לדלג לתוכן

הזירה המערבית במלחמת האזרחים האמריקנית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הזירה המערבית במלחמת האזרחים האמריקנית
הזירה המערבית, סקירה כללית (1861-1865). תנועת כוחות: הקונפדרציה באדום, האיחוד בכחול.
הזירה המערבית, סקירה כללית (1861-1865).
תנועת כוחות: הקונפדרציה באדום, האיחוד בכחול.
מלחמה: מלחמת האזרחים האמריקנית
תאריכים 3 בספטמבר 1861[1] – 20 במאי 1865[2] (3 שנים)
מקום מהרי האפלצ'ים במזרח ועד נהר המיסיסיפי במערב; ובנוסף במדינות ג'ורג'יה, קרוליינה הדרומית, קרוליינה הצפונית, ופלורידה.
תוצאה ניצחון מכריע של האיחוד
הצדדים הלוחמים
הקונפדרציה
האיחוד
מנהיגים
ג'פרסון דייוויס  אברהם לינקולן 
מפקדים

אלברט סידני ג'ונסטון
פ.ג.ט. בורגארד
ברקסטון בראג
ג'וזף א' ג'ונסטון
ג'ון בל הוד

הנרי האלק
יוליסס גרנט
ויליאם שרמן

הזירה המערבית במלחמת האזרחים האמריקנית הייתה אחת משתי הזירות היבשתיות העיקריות במלחמה זו, וכללה מבצעים צבאיים משמעותיים במדינות אלבמה, ג'ורג'יה, טנסי, מיסיסיפי, פלורידה, קנטקי, קרוליינה הדרומית וקרוליינה הצפונית, כמו גם בלואיזיאנה ממזרח לנהר המיסיסיפי. (מבצעים צבאיים על חופם של מדינות אלה, פרט למפרץ מוביל, נכללים בזירה הימית התחתונה).

הזירה המערבית הייתה מוקד לפעולות צבאיות של צבאות האיחוד אשר היו מכוונות הישר אל הלב החקלאי של הקונפדרציה, וזאת דרך הנהרות הגדולים של האזור (נהר המיסיסיפי, נהר טנסי ונהר קמברלנד). הקונפדרציה נאלצה להגן על אזור רחב ידיים זה באמצעות משאבים מוגבלים. פעולות האיחוד החלו בהשתלטות על קנטקי בספטמבר 1861.

הארמייה של טנסי בראשותו של מייג'ור ג'נרל יוליסס ס. גרנט נחלה הצלחות ראשונות בקנטקי ובמערב טנסי בשנים 1861 - 1862, בפותחה את נהרות קמברלנד וטנסי לתנועת כוחות האיחוד. הארמייה בראשות גרנט צעדה לעבר ותפסה את ויקסבורג ב-1862–1863. נפילת ויקסבורג ביולי 1863 היוותה נקודת מפנה במלחמה, כאשר נהר המיסיסיפי עבר לשליטת האיחוד לכול אורכו, ושטח הקונפדרציה בותר לשניים. גרנט מונה למפקד הכוחות בזירה המערבית בסתיו 1863, ומיד לאחר מכן הצטרפה הארמייה של טנסי לארמיות קמברלנד ואוהיו אשר פעלו במרכז טנסי בשנים 1862 - 1863, לכיבוש צ'טנוגה בסתיו 1863. צ'טנוגה שימשה נקודת זינוק למייג'ור ג'נרל ויליאם שרמן, אשר מונה על ידי גרנט למפקד הכוחות בזירה המערבית, לאחר שגרנט קודם על ידי לינקולן להיות הגנרל המפקד והאחראי על הפעולות בזירה המזרחית, במסעו לכיבוש אטלנטה שהיוותה צומת רכבות חשוב ובצעדתו אל החוף האטלנטי. הפעולות בזירה הסתיימו לאחר כניעת כוחות הדרום לצבא האיחוד בצפון קרוליינה ופלורידה במאי 1865, וזאת לאחר שגנרל רוברט א' לי נכנע לגרנט באפומטוקס קורט האוס באפריל 1865.

זירת הפעולה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

"החזית בווירג'יניה הייתה הזירה היוקרתית יותר. ... אולם תוצאת המלחמה נקבעה לא שם כי אם במרחבים העצומים המשתרעים ממערב להרי האפלצ'ים אל המיסיסיפי ומעבר לו. כאן, במערב, התרחשו הקרבות המכריעים באמת." (תרגום חופשי).

Steven E. Woodworth, Jefferson Davis and His Generals[3]

הזירה המערבית הוגדרה על פי חלוקה גאוגרפית ורצף המערכות. במקור יצגה הזירה המערבית את האזור ממזרח לנהר המיסיסיפי ועד השיפולים המערביים של הרי האפלצ'ים. זירה זו לא כללה פעולות צבאיות בחוף המפרץ ובחוף המזרחי של ארצות הברית, אולם עם התפתחות המלחמה והתקדמות כוחותיו של ויליאם שרמן לכיוון דרום מזרח מצ'טנוגה, טנסי, בשנת 1864, ולאחר מכן צפונה בשנת 1865, הגדרת הזירה התרחבה וכללה גם את ג'ורג'יה ואת הקרוליינות. פעולות צבאיות ממערב לנהר המיסיסיפי נכללו בזירה הטרנס-מיסיסיפית.

במובנים מסוימים, הייתה הזירה המערבית החשובה ביותר במלחמה. תפיסת נהר המיסיסיפי הייתה עקרון מפתח בתוכנית אנקונדה של הגנרל המפקד וינפילד סקוט. [4] ההיסטוריון הצבאי ג.פ.סי. פולר תיאר את פלישת האיחוד כתנועה מעגלית עצומת ממדים: גלגל סובב שמאלה המתחיל בקנטקי, פונה דרומה במורד נהר המיסיסיפי, ואז מזרחה דרך טנסי, ג'ורג'יה, והקרוליינות. מלבד קרב צ'יקמוגה ומספר פשיטות של כוחות פרשים וגרילה, ארבע שנות הלחימה בזירת הלחימה המערבית, התאפיינו בשורת תבוסות כמעט רצופות של הקונפדרציה; או, במקרה הטוב, אירועים של תיקו טקטי שנהפכו בבוא הזמן למפלות אסטרטגיות. הגנרלים של האיחוד, שלחמו בזירה זו, עלו בדרך כלל על יריביהם מן הקונפדרציה, כאשר היוצא מן הכלל היה מפקד הפרשים נייתן בדפורד פורסט.[5] הזירה המערבית הייתה רחוקה מהבירות היריבות וממרכזי האוכלוסייה במזרח (ומריכוזי העיתונים הנילווים להם), מהניצחונות המפתיעים של כוחות הקונפדרציה בזירת הלחימה המזרחית, ומהתהילה ממנה נהנו המצביאים שלחמו בזירה זו, כגון רוברט אי. לי, ג'ורג' מקללן, וסטונוול ג'קסון. מכיוון שכך, קיבלה זירה זו פחות תשומת לב בזמן המלחמה וגם בתיאורים היסטוריים שנעשו לאחריה. ההתקדמות הכמעט רצופה של צבאות האיחוד בהביסם את כוחות הקונפדרציה ובהשתלטות על טריטוריית הקונפדרציה עברה כמעט ללא הבחנה.[6]

סיווג הקרבות והמערכות במלחמת האזרחים אשר נערך על ידי שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית מפורט הרבה יותר מן המוצג במאמר זה.[7] רק חלק מ-117 הקרבות בזירה המערבית, על פי סיווג שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית, מוצג כאן; המערכות העיקריות מתוארות, חלק מן הקרבות המשניים הושמטו.

מפקדים עיקריים של הזירה המערבית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

האיחוד

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקונפדרציה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהלך המלחמה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבצעים ראשונים (יוני 1861 - ינואר 1862)

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מבלמונט (נובמבר 1861) לקרב שילה (אפריל 1862).
  הקונפדרציה
  האיחוד

שתי מדינות קריטיות - מיזורי וקנטקי - היוו את מוקד הפעילות בתחילת המלחמה. נפילתן של אחת מאלה הייתה עשויה לגרום למכה קשה למטרות האיחוד. מיזורי נשארה באיחוד בעיקר בגלל הצלחותיו של קפטן נת'ניאל ליון בקרב בונוויל, ביוני 1861. מדינת קנטקי, עם מושל תומך קונפדרציה ובית מחוקקים תומך איחוד, הכריזה על נייטרליות בין הצדדים היריבים. הנייטרליות הופרה לראשונה ב-3 בספטמבר כאשר מייג'ור ג'נרל ליאונידס פולק מן הקונפדרציה כבש את קולומבוס, עיר מפתח לשליטה בחלק התחתון של נהר המיסיסיפי. יומיים לאחר מכן, בהציגו יוזמה אישית אשר תאפיין אותו בהמשך הקריירה, תפס בריגדיר ג'נרל יוליסס גרנט מן האיחוד את העיר פדוקה שעל שפך נהר טנסי לנהר אוהיו. מאותו רגע ואילך, לא כיבדו הצדדים היריבים את הצהרת הנייטרליות של המדינה. בעוד שרוב ממשלת המדינה נשארה נאמנה לאיחוד, פרשו הגורמים בבית המחוקקים התומכים בקונפדרציה והקימו ממשלה נפרדת בראסלוויל אשר התקבלה לקונפדרציית המדינות של אמריקה. שרשרת אירועים זו נחשבת לניצחון בעבור האיחוד, משום שקנטקי מעולם לא צידדה רשמית בקונפדרציה; כמו כן, אילו היה האיחוד מנוע מלתמרן בתוך קנטקי, היה ניהול המערכות המוצלחות בטנסי בהמשך המלחמה הופך קשה הרבה יותר.[8]

בשורות הקונפדרציה, גנרל אלברט סידני ג'ונסטון פיקד על כל הכוחות מארקנסו ועד מעבר קמברלנד שבהרי האפלצ'ים. הוא ניצב מול האתגר של הגנת המרחב העצום בעזרת כוחות נחותים מספרית, אולם הייתה לרשותו מערכת רכבות מצוינת שאיפשרה לו להניע חיילים במהירות למקום הידרשם לרוחב החזית, והיו תחת פיקודו שני מפקדים מוכשרים: ליאונידס פולק, ומייג'ור ג'נרל ויליאם הארדי. ג'ונסטון זכה לתמיכה פוליטית מגורמים התומכים בפרישה במחוזות המרכזיים והמערביים של קנטקי, בדמות הממשלה החליפית תומכת הקונפדרציה שנוסדה בוועידת ראסלוויל, וקבעה את בירתה בעיר באולינג גרין. הממשלה החליפית הוכרה על ידי ממשלת הקונפדרציה, אשר קיבלה את קנטקי אל קונפדרציית המדינות של אמריקה בדצמבר 1861. פולק עשה שימוש במערכת הרכבות והצליח לבצר ולצייד במהירות את בסיס הקונפדרציה בקולומבוס, קנטקי, ולהפוך את העיר אשר שכנה על צוקים החולשים על נהר המיסיסיפי למבצר המצויד ב-140 תותחים כבדים.[9]

הפיקוד הצבאי של האיחוד בזירה המערבית, לעומת זאת, סבל מחוסר באחדות הפיקוד, ואורגן בנובמבר בשלושה מדורים נפרדים: מדור קנזס תחת מייג'ור ג'נרל דייוויד האנטר, מדור מיזורי תחת מייג'ור ג'נרל הנרי האלק, ומדור אוהיו תחת בריגדיר ג'נרל דון קרלוס ביואל (אשר החליף את בריגדיר ג'נרל ויליאם שרמן). בינואר 1861 כבר נתן חוסר אחדות הפיקוד את אותותיו, כאשר לא הושגה הסכמה על אסטרטגיה משותפת בזירת המערב. ביואל, אשר היה נתון ללחץ פוליטי לפלוש ולהחזיק במזרח טנסי תומכת האיחוד, נע באיטיות לעבר נאשוויל, טנסי, אולם השיג רק זוג ניצחונות שוליים בקרב מידל-קריק (10 בינואר 1862) בניצוחו של קולונל ג'יימס גרפילד, ובקרב מיל-ספרינגס (19 בינואר) בהובלתו של בריגדיר ג'נרל ג'ורג' הנרי תומאס. (לניצחון בקרב מיל-ספרינגס הייתה משמעות אסרטגית כיוון שהוא שבר את האגף של הגנת הקונפדרציה בחזית המערבית, ופתח את מעבר קמברלנד לכיוון מזרח טנסי, אולם הוא לא קרב את ביואל אל עבר נאשוויל.) במדורו של האלק, פעל גרנט במורד נהר המיסיסיפי בתוקפו את מחנה הקונפדרציה בבלמונט (7 בנובמבר 1861) אשר בגדה הנגדית אל מול קולומבוס המבוצרת, וזאת על מנת למנוע מפולק להחיש תגבורת מקולומבוס אל עבר התקדמותו המתוכננת של ביואל לעבר נאשוויל, התקדמות אשר לא התרחשה. ב-2 בפברואר, לאחר בקשות חוזרות ונשנות של גרנט, אישר לו האלק לפעול כנגד פורט הנרי שעל נהר טנסי.[10]

נהר טנסי, נהר קמברלנד, ונהר המיסיסיפי (פברואר - יוני 1862)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרנט פעל במהירות, וב-2 בפברואר שילח את חייליו במעלה נהר טנסי לעבר מבצר פורט הנרי בספינות תובלה. פעולתיו במערכה זו היו מתואמות היטב עם קצין הדגל אנדרו ה. פוט מצי ארצות הברית, מפקד שייטת נהר המיסיסיפי. המבצר, אשר תוכנן לחסום תנועה במעלה נהר טנסי, היה ממוקם בצורה גרועה על מישור הצפה. עקב הנייטרליות הקודמת של קנזס לא יכלו חיילי הקונפדרציה למקם את המבצר בנקודה אסטרטגית בתוך המדינה, ונאלצו לבנותו בתוך גבולות מדינת טנסי. עקב עליית מי הנהר נמצאו חלק מתותחיו מתחת למים, והמבצר לא היה בר הגנה מפני ספינות תותחים. ב-5 בפברואר הסיג בריגדיר ג'נרל לויד טילגמן כמעט את כל חיל המצב שלו, במסע יבשתי לפורט דונלסון אשר היה ממוקם 18 קילומטר מזרחה. עם צוות מצומצם לאיוש סוללות התותחים, ניהל טילגמן דו-קרב ארטילרי בן כשלוש שעות עם ספינות התותחים משייטת האיחוד, עד אשר החליט שהתנגדות נוספת היא חסרת תוחלת. מאותו רגע היה נהר טנסי פתוח לפעולות עתידיות של האיחוד לעומק הדרום.[11]

פורט דונלסון, על נהר קמברלנד, היה מבצר איתן יותר מפורט הנרי, והתקפות צי האיחוד עליו היו לא יעילות. גרנט חצה עם צבאו את לשון היבשה בין הנהרות במרדף אחר חייליו הנסוגים של טילגמן, ותקף מיידית את המבצר מעורפו, אולם התקפתו נכשלה. ב-15 בפברואר ניסו כוחות הקונפדרציה בפיקודו של בריגדיר ג'נרל ג'ון ב. פלויד לפרוץ את המצור ולהימלט, באמצעות התקפת פתע על האגף הימני של כוחות האיחוד. כוחות הקונפדרציה הדפו את הדיוויזה של בריגדיר ג'נרל ג'ון א. מקלירננד לאחור, אולם כשלו ליצור את הפרצה הדרושה להימלטות. לכוד במבצר ובעיירה דובר, טנסי, נכנע בריגדיר ג'נרל סיימון ב. באקנר עם 11,500 חיילי הקונפדרציה שתחת פיקודו, ועם שלל נשק ואספקה, לדרישת גרנט ל"כניעה ללא תנאי". הניצחונות המשולבים בפורט הנרי ופורט דונלסון היו הניצחונות המשמעותיים הראשונים של האיחוד בחזית המערב, ושני נהרות גדולים היו זמינים עתה לפלישת האיחוד אל תוך מדינת טנסי.[12]

קו ההגנה הקדמי של ג'ונסטון נשבר. כפי שצפה גרנט, עמדתו של פולק בקולומבוס, קנטקי, הייתה כעת בלתי ניתנת להגנה, כיוון שקווי האספקה והתקשורת שלו דרומה אל שטח הקונפדרציה נותקו, ופולק נסוג משם זמן קצר אחרי נפילת פורט דונלסון. בנוסף, ניתק גרנט את מסילת הברזל בין ממפיס ואוהיו, אשר קודם לכן איפשרה לקונפדרציה להניע כוחות לרוחב החזית ונתנה לעמדותיהם את היכולת לתמוך זו בזו. הגנרל פ.ג.ט. בורגארד הגיע מן הזירה המזרחית והתייצב תחת פיקודו של ג'ונסטון. בורגארד קיבל את כל כוחות הקונפדרציה בין נהר המיסיסיפי ונהר טנסי, דבר אשר חילק מעשית את אחדות הפיקוד, כיוון שג'ונסטון נותר שולט רק בכוח קטן במרפריסבורו, טנסי. בורגארד תכנן לרכז את כוחותיו ליד קורינת', מיסיסיפי, ולהתכונן למתקפה על כוחות האיחוד. ג'ונסטון הזיז את כוחותיו והצטרף לבורגארד בסוף מרץ.[13]

ההכנות למערכת האיחוד לא התקדמו באופן חלק; נדמה היה כי האלק מרוכז יותר במעמדו ביחס לגנרל המפקד ג'ורג' מקללן מאשר בהבנה כי צבא הקונפדרציה מפוצל וכי ניתן להביסו בחלקים. בנוסף, הוא לא הצליח להסכים עם עמיתו ביואל, שניצב עתה בנאשוויל, על דרך פעולה משותפת. הוא שלח את גרנט במעלה נהר טנסי בעוד ביואל נשאר בנאשוויל. ב-11 במרץ, מינה הנשיא לינקולן את האלק למפקד כל כוחות האיחוד מנהר מיזורי ועד נוקסוויל, טנסי, ובכך השיג את אחדות הפיקוד הנחוצה, והאלק הורה לביואל להצטרף לכוחותיו של גרנט בפיטסבורג לנדינג שעל גדת נהר טנסי.[14]

ב-6 באפריל, הפתיעו הכוחות המשולבים של הקונפדרציה תחת בורגארד וג'ונסטון את ארמיית מערב טנסי של גרנט, אשר חנתה לא מוכנה בפיטסבורג לנדינג, בהשיקם מתקפה מסיבית עם שחר. התקפה זו הייתה מהלך הפתיחה של קרב שילה אשר נמשך יומיים עקובים מדם. ביום הראשון לקרב, המתקפה העזה של הקונפדרציה הדפה את כוחותיו של גרנט לאחור, אל עבר נהר טנסי, אולם לא שברה אותו. גנרל אלברט ס. ג'ונסטון נפצע פצעי מוות באותו יום, בעודו מוביל הסתערות חיל רגלים; ג'פרסון דייוויס ראה בו את המצביא המוכשר ביותר בקונפדרציה באותו זמן. ביום השני, 7 באפריל, קיבל גרנט תגבורת מביואל ופתח בהתקפת נגד אשר הניסה את כוחות הקונפדרציה. גרנט לא רדף אחרי האויב הנסוג ועל כך, ועל אובדן החיים העצום בקרב - יותר אבדות (24,000) מבכל מלחמותיה הקודמות של ארצות הברית יחדיו, ספג ביקורת רבה.[15]

שליטת האיחוד בנהר המיסיסיפי החלה להתהדק. ב-7 באפריל, בעוד כוחות הקונפדרציה נסוגים משילה, מייג'ור ג'נרל ג'ון פופ מן האיחוד הביס כוח מבודד של בורגארד ב"אי מספר 10" על נהר המיסיסיפי, ופתח את הנהר לתנועות האיחוד כמעט עד ממפיס, טנסי, בדרום. ב-18 במאי, תפס אדמירל דייוויד פרגוט את ניו אורלינס, הנמל החשוב ביותר של הדרום בשפך נהר המיסיסיפי. מייג'ור ג'נרל בנג'מין באטלר מצבא האיחוד ביסס בעיר הכבושה ממשל צבאי קשוח, באופן אשר גרם למירמור רב בקרב התושבים.[16]

כוחותיו של בורגארד אשר נסוגו משילה היו קטנים מדי כדי לבלום תנועה דרומה של כוחותיו של האלק. למרות זאת, גנרל האיחוד לא הראה יוזמה מספקת על מנת לנצל את המצב. הוא המתין עד להתאספותו של צבא גדול בפיטסבורג לנדינג, אשר היה מורכב משילוב של: ארמיית אוהיו של ביואל, ארמיית מערב טנסי של גרנט, וארמיית מיסיסיפי של פופ. בסוף אפריל החל האלק לנוע באיטיות לכיוון צומת הרכבות החשוב בקורינת', מיסיסיפי, שם היו מרוכזים כוחותיו של בורגארד. האלק עבר מרחק של 32 קילומטר (20 מייל) עד לקורינת' בארבעה שבועות, בעודו עוצר כל לילה להתחפר להגנה. ב-3 במאי הוא היה מרחק של 16 קילומטר מקורינת', אולם לקחו לו עוד שלושה שבועות להתקדם 13 קילומטר ולהגיע מרחק 3 קילומטר מקורינת', נקודה בה תכנן להתחיל בהפגזה כבדה על מערך ההגנה של הקונפדרציה. באותו זמן, החליט בורגאד להימנע מקרב הגנה אשר היה צפוי לגבות ממנו מחיר יקר, ונסוג עם כוחותיו ללא קרב בלילה של 29 במאי.[17]

גרנט לא פיקד ישירות במערכה על קורינת'. האלק ארגן מחדש את צבאו, נתן לגרנט את תפקיד סגן המפקד, שהיה חסר משמעות, וערבב דיוויזיות משלוש הארמיות ליצירת שלושה "אגפים". לאחר המערכה, כאשר עבר האלק מזרחה לוושינגטון על מנת להחליף את ג'ורג' מקללן כגנרל המפקד, חזר גרנט לפיקוד ישיר. אולם, לפני שעזב, פיזר האלק את כוחותיו, בשולחו את ביואל לעבר צ'טנוגה, את שרמן לממפיס, דיוויזיה אחת לארקנסו, ואת רוזקרנס לתפוס עמדת הגנה סביב קורינת'. חלק מן הסיבות שהניעו את האלק למהלך זה היה רצונו של הנשיא לינקולן לתפוס את מזרח טנסי ולהגן על תומכי האיחוד שם.[18]

קנטקי, טנסי, וצפון מיסיסיפי (יוני 1862 - ינואר 1863)

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מקורינת' (מאי 1862) לפריוויל (אוקטובר 1862)
  הקונפדרציה
  האיחוד

בעוד האלק פעל מעט מאוד בעקבות קרב קורינת', החליף גנרל ברקסטון בראג את בורגארד (ב-27 ביוני, מטעמי בריאות) בפיקוד על 56,000 חיילי ארמיית טנסי של הקונפדרציה, אשר חנתה בטופלו, מיסיסיפי, מדרום לקורינת'. אולם, בראג החליט שהתקדמות ישירות צפונה מטופלו אינה מעשית. הוא השאיר את הגנרלים סטרלינג פרייס וארל ואן דורן להטריד את גרנט, והעביר 35,000 חיילים באמצעות הרכבת דרך מוביל, אלבמה, אל צ'טנוגה אשר בטנסי. אף על פי שהוא יצא לדרכו רק ב-21 ביולי, הוא הצליח להקדים את ביואל במירוץ לצ'טנוגה. תוכניתו של בראג הייתה לפלוש לקנטקי בפעולה משותפת עם מייג'ור ג'נרל אדמונד קירבי סמית', לנתק את קווי התקשורת והאספקה של ביואל, להביסו, ואז לפנות חזרה ולהביס את גרנט.[19]

קירבי סמית' עזב את נוקסוויל ב-14 באוגוסט, כפה על כוחות האיחוד לפנות את מעבר קמברלנד, הביס כוח איחוד קטן בקרב ריצ'מונד, והגיע ללקסינגטון ב-30 באוגוסט. בראג עזב את צ'טנוגה זמן קצר לפני שקירבי סמית' הגיע ללקסינגטון, בעוד ביואל נע צפונה מנאשוויל לעבר באולינג גרין. בראג נע במהירות ועד 14 בספטמבר כבר הציב את צבאו על קווי האספקה של ביואל מלואיוויל. בראג, שהיה מודאג מכך שצבאו בנחיתות מספרית מול ביואל, נמנע מלפתח את ההזדמנות. אילו היה יכול לחבור עם קירבי סמית', היה צבאם המשולב שקול לכוח האיחוד; אולם, פיקודו של סמית' היה עצמאי, וסמית' האמין שבראג יכול לתפוס את לואיוויל בכוחות עצמו ללא עזרתו.[20]

ביואל, שהיה נתון ללחץ מצד ממשלתו לנקוט פעולות התקפיות, כמעט והודח מתפקידו (הסיבה היחידה לאי הדחתו הייתה הרתיעה של ג'ורג' תומאס לרשת את מפקדו הישיר בתחילתה של המערכה). בעודו מתקדם לעבר פריוויל, קנטקי, הוא החל מרכז את כוחותיו אל מול כוחות הקונפדרציה. בראג היה באותה עת רחוק מצבאו, כיוון שנסע להשתתף בטקס הכניסה לתפקיד של מושל מטעם הקונפדרציה בעיר פרנקפורט. ב-8 באוקטובר החלה לחימה בפריוויל, סביב השליטה במקורות המים. עם הסלמת הקרבות זכתה ארמיית מיסיסיפי של בראג בהשגים טקטיים מול אחד מגייסות ארמיית אוהיו של ביואל (אשר מנתה שלושה גייסות). בעותו ערב הבין בראג שהוא ניצב בנחיתות מספרית מול כול הארמייה של ביואל, ונסוג אל הארודסבורג, שם חבר אליו צבאו של קירבי סמית' ב-10 באוקטובר. בראג לא עשה ניסיונות נוספים לקחת את היוזמה לידיו. ביואל גם הוא נותר פסיבי. בראג נסוג לבסוף דרך מעבר קמברלנד וחזר למרפריסבורו דרך צ'טנוגה.[21]

בעוד ביואל התמודד עם איומו של בראג בקנטקי, היו פעולות הקונפדרציה בצפון מיסיסיפי מכוונות למנוע מגרנט, אשר החל להתכונן למערכה העתידית לכיבוש ויקסבורג, מלתגבר את ביואל. האלק עזב לוושינגטון, וגרנט נותר לפקד על אזור מערב טנסי ללא הפרעה. ב-14 בספטמבר הניע מייג'ור ג'נרל סטרלינג פרייס את ארמיית המערב של הקונפדרציה לאיוקה, 32 קילומטר ממזרח לקורינת'. הוא התכוון לחבור לארמיית מערב טנסי של ארל ואן דורן, ולפעול יחדיו נגד גרנט. אולם, גרנט הקדים ושלח כוחות בפיקוד הגנרלים ויליאם רוזקרנס ואדוארד אורד על מנת לתקוף את כוחותיו של פרייס באיוקה. רוזקרנס זכה בניצחון משני בקרב איוקה (19 בספטמבר), אולם חוסר תיאום בין הכוחות והפרעה בהתפשטות רעשי הקרב עקב רוח איפשרו לפרייס להימלט מתנועת המלקחיים המתוכננת של כוחות האיחוד.[22]

ארל ואן דורן וסטרלינג פרייס החליטו לאחד את כוחותיהם ולתקוף את ריכוז כוחות האיחוד בקורינת', ולאחר מכן להתקדם לעבר מערב או מרכז טנסי. בקרב קורינת' השני (3-4 באוקטובר) הם התקיפו את כוחות האיחוד המבוצרים בקורינת' ונהדפו תוך ספיגת אבדות כבדות. בעודם נסוגים לצפון מערב, הם נמלטו מהמרדף שערכו אחריהם כוחותיו המותשים של רוזקרנס, אולם מטרתם העיקרית לאיים על מרכז טנסי סוכלה.[23]

ב-24 באוקטובר הדיחה ממשלת האיחוד את ביואל עקב הפסיביות שהפגין במערכה, והחליפה אותו ברוזקרנס, אשר שינה את שם צבאו לארמיית קמברלנד. לאחר תקופה בה אימן וצייד את צבאו בנאשוויל, יצא רוזקרנס מיד אחרי חג המולד למסע כנגד בראג במרפריסבורו. בקרב נהר סטונס הפתיע בראג את רוזקרנס במתקפה עזה בבוקר 31 בדצמבר 1862, והדף את כוחות האיחוד למתחם קטן כנגד נהר סטונס. למרות זאת, ניסיונות נוספים לתקוף את מתחם כוחות האיחוד ב-2 בינואר 1863 נכשלו נחרצות תוך ספיגת אבדות כבדות; עקב כך נסוג בראג לדרום מזרח אל טולהומה (טנסי). מספר האבדות בקרב נהר סטונס (כ־12,000 לכול צד), ביחס לגודל הכוחות הלוחמים, היה הגבוה ביותר במלחמה. בסופה של המערכה, האיום של בראג על קנטקי הוסר, והוא ויתר למעשה על השליטה במרכז טנסי.[24]

המערכות לכיבוש ויקסבורג (דצמבר 1862 - יולי 1863)

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מבצעים נגד ויקסבורג, מבצעי הנהרות של גרנט, והפשיטה של גרירסון; נובמבר 1862 - אפריל 1863.
  הקונפדרציה
  האיחוד
ערך מורחב – מערכת ויקסבורג

אברהם לינקולן האמין שהעיר המבוצרת ויקסבורג, מיסיסיפי, היא נקודת מפתח בניצחון במלחמה. ויקסבורג ופּוֹרט האדסון היו המבצרים האחרונים של הקונפדרציה שמנעו שליטה מלאה של האיחוד בנהר המיסיסיפי. העיר, אשר הייתה ממוקמת על צוקים גבוהים המשקיפים על עיקול בנהר, נקראה "גיברלטר של המיסיסיפי", והייתה חסינה כמעט לחלוטין מפני התקפה ימית. אדמירל דייוויד פרגוט למד זאת בדרך הקשה בזמן פעולתו הכושלת נגד המבצר במאי 1862. [25]

תוכנית העל של האיחוד לכיבוש ויקסבורג ופתיחת המיסיסיפי לתנועה הייתה שגרנט ינוע מממפיס דרומה, בעוד שמייג'ור ג'נרל נת'ניאל בנקס ינוע מבאטון רוג' צפונה. אולם בפועל תנועתו של בנקס צפונה התעכבה והוא הסתבך בפורט האדסון; עקב כך הוא לא סייע לגרנט כמעט כלל.[26]

המערכה הראשונה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המערכה הראשונה של גרנט כללה תנועה בשתי זרועות. ויליאם ט. שרמן הפליג במורד המיסיסיפי עם 32,000 איש, בעוד על גרנט היה לנוע במקביל לו עם 40,000 איש באמצעות רכבת. גרנט התקדם 130 קילומטר דרומה, אולם קווי האספקה שלו נותקו על ידי פרשי הקונפדרציה בפיקוד ארל ואן דורן, אשר תקפו והשמידו את בסיס הלוגיסטיקה בהולי ספרינגס. גרנט נאלץ לסגת לאחור, בעוד שרמן הגיע למפגש נהר יאזו עם המיסיסיפי, מעט צפונית לוויקסבורג. בסוף דצמבר תקף שרמן את ביצורי ויקסבורג בצ'יקאסו באיו, אולם בלא הסיוע מגרנט, נהדף תוך שהוא סופג אבדות קשות.[27][28]

שיקולים פוליטיים פלשו אז אל הזירה. מייג'ור ג'נרל ג'ון מקלירננד, פוליטיקאי מאילינוי, השיג את אישורו של לינקולן לגייס צבא בדרום אילינוי לטובת מסע על נהר המיסיסיפי לכיוון ויקסבורג. הוא הצליח לקבל את הגיס של שרמן לטובתו גם כן, אולם זה יצא את ממפיס לכיוון דרום לפני שמקלירננד הגיע. כאשר חזר שרמן מנהר יאזו לאחר כישלון המתקפה בצ'יקסו באיו, הכפיף מקלירננד את השליטה בגיס לידיו. באופן בלתי מוסבר, סטה מקלירננד מיעדו המקורי, תקף ותפס את מוצב ארקנסו פוסט אשר על נהר ארקנסו. לפני שהספיק מקלירננד לחזור אל מטרתו המקורית, חזר גרנט והחזיר את השליטה לידיו, ומקלירננד הפך למפקד גיס בצבאו של גרנט. במשך יתרת החורף - בעוד מפלס המים גבוה והדרכים היבשתיות מוצפות - ערך גרנט חמישה מבצעים נוספים בניסיון להגיע אל העיר, בנסותו לעבור דרך נתיבי מים משניים, לפלס דרך בביצות המיוערות, או על ידי חפירת תעלות מעקף בין פיתולי המיסיסיפי. כול חמשת הניסיונות נכשלו; גרנט הסביר מאוחר יותר שהוא ציפה למכשולים אלה וכל כוונתו הייתה להעסיק את צבאו ולמנוע ממנו בטלה ממושכת. אולם, היסטוריונים רבים מאמינים שהוא ציפה להצלחה אלא שתוכניותיו היו שאפתניות מדי.[29][30]

המערכה השנייה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
המערכה (השנייה) של גרנט לכיבוש ויקסבורג, אפריל - יולי 1863.
  הקונפדרציה
  האיחוד

המערכה השנייה, שהחלה באביב 1863, הייתה מוצלחת ונחשבת כהישג הגדול ביותר של גרנט במלחמה (וקלאסיקה בהיסטוריה הצבאית). גרנט ידע שאינו יכול לתקוף דרך החלק הצפון מערבי של מדינת מיסיסיפי, בגלל פגיעותם של קווי האספקה שלו; ניסיונות גישה חוזרים ונשנים דרך הנהרות כשלו כולם. מכיוון שכך, אחרי שדרכי העפר נהפכו עבירות בשוך גשמי החורף, העביר גרנט את עיקר צבאו במורד הגדה המערבית של המיסיסיפי אל נקודה דרומית מוויקסבורג (אשר שכנה על הגדה המזרחית). ב-16 באפריל, במהלך מסוכן ונועז, הצליחו ספינות תותחים ותובלה של האיחוד לחמוק על פני סוללות תותחי ויקסבורג אשר חלשו על הנהר. צבאו של גרנט צלח את הנהר בעזרת ספינות התובלה, מן הגדה המערבית של המיסיסיפי אל הגדה המזרחית, ונחת בברואינסבורג, דרומית לוויקסבורג. גרנט הפעיל שתי הטעיות אסטרטגיות על מנת למסך את כוונותיו: התקפת הטעיה של שרמן צפונית לוויקסבורג, ופשיטת פרשים נועזת במרכז מדינת מיסיסיפי בפיקודו של קולונל בנג'מין גרירסון, אשר נודעה לימים בשם "הפשיטה של גרירסון". ההטעיה הראשונה לא הייתה מכרעת, אולם השנייה נחלה הצלחה. גרירסון הצליח למשוך לכיוונו כוחות משמעותיים של הקונפדרציה, לפזרם ברחבי מדינת מיסיסיפי, ובכך להסיט את תשומת הלב מהמאמץ המרכזי של גרנט.[31]

שני צבאות של הקונפדרציה ניצבו בפניו של גרנט במערכה זו: חיל המצב של ויקסבורג בפיקודו של מייג'ור ג'נרל ג'ון ק' פמברטון, וכוחות בג'קסון, תחת פיקודו של גנרל ג'וזף א' ג'ונסטון אשר פיקד גם על הזירה כולה. במקום להתקדם ישירות צפונה אל העיר ויקסבורג, גרנט בחר לנתק את קווי האספקה ויכולת התגבור בין שני צבאות הקונפדרציה. גרנט הניע את ארמייה שלו במהירות לצפון מזרח לעבר ג'קסון, בהביאו עמו קו אספקה מוגבל. ההיסטוריה הרגילה של המערכה מתארת שגרנט נע ללא קווי אספקה כלל, דבר אשר בלבל את פמברטון אשר ניסה לנתק את קווי האספקה שלו ב-12 במאי בריימונד, מיסיסיפי, אך נתקל במקום זאת בגייס של מקפירסון. למעשה, גרנט הסתמך על איסוף מזון לאנשים ומספוא לבהמות מן האזור החקלאי השופע בו התרחשה המערכה, אולם שמר על זרם רצוף של עגלות שנשאו תחמושת, קפה, ביסקוויטים, מלח, ואספקה נוספת לצבא.[32][33]

ב-14 במאי תפס הגייס של שרמן את ג'קסון בירת מיסיסיפי והחל בהרס שיטתי של התשתית הצבאית והאזרחית של העיר, כדי למנוע ממנה לחזור להיות בסיס לפעולות צבאיות בעתיד. אז פנתה כל הארמייה של גרנט, בת שלוש גייסות, מערבה לעבר ויקסבורג, להתמודד עם הארמייה של פמברטון. הקרב המכריע נערך בצ'מפיון היל, והיה למעשה ההזדמנות האחרונה של פמברטון להגן על עמדתו לפני שנסוג אל תוך ביצורי העיר. צבאו של גרנט תקף פעמיים את ביצורי הקונפדרציה, אולם נכשל בסופגו אבדות קשות; אז החל במצור ממושך על העיר ויקסבורג.[34]

החיילים והאזרחים הנצורים בוויקסבורג סבלו קשות מהפגזות צבא האיחוד ומרעב. הם נתלו בתקווה שג'ונסטון יגיע עם תגבורת; אולם, דרכי ההגעה של ג'ונסטון היו מנותקות, ובנוסף הוא לקה בזהירות יתר. ב-4 ביולי, נכנע פמברטון עם צבאו ומסר את העיר לידי גרנט. ביחד עם תבוסתו של רוברט א. לי בגטיסברג יום קודם, נפילת ויקסבורג נחשבת כנקודת מפנה במלחמה. ב-9 ביולי, לאחר שבנקס תפס את פּוֹרט האדסון, היה נהר המיסיסיפי לכול אורכו בידי האיחוד, והקונפדרציה בותרה לשניים.[35][36]

טולהומה, צ'יקמוגה וצ'טנוגה (יוני - דצמבר 1863)

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מוויקסבורג (דצמבר 1862 - יולי 1863) ועד צ'יקמוגה (ספטמבר 1863).
  הקונפדרציה
  האיחוד

לאחר ניצחונו בקרב הקשה בנהר סטונס, רוזקרנס חנה במרפריסבורו כמעט חצי שנה, בעוד בראג התאושש בטולהומה והכין קו הגנה ארוך שיועד לחסום התקדמות כוחות האיחוד לעבר צ'טנוגה, העיר האסטרטגית כ-70 קילומטר מדרום מזרח. באפריל יצאו כוחות פרשים של האיחוד בפיקוד קולונל אבל סטרייט לפעולה נגד מסילת הרכבת שהעבירה אספקה לצבאו של בראג במרכז טנסי, בתקווה שפעולה זו תגרום לבראג לסגת לג'ורג'יה. החטיבה של סטרייט פשטה דרך מיסיסיפי ואלבמה, ונלחמה נגד הפרשים של נייתן בדפורד פורסט. הפשיטה של סטרייט הסתיימה כאשר חייליו המותשים נכנעו ליד רומא, ג'ורג'יה, ב-3 במאי.[37] ביוני החל רוזקנס לבסוף במערכת טולהומה, מערכה מבריקה וכמעט נטולת שפיכות דמים, אשר התבססה על תמרון מאגפו הימני של בראג, וגרמה לו לסגת ממרכז טנסי.[38]

באותה תקופה, יצא בריגדיר ג'נרל ג'ון האנט מורגן בראש 2460 פרשים מן הקונפדרציה לפשיטה בעומק שטח האויב. הוא רכב מערבה מספרטה במרכז טנסי ב-11 ביוני, כאשר כוונתו הייתה להסיט את תשומת לבו של אמברוז ברנסייד מפקד ארמיית אוהיו - אשר נע באותה עת לעבר נוקסוויל - מכוחות הקונפדרציה בדרום המדינה. בתחילת מערכת טולהומה, נע מורגן צפונה. במשך 46 ימים הוא רכב 1600 קילומטר, בעוד הפרשים שלו משליטים טרור באזור שהתפרש מטנסי ועד צפון אוהיו, הורסים גשרים, מסילות רכבת ומחסנים, לפני שנתפסו כולם ונפלו בשבי. חמישה חודשים אחר כך, בנובמבר, הוא ומספר מסגניו ביצעו בריחה נועזת מבית הכלא "אוהיו" אשר בקולומבוס, אוהיו, וחזרו לדרום.[39]

מערכת טולהומה (יוני 1863).
  הקונפדרציה
  האיחוד

אחרי התעכבות של מספר שבועות בטולהומה, תכנן רוזקרנס לגרש את בראג מצ'טנוגה על ידי חציית נהר טנסי, איגוף רחב של צ'טנוגה מדרום, וניתוק קווי האספקה של צבא הקונפדרציה ממקורותיו בג'ורג'יה. הוא החל במבצע ב-18 באוגוסט, בפוצחו בהפגזה כבדה של צ'טנוגה כהטעיה. בראג אכן נסוג מצ'טנוגה, ורוזקרנס רדף אחריו אל ההרים הסלעיים והמבותרים של ג'ורג'יה. הפיקוד העליון של הקונפדרציה תיגבר את בראג בדיוויזיה ממיסיסיפי, וכן בגייס בפיקודו של ג'יימס לונגסטריט אשר לחם קודם לכן עם רוברט א. לי בארמיית צפון וירג'יניה. בראג ניסה ללכוד את אחד מגייסותיו של רוזקרנס, להביסו, ואחר כן לתקוף את הכוחות הנותרים; אולם רוזקרנס גילה את המלכודת וריכז את כוחותיו. בראג פתח בקרב צִ'יקָמוֹגָה (19–20 בספטמבר 1863) בהשיקו מתקפה בת שלוש דיוויזיות נגד כוחותיו של רוזקרנס. ביום הראשון ובבוקר היום השני נהדפו כל התקפות הקונפדרציה. אי הבנה בין מפקדי יחידותיו של רוזקרנס, בעת שתיגברו את החזית, יצרה פרצה שאותה ניצל לונגסטריט. לונגסטריט, אשר הגיע לשדה הקרב מווירג'יניה רק בלילה שבין היום הראשון והשני, תקף בנחישות, ושלח את האגף הימני של צבא האיחוד ביחד עם חבורת הפיקוד של רוזקרנס לנסיגה מבוהלת לעבר צ'טנוגה. האגף השמאלי של האיחוד בפיקודו של מייג'ור ג'נרל ג'ורג' הנרי תומאס (אשר זכה מאוחר יותר לכינוי "הצוק של צ'יקמוגה") נשאר עומד איתן, ומנע תבוסה מוחלטת של האיחוד. רוזקרנס, אשר היה שבור פסיכולוגית מן התבוסה, הסיג את כוחותיו אל צ'טנוגה, ובראג הטיל מצור על העיר בתופסו את השטחים השולטים. קרב צ'יקמוגה היה הקרב עם מספר האבדות הגדול ביותר בזירה המערבית, ושני רק לקרב גטיסברג במלחמה כולה.[40]

הקרבות על הר לוקאאוט ורכס מישיונרי, מערכת צ'טנוגה (24–25 בנובמבר 1863).
  הקונפדרציה
  האיחוד

באותה העת שהה גרנט עם צבאו בוויקסבורג בעודו מתכונן למערכה לכיבוש מוביל, ומשם לתנועה מזרחה. אולם כאשר הגיעו לוושינגטון הידיעות על המצוקה בה הייתה שרויה ארמיית קמברלנד של רוזקרנס בצ'טנוגה, קיבל גרנט הוראה להציל אותם. ב-17 באוקטובר קיבל גרנט את הפיקוד על "מחלקת המיסיסיפי", ושליטה על כל צבאות האיחוד בזירה המערבית; שרמן קודם לפקד על ארמיית טנסי במקומו. גרנט החליף את רוזקרנס בתומס, ונסע לצ'טנוגה, שם אישר מיד תוכנית לפתיחת קו אספקה חדש ("קו הקרקרים"), אשר איפשר לאספקה ותגבורת לזרום אל העיר הנצורה. תוך זמן קצר נוספו לעיר 40,000 חיילים: מארמיית טנסי בפיקוד שרמן, ומארמיית הפוטומק בפיקוד ג'וזף הוקר. בעוד שצבא האיחוד התרחב, צבא הקונפדרציה הצטמצם, כיוון שבראג שלח את הגייס של לונגסטריט לנוקסוויל לתקוף את כוחותיו של ברנסייד אשר התבצרו שם.[41]

המערכה על צ'טנוגה החלה במלוא עוזה ב-24 בנובמבר 1863, כאשר הוקר כבש את הר לוקאאוט, אחד משני הרכסים השולטים על העיר. ביום למחרת תכנן גרנט תנועת מלקחיים נגד עמדתו המבוצרת של בראג על רכס מישיונרי, הרכס השני השולט על העיר. שרמן היה אמור לתקוף מאגף צפון, על הוקר היה לתקוף מן הדרום, ועל תומאס היה להחזיק בעמדתו מול המרכז. התקפתו של שרמן הסתבכה ונתקעה, וגרנט הורה על תומאס ליזום התקפת הטעיה משנית במרכז על מנת להוריד את הלחץ מן המאמץ המרכזי של שרמן. חייליו של תומאס, משולהבים מהצלחתם הראשונית לכבוש את פאתי הרכס, ומשתוקקים לגאול את כבודם האבוד לאחר ההשפלה שספגו בצ'יקמוגה, המשיכו בהסתערות במעלה הרכס המאיים, עד אשר שברו את הגנת חיילי הקונפדרציה והביאו לנסיגתם מהרכס. צ'טנוגה ניצלה; ביחד עם כישלון מערכת נוקסוויל של לונגסטריט נגד ברנסייד, מזרח טנסי הרגישה פוליטית שוחררה מידי הקונפדרציה. מסלול פלישה דרך אטלנטה אל לב הקונפדרציה נפתח. בראג, אשר חברותו האישית עם נשיא הקונפדרציה ג'פרסון דייוויס הצילה אותו מהדחה בעקבות התבוסות בפריוויל ונהר סטונס, הועבר לבסוף מתפקידו והוחלף על ידי ג'וזף א' ג'ונסטון.[42]

מערכת אטלנטה (מאי - ספטמבר 1864)

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מערכת אטלנטה
  הקונפדרציה
  האיחוד

במרץ 1864 קודם גרנט לדרגת לוטננט ג'נרל ונסע מזרחה לתפוס פיקוד על כל כוחות האיחוד. שרמן ירש אותו כמפקד כוחות הזירה המערבית (הפיקוד הצבאי של המיסיסיפי). גרנט רקם אסטרטגיה של מספר פעולות מתואמות מול הקונפדרציה. הפעולה הראשונה הייתה מכוונת לרסק או לרתק את צבאו של רוברט א. לי בווירג'יניה על ידי שלושה מאמצים (תחת מיד, בטלר, וסיגל) בכיוון ריצ'מונד ועמק שננדואה. מטרת הפעולה השנייה הייתה כיבוש מוביל על ידי צבאו של נת'ניאל בנקס. מטרת הפעולה השלישית הייתה הרס צבאו של ג'ונסטון תוך כדי תנועה לעבר אטלנטה. רוב היוזמות נכשלו: בטלר נתקל בקשיים במערכת ברמודה האנדרד; סיגל הובס במהירות בעמק שננדואה; בנקס הסתבך במערכה הכושלת בנהר רד; מיד וגרנט נתקלו בקשיים רבים ושפיכות דם רבה במערכת אוברלנד, עד שלבסוף החלו במצור על פטרסבורג. מערכת אטלנטה של שרמן הייתה מוצלחת יותר.[43]

בתחילת המערכה כללו כוחותיו של שרמן שלוש ארמיות: הארמייה של טנסי בפיקוד ג'יימס מקפירסון (הארמייה הקודמת של שרמן תחת גרנט), ארמיית אוהיו בפיקוד ג'ון סקופילד, וארמיית קמברלנד בפיקוד ג'ורג' הנרי תומאס. מולו ניצבה ארמיית טנסי (של הקונפדרציה) בפיקוד ג'וזף א' ג'ונסטון. היתרון המספרי היה של שרמן - 98,000 מול 50,000 - אולם שורותיו דוללו על ידי חופשות לחיילים, בעוד ג'ונסטון קיבל באפריל תגבורת של 15,000 חיילים מאלבמה.[44]

המערכה נפתחה במספר קרבות שנערכו במאי ויוני 1864, בעוד שרמן דוחק את ג'ונסטון דרומה דרך אזור הררי. שרמן נמנע מהתקפות חזיתיות מול רוב עמדותיו של ג'ונסטון, והעדיף לתמרן ולאגף את עמדות המגננה של הקונפדרציה. כאשר היה שרמן מאגף את קו המגננה (כמעט תמיד מאגף שמאל של ג'ונסטון), היה ג'ונסטון נסוג אל עמדות מגננה מוכנות מראש. יוצא דופן היה קרב קנסו מאונטיין, בו בחר שרמן, בניגוד לעצת הכפופים לו, להתקיף חזיתית את עמדותיו של ג'ונסטון, וספג אבדות משמעותיות של 7,000 איש מול 700 בלבד לג'ונסטון. שני הצבאות ניצלו את מסילת הרכבת לאספקה, כאשר ג'ונסטון מקצר את קווי האספקה שלו בעודו נסוג לעבר אטלנטה, ושרמן מאריך את שלו. אולם, נשיא הקונפדרציה דייוויס הפך מתוסכל מתפקודו של ג'ונסטון, וראה בו כמי שמוותר על טריטוריה ללא צורך, נמנע מהתקפות נגד ואף נמנע מלדון עם הנשיא בתוכניותיו.[45]

ממש לפני קרב פיצ'טרי קריק (20 ביולי) בפאתי אטלנטה, ג'פרסון דייוויס איבד את סבלנותו כלפי האסטרטגיה של ג'ונסטון. מכיוון שהוא חשש שג'ונסטון יוותר על אטלנטה ללא קרב, הוא החליף אותו בליוטננט ג'נרל ג'ון בל הוד האגרסיבי יותר. במשך ששת השבועות הבאים ניסה הוד מספר מספר פעמים לתקוף חלק של צבאו של שרמן שהיה נראה כמבודד מהגוף המרכזי; כל ההתקפות נכשלו, לעיתים תוך אבדות כבידות לקונפדרציה. בסופו של דבר הצליח שרמן לאגף ולנתק את קווי האספקה של הוד מדרום. כשהבין הוד שנלכד, פינה את אטלנטה בליל 1 בספטמבר, תוך שהוא מבעיר מתקני צבא ואספקה, מה שגרם לשריפת ענק בעיר.[46]

באותו זמן עם ניצחונו של שרמן באטלנטה, זכה אדמירל דייוויד פארגוט בניצחון ימי מוחץ בקרב במפרץ מוביל שנערך ב-24 באוגוסט. פארגוט פרץ אל מעבר למבצרים ששמרו על הכניסה למפרץ, תקף את צי הקונפדרציה ששמר על העיר והביא לכניעתו, ושבה את אדמירל פרנקלין ביוקנן. העיר עצמה נשארה בידי הקונפדרציה עד 1865, אולם הנמל האחרון בחוף מפרץ מקסיקו ממזרח למיסיסיפי נסגר, והסגר הימי שהטיל האיחוד התהדק עוד יותר. תפיסת אטלנטה ומפרץ מוביל המריצו את המורל בצפון, ותרמו תרומה משמעותית ביותר להיבחרו מחדש של אברהם לינקולן בנובמבר 1865.[47]

מערכת פרנקלין-נאשוויל (ספטמבר - דצמבר 1864)

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מערכת פרנקלין-נאשוויל.
  הקונפדרציה
  האיחוד

בעוד שכוחותיו של שרמן נחו והתכוננו להמשך המערכה לכיוון מזרח, יצא הוד למסע להבסת שרמן על ידי ניתוק קווי האספקה שלו מצ'טנוגה. הוא נע מערבה דרך אלבמה ופנה צפונה לעבר טנסי, בתקווה ששרמן יעקב אחריו ויגרר לקרב. אסטרטגיה זו הייתה יעילה במידה מסוימת, מכיוון שתנועה זו, ביחד עם פשיטות פרשים של נייתן בדפורד פורסט, גרמה לבלבול וחששות כבדים אצל שרמן. למרות זאת, שרמן נמנע מליצור מגע מלא. הוא שלח את מייג'ור ג'נרל ג'ורג' ה' תומאס עם חלקים מארמיית קמברלנד ומרבית גייסות הפרשים להגן על נאשוויל מפני הוד, בעוד הוא הניע את מרבית צבאו לעבר סוואנה, ג'ורג'יה.[48]

כוחותיו של תומאס היו מפוצלים: מחצית עמו בנאשוויל, והמחצית השנייה עם ג'ון סקופילד יצאה מאטלנטה למרדף אחר כוחות הקונפדרציה, כאשר חיילים נוספים מממערכת נהר רד היו אמורים להגיע ולתגברם. הוד קיווה להביס את סקופילד לפני שהתגבורות מלואיזיאנה יגיעו אליו. ההזדמנות לכך הייתה בקרב ספרינג היל (29 בנובמבר 1864), אולם כוחות האיחוד הצליחו לחמוק מן המלכודת, מכיוון שכוחות הקונפדרציה כשלו לחסום את כביש קולומבוס-פרנקלין בעורף כוחות האיחוד. בקרב פרנקלין שנערך ביום למחרת, הוד תקף חזיתית מספר פעמים את מערך המגננה החפור של כוחות האיחוד וספג אבדות כבידות.[49] ההיסטוריון דייוויד אייכר כתב ש"הוד פצע את צבאו אנושות בפרנקלין, והרג אותו בקרב נאשוויל".[50] בנאשוויל, כשלמולו הכוחות המשולבים של תומאס וסקופילד, הוד התחפר להגנה מספר קילומטרים מדרום לעיר וחיכה, בתקווה שתומס יהרוס את צבאו בהתקפה על ביצורי כוחות הקונפדרציה. לאחר שבועיים של הכנות במזג אוויר חורפי, ולאחר שספג לחץ רב מגרנט וממשלת האיחוד לצאת להתקפה, פתח תומאס בהסתערות מוחצת אשר שלחה את הוד והניצולים מן הקרב לנסיגה לפרנקלין, ולאחר מכן למיסיסיפי. צבאו של הוד לא התאושש מן התבוסה הקשה ולא שב למלא תפקיד ככוח לוחם. לבקשתו, שוחרר הוד מפיקוד על ארמיית טנסי; לוטננט ג'נרל ריצ'רד טיילור מונה כמפקד זמני של הארמייה.[51]

"הצעדה אל הים" של שרמן (נובמבר - דצמבר 1864)

[עריכת קוד מקור | עריכה]
"הצעדה אל הים" של שרמן, תנועות כוחות האיחוד

מערכת סוואנה של שרמן ידועה יותר בשם "הצעדה אל הים". שרמן וגרנט האמינו שמלחמת האזרחים תסתיים רק לאחר שהיכולת האסטרטגית, הכלכלית, והפסיכולוגית של הקונפדרציה תשבר באופן מוחץ. מכיוון שכך, הפעיל שרמן את מדיניות "האדמה החרוכה", והורה לחייליו לשרוף יבולים, להרוג בהמות, להחרים אספקה, ולהרוס תשתית אזרחית לאורך ציר ההתקדמות. מדיניות זו היא אחת מאבני הבניין של אסטרטגיית מלחמה כוללת.[52]

צבאו של שרמן עזב את אטלנטה ב-15 בנובמבר 1864, והתקדם בשני טורים שהמרחק ביניהם כ-100 קילומטר; הטור הימני בפיקוד מייג'ור ג'נרל אוליבר האוורד, והשמאלי בפיקוד מייג'ור ג'נרל הנרי סלוקום. בין שני הטורים ההרס היה ניכר ויצר שנאה לדורות. רוב ההתנגדות לצבאו של שרמן באה מהמיליציה של ג'ורג'יה ומהמשמר האזרחי, אם כי חיל הפרשים של ג'וזף ווילר מארמיית טנסי וחיילים ממחלקת דרום קרוליינה, ג'ורג'יה ופלורידה העמידו גם הם התנגדות מפוזרת. ב-17 בדצמבר פגש שרמן בסוואנה כ-10,000 חיילים תחת פיקודו של מייג'ור ג'נרל ויליאם הארדי. לאחר שספג הרעשה ארטילרית ממושכת נטש הארדי את העיר, ושרמן נכנס אליה ב-22 בדצמבר 1864. הוא שלח הודעה טלגרפית אל הנשיא לינקולן: "אני מבקש להעניק לך את העיר סוואנה כמתנת חג המולד..."[53]

מערכת הקרוליינות וכניעתו של ג'ונסטון (פברואר - אפריל 1865)

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מערכת הקרוליינות
  הקונפדרציה
  האיחוד

לאחר תפיסת סוואנה, קיבל שרמן הוראה מגרנט להעלות את צבאו על ספינות ולתגבר את צבאות האיחוד בווירג'יניה, היכן שגרנט היה שקוע במצור על פטרסבורג מול צבאו של רוברט א. לי. שרמן הציע אסטרטגיה אלטרנטיבית. הוא שכנע את גרנט שעדיף שהוא יצעד צפונה דרך הקרוליינות בעודו הורס כל תשתית בעלת חשיבות צבאית במסלולו, בדומה לצעדה אל הים שערך בג'ורג'יה. הוא שם לו למטרה מיוחדת לטפל בקרוליינה הדרומית, המדינה הראשונה לפרוש מן האיחוד, על מנת להשפיע על מורל מדינות הדרום.[54]

תוכניתו של שרמן הייתה לעקוף ריכוזי כוחות קטנים של הקונפדרציה באוגוסטה, ג'ורג'יה, וצ'ארלסטון, קרוליינה הדרומית, על מנת להגיע לגולדסבורו, קרוליינה הצפונית, עד 15 במרץ 1865, היכן שהיה אמור להפגש עם כוחותיו של ג'ון סקופילד ואלפרד טרי. בדומה לשיטת הפעולה שלו בג'ורג'יה, הניע שרמן את הארמיות שלו במספר כיוונים בו זמנית, ועל ידי כך בלבל את האויב והסתיר את מטרתו העיקרית, קולומביה, בירת קרוליינה הדרומית. מולו עמדה ארמיית טנסי הקטנה והמוכה, שוב תחת פיקודו של גנרל ג'וזף א' ג'ונסטון. ב-17 בפברואר נכנעה העיר קולומביה לשרמן. שריפות פרצו בעיר, והחריבו את מרבית מרכז העיר. שריפת קולומביה נותרה אבן מחלוקת; יש הטענים שהשריפות נגרמו כתוצאה מטעויות, בעוד אחרים טוענים למעשה נקם מכוון. באותו יום פינו כוחות הקונפדרציה את צ'ארלסטון. ב-18 בפברואר הרסו כוחותיו של שרמן כל תשתית בעלת ערך צבאי בעיר קולומביה. נמל הים המשמעותי האחרון של הקונפדרציה, בווילמינגטון, קרוליינה הצפונית, נכנע ב-22 בפברואר.[55]

כאשר נשיא הקונפדרציה ג'פרסון דייוויס והגנרל המפקד רוברט א' לי איבדו אמון ביכולתו של בורגארד להדוף את האיום מכוחות האיחוד, הם מינו את ג'ונסטון לעמוד בראש כל כוחות הקונפדרציה בקרוליינות, כולל שאריות ארמיית טנסי. ג'ונסטון ריכז את כוחותיו, שלהם קרא ארמיית הדרום, ותקף בקרב בנטונוויל (19–21 במרץ 1865) אגף אחד מצבאו של שרמן (בראשותו של הנרי סלוקום). ג'ונסטון ניסה ללא הצלחה להביס את האגף השמאלי של שרמן לפני שזה יספיק להגיע לגולדסבורו או יחבור לכוחות האגף הימני בפיקוד אוליבר הווארד. ההתקפה הראשונה של הקונפדרציה מחצה את קו ההגנה הראשון של האיחוד, אולם סלוקום הצליח להתאושש ולארגן מגננה, והחזיק מעמד עד אשר הגיע אוליבר אל שדה הקרב במהלך הלילה. ג'ונסטון נשאר בשדה הקרב עוד יומיים בתקווה לניצחון של הקונפדרציה בדומה לניצחונו בקרב הר קנסו (יוני 1864), אולם לבסוף נסוג לראלי, בעוד שרמן רודף אחריו.[56]

ב-11 באפריל הגיעה לג'ונסטון הידיעה שגנרל רוברט א' לי נכנע (עם כול כוחות הקונפדרציה בווירג'יניה) באפומטוקס קורט האוס; בעקבות זאת הוא שלח לשרמן בקשה למשא ומתן על תנאי כניעה. ב-18 באפריל, שלושה ימים לאחר רצח אברהם לינקולן, חתם ג'ונסטון על הסכם הפסקת אש עם שרמן, בחוות בנט פלייס אשר ליד תחנת דרהאם. שרמן נקלע לצרות פוליטיות מכיוון שהציע לג'ונסטון הסכם כניעה שכלל נושאים פוליטיים כמו גם צבאיים, מבלי שקיבל אישור לכך מגרנט או מממשלת ארצות הברית. עניין זה יצר בלבול שנמשך עד 26 באפריל, כאשר ג'ונסטון הסכים לתנאים צבאיים בלבד, בדומה לתנאים שהוצעו לגנרל לי באפומטוקס קורט האוס, ונכנע רשמית עם כול כוחות הקונפדרציה בקרוליינות, ג'ורג'יה ופלורידה.[57]

הפשיטה של וילסון, מערכת מוביל, וכניעתו של פורסט (מרץ - מאי 1865)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות הניצחון בנאשוויל, שלח מייג'ור ג'נרל ג'ורג' הנרי תומאס את מייג'ור ג'נרל ג'יימס ה' וילסון להרוס את מה שנותר מן התשתית הצבאית והתעשייתית באלבמה וג'ורג'יה, מדינות הליבה של הקונפדרציה. בנוסף, שלח תומאס את מייג'ור ג'נרל אדוארד קאנבי לכבוש סוף סוף את מוביל, לאחר שזו נשארה בידי הקונפדרציה למרות ניצחונו של אדמירל פאראגוט במפרץ מוביל.

בסוף מרץ יצא וילסון עם גייס הפרשים של הפיקוד הצבאי של המיסיסיפי לפשיטה במרכז אלבמה, עם הוראות להרוס את יתרת התשתית התעשייתית של הקונפדרציה באזור, בייחוד באליטון (ברמינגהאם של ימינו) וסלמה. הכוח היחידי שנותר להתמודד מול וילסון היה חיל הפרשים של נייתן בדפורד פורסט. אליטון נפלה בידי כוחות האיחוד ב-29 במרץ, לפני שפורסט הספיק לרכז את כוחותיו. יחידה בפיקודו של בריגדיר ג'נרל ג'ון ט' קרוקסטון החריבה את המפעלים באזור, וב-4 באפריל שרפה את אוניברסיטת אלבמה בטסקלוסה. העיר סלמה נכבשה ב-2 באפריל לאחר קרב, שהיה הקרב האחרון, והתבוסה, של פורסט. לאחר שהרס את המפעלים ומסילות הרכבת באזור, המשיך וילסון מזרחה לעבר ג'ורג'יה. הוא תפס את הגשר על נהר צ'טהוצ'י בקולומבוס, ג'ורג'יה, תוך כדי לחימה, והמשיך לעבר מייקון; כאן, ב-21 באפריל, הגיעה אליו ידיעה משרמן "לחדול מפעולות מלחמתיות נוספות ומעשי הרס עד אשר תשמע על חידוש מעשי האיבה".[58]

קאנבי, אשר פיקד על המחלקה הצבאית של מערב מסיסיפי, נחת באמצע מרץ ליד הכניסה למפרץ מוביל, התקדם לאורך החוף המזרחי עד מבצר ספאניש פורט, והטיל עליו מצור ב-27 במרץ. ב-1 באפריל הגיעו כוחות האיחוד בפיקוד פרדריק סטיל במסע יבשתי מפנסקולה, והחלו במצור על מבצר פורט בלייקלי. ב-8 באפריל פתחו כוחות האיחוד בהפגזה על ספאניש פורט מתשעים תותחי שדה, ובעקבותיה הסתערות חיל רגלים מחצה את המגינים. ביום למחרת עבר קאנבי לתקוף את פורט בלייקלי, וכבש גם אותו. קרבות אלה הכריחו את מייג'ור ג'נרל דאבני מאורי, מפקד העיר מוביל מטעם הקונפדרציה, לפנות את העיר.[59]

כאשר קיבל לוטננט ג'נרל ריצ'רד טיילור, מפקד כוחות הקונפדרציה באלבמה, מיסיסיפי ומזרח לואיזיאנה, את הידיעה על כניעתם של לי וג'ונסטון, הוא נכנע עם כוחותיו ב-4 במאי, בעוד פורסט נכנע רשמית ב-9 במאי. ב-20 במאי השתלטו הפרשים של וילסון רשמית על טאלאהאסי, פלורידה, הבירה האחרונה להיכנע ממזרח למיסיסיפי. בכך הסתיימו הפעולות הצבאיות בגזרה המערבית. יחידה מן הפרשים של וילסון לכדה את ג'פרסון דייוויס נשיא הקונפדרציה ב-10 במאי ליד אירווינוויל, ג'ורג'יה (אנ'). [60]

רשימת קרבות יבשה עיקריים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרבות היבשה הקשים ביותר בזירה המערבית, על פי מספר האבדות (הרוגים, פצועים, שבויים ונעדרים), היו:

קרב מדינה תאריך
האיחוד
הקונפדרציה 		סך הכל
גודל הכוח מפקד אבדות
המצור על ויקסבורג[טבלה 1] מיסיסיפי 18630518 18.5.1863 - 4.7.1863 77,000 33,000 יוליסס גרנט ג'ון ק' פמברטון 4,835 32,697 37,532
קרב צ'יקמוגה ג'ורג'יה 18630919 19-20.9.1863 60,000 65,000 ויליאם רוזקרנס ברקסטון בראג 16,170 18,454 34,624
קרב נהר סטונס טנסי 18621231 31.12.1862 - 2.1.1863 41,400 35,000 ויליאם רוזקרנס ברקסטון בראג 12,906 11,739 24,645
קרב שילה טנסי 18620406 6-7.4.1862 63,000 44,699 יוליסס גרנט אלברט סידני ג'ונסטון 13,047 10,699 23,746
המצור על פורט האדסון לואיזיאנה 18630522 22.5.1863 - 9.7.1863 35,000 7,500 נת'ניאל באנקס פרנקלין גארדנר 10,000 7,500 17,500
קרב מישיונרי רידג' טנסי 18631125 25.11.1863 56,359 44,010 יוליסס גרנט ברקסטון בראג 5,824 6,667 12,491
קרב אטלנטה ג'ורג'יה 18640722 22.7.1864 34,863 40,438 ויליאם ט' שרמן ג'ון בל הוד 3,641 8,499 12,140
קרב נאשוויל טנסי 18641215 15-16.12.1864 55,000 30,000 ג'ורג' הנרי תומאס ג'ון בל הוד 3,061 6,000 9,061
קרב פרנקלין טנסי 18641130 30.11.1864 27,000 27,000 ג'ון סקופילד ג'ון בל הוד 2,326 6,252 8,578
קרב פריוויל קנטקי 18621008 8.10.1862 22,000 16,000 דון קרלוס ביואל ברקסטון בראג 4,276 3,401 7,677
קרב קורינת' השני מיסיסיפי 1862103 3-4.10.1862 23,000 22,000 ויליאם רוזקרנס ארל ואן דורן 2,520 4,233 6,753
קרב פיצ'טרי קריק ג'ורג'יה 18640720 20.7.1864 21,655 20,250 ג'ורג' הנרי תומאס ג'ון בל הוד 1,710 4,796 6,506
קרב צ'מפיון היל מיסיסיפי 18630516 16.5.1863 32,000 22,000 יוליסס גרנט ג'ון ק' פמברטון 2,457 3,840 6,297
קרב ריצ'מונד קנטקי 18620829 29-30.8.1862 6,500 6,850 ויליאם "בול" נלסון אדמונד קירבי סמית' 5,353 451 5,804
  1. ^ כולל 29,495 שבויים מן הקונפדרציה, אשר נכנעו וקיבלו שחרור על תנאי.

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • ברוס קאטון, מלחמת האזרחים האמריקנית, הוצאת משרד הביטחון, 1979.
  • Ballard, Michael B. Vicksburg, The Campaign that Opened the Mississippi. Chapel Hill: University of North Carolina Press, 2004. ISBN 0-8078-2893-9.
  • Bush, Bryan S. The Civil War Battles of the Western Theatre. Paducah, KY: Turner Publishing Co., 1998. ISBN 1-56311-434-8.
  • Castel, Albert. Decision in the West: The Atlanta Campaign of 1864. Lawrence: University Press of Kansas, 1992. ISBN 0-7006-0562-2.
  • Cozzens, Peter. No Better Place to Die: The Battle of Stones River. Urbana: University of Illinois Press, 1990. ISBN 0-252-06229-9.
  • Cozzens, Peter. The Darkest Days of the War: The Battles of Iuka and Corinth. Chapel Hill: University of North Carolina Press, 1997. ISBN 0-8078-2320-1.
  • Cozzens, Peter. The Shipwreck of Their Hopes: The Battles for Chattanooga. Urbana: University of Illinois Press, 1994. ISBN 0-252-01922-9.
  • Cozzens, Peter. This Terrible Sound: The Battle of Chickamauga. Urbana: University of Illinois Press, 1992. ISBN 0-252-01703-X.
  • Cunningham, O. Edward. Shiloh and the Western Campaign of 1862, edited by Gary D. Joiner and Timothy B. Smith. New York: Savas Beatie, 2007. ISBN 978-1-932714-27-2.
  • Eicher, David J. The Longest Night: A Military History of the Civil War. New York: Simon & Schuster, 2001. ISBN 0-684-84944-5.
  • Esposito, Vincent J. West Point Atlas of American Wars. New York: Frederick A. Praeger, 1959. OCLC 5890637. The collection of maps (without explanatory text) is available online at the West Point website.
  • Foote, Shelby. The Civil War: A Narrative. Vol. 1, Fort Sumter to Perryville. New York: Random House, 1958. ISBN 0-394-49517-9.
  • Foote, Shelby. The Civil War: A Narrative. Vol. 2, Fredericksburg to Meridian. New York: Random House, 1963. ISBN 0-394-49517-9.
  • Foote, Shelby. The Civil War: A Narrative. Vol. 3, Red River to Appomattox. New York: Random House, 1974. ISBN 0-394-74913-8.
  • Fuller, Maj. Gen. J. F. C. The Generalship of Ulysses S. Grant. New York: Da Capo Press, 1929. ISBN 0-306-80450-6.
  • Fuller, Maj. Gen. J. F. C. A Military History of the Western World. Vol. 3, From the Seven Days Battle, 1862, to the Battle of Leyte Gulf, 1944. New York: Minerva Press, 1956. OCLC 741433623.
  • Grant, Ulysses S. Personal Memoirs of U. S. Grant. 2 vols. Charles L. Webster & Company, 1885–86. ISBN 0-914427-67-9.
  • Hattaway, Herman, and Archer Jones. How the North Won: A Military History of the Civil War. Urbana: University of Illinois Press, 1983. ISBN 0-252-00918-5.
  • Hughes, Nathaniel Cheairs, Jr. Bentonville: The Final Battle of Sherman & Johnston. Chapel Hill: University of North Carolina Press, 1996. ISBN 0-8078-2281-7
  • Jones, Evan C., and Wiley Sword, eds. Gateway to the Confederacy: New Perspectives on the Chickamauga and Chattanooga Campaigns, 1862–1863. Baton Rouge: Louisiana State University Press, 2014. ISBN 978-0-8071-5509-7.
  • Kennedy, Frances H., ed. The Civil War Battlefield Guide. 2nd ed. Boston: Houghton Mifflin Co., 1998. ISBN 0-395-74012-6.
  • McPherson, James M. Battle Cry of Freedom: The Civil War Era. Oxford History of the United States. New York: Oxford University Press, 1988. ISBN 0-19-503863-0.
  • Noe, Kenneth W. Perryville: This Grand Havoc of Battle. Lexington: University Press of Kentucky, 2001. ISBN 0-8131-2209-0.
  • Shea, William L. and Terrence J. Winschel. Vicksburg is the Key: The Struggle for the Mississippi River. Lincoln, NE: University of Nebraska Press, 2003. ISBN 978-0-8032-9344-1.
  • Sherman, William T. Memoirs of General W.T. Sherman(הקישור אינו פעיל). 2nd ed. New York: Library of America, 1990. ISBN 0-940450-65-8. First published 1889 by D. Appleton & Co.
  • Sword, Wiley. The Confederacy's Last Hurrah: Spring Hill, Franklin, & Nashville. Lawrence: University Press of Kansas, 1992. ISBN 0-7006-0650-5.
  • Trudeau, Noah Andre. Out of the Storm: The End of the Civil War, April–June 1865. New York: Little, Brown and Company, 1994. ISBN 0-316-85328-3.
  • Welcher, Frank J. The Union Army, 1861–1865 Organization and Operations. Vol. 2, The Western Theater. Bloomington: Indiana University Press, 1993. ISBN 0-253-36454-X.
  • Woodworth, Steven E.. Jefferson Davis and His Generals: The Failure of Confederate Command in the West. Lawrence: University Press of Kansas, 1990. ISBN 0-7006-0461-8.
  • Woodworth, Steven E.. Nothing but Victory: The Army of the Tennessee, 1861–1865. New York: Alfred A. Knopf, 2005. ISBN 0-375-41218-2.
  • National Park Service battle descriptions of the Western Theater

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ תחילת פעולות בזירה המערבית, פלישת הקונפדרציה לקנטקי; מלחמת האזרחים החלה ב-12 באפריל 1861.
  2. ^ תום פעולות בזירה המערבית, כניעת פלורידה; מלחמת האזרחים הסתיימה ב-9 במאי 1865 (בהצהרה נשיאותית).
  3. ^ Woodworth (1990), pp. xi-xii.
  4. ^ Woodworth (1990), pp. 21–22.
  5. ^ Fuller (1956), pp. 49–81.
  6. ^ Woodworth (1990), pp. 18–19.
  7. ^ U.S. National Park Service, Civil War Battle Summaries by Campaign
  8. ^ Foote, vol. 1, pp. 86–89.
  9. ^ McPherson, pp. 393
  10. ^ Foote, vol. 1, pp. 144–52, 178–79.
  11. ^ Cunningham, pp. 44–45, 48–50.
  12. ^ Cunningham, pp. 57–66.
  13. ^ Cunningham, pp. 83, 94–95.
  14. ^ Cunningham, pp. 72–73, 88–89.
  15. ^ Kennedy, pp. 48–52.
  16. ^ Kennedy, pp. 56–59.
  17. ^ Cunningham, pp. 384–95.
  18. ^ Cozzens (1997), pp. 32, 35–36.
  19. ^ Noe, pp. 22, 26–27, 30.
  20. ^ Noe, pp. 37–39, 72.
  21. ^ Noe, pp. 313, 336–38.
  22. ^ Cozzens (1997), pp. 43, 86–114.
  23. ^ Cozzens (1997), pp. 135–37, 315–17.
  24. ^ Kennedy, pp. 151–54.
  25. ^ Ballard, ch. 2, p. 31-59.
  26. ^ Kennedy, pp. 154, 181.
  27. ^ Foote, vol. 2, pp. 70–71, 75–77.
  28. ^ Shea, ch. 4, p. 46-55.
  29. ^ Foote, vol. 2, pp. 64, 133–38.
  30. ^ Shea, ch. 5, p. 60-75.
  31. ^ Shea, ch. 7, p. 90-105.
  32. ^ Foote, vol. 2, pp. 358–59, 384–86.
  33. ^ Shea, ch. 8, p. 90-105.
  34. ^ Shea, ch. 9-10, p. 90-105.
  35. ^ Foote, vol. 2, pp. 606–614
  36. ^ Ballard, ch. 12-13, p. 358-413.
  37. ^ Foote, vol. 2, ch. 2, sec. 4.
  38. ^ Foote, vol. 2, ch. 7, sec. 1; Cozzens (1992), ch. 1.
  39. ^ Foote, vol. 2, ch. 7, sec. 2.
  40. ^ Foote, vol. 2, pp. 687–88, 715–48.
  41. ^ Cozzens (1994), pp. 7, 61–65.
  42. ^ Cozzens (1994), pp. 173–90, 205–43, 273–95, 397.
  43. ^ Castel, pp. 63, 66.
  44. ^ Castel, pp. 78–79, 83–87, 127.
  45. ^ Castel, pp. 303–304, 319–20.
  46. ^ Castel, pp. 360–61, 522–24.
  47. ^ Castel, p. 543; Kennedy, p. 374–76.
  48. ^ Sword, pp. 46–51, 59–62.
  49. ^ Sword, pp. 81, 152–55, 261–63.
  50. ^ Eicher, p. 774.
  51. ^ Sword, pp. 290–93, 386, 430–33.
  52. ^ Foote, vol. 3, pp. 614, 622–23.
  53. ^ Foote, vol. 3, pp. 642–54, 711–14.
  54. ^ Hughes, pp. 1–3.
  55. ^ Hughes, pp. 2–3, 21.
  56. ^ Hughes, pp. 21–24,89–91, 168.
  57. ^ Trudeau, pp. 213, 237–42.
  58. ^ Trudeau, pp. 12, 159–68, 252–59.
  59. ^ Trudeau, pp. 6–8, 176–84.
  60. ^ Trudeau, pp. 259–62, 293–94.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=הזירה_המערבית_במלחמת_האזרחים_האמריקנית&oldid=39028037"