מחנה הריכוז בולצאנו
מחנה הריכוז בולצאנו (בגרמנית: Polizei - und Durchgangslager Bozen) הוקם בידי גרמניה הנאצית בבולצאנו, עיר בנפת דרום טירול, באיטליה, באזור המבצעי של מרגלות האלפים. המחנה פעל בתקופה השואה בסוף מלחמת העולם השנייה מאוגוסט 1944 ועד לסיום המלחמה, ושימש כמחנה ריכוז וכמחנה מעבר, בשלב ביצוע הפתרון הסופי באיטליה.[1] מחנה זה הוקם קרוב ככל הניתן לגבול עם אוסטריה, לאחר שהגרמנים פינו את מחנה הריכוז פוסולי (Fossoli), בשל התקדמות בעלות הברית.[2] המחנה הוקם בגריאס ׁ(Gries), אחד מפרברי בולצאנו, בסמוך למסילת הברזל בולצאנו–מיראנו (איט'). צריפי המחנה נבנו מהאנגרים נטושים ששימשו בעבר כמוסכי מטוסים.[3]
האסירים במחנה הובאו אליו ברכבות שיצאו מרציף מספר 21 (Binario 21), מתחנת הרכבת המרכזית במילאנו, מילאנו צ'נטראלה. מהמחנה יצאו משלוחים לאושוויץ-בירקנאו, מאוטהאוזן, ברגן-בלזן, רוונסבריק, ופלוסנבירג. מרבית המשלוחים היו למאוטהאוזן.
כושר קליטתו של המחנה היה הגדול שבין המחנות שהקימו הגרמנים באיטליה, והיו כלואים עד 3,000 איש בו בזמן, היהודים במחנה היוו לא יותר מ-20% מהאסירים.[3]
הפתרון הסופי באיטליה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערכים מורחבים – הפתרון הסופי באיטליה
השלב הראשון בביצוע הפתרון הסופי באיטליה, החל מיד עם פלישת הגרמנים בספטמבר 1943, בעקבות נפילת המשטר הפשיסטי באיטליה (שקרה עם הדחת מוסוליני בעקבות פלישת בעלות הברית לסיציליה). כל עוד איטליה הייתה מדינת עצמאית, נמנע היטלר לדרוש ממוסוליני מלדרוש את גירוש היהודים והשמדתם. בוועידת ואנזה שהתכנסה בברלין ב-20 בינואר 1942, הופיעו 58,000 יהודי איטליה ברשימת היהודים שעתידים להיות מושמדים במסגרת הפתרון הסופי. במספר זה נכללו גם יהודים באזורים שהיו בשליטת האיטלקים מחוץ לאיטליה
פרוץ המלחמה ב-1939 והצטרפות איטליה לצידם של הגרמנים, לא הביאו בתחילה לשינויים משמעותיים במעמדם החוקי של יהודי איטליה. כבר ב-1938 משטרו הפשיסטי של מוסוליני הטיל על היהודים הגבלות וחוקקו חוקי גזע, אך לא הייתה פגיעה פיזית רחבת היקף ביהודים. ערב כניסתה של איטליה למלחמה ביוני 1940, הוחל במאסרים נרחבים ללא משפט של פליטים יהודים ששהו באיטליה, והיו ללא אזרחות איטלקית, וכן של יהודים איטלקים שנחשדו כמתנגדים לשלטון. זמן מה לאחר מכן, אותם יהודים נשלחו למחנות עונשין, אשר נכון לספטמבר 1940 כבר מנו 15 במספר. מספרם של המחנות הגיע לשיא של כ-40 מחנות בכל רחבי איטליה, בעיקר בדרומה.[4][5]
ב-30 בנובמבר 1943 פרסם שר הפנים של הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית, גואידו בופאריני גואידי (איט'), את "צו המשטרה מספר 5", לכל ראשי המחוזות לביצוע מיידי. הצו החדש הורה על מעצרם של כל היהודים, ריכוזם במחנות ריכוז מקומיים קטנים ומותאמים, עד שיוקם מחנה לאומי גדול – פוסולי, ומיד לאחר מכן גם את הקפאת כל רכושם. הצו הגדיל את הסכנה שהיו נתונים בה היהודים באיטליה. היהודים שהסתתרו מפני הגרמנים באזורי הכפר או בערים קטנות, לא היו יכולים עוד להתחמק מעיניה של המשטרה האיטלקית. מכאן ואילך, חיפשו ועצרו את היהודים בכל מקום: בבתיהם, ברחוב, ברכבות, בזמן ניסיונות בריחה לשווייץ או לשטחים בשליטת בעלות הברית, ועוד. לאחר שנתפסו על ידי המשטרה הובאו היהודים לבתי סוהר מקומיים, ומשם הועברו למחנה הריכוז פוסולי שבקארפי, מדרום לנהר הפו, שבצפון איטליה. מחנה פוסולי שימש את הגרמנים כמאגר נוח למכסות הגירושים למחנות ריכוז והשמדה מצפון לאיטליה..[6][5][4]
בעקבות התקרבות כוחות בעלות הברית לפוסולי, והפחד של הגרמנים מפני התקפות של הפרטיזנים האיטלקים, שהיו באזור, החליטו הגרמנים להקים מחנה חדש בבולצאנו, הקרובה יותר לגבול עם אוסטריה. מרבית האסירים, וכן הסגל הפיקודי של מחנה פוסולי, הועברו בבהילות למחנה בולצאנו.[6]
קבלת והעברת העצורים למחנה
[עריכת קוד מקור | עריכה]האסירים במחנה הובאו אליו ברכבות שיצאו מרציף מספר 21 (Binario 21), מתחנת הרכבת המרכזית במילאנו, מילאנו צ'נטראלה. מהמחנה יצאו משלוחים לאושוויץ-בירקנאו, מאוטהאוזן, ברגן-בלזן, רוונסבריק, ופלוסנבירג. רובם למאוטהאוזן. רציף מספר 21 במילאנו צ'נטראלה היה בנוי מתחת לאדמה, ואיננו שימש להובלת נוסעים, אלא את שירות הדואר האיטלקי. כך יכלו הנאצים להעמיס יהודים ואסירים אחרים על קרונות רכבת משא מבלי שהאוכלוסייה המקומית תבחין בכך. בזמן פעילותו של הרציף כתחנת משלוחים, נשלחו ממנו 816 מיהודי מילאנו בכ-14 משלוחים מתוכם שרדו רק 26. חלק מהמשלוחים היו מיועדים ישירות לגרמניה ופולין, וחלקם עצרו קודם במחנות הריכוז פוסולי, ולאחר שנסגר, בבולצאנו. הפעם הראשונה אשר הגיעו עצורים למחנה בולצאנו דרך רציף 21, הייתה בתאריך 19 באוגוסט 1944, ומשם, יצאו משלוחים לאושוויץ, עד 24 באוקטובר 1944, ולאחר מכן למחנות בגרמניה, ראוונסבריק ופלוסנבירג. המשלוח האחרון יצא ב-25 בינואר 1945, ואחריו נותרו במקום כ-800 אסירים, אשר רק כמה עשרות מהם היו יהודים. הגרמנים ניסו להוביל גם אותם לגרמניה במשלוח שיצא ב-25 בפברואר 1945, אך הם איחרו את המועד – מסילת הברזל במעבר ברנר שבאלפים נחבלה בהתקפות אוויריות, והקשר עם גרמניה נותק. האסירים הוחזרו למחנה, ושם המתינו עד לשחרורם בסוף אפריל 1945.[7]
ב-2013, הקימה הקהילה היהודית במילאנו אתר הנצחה לשואה ברציף 21 ממנו נשלחו הרכבות.
מבנה המחנה
[עריכת קוד מקור | עריכה]המחנה הוקם ממערב לבולצאנו, בפרבר גריאס, מצפון למסילת הברזל בולצאנו–מיראנו. מבחינת מבנהו וסדרי החיים הנהוגים בו, דמה מחנה בולצאנו, יותר מכל מחנה אחר באיטליה, למחנות העבודה הגרמניים שנבנו בארצות אירופה הכבושות.
כושר קליטתו של המחנה היה הגדול שבין מחנות איטליה, ובו היו כלואים עד 3,000 איש בו בזמן. במחנה היו היהודים למיעוט, כנראה לא יותר מ-20%. רוב האסירים הועברו משם למאוטהאוזן שבאוסטריה. צוות המפקדים במחנה והשומרים היו אכזריים כלפי האסירים. בדומה למחנות אחרים, במחנה בולצאנו השתמשו הגרמנים בשומרים אוקראינים.[8]
הוא נבנה במספר מבנים נטושים בעלי גגות מקומרים, ששימשו בעבר כהנגארים לאחסון מטוסים. הצריפים היו מחולקים בפנים לחדרי שינה, שמחיצות בטון בגובה של 3 עד 4 מטרים מפרידות ביניהם, כך שיצרו חדרים גדולים שכונו "בלוקים". האסירים ישנו על דרגשים מן הסוג הנהוג באניות, עשויים עץ וסדורים בשלוש קומות. לכל אסיר היה דמוי מזרן ממולא נסורת ושתי שמיכות. המחנה היה מוקף בגדר חשמלית, שמנעה מן העצורים בו מגע כלשהו עם העולם החיצון. הבלוקים לא היו מבודדים זה מזה.[9]
עצורי המחנה
[עריכת קוד מקור | עריכה]קליטת האסירים במחנה כללה תהליך של גילוח, החרמת רכוש (אריזציה), לבישת מדי אסירים אחידים וחיפוש בכליהם בדקדקנות. לכל אסיר היה מותר להחזיק סכום של עד כ-500 לירות איטלקיות, בו בזמן שכל התעודות שלהם נלקחו מהם לאלתר. לאחר מכן, ניתן לכל עציר מספר רישום מודפס על משולש בעל צבע משלו, והעציר היה חייב לשאת אותו במקום הנראה לעין. מיד לאחר תהליך הקליטה, חילקו את האסירים לסוגים שונים אשר כל סוג אופיין בעזרת משולשים בצבעים שונים:
עובד: ללא סמל משולש וללא מספר רישום. עליהם הטילו עבודות קלות, והיו עתידים להשתחרר מן המחנה לאחר זמן מה.
משולש אדום: עצירים פוליטיים בעלי עבר חמור ביותר. עליהם הטילו עבודות קשות במיוחד והם היו מיועדים להעברה למחנות מדרג שני או שלישי.
משולש ורוד: עצירים פוליטיים שאין להם עבר חמור במיוחד. עליהם הטילו עבודות מחוץ לכותלי המחנה. להם היה סיכוי לעבור לסוג "העובדים" (משום שפשעם בעיני הגרמנים היו פחות חמור, ביחס לעצירים הפוליטיים בעלי המשולש האדום) או להישלח למחנות מדרג ראשון.
משולש צהוב: עצירים יהודים. אלה עבדו בפנים המחנה ויועדו להעברה למחנות מיוחדים ליהודים.
משולש לבן: עצירים הנחשבים לבני ערובה. מדובר היה בזקנים וילדים, והם עמדו תמיד לרשותה של מפקדת המחנה.
בסוף שנת 1944 היו במחנה 10 בלוקים, המסומנים באותיות לטיניות A-L :
בלוק A: עובדים קבועים: נגרים, מכונאים, חייטים וכיוצא בזאת. אלה עבדו בשביל חיילי ה-אס אס, במחנה, וזכו להגנה מפני משלוח להשמדה או למחנות ריכוז בגרמניה ואוסטריה.
בלוק B: הכיל עובדים קובעים כמעט כמו בבלוק A, וגם אסירים מסוג "עובד".
בלוקים C–D, F–I: כוללים את כל יתר ציבור האסירים, מלבד היהודים שהועסקו בעבודות קשות מחוץ למחנה, במכרות ובמנהרות, תחת משמר מזוין.
בלוק E: כלל את כל הנשים היהודיות. חלקן עבדו בתפירה, תיקון בגדים ובמכבסה של חיילי ושומרי המחנה. היו נשים שהיו "עובדות קבועות".
בלוק L: כלל את כל הגברים היהודים. עליהם הטילו הגרמנים את העבודות הבזויות ביותר מכל אסירי המחנה. אלה נשלחו לאחר שהות מסוימת בבולצאנו למחנות בגרמניה ולהשמדה.[3][9]
ניסיונות בריחה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ניסיונות בריחה מן המחנה היו נדירים ביותר, משום שאוכלוסיית הסביבה, בני המיעוט האוסטרי, הייתה עוינת לאיטלקים בכלל, וליהודים בפרט. אסירים אחדים שנמלטו מן המחנה ונתפסו בידי תושבים האזור, הוסגרו לידי שומרי המחנה והוצאו להורג בעינויים קשים ביותר כגון: הצלפה באמצעות שוט או חגור, מכות חשמל, חתכים בעור, רעב, אלימות, השפלה ועוד. ב-25 בפברואר 1945 נכשל ניסיון של בריחה מאורגנת באמצעות מנהרה שנחפרה בבלוק הפוליטיים המסוכנים, ככל הנראה עקב בגידה של אחד האסירים.[3]
שליטה, פיקוד ומשטר במחנה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הפיקוד והשמירה על המחנה הופקדו בידי אנשי אס.אס., ולא ניתנה לאנשי המיליציה הפאשיסטית דריסת רגל במקום. זהותם של מפקדי המחנה, בחודשים הראשונים לקיומו, אינה ידועה, אך בסוף חודש יולי 1944, בעקבות סגירתו של פוסולי, הועברו לבולצאנו סגן טיטו ורב-סמל האנס האגה, ולצידם אישה בשם אלזה לאכרט (Else Lächert).[3] מעשיה הסאדיסטיים של לאכרט, שכונתה "הנמר", והתאכזרותה לאסירות היהודיות, נזכרים בעדויות השונות של האסירות. כמו כן, מוזכרים באכזריותם שני שומרים אוקראינים צעירים, אשר היו גם הם משומרי המחנה. שומרים אלה היו מופקדים על תאי העונשין, מהם כמעט אף אחד לא יצא בחיים. כמו בכל המחנות, הקפידו הגרמנים גם בבולצאנו על מינוי בעלי תפקידים מקרב האסירים עצמם: ראש המחנה וסגנו, ראשי הבלוקים וראשי הקבוצות. ראש המחנה היה אחראי על המסדר לקבלת רב הסמל האנס האגה, וגם לקבלת סגנו. ראשי הבלוקים וראשי הקבוצות היו ממונים על ביצוע הוראות המפקדה בקרב העצירים הנתונים. בכל בלוק מינו יועץ בלוק שתפקידו היה להשכין שלום בעניינים הפנימיים בין האסירים. כל בעלי התפקידים ששמם נשתמר היו איטלקיים ולא יהודיים. אחד משני הרופאים במחנה, היה פרופסור דיינה מטורינו, אשר עשה כמיטב יכולתו להגן על מצבם של האסירים. השליטה במחנה הייתה אלימה עד מאוד וכללה גם הרעבה, השפלה, מסדרי ספירה שנמשכו שעות רבות, תרגילי הסרת כובעים, מכות, עינויים, ושליחה להשמדה. העונשים במקרים חמורים היו הוצאה להורג בירייה אחת, ובמקרים חמורים פחות – הצלפות וצינוק. בצינוק נכלאו גם אסירים מסוימים הנחשבים למסוכנים ביותר.[3]
חיי האסירים במחנה[3]
[עריכת קוד מקור | עריכה]הציוד: כל אסיר קיבל, בבואו למחנה: סרבל פועלים כחול אשר נשא עליו מעין צלב שצבעו אדום, חולצה שצבעה ירוק-אפור, זוג תחתונים וזוג נעלי עץ. בנוסף, כל עציר היה רשאי להחזיק גם את בגדיו האזרחיים.
המזון: העובדים הקבועים קיבלו מנת לחם של כ-150 גרם ביום ופעמיים ביום קערת פטריות במרק. סוג "העובדים הקבועים", קיבלו חבילות מן החוץ, לאחר שעברו בדיקה קפדנית. לאחרים ניתן רק קערת מרק ובו מעט אטריות פעמיים ביום ו-150 גרם לחם.
מערכת השעות: השכמה בשעה 4:45 לנשים ובשעה 5:00 לגברים. בשעה 6:00 מפקד ובדיקת נוכחות. משעה 7:00 עד 12:00 עבודה ובשעה 12:00 ארוחת צהריים. משעה 13:00 עד 17:00 עבודה. בשעה 17:00 ארוחת ערב ובשעה 18:00 מפקד וסגירת הצריפים. בשעה 21:00 כיבוי אורות.
עזרה וטיפול רפואי: במחנה היה מרפאת שדה אשר פעלה באופן סדיר. על מרפאה זו הופקדו רופאים וחובשים מבין אסירי המחנה.
משלוחים: איו יודעים בוודאות מאין הגיעו פקודות המשלוחים, ואף לא מה השיקולים שהביאו לפקודות הללו. בדרך כלל הגיעו הפקודות באופן פתאומי וניתנו לכל היותר שעה אחת בלבד לפני מועד יציאת המשלוח.
המחנה לאחר מלחמת העולם השנייה
[עריכת קוד מקור | עריכה].jpg)
במקום שבו שכן מחנה הריכוז עומד כיום קומפלקס דיור שנבנה בשלהי שנות ה-60. החלקים היחידים המקוריים שנותרו מהמחנה הם למעשה קיר וגדר. בכניסה הראשית ניתן לראות איורים המספרים על תולדות המחנה.
בשנת 1985, הוקמה על ידי עיריית בולצאנו אנדרטה מעשה ידיו של קלאודיו טרווי לזכר קורבנות המחנה, בחצר כנסיית פיוס העשירי (St. Pius X), לא רחוק מהמקום שבו הייתה כנסיית אקס-לאגר (ex-Lager), וממוקמת בצד השני של ויה רסיה (Via Ressia).[10]
בשנת 2005 הודיעה עיריית בולצאנו על תחרות לבניית אנדרטה לזכר השואה ואסירי המחנה. היצירה הזוכה, של הפסל המקומי כריסטין צ'אגר, מוקמה ממול לכניסה המקורית של המחנה, ב-Via Pacinotti, בסמוך לפסי הרכבת שהעבירו את המשלוחים להשמדה, ולמפעלים שבו אסירי המחנה הועבדו בעבודה כפייה.
בשנת 2012, לכבוד יום הזיכרון הבינלאומי לשואה אפשרה העירייה גישה לארכיון עם הסברים בשפות שונות כדי לספר את ההיסטוריה של המחנה.
בשנת 2015, הונחו אבני הנגף בבולצאנו לזכר הקורבנות היהודים של המחנה. אחת מהן, לזכרו של וילהלם אלכסנדר קאדונה, אשר נכלא ועבר התעללויות קשות במחנה לפני גירושו לאושוויץ.[11]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]- איטליה במלחמת העולם השנייה
- שואת יהודי איטליה
- ועידת ואנזה
- אתר הנצחת השואה במילאנו.
- מחנה הריכוז פוסולי
- פרטיזן
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- גוטמן ישראל (עורך), האנציקלופדיה של השואה. הוצאת יד ושם. 1990.
- מיקלה צרפתי, "היהודים באיטליה בתקופת השלטון הפאשיסטי", עמ' 213–231, בתוך: ויינשטיין רוני (עורך) איטליה: קהילות ישראל במזרח במאות התשע-עשרה והעשרים. הוצאת יד בן צבי. 2012.
- יחיל לני, השואה, גורל יהודי אירופה 1932–1945. הוצאת שוקן. 1987.
- פיצ'וטו ליליאנה, "טבלאות סטטיסטיות על השואה באיטליה – מנגנון הגירושים מבט מקרוב", עמ' 243–279, יד ושם לג (תשסה).
- קארפי דניאל, "איטליה הפאשיסטית והיהודים בשנים 1922–1945", בתוך: בשביל הזיכרון, 19 (תשנ"ז), עמ' 4–12.
- קארפי דניאל, "בתי כלא ומחנות ריכוז בתקופת השואה", בתוך: דפים לחקר השואה והמרד, א 2 (תש"ל) עמ' 178–204.
- Renzo De Felice, The Jews in Fascist Italy: A History, Enigma Books: New York. 2015.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- "איטליה: מחנות ריכוז", בתוך: אתר יד ושם, מרכז המידע אודות השואה, בית הספר המרכזי להוראת השואה
- "איטליה", בתוך: אתר יד ושם, מרכז המידע אודות השואה, בית הספר המרכזי להוראת השואה.
- Memoriale della Shoah di Milano – אתר האינטרנט של אתר הנצחת השואה במילאנו (באנגלית ובאיטלקית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ [The Concentration Camp In Bolzano - Le Camp De Concentration De Bolzano, Department Of Cultural Affairs, 2005, פרק The Camp - Historical Notes, עמ' 1–3 Le Camp De Concentration De Bolzano]
- ^ "איטליה: מחנות ריכוז" (עמ' 3–5), באתר יד ושם, מרכז המידע אודות השואה, ביה"ס המרכזי להוראת השואה
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 קארפי דניאל, בתי כלא ומחנות ריכוז בתקופת השואה, דפים לחקר השואה והמרד א 2 (תש"ל), עמ' 200–201
- ^ 1 2 צרפתי, עמ' 222–227
- ^ 1 2 מרכז המידע אודות השואה, יד ושם ביה"ס המרכזי להוראת השואה, איטליה (עמ' 4), באתר האתר הרשמי של יד ושם
- ^ 1 2 ליליאנה פיצ'וטו, תרגום: אהרון וייס, יד ושם – קובץ מחקרים י"ז–י"ח, יד ושם רשות הזכרון לשואה ולגבורה, עמ' 252–254
- ^ Memoriale della Shoah di Milano
- ^ לני יחיל, מחנות ריכוז ושילוח, השואה, ירושלים ותל אביב: הוצאת שוקן, 1987, עמ' 567–568
- ^ 1 2 מרכז המידע אודות השואה, יד ושם ביה"ס המרכזי להוראת השואה, איטליה: מחנות ריכוז, באתר האתר הרשמי של יד ושם
- ^ Tre siti della memoria della deportazione a Bolzano. Opere di Christine Tschager, Comune di Bolzano, 25 aprile 2005
- ^ Provincia autonoma di Bolzano, Claudio Trevi scultore – il percorso urbano, 5 dicembre 2008
