המשביר המרכזי

המשביר המרכזי הוא גוף כלכלי של ההסתדרות הכללית שנועד לרכישה ואספקת ציוד בתחומי הקמעונאות, החקלאות והציוד הטכני וההנדסי לחברי אגודות צרכניות ומשקים חקלאיים (קיבוצים, מושבים שיתופיים ומשקים אחרים, בהם כפרי נוער, קואופרטיבים לבניין ותעשייה וכדומה) וזאת ברווח נמוך מאוד, על מנת לסייע למפעל ההתיישבות ולתמוך בפועלים.

המשביר

הקמת המשביר

ראשיתו של המשביר המרכזי בקואפרטיב "המשביר" שהוקם בשנת 1916, במהלך מלחמת העולם הראשונה על רקע המצב הכלכלי הקשה בו היו נתונים המתיישבים היהודים בארץ ישראל^[1]. נציגי הפועלים בהסתדרות הציונית ובראשם ברל כצנלסון ומאיר רוטברג ביקשו להקים מוסד שירכוש בסיטונאות וימכור מצרכים למתיישבים ופועלים במחיר עלות וללא רווח. כמו כן מכרה קבוצת כנרת, ביזמת רוטברג, את עודפי הייצור שלה להסתדרות פועלי יהודה ברווח נמוך. השם "המשביר" (שנטבע על ידי ברל כצנלסון) היה בהשראת סיפורו של יוסף בתנ"ך אשר כונה: "המשביר לכל עם הארץ" (בראשית, מ"ב, ו') כלומר מי שאגר מזון בשעת השפע וסיפק אותו לעם בשנות הבצורת.

ההון הראשוני להקמת המשביר הגיע משני גורמים: המשרד הארצישראלי, הזרוע המבצעת של ההסתדרות הציונית בארץ ישראל ומניות שנמכרו לחברי הקונגרס הציוני. מנהלו הראשון של המשביר היה מאיר רוטברג.

באותה עת עדיין לא הייתה קיימת ההסתדרות הכללית, אלא שלוש הסתדרויות פועלים נפרדות. הסתדרות הפועלים החקלאיים בגליל בעמק הירדן הקימה את המחסן הראשון של המשביר בדגניה א' ומיד לאחר מכן הוקמו עוד שני מחסנים בפתח תקווה (על ידי הסתדרות פועלי יהודה) ובחדרה (על ידי הסתדרות פועלי השומרון). בשומרון היה קיים כבר מחסן ומטבח פועלים עם רעיון דומה, בזכרון יעקב, וב-1917 התאחדו המחסנים לגוף אחד. המחסנים רכשו מוצרי יסוד (חיטה, קמח, סוכר, אורז וכדומה) ומכרו אותם במחירי העלות לפועלים המאוגדים בהסתדרויות.

הרחבת הפעילות

בשנת 1918 כיהנו בהנהלת המשביר אליעזר יפה ומשה ירקוני מיהודה, מאיר רוטברג, ישראל בלוך ויוסף ברץ מהגליל^[2] ודוד רמז וגולדברג מהשומרון. ביולי 1919, עם תום המצב הקשה בעקבות המלחמה, קראה הנהלת המשביר לאספה כללית למיסוד פעילות המשביר והתאמת מטרותיה אל המציאות החדשה^[3]. על דרכי ההצבעה בוועידה התקיים עימות בין נציגי הפועל הצעיר ואחדות העבודה^[2]. בוועידה שהתקיימה באוגוסט 1919 במרחביה נבחרו שבעה חברי הנהלה: יעקב אפטר, יצחק טבנקין, מאיר רוטברג, ישראל בלוך, משה ירקוני, יוסף רוטברג ודוד רמז, ומתוכם שלושה חברי ועד פועל: מאיר רוטברג, יוסף רוטברג ומשה ירקוני. לוועדת ביקורת נבחרו נטע גולדברג, אלימלך לוין ואליעזר שוחט^[4].

בעת הקציר בשנת 1918 מיהרה הנהלת המשביר לרכוש תבואה בעזרת הלוואה שקיבלה מוועד הצירים, שכן באופן רגיל המחירים עולים לאחר הקציר. אולם, באותה שנה, לאחר כיבוש הגליל על ידי הבריטים קרסו מחירי התבואות והסבו למשביר הפסדים כבדים. בנוסף, הלירות הטורקיות שהיו בידי אנשי המשביר איבדו חלק מערכם והסבו למשביר נזק נוסף. בעקבות זאת, לא הצליחו אנשי המשביר להשיב את חובותיהם ובנק אפ"ק וסירב לתת להם הלוואות נוספות. גם ועד הצירים לא הסכים לתת למשביר אשראי נוסף בעקבות פיגורם בהחזר החוב הקודם. הנהלת המשביר פנתה בבקשת סיוע להנהלת ההסתדרות הציונית אך נענתה בשלילה על ידי מנחם אוסישקין^[5].

עם תום המלחמה ותחילת העלייה השלישית פנה המשביר לסיוע להתיישבות על ידי אספקת כלי בנייה וחציבה, כלים חקלאיים (טרקטורים, מחרשות וכדומה) וזרעים לקבוצות ההתיישבות, לגדוד העבודה ולקבלנים בערים החדשות שנבנו.

בספטמבר 1920, בוועידת הקבוצות החקלאיות בטירה, נקבע בתקנון כי המשביר הוא "חברה קואופרטיבית להספקה ולמכירת התוצרת של העובדים העברים בארץ ישראל".

ב-1923 נבנה "בית המשביר", בתכנונו של האדריכל יוסף ברלין, בשכונת מרכז מסחרי בתל אביב, בפינת הרחובות לווינסקי והשוק^[6].

ב-1923 סייע המשביר להקמת "החברה השיתופית לעבודות ציבוריות", ממנה צמחה לימים חברת סולל בונה. באותה שנה, הקים ברל כצנלסון (שהחליף את רוטברג בהנהלת המשביר) את מערך השיווק הקולקטיבי של משק החלב ובעיבוד מוצרי חלב. בתום שנתיים גדלה כמות החלב ששווק באמצעות המשביר פי ארבעה ורווח היצרנים על פי-140%. וגם משקים שלא השתייכו להתיישבות העובדת כמקווה ישראל ובנימינה הצטרפו לשיווק דרך המשביר^[7] עד הקמת תנובה ב-1927 עסק המשביר בשיווק התוצרת החקלאית של היישובים ואף פתח חדרי אוכל לפועלים.

המשביר פעל מול גורמים רבים ושונים ממזכירויות של משקים וגרעיני התיישבות, דרך קבלנים בערים ועד פועלים בודדים במושבות. ריבוי הגורמים גרם לקושי רב בהתנהלות ולחוסר יעילות, כפילות אספקה מצד אחד וחוסרים מאידך.

ביקורת

בעיתונות הופיעו ביקורות שונות נגד הנהלת המשביר. היו שטענו שמחיריהם אינם זולים ממחירי השוק^[8]. אחרים התלוננו על רכישת תוצרות חוץ בעוד ניתן לקנות סחורה לא פחות טובה מיצרנים בארץ ישראל^[9]. חוגים דתיים התלוננו על שחנות המשביר מכרה חלב בשבת^[10].

ולטר פרויס טען שהמשביר המרכזי, כחברת הספקה, צריך לפעול על פי שלושה עקרונות: חלוקת עודף לפי מידת הקנייה, מכירה במחיר השוק והימנעות ממתן אשראי. לטענתו, המשביר בשנת 1923 הפר את כל שלושת העקרונות ועל כן הוא כושל מבחינה כלכלית^[11].

ארגון מחדש - המשביר המרכזי

הרחבת הפעילות של המשביר וטשטוש האבחנה בין תחומי פעילותו, יחד עם המשבר הכלכלי העולמי גרמו לסכנה של קריסה כלכלית וחייבו פעולות תיקון.

ב-1930 הוקמה חברה בשם המשביר המרכזי - חברה קואופרטיבית להספקה של העובדים העבריים בארץ ישראל בע"מ' . מטרת החברה הוגדרה כריכוז האספקה הסיטונאית למשקים החקלאיים ולקואופרטיבים על בסיס קיבוצי ולא אישי כאשר בערים ובמושבות הוקמו אגודות פועלים לצרכנות אשר זכו לאספקה סיטונאית ריכוזית אותה מכרו לפועלים המאוגדים.

כל משק, קואופרטיב או אגודת צרכנים רכש מניות של המשביר המרכזי ועל ידי כך הבטיח את חברותו בארגון ונציגות בוועד המנהל. הוועד התנהל באופן דמוקרטי לפי ייצוג שווה-זכויות של בעלי המניות.

ההון של המשביר היה שייך למעשה לחברת העובדים, ארגון הגג של ההסתדרות הכללית, לפיכך חברת העובדים שלטה כגוף ריכוזי ומפקח על הנהלת הארגון. על מנת לערוך שינוי יסודי בתקנון נדרשה הסכמת חברת העובדים ולחברת העובדים ניתנה זכות וטו באספה הכללית של 'המשביר המרכזי'.

המשביר לצרכן, שנוסד ב-1947 איגד את כל האגודות הצרכניות בערים ובמושבות והקים רשת חנויות כלבו לממכר קמעונאי.

במהלך השנים הוקמו חברות-בת של המשביר המרכזי ובהן 'המשביר המרכזי - מימון והשקעות בע"מ', 'מעבר בע"מ' - חברה לעמילות מכס, 'המשביר המרכזי - יבוא מספוא בע"מ'; 'הזרע' - חברה לגידול זרעים, 'אורז אשדוד', 'שיווק בטנים וכותנה בע"מ' ועוד.

יחד עם המשביר לצרכן נפתחו מפעלים רבים שנועדו לייצר תצרוכת מזון לחנויותיו שנכללו תחת חברת "המשביר תעשיות", שנמכרה ב-1973 לכור תעשיות.

מבנה ארגוני

המוסדות הנבחרים מורכבים מועידה, שציריה נבחרים על ידי המוסדות החברים בארגון (בעלי המניות) אשר בוחרת במועצה ובמועצת מנהלים, מועצת המנהלים היא זו שבוחרת בראשי האגפים ובמנכ"ל.

המטה כולל שלושה אגפים - מנכ"ל, כספים ומינהלה. תחת המנכ"ל מופעלים שישה אגפים מסחריים:

מזון וכלי בית
צרכנות (טקסטיל, הנעלה, מכשירי כתיבה, נייר, ציוד משרדי וריהוט)
חקלאות (זרעים, מספוא, חומרי הדברה, כימיקלים לחקלאות ולתעשייה, דלק, זבלים)
ציוד טכני (כלי עבודה, מוצרי חשמל ואלקטרוניקה, אביזרי השקיה, מכונות חקלאיות)
חומרי בנין

הניהול השוטף מתבצע על ידי הנהלה שכוללת מנכ"ל, ראשי האגפים ונציג של העובדים.

לקריאה נוספת

ברל כצנלסון, המשביר, סקירה לראשית תרפ"ד בלוית מספרים וטבלאות, תל אביב : הוצאת אחדות, תרפ"ד-1924.
אבשלום בן-צבי, ויגש – לשבור שבר בשעת משבר, ‏8 בדצמבר 2010

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא המשביר המרכזי בוויקישיתוף

המשביר המרכזי בע"מ, באתר תנועת העבודה הישראלית
א"ד גורדון, שותפות טבעית: לבירור תפקידו של 'המשביר', ה'תרע"ט
איתן מור, ‏הדף החדש של “המשביר המרכזי”, מחשבות 21, יולי 1967, עמ' 10–19
המשביר זרעים מקימים סילו, יומני כרמל 1951 (התחלה 1:21)

הערות שוליים

^ המצב בארץ ישראל, העברי, 9 בפברואר 1917
^ ¹ ² תקוני טעיות, הפועל הצעיר, 25 ביולי 1919
^ לחברי המשביר, הפועל הצעיר, 4 ביולי 1919
^ מועצת צירי המשביר, הפועל הצעיר, 24 בספטמבר 1919
^ תזכיר מאת הנהלת המשביר, הפועל הצעיר, 25 ביוני 1920
^ דני רכט, בית המשביר, באתר האנציקלופדיה העירונית "תל.אביב.פדיה"
^ אניטה שפירא, ברל, תל אביב: הוצאת עם עובד 1980, עמ' 235.
^ מאת הנהלת המשביר, הפועל הצעיר, 22 ביולי 1921
^ טובותיו של המשביר, דואר היום, 28 בנובמבר 1921
המשביר, הפועל הצעיר, 25 בנובמבר 1921
^ המשביר בשבת, המזרחי, 16 בספטמבר 1920
^ ע"ד תפקידי המשביר, הפועל הצעיר, 20 באפריל 1923

[1] המצב בארץ ישראל, העברי, 9 בפברואר 1917

[הפועל19-2] ¹ ² תקוני טעיות, הפועל הצעיר, 25 ביולי 1919

[3] לחברי המשביר, הפועל הצעיר, 4 ביולי 1919

[4] מועצת צירי המשביר, הפועל הצעיר, 24 בספטמבר 1919

[5] תזכיר מאת הנהלת המשביר, הפועל הצעיר, 25 ביוני 1920

[6] דני רכט, בית המשביר, באתר האנציקלופדיה העירונית "תל.אביב.פדיה"

[7] אניטה שפירא, ברל, תל אביב: הוצאת עם עובד 1980, עמ' 235.

[8] מאת הנהלת המשביר, הפועל הצעיר, 22 ביולי 1921

[9] טובותיו של המשביר, דואר היום, 28 בנובמבר 1921
המשביר, הפועל הצעיר, 25 בנובמבר 1921

[10] המשביר בשבת, המזרחי, 16 בספטמבר 1920

[11] ע"ד תפקידי המשביר, הפועל הצעיר, 20 באפריל 1923

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]