויי מלחמה מארצות הברית, מקנדה ומבריטניה, אסירים מכל מדינות אירופה, אסירים ממצרים ואף ממונגוליה, וכן יהודים וצוענים[17].

היחס לקבוצות השונות היה שונה. יהודים וצוענים הוחזקו בתנאים קשים מאוד, וסבלו מהתעללויות. שבויי המלחמה הסובייטים הוצאו להורג בירייה בעורף לעיתים קרובות מיד בהגיעם למחנה; לעיתים קרובות כלל לא נרשמו ברישומי המחנה[18]. אחוז התמותה בין אסירי המחנה הגרמניים היה 3.6% ב-1941, ו-5% ב-1942; לעומתם, 15.7% מבין אסירי המחנה הפולנים מתו ב-1941, ואחוז דומה ב-1942. האסירים היהודיים סבלו הרבה יותר, ועל פי רישומי המחנה מתו ב-1941 כרבע מהם, וב-1942 הגיע אחוז האסירים היהודיים שמתו ליותר מ-38%. אחוז התמותה אינו כולל אסירים שנשלחו להשמדה במחנות אחרים[19] לעיתים קרובות שלח האס אס אסירים שהיו חלשים מכדי לעבוד למחנות אושוויץ ומאוטהאוזן ושם נרצחו. אחרים נרצחו בבוכנוואלד, בזריקות רעל וזריקות אוויר[20]. בין קבוצות האסירים השונות הייתה היררכיה, ומעמדם הוא שקבע את סיכוייהם לשרוד. כבמחנות אחרים, היו אסירים שמונו על ידי האס אס לתפקידי ניהול פנימיים במחנה: בראש האסירים עמד "זקן המחנה" (Lagerälteste) שהיה אחראי לסדר בצריפי האסירים; בכל צריף, בלוק, היה אסיר אחראי, "זקן הבלוק" (Blockälteste). על כל קבוצת עבודה היה אחראי קאפו, ותחתיו עבדו מנהלי עבודה. חלק מן האסירים המיוחסים יותר עבדו במערכת המנהל של המחנה, וכך היו יכולים להשפיע על עניינים רבים במחנה, עד כדי חיים ומוות. גם בבוכנוואלד סומנו האסירים באמצעות משולשים צבעוניים, שנתפרו על המעילים והמכנסיים: משולש אדום סימן אסיר פוליטי, משולש ורוד סימן אסיר הומוסקסואל, ומשולש ירוק סימן אסיר פלילי. משולש שחור היה סמל לאסיר "א-סוציאלי" (כזה שסירב לעבוד, וכדומה), משולש סגול סימן "פרשני המקרא" (גרמנית: Bibelforscher) ומשולש צהוב סימן אסיר יהודי. על המשולש של מתנגדים פוליטיים (אדום) שלא הגיעו מגרמניה נוספה אות המייצגת את שם המדינה ממנה הגיעו[21].

למרות ההבדלים בהתייחסות לקבוצות השונות, היה היחס לאסירים בכלל קשה ואכזרי. תליית אסירים שנחשדו בחבלה או בניסיונות בריחה מהמחנה, חשדות אמיתיים או מדומים, הייתה עניין יום-יומי במחנה. בשנים הראשונות לא ראה האס אס ערך בעבודת האסירים: הם הועסקו בעבודות שונות, כגון כריתת עצים, בניית חלקי המחנה השונים, ובפרט עבודה במחצבה שהייתה בסמוך, ואולם מטרת העבודה הייתה בעיקר "שחיקת" האסירים, והמתתם על ידי הבאתם לאפיסת כוחות. אסירים נרתמו לעגלות משא ולמכבשים, כדי לשחוק את כוחם עד מוות; ניסיון בריחה הביא לכליאה ב"בונקר". ניצול האסירים לעבודת כפייה לטובת המאמץ המלחמתי החל רק בסוף 1942[22].

נשים וילדים בבוכנוואלד

[עריכת קוד מקור | עריכה]

באופן רשמי היה מחנה הריכוז בוכנוואלד מחנה עבודה לגברים. עם זאת, היו במחנה נשים שנוצלו מינית בבית בושת שהיה במחנה. בית הבושת הופעל לאחר ביקורו של היינריך הימלר בבוכנוואלד במרץ 1943. הימלר מתח ביקורת על היעדרו לשימוש האסירים במחנה, והורה על הקמת בורדל "כאמצעי להמרצת העבודה והגדלת התועלת"[דרוש מקור]. ב-16 ביולי 1943 הביא האס אס 16 אסירות ממחנה הריכוז ראוונסבריק, בגילים שבין 20 ל-30, ושיכן אותן ב"מבנה המיוחד" (Sonderbau). על פי הוראת האס אס היה על הנשים "לסייע" בממוצע לכחמישה גברים ביום. ליהודים, צוענים ורוסים היה השימוש בבית הבושת אסור[23].

חוץ מהנשים שנוצלו מינית, הועסקו נשים אחדות גם בתעשיית התחמושת. נשים אלה הועברו ממחנות המשנה של ראוונסבריק ב-1 בספטמבר 1944 למחנה בוכנוואלד[24].

למרות הגדרתו של מחנה הריכוז בוכנוואלד כמחנה עבודה לגברים, נכלאו בו גם ילדים ונערים. בשנותיו הראשונות של המחנה היו בו מעט ילדים ובני נוער, ב-30 באפריל 1942 נספרו במחנה 142 אסירים מתחת לגיל 20, 2% בלבד מכלל האסירים. ואולם, החל מ-1943, ועם עליית הצורך הדוחק של גרמניה הנאצית בפועלי כפייה, הופסקה ההתחשבות בגיל. ב-30 בדצמבר 1944 נספרו במחנה 23,085 אסירים מתחת לגיל 20, שהיוו אז 37% מכלל האסירים. ביום השחרור היה שטפן ירשי צוויג (Stefan Jerzy Zweig) הילד הצעיר ביותר שנמצא במחנה, והוא כבן 3 בלבד. הוא כונה "הילד מבוכנוואלד" (Das Buchenwaldkind)[25]. רבים מהילדים נותרו בחיים הודות לפעילות של אנטונין קאלינה.

גידול המחנה: 1945-1942

[עריכת קוד מקור | עריכה]
הכניסה למחנה הקטן, שנבנה מצפון למחנה האסירים ב-1944

החל מסוף 1942 החל מחנה בוכנוואלד לגדול מאוד, משתי סיבות: ההחלטה להעסיק אסירים בעבודת כפייה, וכן פינוי האסירים ממחנות במזרח, בשל התקדמות הצבא האדום[26].

בשנים הראשונות הועסקו האסירים בעיקר בעבודת פרך במחצבה, ביערות ובבנייה, עבודה שמטרתה העיקרית הייתה שבירת ושחיקת האסירים, עד מותם. ואולם, עם התמשכות המלחמה, הגיעו ראשי האס אס למסקנה שניתן לנצל את האסירים הרבים שהיו במחנות הריכוז הנאציים, למען מאמץ המלחמה הגרמני. ב-1942 הקים היינריך הימלר, ראש האס אס, את המשרד הראשי למשק ומנהל של האס אס (SS Wirtschafts Verwaltungshauptamt); מחנות הריכוז וההשמדה הוכפפו למרותו של משרד זה, שמחד ניהל את ניצול כוח העבודה של האסירים בעצמו, ומאידך סיפק לאס אס אסירים לעבודות כפייה[27].

בוכנוואלד היה אחד המוקדים החשובים לעבודת הכפייה. החל מסוף 1942 הוחל בהקמת מפעלי חימוש גדולים, שבהם הועסקו רבבות אסירי המחנה; במקביל הוקמו מחנות משנה בסביבות המחנה. מספר האסירים בבוכנוואלד הלך וגדל, כדי לספק את צורכי האס אס, והגיע לשיא של כ-112,000 איש בפברואר 1945. האסירים הועסקו בחברת DAW, מפעלי הציוד הגרמניים (Deutsche Ausrüstungs Werke), חברה שהייתה בבעלות האס אס והופעלה על ידיו, בבתי מלאכה שהיו במחנה, ובמחצבה. בפברואר 1942 הוקם המפעל הראשון, של חברת גוסטלוף, בעיר ויימאר; במרץ 1943 הוקם מפעל חימוש גדול ליד המחנה עצמו[28].

סביב בוכנוואלד היו 136 מחנות משנה (Unterkommandos) בכל תקופת פעולתו – המוכר מביניהם הוא מחנה הריכוז מיטלבאו דורה – כאשר המספר הגבוה ביותר של מחנות משנה שפעלו במקביל היה כ-76 בפברואר 1945[29]. מחנה נוסף היה מחנה הריכוז אוהרדרוף שהיה מחנה הריכוז הראשון ששוחרר על ידי צבא ארצות הברית. המחנות היו פרוסים מדיסלדורף במערב ועד גבול הפרוטקטורט של בוהמיה ומוראביה במזרח. המפעלים היו בשליטת האס אס, בניהול המדינה או שייכים לחברות פרטיות; רובם היו מפעלי חימוש, מחצבות אבן ופרויקטים של בנייה. קציני אס אס נהגו לערוך סלקציות בין עובדי המחנות הללו לעיתים קרובות, והאסירים החלשים מכדי להמשיך לעבוד נשלחו לברנבורג[30], שם הומתו בבית החולים המקומי, כחלק מתוכנית T4 - אותנסיה. אסירים אחרים הומתו על ידי רופאי אס אס בזריקות רעל[28].

התקדמות הצבא האדום ממזרח הביאה לחיסולם של מחנות הריכוז וההשמדה שהיו בפולין. הנאצים כפו על אסירי המחנות לצעוד מערבה בצעדות מוות או שנדחסו ברכבות. בוכנוואלד היה אחד היעדים העיקריים להעברת האסירים, והחל מ-1944 הועברו אליו אלפי יהודים מאושוויץ, כמו גם משלוחים של צוענים. בוכנוואלד הלך וגדל; מחנה העבודה לנשים בראוונסבריק סופח אליו באותה שנה. מאידך, מחנה העבודה דורה-מיטלבאו, שהיה אחד ממחנות הלוויין של בוכנוואלד גדל עד כדי כך שהפך למחנה עצמאי. חלק מן האסירים שהגיעו, בעיקר יהודים, שוכנו במחנה ארעי שנבנה מצפון למחנה, ונקרא "המחנה הקטן"; במחנה זה שוכנו האסירים ללא תנאי מחיה מינימליים, ברעב וללא מחסה, ומספר הנספים בו היה גדול. ב-1945 היה בוכנוואלד מחנה הריכוז הגדול ביותר בגרמניה, ובו כ-110,000 אסירים; סגל המחנה מנה כ-6,300 סוהרים ו-530 סוהרות[21].

ביולי 1944 הועברו חלק מהאסירים למחנה הריכוז האלה.

מבנה המחנה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחנה היו שני חלקים עיקריים. חלקו הצפוני היה מחנה הריכוז, ובו שוכנו האסירים, וחלקו הדרומי היה מיועד למגורי האס אס, למוסכים ובתי מלאכה, למפעלי תעשייה, וכדומה. שני חלקי המחנה נבנו משני עבריו של שביל קדום שנסלל במאה ה-18, המוביל לטירת אטרסברג, ממזרח למחנה[31].

מחנה הריכוז

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליד הכניסה למחנה עמדה תחנת רכבת, שהופעלה החל מ-1943. מסילת הרכבת נבנתה על ידי האסירים, ונועדו בתחילה להעברת חומרי גלם וציוד למפעלי התעשייה במקום. מאוחר יותר שימשה להבאת אסירים למחנה, במיוחד כאשר החל פינוי המחנות במזרח ועשרות אלפי אסירים הובאו לגרמניה[32]. שביל הכניסה למחנה נקרא בפי האסירים Carachoweg, "הדרך לעזאזל"; המילה Caracho היא במקורה ספרדית, והשם ניתן על ידי אסירים מספרד שנשבו במלחמת האזרחים ונכלאו בבוכנוואלד[33].

הכניסה למחנה הייתה דרך מבנה הכניסה, שנבנה ב-1937. זו הייתה הכניסה היחידה למחנה. אגפו המערבי של המבנה היה מיועד לקצין האס אס שפיקד על המחנה, ואילו האגף המזרחי נקרא בפי האסירים "הבונקר", ובו היו חדרי מעצר וחקירות, ובו עונו אסירים והוצאו להורג. השער עצמו היה עשוי מברזל יצוק, ובדומה למילים: העבודה משחררת בפתח מחנה ההשמדה אושוויץ, בפתח מחנה בוכנוואלד היו חקוקות המילים הגרמניות: "Jedem das Seine"; מילים אלה הן תרגום של המשפט הלטיני "Suum cuique" - "לכל אחד המגיע לו". (בפרוסיה הופיעו מילים אלו על עיטור האבירות הגבוה ביותר, ומשמעותן הייתה "לכל אחד על פי מעלותיו"); בכניסה לבוכנוואלד נהפכה משמעות זו למשמעות לעגנית וצינית: לכל אחד המגיע לו[34]. מעבר לשער היה מגרש המסדרים, שבו כונסו האסירים מדי בוקר וערב לספירה. המסדרים ארכו לעיתים שעות רבות, על פי גחמותיהם של אנשי האס אס. במגרש המסדרים נערכו הוצאות להורג והלקאות פומביות; במגרש נקבעו אבנים ועליהן סימון המיקום שבו היה על האסירים מהקבוצות השונות שבמחנה לעמוד. לאחר המסדר יצאו האסירים לעבודה, לקול נגינתה של תזמורת המחנה[35].

המבנים שבהם שוכנו האסירים, הבלוקים, נבנו בטורים, שהיו מסודרים במעין חצי גורן מול מגרש המסדרים והשער. הבלוקים היו צריפי עץ ארוכים ונמוכים: אורכם היה 53 מטרים ורוחבם 8 מטרים. היו כ-30 בלוקים כאלה, ובכל אחד מהם שוכנו בין 180 ל-250 אסירים. 15 מבלוקים היו בעלי שתי קומות. אסיר שהובא למחנה הוכנס בתחילה למבנה נמוך שהיה ממוקם בפינה הצפון-מזרחית של המחנה. במבנה זה גולח שערם של האסירים והם עברו חיטוי ומקלחות. משם הועברו האסירים דרך מנהרה למחסן, בו נלקחו מהם בגדיהם, וניתנו להם מדי האסיר[36].

ממזרח למגרש המסדרים עמד מבנה הכבשן, הקרמטוריום, שהוקם ב-1940. עד אז נשלחו גוויות האסירים שמתו או נרצחו במחנה לשריפה בכבשן של העיר ויימאר הסמוכה. בכבשן נערכו גם הוצאות להורג. הכבשן הופעל בידי אסירים מן המחנה, שהתגוררו במבנה צמוד לכבשן. במרתף הכבשן היה אגף לפתולוגיה, שבו נבזזו גופות המומתים: שערות, שיני זהב, וכדומה. גופות וחלקי גופות, כמו עצמות ועור, שימשו כמוצגים רפואיים, כמזכרות ואף כחומר גלם למוצרים שונים[35]. סמוך למבנה הכבשן היה אתר מחנה האוהלים שהוקם בתחילת המלחמה. בשלב מאוחר יותר מוקמו בו בתי מלאכה. בצידו המערבי של מגרש המסדרים הוקמו מבנים ארעיים שבהם נכלאו היהודים שהובאו למחנה אחרי ליל הבדולח.

מבט ממגדל השמירה הדרום מערבי, לכיוון מזרח. בהמשך הגדר נראה מבנה השער, ומשמאל לו מגרש המסדרים. מעבר למגרש המסדרים נראה הקרמטוריום. סמוך למגדל, משמאל, נמצאת הקנטינה, ואחריה צריפי האסירים
גופות של אסירים במחנה. (צולם לאחר שחרור המחנה, אפריל 1945)

ממערב למגרש המסדרים הייתה קנטינה, מעין חנות שבה היו יכולים אסירים מסוימים, מועדפים, לרכוש מצרכים שונים שיוצרו במחנה או הובאו עבורם. במרתף הקנטינה היה בית מלאכה שבו יוצר סבון מבעלי חיים. מרתף זה שימש מאוחר יותר כבית מלאכה סודי עבור המחתרת במחנה[37].

שער המחנה, במבט החוצה. הכיתוב בגרמנית אומר "כל אדם לגורלו"

מצפון למחנה האסירים נבנה בסוף 1942 מחנה מאסר נוסף, שנקרא "המחנה הקטן". המחנה הופרד ממחנה האסירים בגדר תיל, ומטרתו המקורית הייתה להוות מחנה הסגר; נכלאו בו אנשים שהובאו מאזורי הכיבוש הגרמניים, על מנת שיהוו עובדי כפייה. הם הוחזקו בהסגר למשך כמה שבועות, ואז הועברו למחנות המשנה. בתחילת 1945 החלו להגיע לבוכנוואלד משלוחים המוניים של אסירים ממחנות אושוויץ וגרוס-רוזן, כאשר אלה פונו ממזרח למערב, עם התקדמות הצבא האדום. האסירים המפונים שוכנו בתנאים קשים מאוד במחנה הקטן, ללא אוכל, ללא תנאי הגיינה בסיסיים, ועם הגנה מינימלית מתנאי החורף הקשה. המחנה הקטן היה למעשה מחנה מוות בפני עצמו[35].

מחנה האסירים היה מוקף כולו בגדרות תיל, וגדר חיצונית בה זרם חשמל במתח 380 וולט. סביב הגדרות היו 23 מגדלי שמירה ודרך סיור, שבה סיירו תמיד שומרים, אנשי האס אס. שומרי המחנה היו, כבכל המחנות, אנשי טוטנקופפוורבנדה, יחידת גולגולת המת (SS-Totenkopfverbände)[38].

מחנה האס אס

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחנה האס אס, היה מדרום למחנה האסירים. מבני האס אס היו בנויים במעין חצי גורן, שהייתה פתוחה לדרום, למגרש מסדרים. מחנה האס אס בבוכנוואלד כלל את בית המלאכה של האס אס, שבו יוצרו פריטים שונים עבור הארגון, וכן מחנה אימונים של יחידת גולגולת המת[39]. סביב מחנה האס אס היו כמה מפעלי תעשייה, שבהם הועבדו אסירי המחנה, וממערב למחנה זה הייתה מחצבה, שגם בה עבדו האסירים עבודת כפייה; העבודה במחצבה הייתה קשה ואכזרית במיוחד, ואסירים רבים נרצחו בה. בצפון המחנה הייתה אורווה שנבנתה עבור סוסיו של מפקד המחנה הראשון, קארל קוך; ב-1941 הוסבה האורווה לאתר הוצאה להורג, שבו נורו שבויי מלחמה סובייטיים[40].

ב-1944 הוקם באזור האס אס מתחם מיוחד, שנועד לכליאת אסירים פוליטיים גרמניים חשובים. באוגוסט 1944 נרצח במתחם זה ארנסט תלמאן, יושב ראש המפלגה הקומוניסטית של גרמניה, שהיה כלוא במחנה כמה שנים[41].

ב-1938 הוקם בפקודת מפקד המחנה, קארל קוך, אזור מנוחה ושעשועים ממזרח למבנה השער. האזור נועד עבור אנשי האס אס ובני משפחותיהם ובמרכזו היה גן חיות. גן החיות היה סמוך לגדר מחנה האסירים, ואלו היו יכולים לראות את החיות שהיו בו: קופים ודובים. במקום היו גם כלובים לבזים, וכן מזרקת מים. בשלבים מאוחרים של המלחמה שימש גן החיות גם לכליאת אסירים; לאון בלום הוחזק במשך זמן מסוים בכלובי הבזים, עד שהועבר לדכאו[40].

מפקדי המחנה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
קארל קוך, מפקד המחנה מ-1937 עד 1941

בשנים 1937 עד 1941 היה מפקד המחנה שטנדרטנפירר (קולונל) קארל קוך. קוך ואשתו, אילזה קוך, נודעו לשימצה בשל התנהגותם הסדיסטית כלפי האסירים. בין השאר הואשמה אילזה קוך בכך שנהגה להכין אהילים מעור של אסירים שנרצחו במחנה, וכן שנהגה לאסוף עור אדם שעליו כתובת קעקע, וכן ראשי אדם מצומקים. קוך הועבר לפיקוד על מחנה מיידנק בספטמבר 1941, אשתו עברה איתו והמשיכה במעשי הסאדיזם שלה גם במיידנק. אכזריותו ושחיתותו של קוך הייתה מוגזמת אפילו בסטנדרטים של האס אס, והוא הועמד לדין באוגוסט 1943 בגין מעילות, זיוף, איום על פקידים בכירים, ומה שכונה "פשעים אחרים", כנראה כינוי לרציחות שביצע מחוץ להוראותיו. אשתו חזרה לתפקיד מפקחת בבוכנוואלד. קוך הוצא להורג בתחילת אפריל 1945, כשבוע לפני שחרור המחנה; אשתו נידונה למאסר עולם לאחר המלחמה[42], והתאבדה בכלאה ב-1967[43].

בינואר 1942 מונה אוברפירר (קולונל בכיר) הרמן פיסטר כמפקד המחנה. הוא מילא תפקיד זה עד תום המלחמה, והיה אחראי לפינוי המחנה וצעדת המוות שהתלוותה אליו.

אלון גתה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-18 באוקטובר 1944 נפטר האסיר אלברט קייזר, שהיה בעברו חבר הבונדסטאג מטעם המפלגה הקומוניסטית של גרמניה (KPD). הוא נפטר לאחר שנדבק בטיפוס במחנה האסירים. הוא הובא חולה לבלוק המבודד מספר 46, בו נערכו ניסויים בטיפוס מגפתי[44]. קבוצת אסירים, ביניהם ברונו אפיץ (Bruno Apitz) יצרו מפניו של קייזר המת מסכת מת מגבס, לפני שריפת גופתו[45]. עקב הלשנה נודע לאס אס על קיום מסיכת המת והם דרשו לקבלה. ברונו אפיץ לקח שבר עץ חרוך מאלון גתה שבשלב זה נפגע במתקפה האווירית של בעלות הברית, וחרט בו העתק של מסיכת המתים. המסיכה נועדה להיות לזכר 51,000 מתי בוכנוואלד[46]. תחריט העץ נקרא בפי אפיץ "הפנים האחרונות של בוכנוואלד" (Das letzte Gesicht von Buchenwald) והוא מוצג כיום במוזיאון ההיסטורי הגרמני בברלין. העתק גבס של תחריט העץ ניתן למצוא בתערוכה ההיסטורית הקבועה שבאתר הזיכרון בוכנוואלד.

כאשר פתחו הנאצים בבניית מחנה הריכוז בוכנוואלד, היה צורך ממשי לברא חלקי יער נרחבים. בשטח אזור ביתני המגורים שבמחנה נכרתו כל העצים, מלבד לעץ אלון זקן אחד (עצים נוספים היו בחלק האחורי של אזור מגורי האסירים ובאזור האס אס). על עץ האלון הזה סיפרו תושבי האזור שתחתיו נהג הסופר, המדען והוגה הדעות יוהאן וולפגנג פון גתה לפגוש את אהובתו לוטה (Lotte, ובשמה המלא שרלוטה בוף)[47]. בהערצתם לסופר הגדול הותירו הנאצים את העץ בשלמותו ואף את המבנה שבנו בתחומו (בניין המכבסה) בנו עם נישה מיוחדת סביב העץ כדי לא לגדוע אותו. חלק מהאסירים ראו בעצם קיומו של העץ בשטח מחנה האסירים מעין סמל לכך שהתרבות (המיוצגת על ידי אלון גתה) נמצאת בצד של האסירים, ולא בצד של האס אס. בשנת 1944, כאשר נגדע העץ עקב מתקפה אווירית של בעלות הברית, שימרו הנאצים את הגדם לזכרו של גתה[48].

ניסויים בבני אדם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקביל למינויו של פיסטר למפקד המחנה בינואר 1942, הוחל בביצוע ניסויים רפואיים באסירים. הניסויים בוצעו בצריפים 44 ו-49 במחנה האסירים. הניסויים נועדו לבחון את השפעתם של חיסונים נגד מחלות מידבקות כמו טיפוס, כולרה ודיפתריה. ניסויים אלה הביאו למותם של מאות אסירים. בשנת 1944 החל הרופא הדני קרל וארנט בסדרת ניסויים שנועדו "להבריא" הומוסקסואלים מנטייתם, באמצעות הזרקת הורמונים[49].

מחתרת והתנגדות בבוכנוואלד

[עריכת קוד מקור | עריכה]

האסירים הראשונים שהובאו לבוכנוואלד היו קומוניסטים, מאנשי המפלגה הקומוניסטית של גרמניה, בהם מנהיג המפלגה, ארנסט תלמאן. אסירים אלה הקימו בבוכנוואלד תאים ראשונים של מחתרת כבר ב-1938. המחתרת שאפה להשפיע על הנעשה במחנה על ידי החדרת אנשיה לעמדות מפתח במחנה; תפקידים רבים ניתנו על ידי האס אס לאסירים. ואולם בשנים הראשונות לקיום המחנה נמסרו תפקידים אלה לידי אסירים פליליים בלבד; לאחר מאבק ממושך בין האסירים הפוליטיים לאסירים הפליליים, הצליחו הראשונים להשתלט על כל עמדות המפתח שהיו בידי האסירים במחנה.

לאחר כיבושן של ארצות שונות בידי הגרמנים בשנים הראשונות של המלחמה, הובאו למחנה אסירים פוליטיים רבים: פקידים ואנשי ממשל, יחד עם חברי תנועות מחתרת בארצות הכבושות. אלה יצרו תאי מחתרת חדשים, על בסיס לאומי. ב-1943 הצליחו התנועות השונות ליצור "ועד בינלאומי מחתרתי" שאיגד את כל תאי המחתרת, וכלל גם יהודים. המחתרת עסקה בחבלה במפעלי התחמושת שהיו סמוכים למחנה, והתכוננה למרד חמוש על ידי הברחת נשק למחנה. כמו כן, הצליחו חברי המחתרת להאט ולשבש את פינוי המחנה. יציאת אנשי האס אס מן המחנה לוותה בהשתלטות של אנשי המחתרת על המחנה, עוד לפני שחרורו בידי בעלות הברית[50].

ז'אן בפטיס פיילן, שבעצמו היה אסיר במחנה, החביא אסיר יהודי ובכך הציל את חייו. על פעילות זו זכה בתואר חסיד אומות העולם.

אומדני מספרי האסירים והנרצחים במחנה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

להלן מספרי האסירים במחנה, לפי מקורות אחדים[51].

שנה מספר האסירים מספר המתים
1937 2,912 48
1938 20,122 771
1939 9,553 1,235
1940 2,525 1,772
1941 5,890 1,522
1942 14,111 2,898
1943 42,177 3,516
1944 97,867 8,644
1945[52] 43,823 13,056
סך הכול 238,980 33,462
גופות של אסירים במחנה. צולם מיד לאחר השחרור.

רשימה זו כוללת רק את האסירים שנרשמו בספרי המחנה. מעבר למספרים אלה, היו שבויי מלחמה סובייטים שנרצחו מיד עם הגיעם למחנה, אסירים שנשלחו להשמדה באושוויץ ומאוטהאוזן, וכן אסירים שנרצחו בצעדות המוות עם פינוי המחנה. להלן הערכת מספרי האסירים שנרצחו בדרך זו[53]:

מספר הנרצחים
שבויי מלחמה סובייטים שהוצאו להורג בתלייה 8,483
נרצחים שלגביהם יש ידיעות חלקיות בלבד 1,100
אסירים שנרצחו מתו מתשישות במהלך פינוי המחנה (הערכה) 13,500
נרצחו ב-1941 במבצע "אותנזיה" 472
נשלחו ב-1942 למאוטהאוזן, אושוויץ, ומתו במחנה דורה מיטלבאו 4,055
נשלחו ב-1943 לאושוויץ 1,380
נשלחו ב-1944 לאושוויץ ולברגן-בלזן 7,110
סך הכול 36,100

נסיגת הנאצים וכניסת הצבא האמריקני: אפריל 1945

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מחנה בוכנוואלד ימים אחדים לאחר כניסת הצבא האמריקני, 16 באפריל 1945

עם התקרבות צבאות בעלות הברית לגרמניה וקריסתם הצפויה של השלטונות הנאצים, החל היינריך הימלר, ראש האס אס, במגעים סבוכים בניסיון להציל מה שניתן, מנקודת מבטו. הימלר רצה לשמור על היהודים כקלפי מיקוח. ההנחיה נמסרה למפקדי המחנות, והרמן פיסטר, מפקד המחנה, הודיע לסגל הפיקוד שללא הנחיה אחרת יושאר המחנה כפי שהוא עד שיגיע הצבא האמריקני. ואולם, במקביל ובסתירה להוראה כזו הורה פיסטר להכין את האסירים היהודיים לשילוח מן המחנה, בנפרד מהאסירים האחרים; הם נועדו למשלוח לטרזיינשטט, בצ'כוסלובקיה. ואולם, כוחות שונים בביורוקרטיה הגרמנית הסבוכה החלו להעביר הנחיות סותרות לגבי פינוי המחנה; הבלבול גדל עוד יותר, לאור קריסת המערכות השלטוניות הגרמניות. בשל הבלבול הרב הפך פינוי בוכנוואלד, שהיה אמור להיות פינוי מסודר, לאוסף של פקודות סותרות. המחתרת במחנה הוסיפה עוד למהומה, על ידי עיכוב הפקודות ויצירת בלבול נוסף, מהלכים שהביאו להצלתם של רבים.

ב-2 באפריל הוחל בפינויים של מחנות המשנה של בוכנוואלד, לתוך המחנה העיקרי; הפינויים היו אכזריים, ורבים מהאסירים נרצחו תוך כדי הפינוי. כ-3,000 עד 4,000 יהודים נשלחו לטרזיינשטט, ומהם הגיעו רק כמה מאות למחנה. לפי ההערכות, כשליש מאסירי בוכנוואלד ומחנות המשנה – בין 13,000 ל-15,000 בני אדם – נרצחו ומתו במהלך פינוי המחנות. מ-6 באפריל והלאה נשלחו עוד 22,000 אסירים מהמחנה, והם הובלו דרומה לכיוון דכאו; חלקם שוחררו שם, וחלקם שוחררו על ידי צבאות בעלות הברית אותם פגשו בדרכם[54].

בימים האחרונים של קיום המחנה וילהלם המן הציל מספר ילדים יהודים ובהמשך זכה בתואר חסיד אומות העולם.

ב-11 באפריל 1945 בשעות הבוקר, עזבו רוב אנשי האס אס את המחנה. בשעה 11:00 הגיעו למחנה חיילים אמריקניים, מהדיוויזיה המשוריינת ה-6, שהייתה חלק מהארמייה האמריקנית השלישית, בפיקוד ג'ורג' פטון. הטנקים האמריקנים ניהלו חילופי אש עם שרידי הס"ס. המחתרת במחנה נכנסה לפעולה, ואנשיה פתחו שערים וחתכו גדרות תיל, ואף השתלטו על כמה אנשי ס"ס, אם כי בשום שלב לא קיימו עימות אלים עם השומרים. האמריקנים סיימו את ההשתלטות על בוכנוואלד ב-14:30 לערך.[55] הם מצאו במחנה כ-21,000 אסירים, בהם כ־4,000 יהודים[56][57]. האסירים במחנה הוציאו להורג חלק מאנשי האס אס שנפלו בידיהם; אסירים אחרים פשטו על העיר ויימאר, בזזו, רצחו ואנסו את תושביה. מרטין גריפילד, אחד מאסירי המחנה (ולימים חייט ידוע של נשיאי וידועני ארצות הברית) אשר הועסק בעבודות כפייה והתעללות בבית ראש עיריית וייאמר ורעייתו, חזר לביתם על מנת לנקום בהם אך מצא את אשת ראש העיר יושבת עם בתה הפעוטה. לכן הוא החליט לחוס על חייה ולהסתפק בנקמה שבלקיחת מכונית המרצדס שלהם. בהמשך, ראש העיר נאסר במחנה ולבסוף הוצא להורג. גם רעייתו אולצה לשרת את הצבא האדום ולבסוף נפטרה ממחלה קשה.

ימים ספורים לאחר שחרור המחנה, ב-15 באפריל, שידר כתב הרדיו אדוארד מורו שידור מבוכנוואלד, ובו תיאר למאזיניו את הזוועות שהתגלו לעיניו. דבריו התפרסמו מאוד, ונחתמו במילים:

I pray you to believe what I have said about Buchenwald. I reported what I saw and heard, but only part of it. For most of it, I have no words. If I have offended you by this rather mild account of Buchenwald, I'm not in the least sorry....

אני מתפלל שתאמינו למה שסיפרתי על בוכנוואלד. דיווחתי על מה שראיתי ושמעתי, אך רק באופן חלקי. על רוב מה שראיתי, אין לי מילים. אם נפגעתם מתיאור מתון למדי זה של בוכנוואלד, איני מצטער כהוא זה[58].

המראות היו כל כך קשים עד כדי כך שראשי צבאות בעלות הברית רצו לחזות במחנה במו עיניהם. ב-21 באפריל ביקרה משלחת מטעם בית הנבחרים הבריטי במחנה. המשלחת פרסמה דו"ח, בו תוארו התנאים הירודים שבמחנה. בסיום הדו"ח נכתב כי התנאים הללו מהווים את "שפל המדרגה שאליו ירדה האנושות"[59]. למחרת, ב-22 באפריל הגיעו הגנרלים דווייט אייזנהאואר, ג'ורג' פטון ועומר בראדלי לסיור במחנה המשוחרר והגיבו בהלם למראה עיניהם. מסופר כי פטון פרש לפינה צדדית ושם הקיא את נפשו. בימים הבאים הוא חתם על צו הפוקד על כל תושבי הסביבה הגרמניים לבוא למחנה, לחזות גם הם בזוועות ולקבור את הגופות.

אומדן הקרבנות שנרשמו ושלא נרשמו מגיע לכ-70,000 איש, אשה וילד.

אחרי מלחמת העולם השנייה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – משפט בוכנוואלד
ניצולי מחנה בוכנוולד מניפים את הדגל הציוני בחלון רכבת בגרמניה, יוני 1945

לאחר המלחמה נשפט מפקד המחנה הרמן פיסטר, ונגזר עליו גזר דין מוות. הוא מת בכלא לפני ביצוע גזר הדין[60].

מחנה מעצר סובייטי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי ההחלטות שקיבלו מנהיגי בעלות הברית בועידת יאלטה, בפברואר 1945, היה השטח שבו נמצא מחנה בוכנוואלד בשליטת ברית המועצות, והצבא האמריקני העביר לשליטה סובייטית את המחנה כמה שבועות לאחר שחרורו. הסובייטים הפעילו מחדש את המחנה כמתקן כליאה לאסירים פוליטיים עד פברואר 1950. היה זה אחד מעשרה מחנות ושלושה בתי כלא שנבנו באזור הכיבוש הסובייטי. מחנה זה נקרא מחנה מעצר מיוחד 2 בוכנוואלד[61].

במחנה נכלאה קבוצה קטנה יחסית של פושעי מלחמה, מספר גדול של פקידים נמוכים ובינוניים מן המפלגה הנאצית ושדרת הממשל הנאצי, קבוצה של חברים ומנהיגים בנוער ההיטלראי, אנשי וואפן אס אס, שוטרים וחיילים מארגוני המשטרה השונים בגרמניה הנאצית, קצינים בורמאכט, וכן מספר רב של אנשים שנעצרו בשל הלשנות, טעויות בזיהוי, ובאופן שרירותי. עד סוף 1945 היו במחנה כ-6,000 אסירים, ועד פירוק המחנה ב-1950 עברו בו 28,455 בני אדם (על פי הנתונים הרשמיים של המחנה); חלקם הובאו למחנה ממחנות אחרים, שפורקו. בשיאו אכלס המחנה בעת ובעונה אחת 16,371 איש. 1,500 אסירים נשלחו לברית המועצות, לעבודת כפייה. רובם המוחלט היו גברים; רק כ-1,000 נשים עברו במחנה. רק מיעוט מבין האסירים נעצרו בשל התנגדות לשלטון הסובייטי.

האסירים היו מנותקים לחלוטין מהעולם החיצוני; המחנה נועד לחקירות, ומעבר להן כמעט ולא היה מגע בין צוות המחנה הסובייטי לבין האסירים. המחנה נוהל כולו על ידיהם, כמו גם הטיפול הרפואי. אף שהשאלה אם הסובייטים פגעו פיזית באסירים במטרה להביא למותם בצורה שיטתית שנויה במחלוקת, חוקרים מערביים קובעים בוודאות כי נערכו במחנה הוצאות להורג והלקאות אסירים[62]. האסירים סבלו מצפיפות רבה, רעב, קור, תנאי הגיינה גרועים וממחלות שונות. אחוז התמותה היה גבוה: על פי הנתונים הסובייטיים מתו במחנה 7,113 מהאסירים. ביולי ואוגוסט 1948 שוחרר חלק גדול מהאסירים. פירוק המחנה החל ב-16 ביוני 1950, והושלם חודש לאחר מכן. 2,415 מהאסירים הועברו למערכת המשפטית של גרמניה המזרחית; בסדרה של משפטי ראווה שנקראו "משפטי ולדהיים" (Waldheimer Prozesse) נשפטו אסירים אלה לתקופות מאסר ארוכות. חלק נכבד מפסקי הדין שונה ב-1952[63].

שימור במחנה והנצחת הקורבנות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
אנדרטת זיכרון בכניסה לבוכנוואלד, שנבנתה כחלק מהשימור הקומוניסטי

שחזור ושימור המחנה הושפעו רבות מן העובדה, שבמחנה בוכנוואלד נכלאו אסירים פוליטיים רבים יחסית למחנות אחרים. אסירים אלה, ששרדו את המחנה, הניחו כבסיס להנצחה את רדיפתם הפוליטית ואת התנגדותם למשטר הנאצי; הם ראו עצמם כמי שזכותם ליטול חלק מרכזי בתהליך עיצוב הזיכרון.

מחנה בוכנוואלד היה בין הראשונים ששוחררו על ידי בעלות הברית. המחנה זכה לסיקור נרחב בתקשורת – בעיתונות, בצילומים וביומני קולנוע. הייתה זו אחת החשיפות הראשונות של הציבור המערבי לזוועות המשטר בגרמניה הנאצית. מפקד הארמייה השלישית, הגנרל ג'ורג' פטון, הכריח כ-2,000 מתושבי העיר ויימאר לצעוד חמישה קילומטרים עד למחנה, כדי לראות את הזוועות.

מעבר לתיעוד המצולם והקולנועי, אספה יחידת מודיעין של יחידת לוחמה פסיכולוגית בצבא ארצות הברית עדויות רבות של אסירים. בימים הראשונים לשחרור נאספו כ-150 עדויות של אסירים, בעיקר כאלה שמילאו תפקידים שונים במחנה והיו יכולים לספק תמונה רחבה על הנעשה במחנה. העדויות נאספו מאוחר יותר על ידי אסיר לשעבר במחנה, אויגן קוגון, שהיה מוציא לאור באוסטריה; אוסף העדויות יצא לאור ב-1946.

ביולי 1949, לפני פירוק מחנה המעצר הסובייטי, ולפני הקמתה של גרמניה המזרחית, המליץ משרד המידע של השלטון הצבאי הסובייטי, על הקמת מוזיאון לאומי בבוכנוואלד. הצעה זו לא יצאה אל הפועל; הדגש עבר להנצחת ההתנגדות של פעילי המפלגה הקומוניסטית הגרמנית, ובראשם יו"ר המפלגה, ארנסט תלמאן, שנרצח במחנה. ההחלטה הייתה להרוס את כל מבני המחנה, למעט המשרפה, בה נרצח תלמאן, מבנה השער ומגדלי השמירה המזרחי והמערבי, היו אמורים להיוותר על כנם. הוחלט גם על ייעור מחדש של כל שטח המחנה.

מטרת הרס המבנים לא הייתה למחות את זכרו של מחנה המעצר הסובייטי; המטרה הייתה להדגיש את ההתנגדות ואת ההישרדות של האסירים במחנה, ואת ניצחון הרעיון שבו דגלו. על אף שרעיון הייעור לא בוצע, יותר מ-50% משטח המחנה הוזנח; בשטח הנותר הותקנה שורה ארוכה של לוחיות זיכרון, ובהן מידע על התנגדות האסירים מן המפלגה הקומוניסטית, על מאבקם המשותף והסולידריות ביניהם, בהנהגתו של תלמאן. הצגה פשטנית זו של המאורעות הועצמה על ידי התצוגות שהותקנו במחנה מ-1954 והלאה.

שער המחנה בתחילת המאה ה-21: השעון קבוע בשעה 15:15, השעה שבה נכנסו החיילים האמריקניים למחנה

ב-14 בספטמבר 1958 הוקדש לבסוף אתר ההנצחה הלאומי בבוכנוואלד. אתר הזיכרון עוצב בסגנון הריאליזם הסוציאליסטי, והדגיש את המאבק הקומוניסטי נגד הפאשיזם, את הסולידריות הבינלאומית נגדו, ואת הניצחון הסובייטי על הפאשיזם, ניצחון שטרם הסתיים. המבקר באתר היה אמור להשתכנע בצדקת המאבק הקומוניסטי ובצורך לערנות ולדריכות אידאולוגית. ובכך, שימש האתר ומורשתו בעיקר לתעמולה סובייטית. נעשו בו מעט שינויים במשך השנים, למעט שינויים בתשתית האתר ועדכון התצוגות.

באמצע שנות ה-80 של המאה ה-20 החלו לעלות שאלות לגבי אופייה של ההנצחה באתר. הסתבר שהדור הצעיר אינו מתרשם מן המסרים שהועברו באתר. מעבר לכך, הועלו טענות על כך שההנצחה באתר מתעלמת מאוכלוסיות אחדות שהיו במחנה, כמו יהודים, צוענים, הומוסקסואלים ועדי יהוה; טענות נוספות היו על התעלמות ההנצחה מנושאים שלא היו נוחים לקו הרשמי של גרמניה המזרחית, כמו הסכם ריבנטרופ–מולוטוב. טענות אלה לא הגיעו לכלל יישום או שינוי מעשי באתר. נושא נוסף שממנו התעלמו הוא קיומו של מחנה המעצר הסובייטי באתר, ומן האסירים הרבים שנרצחו בו. לאחר נפילת גרמניה המזרחית, ב-1990, הוחל בחשיבה מחודשת על התפיסה הציבורית של האתר. בספטמבר 1991 הוצגו קווי יסוד חדשים לעיצוב האתר, על ידי ועדה שמונתה בידי משרד המדע של ממשלת תורינגיה. התפיסה החדשה שהוצגה גרסה, שעל האתר להנציח את מחנה הריכוז הנאצי ואת מחנה המעצר הסובייטי, כאשר מחנה הריכוז הנאצי הוא הנושא העיקרי, והנצחת שני המחנות תהיה נפרדת.

האתר החדש מתבסס על המחקר העדכני, ומציג גם את הרקע להקמת אתר הזיכרון הקומוניסטי שקדם לו[64]. באתר המחנה נמצאות אנדרטאות שונות לזכר של אסירים שנרצחו בו, בכלל ובקבוצות, מוזיאון קבוע, הנמצא בצריפי המחנה, ומבנה לתצוגות מתחלפות, הנמצא במבנה ששימש לקנטינה בעבר. חלק ממסילת הרכבת למחנה שוחזר, כחלק ממצגי הזיכרון[65].

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]
עיינו גם בפורטלים:
פורטל השואה
פורטל גרמניה

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • ג'ק ורבר, ויליאם ב' הלמרייך (אנ'), להציל את הילדים: בוכנוולד - סיפור של אבדן והצלה, ירושלים: הוצאת יד ושם, 2010.
  • David A Hackett: The Buchenwald Report. Basic Books, 1997

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מחנה הריכוז בוכנוואלד בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ ד"ר הארי שטיין:
    Konzentrationslager Buchenwald 1937-1945 Begleitband zur ständigen historischen Ausstellung.
    אתר הזיכרון בוכנוואלד, עמ' 54, 64, 74, 77, 99, 124, 125.
  2. ^ הארי שטיין, עמ' 25–26.
  3. ^ ראו מחנות ריכוז, מרכז המידע על השואה, אתר יד ושם.
  4. ^ לגבי מחנה ליכטנבורג ראו כאן. מיקום המחנה: 51°39′45″N 12°55′55″E / 51.66250°N 12.93194°E / 51.66250; 12.93194.
  5. ^ על זקסנבורג ראו כאן. מיקום המחנה: 50°55′56″N 13°1′36″E / 50.93222°N 13.02667°E / 50.93222; 13.02667.
  6. ^ על פי אתר JewishGen, The Forgotten Camps.
  7. ^ אתר ההנצחה למחנה בוכנוואלד; הערך 'בוכנוואלד', אתר יד ושם.
  8. ^ אתר ההנצחה למחנה בוכנוואלד.
  9. ^ שם. השימוש בקיצור K.L לערך Konzentrationslager היה שגור באותה התקופה במקביל לקיצור KZ המקובל יותר כיום.
  10. ^ אתר הזיכרון לבוכנוואלד. ההיסטוריונית לני יחיל טוענת שהאסירים היו יהודים, והם שוחררו רק לאחר שהוסדרה הגירתם מגרמניה. ראו: לני יחיל, השואה: גורל יהודי אירופה, 1932–1945, הוצאת שוקן ויד ושם, 1987, עמ' 160.
  11. ^ אתר הזיכרון, שם.
  12. ^ אתר הזיכרון, שם; לני יחיל, השואה: גורל יהודי אירופה, 1932–1945, תל אביב וירושלים: הוצאת שוקן ויד ושם, 1987, עמ' 694–695.
  13. ^ אתר הזיכרון, שם; לני יחיל, השואה: גורל יהודי אירופה, 1932–1945, הוצאת שוקן ויד ושם, 1987.
  14. ^ על פי עלון הסבר של אתר הזיכרון לבוכנוואלד, מתוך: לקט מקורות על אתרי ההשמדה בגרמניה, חלק א'. המרכזיה הפדגוגית של יד ושם, ניסן תש"ס, אפריל 2000.
  15. ^ על פי אתר הזיכרון.
  16. ^ בוכנוואלד, באתר מוזיאון השואה בוושינגטון; אתר הזיכרון, שם.
  17. ^ בוכנוואלד באתר המרכז ללימודי השואה וג'נוסייד, אוניברסיטת מינסוטה.
  18. ^ אתר הזיכרון.
  19. ^ על פי אתר הזיכרון בוכנוולד, הקבוצה שסבלה באופן יחסי מאחוז התמותה הגבוה ביותר הייתה קבוצת ההומוסקסואלים.
  20. ^ הנתונים על פי לני יחיל, השואה: גורל יהודי אירופה, 1932–1945, הוצאת שוקן ויד ושם, 1987 עמ' 695.
  21. ^ 1 2 עלון הסבר.
  22. ^ אתר הזיכרון; לני יחיל, השואה: גורל יהודי אירופה, 1932–1945, הוצאת שוקן ויד ושם, 1987, עמ' 696; אתר יד ושם; עלון הסבר.
  23. ^ עד 1981 לא הוכרו נשים שנוצלו מינית במחנות הריכוז כניצולות רדיפת השלטון הנאצי ולא זכו לפיצויים כלשהם. ראו: הארי שטיין, עמ' 145.
  24. ^ הארי שטיין, עמ' 186–190.
  25. ^ הארי שטיין, עמ' 155.
  26. ^ לני יחיל, השואה: גורל יהודי אירופה, 1932–1945, הוצאת שוקן ויד ושם, 1987, עמ' 695–696.
  27. ^ המשרד הראשי למשק ולמנהל של הס"ס, אתר יד ושם.
  28. ^ 1 2 בוכנוואלד באתר מוזיאון השואה בוושינגטון.
  29. ^ על פי הספר
    Konzentrationslager Buchenwald 1937-1945 Begleitband zur ständigen historischen Ausstellung,
    עמוד 177, בהפקת אתר הזיכרון בוכנוואלד, נכתב על ידי ד"ר הארי שטיין isbn 3892442223
  30. ^ 51°48′0″N 11°44′0″E / 51.80000°N 11.73333°E / 51.80000; 11.73333, כ-100 ק"מ מצפון לוויימאר.
  31. ^ אתר הזיכרון, Outdoor Facilities, בדף על Time lane.
  32. ^ שם, Commemorative Buchenwald Railway path.
  33. ^ על פי האמור באתר.
  34. ^ אתר הזיכרון, (Outdoor Facilities). וראו בערך בוויקיפדיה האנגלית:
    Jedem das Seine.
  35. ^ 1 2 3 אתר הזיכרון, שם.
  36. ^ אתר Scrapbookpages.com, תיאור סיור בבוכנוואלד.
  37. ^ Scrapbookpages.com.
  38. ^ שם.
  39. ^ על פי עלון הסבר של אתר הזיכרון לבוכנוואלד.
  40. ^ 1 2 אתר הזיכרון, שם; סיור בבוכנוואלד, אתר Scrapbooks.
  41. ^ בוכנוואלד, באתר מוזיאון השואה בוושינגטון.
  42. ^ על משפטה של אילזה קוך ראו כאן.
  43. ^ הערך קוך, קרל אוטו ואילזה, מרכז המידע אודות השואה, אתר יד ושם.
  44. ^ הוא היה חלק מקבוצת הביקורת, כאלו שהודבקו במחלה ולא ניתן להם טיפול. מתוך מסמך רפואי בן 3 דפים שנכתב על ידי האס אס ומפרט את מצבו הרפואי של אלברט קייזר לאחר שנדבק במחלה. הארכיון הראשי בתורינגיה, ויימאר,
    thHStA Konzentrationslager und Haftanstalten Buchenwald, Nr.21/1, Blatt 182r.
  45. ^ מתוך ריאיון עם קלאוס אולריך (Klaus Ullrich). ארכון בוכנוולד
    BwA 52-11-515. 1937
  46. ^ זה היה המספר הרשמי ב-1947. בהמשך תוקן המספר ל-56,000. מתוך מכתב של ברונו אפיץ מ-30 בנובמבר 1947. ארכיון בוכנוואלד BwA 95-20.
  47. ^ על יחסיהם של לוטה וגתה ניתן לקרוא בספר "לוטה בוויימאר", מאת תומאס מאן.
  48. ^ ראו Liberation of Buchenwald Concentration Camp כאן וכאן.
  49. ^ אתר הזיכרון; הערך בוכנוואלד באתר מוזיאון השואה בוושינגטון.
  50. ^ הערך בוכנוואלד, מרכז המידע אודות השואה, אתר יד ושם.
  51. ^ על פי אתר Jewish Virtual Libary, המסתמך על הספר
    The Buchenwald Report,
    מאת דייוויד האקט, הוצאת Westview Press, 1997.
  52. ^ עד שחרור המחנה, 11 באפריל 1945.
  53. ^ על פי לני יחיל, השואה: גורל יהודי אירופה, 1932–1945, הוצאת שוקן ויד ושם, 1987, עמ' 697.
  54. ^ דניאל בלטמן, צעדות המוות (ינואר-מאי 1945): מי אחראי למה?. מרכז המידע אודות השואה, אתר יד ושם.
  55. ^ William John Niven, The Buchenwald Child: Truth, Fiction, and Propaganda . הוצאת אוניברסיטת הרווארד, 2007. עמ' 17-18.
  56. ^ הערך בוכנוואלד באתר מוזיאון השואה בוושינגטון.
  57. ^ הרב הצבאי האמריקאי הרשל שכטר עורך את תפילת חג השבועות בפני ניצולים במחנה בוכנוולד, גרמניה, 18 במאי 1945, המוזיאון לתולדות השואה, באתר יד ושם.
  58. ^ לטקטס מקוצר של הנאום, ראו כאן. לביקורת על השידור, ראו כאן.
  59. ^ ברנרד וסרשטיין, בריטניה ויהודי אירופה 1939–1945, עם עובד, 1982, עמ' 280.
  60. ^ על משפטו של פיסטר ראו כאן.
  61. ^ על המחנות הסובייטיים בגרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה ראו בערך (באנגלית).
  62. ^ ראו: פרדריק טיילור, חומת ברלין, (תרגום מאנגלית: עדי גינצבורג-הירש), תל אביב: מטר, 2006, עמ' 65.
  63. ^ אתר הזיכרון (History, Soviet Special Camp no. 2). על משפטי ולדהיים ראו בערך בוויקיפדיה הגרמנית.
  64. ^ על פי אתר הזיכרון (History, The History of Buchenwald Memorial).
  65. ^ לפירוט נוסף ראו באתר המחנה.



מחנות ריכוז, עבודה והשמדה במלחמת העולם השנייה
גרמניה אוהרדרוף • אורניינבורג • ארבייטסדורף • באד זאולגאו • בוכנוואלד • בורגאו • גרמרינג • דורה-מיטלבאו • דכאו • הינצרט • וובלין • זקסנבורג • זקסנהאוזן • טירקהיים • כלא שפנדאו • ליכטנבורג • מלכוב • קאופרינג • קולדיץ • מילדורף • ברלין-מרצאן • נוינגמה • נידרהאגן • פלוסנבירג • קולומביה האוס • ראוונסבריק • ריימסדורף • מחנות המשנה של זקסנהאוזן • מחנות המשנה של דכאו • אלאך • פורטה וסטפליקה • טאוכה
פולין אושוויץ • בלז'ץ • חלמנו • טרבלינקה • מיידנק • סוביבור • אושוויץ מונוביץ • בודזין • בלכהמר • גנשובקה • גרוס-רוזן • זאסלאב • טרווניקי • יאבוז'נו • ינובסקה • אלטהאמר • ורשה • פוסטקוב • סקרז'יסקו-קמיינה • פירסטנגרובה • פלאשוב • קונסקובולה• קיטליץ טרייבן • שבנייה • שטוטהוף
קרואטיה ג'קובו • גוספיץ' • דניצה • וילה לובוריץ' • טניה • יאסטרברסקו • יאסנובאץ • ידובנו • לובורגראד • גורניה רייקה • קרסטינץ • מטאינה • סטארה גראדישקה • סלאנה • קרושצ'יצה
צרפת בון לה רולנד • גירס • דראנסי • ויטל • מבצר רומנוויל • סטפו • נאצוויילר-שטרוטהוף • סן סיפריאן • ריווזאלט • ורנה • מיל • רסבדו • פיטיבייה • קומפיין
איטליה פוסולי • פרמונטי די טרזיה • ריזיירה די סן סאבה • ראב • בולצאנו
אוסטריה אבנזה • גוזן • מאוטהאוזן • שטרסהוף • גונסקירכן
בולגריה גונדה וודה • סומוביט • צ'כלרה
הולנד התיאטרון ההולנדי • וסטרבורק • אמרספורט • פוכט
סרביה בור • באנייצה • דולאג 183 • טופובסקה שופה • צרווני קרסט • סיימישטה
ליטא, לטביה ואסטוניה יונגפרנהוף • סלספילס • קייזרוואלד • ואיווארה • קלוגה • קובנה • קייליס • HPK
בלארוס, אוקראינה ורוסיה אקמצ'טקה • סירץ • מאלי טרוסטינץ
מחוץ לאירופה ג'אדו • גריאן (ער') • יפרן (ער') • בוקבוק • סידי עזאז • ספקס) • ביזרטה
אחר Ostindustrie • אולדרני • טרזיינשטט • מחנה המשפחות (טרזיינשטט) • טרגו ז'יו • חיידרי • סרד • ג'אדו • מכלן • מונופול • מחנות הריכוז הפיניים במזרח קרליה • קישטרצ'ה
פורטל השואה
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=בוכנוואלד&oldid=39850126"