גליאצו צ'אנו
 | |
| לידה |
18 במרץ 1903 ליבורנו, ממלכת איטליה  |
|---|---|
| הוצאה להורג |
11 בינואר 1944 (בגיל 40) ורונה, הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית |
| שם לידה |
Gian Galeazzo Ciano |
| מפלגה |
המפלגה הפשיסטית הלאומית |
| בן או בת זוג |
אדה מוסוליני (1930–1944) |
| פרסים והוקרה | |
| |
| חתימה |
 |
  | |
הרוזן ג'אן גליאצו צ'אנו (איטלקית: Gian Galeazzo Ciano, ⓘⒾ, 18 במרץ 1903 – 11 בינואר 1944) היה דיפלומט ומדינאי איטלקי פשיסטי. שר החוץ בממשלתו של חותנו, בניטו מוסוליני.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]צ'אנו נולד בליבורנו כבן למשפחה מיוחסת. אביו, קוסטנצו צ'אנו, היה גיבור מלחמת העולם הראשונה, וממייסדי התנועה הפשיסטית באיטליה. משבגר למד משפטים, והצטרף לשירות החוץ של מדינתו. בתחילה שירת כנספח בריו דה ז'ניירו. בשנת 1930 נישא לאדה מוסוליני, בתו של "הדוצ'ה" בניטו מוסוליני. הוא עבר עמה לשרת בשגרירות בשנחאי. כששב לאיטליה מונה לשר העיתונות והתעמולה, תפקיד רגיש ביותר במדינה הפשיסטית, במיוחד לאור נטייתו של מוסוליני לפיקוח אישי על העיתונות שנבעה מעברו כעיתונאי. לאחר מכן מונה צ'אנו לשר החוץ.
צ'אנו היה ידידו האישי של בנו של המלך ויטוריו אמנואלה השלישי, אומברטו (שיהיה לימים המלך אומברטו השני), והפך למתווך בין בית המלוכה ובין התנועה הפשיסטית. ידידות זו סייעה לו להציג עצמו כיורשו של מוסוליני, כשם שאומברטו הוא יורשו של המלך. בית המלוכה הכיר לו תודה על שירותיו אלו, והמלך העניק לו עיטור גבוה המראה על נאמנות.
אולי הייתה זו השפעת בית המלוכה על צ'אנו שגרמה לו להסתייג מאדולף היטלר. כנראה שחזה את הסכנה שנשקפה לאיטליה מצד היטלר. השקפה זו התגברה כאשר נרצח בידי מתנקשים נאצים הרודן האוסטרי אנגלברט דולפוס, ששמר על קשרים טובים עם איטליה, ואשתו אף ביקרה באיטליה עת אירע הרצח. במהלך השנים לא שינה השקפתו זו, אף כי תפקידו חייב אותו להיות במגע ישיר עם היטלר ועם שר החוץ שלו יואכים פון ריבנטרופ. הוא שיתף את מוסוליני ברגשות אלו, אך לא יכול היה למנוע את הצטרפותה של איטליה ל"ברית הפלדה", הסכם שעליו חתם בעצמו.
מלחמת העולם השנייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1939 כבשה איטליה את אלבניה, וצ'אנו מונה למשנה למלך בטריטוריה זו. שלטונו נחשב לקשה ואכזרי, והוא השתמש בתפקידו לצבירת הון אישי.
בתחילת מלחמת העולם השנייה, כאשר רגשותיו האנטי גרמניים בלטו לעין, (היטלר הזהיר פעם את מוסוליני - יש בוגדים במשפחתך) הוא נשלח אל הוותיקן כשגריר. שם פיתח יחסים עם המונסיניור מונטיני, אשר יהיה יום אחד לאפיפיור פאולוס השישי, שסייע לו לשמור ערוצי תקשורת עם מדינות המערב.
במהלך המלחמה, על אף הסתייגותו מהלחימה לצד גרמניה, הציע צ'אנו למוסוליני לפלוש ליוון. הצעה זו, משהתקבלה, גרמה לאסון צבאי. אסון זה הצטרף לתבוסות איטליה בכל החזיתות, בצפון אפריקה ובצרפת.
נסיבות הוצאתו להורג
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-25 ביולי 1943, כאשר האופוזיציה הפנימית, בהנהגתו של שר החוץ לשעבר דינו גראנדי, עמדה על סף הדחתו של מוסוליני, הצטרף אליהם צ'אנו, והצביע, בישיבת המועצה הפשיסטית העליונה שנועדה להדיח את מוסוליני, נגד חותנו. עם זאת, כאשר הצליח מוסוליני להימלט משביו, וייסד בצפון איטליה את הרפובליקה של סאלו, הצטרף אליו צ'אנו. אשתו, אדה, ניסתה להפעיל את השפעתה, ולמצוא להם מקלט במדינה זרה, אך ידידיו של צ'אנו בוותיקן סירבו לעזור לו. לבסוף הבטיחו לו הגרמנים מעבר לספרד, אך במקום זאת עצרו אותו ושלחו אותו לעיר ורונה.
הצבעתו של צ'אנו נגד מוסוליני נחשבה למעשה חמור של בגידה, ולאחר משפט פומבי הוא נמצא אשם, ונדון למוות. לא ברור אם מוסוליני לא רצה להגן על חתנו, או לא יכול להגן עליו. כל מאמציה של אדה, שחצתה את המדינה שהייתה נתונה הן במלחמת אזרחים והן במלחמה בין הצבא האמריקני הפולש ובין הצבא הגרמני, על מנת לשכנע את אביה לחון את צ'אנו, נכשלו. צ'אנו הוצא להורג בירייה ב-11 בינואר 1944.
לאחר הוצאתו להורג נמלטה אדה לשווייץ כשהיא לבושה כאיכרה. עמה היו יומני המלחמה של צ'אנו, והיא מסרה אותם לעיתונות האמריקנית. היומנים מגלים את כל סודות המשטר הפשיסטי במלחמת העולם השנייה. יומני צ'אנו היו בעלי אופי פוליטי, ולעיתים נדירות התייחסו לאירועים אישיים[1].
מורשת
[עריכת קוד מקור | עריכה]דמותו של צ'אנו שנויה במחלוקת בקרב היסטוריונים. מדובר באדם חסר עומק אינטלקטואלי, מושחת ואכזר, ואף בוגדני, כפי שהתברר. עם זאת היה היחיד שיצא נגד הברית המסוכנת עם גרמניה, והצבעתו נגד מוסוליני מעידה אף על אומץ אישי. יש המציינים כי על אף תכונותיו האישיות הבעייתיות, הוכיח צ'אנו בסופו של דבר כושר הבנה פוליטי טוב משל מוסוליני, ואומץ אישי יותר משל המלך ויטוריו אמנואלה השלישי.
- אנתוני הופקינס גילם את דמותו של צ'אנו בסרט "מוסוליני ואני" משנת 1985.
- ראול ג'וליה גילם את דמותו בשנת 1985 בסדרת הטלוויזיה "מוסוליני: הסיפור שלא סופר".
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- The Ciano Diaries 1939-1943: The Complete, Unabridged Diaries of Count Galeazzo Ciano, Italian Minister of Foreign Affairs, 1936-1943 (2000) ISBN 1-931313-74-1
- Ciano's diplomatic papers: being a record of nearly 200 conversations held during the years 1936-42 with Hitler, Mussolini, Franco; together with important memoranda, letters, telegrams etc.; edited by Malcolm Muggeridge; translated by Stuart Hood; London: Odhams Press, (1948)
- Чиано Галеаццо, Дневник фашиста. 1939-1943, (Москва: Издательство "Плацъ", Серия "Первоисточники новейшей истории", 2010, 676 стр.) ISBN 978-5-903514-02-1
- Giordano Bruno Guerri - Un amore fascista. Benito, Edda e Galeazzo. (Mondadori, 2005) ISBN 88-04-53467-2
- Ray Moseley - Mussolini's Shadow: The Double Life of Count Galeazzo Ciano, (Yale University Press, 1999) ISBN 0-300-07917-6
- R.J.B. Bosworth - Mussolini (Hodder Arnold, 2002) ISBN 0-340-73144-3
- Michael Salter and Lorie Charlesworth - "Ribbentrop and the Ciano Diaries at the Nuremberg Trial" in Journal of International Criminal Justice 2006 4(1):103-127 doi:10.1093/jicj/mqi095
- Fabrizio Ciano - Quando il nonno fece fucilare papà ("When Grandpa had Daddy Shot") Milano, Mondadori,. 1991
- Jasper Ridley - Mussolini, St.Martins Press, 1997
- Mussolini, Rachele (1974). Mussolini: An Intimate Biography by His Widow (as told to Albert Zarca). New York: William Morrow. pp. 291. ISBN 0-688-00266-8.
- ראובן עשור, בוגדים ומשתפי פעולה במלחמת העולם השנייה, הוצאת ירון גולן, 1997.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- גליאצו צ'אנו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- גליאצו צ'אנו, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ CIA ניירות ה CIA המתארים את בריחתה של אדה לשווייץ. The Ciano Papers.
