חזקת שליח עושה שליחותו
| משנה | משנה, מסכת ערובין, פרק ג', משנה ב' |
|---|---|
| תלמוד בבלי | תלמוד בבלי, מסכת ערובין, דף ל"א, עמוד ב' ובעמוד הבא |
| משנה תורה | משנה תורה לרמב"ם, ספר זרעים, הלכות תרומות, פרק ד', הלכה ו' |
| שולחן ערוך | שולחן ערוך, יורה דעה, סימן של"א, סעיף ל"ד |
| מקורות נוספים | תוספות בפסקה התקבל על תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף ס"ה, עמוד א' |
  | |
בהלכה, חזקת שליח עושה שליחותו (או: חזקה שליח עושה שליחותו) הוא אחד מכללי החזקות, לפיו יש להניח ששליח שהתבקש לבצע פעולה מסוימת - אכן ביצע אותה, גם אם השליח לא שב והודיע למשלחו על ביצוע השליחות.[1] הנחה זו תלויה באישיותו של השליח, טיב השליחות ועוד, אולם ההלכה קובעת שבאופן עקרוני ניתן לסמוך על שליח ולא מניחים באופן פשוט כי הוא התעצל, שכח וכדומה. תוקפו של כלל זה שנוי במחלוקת, ובתחומים מסוימים בהלכה אין סומכים על הנחה זו.
מקור הכלל והמחלוקת בעניינו
[עריכת קוד מקור | עריכה]במשנה[2] נאמר שניתן לשלוח עירוב תחומין בידי שליח שיניחנו בסוף תחום שבת, ומשתמע ממנה שאפילו אם השולח לא שמע מן השליח שהדבר נעשה - ניתן להניח שהשליחות התבצעה, ובעל העירוב רשאי לצאת מתחום השבת על סמך העירוב. האמורא רב יחיאל הסביר זאת בכך ש"חזקה שליח עושה שליחותו".[3]
לדעת רב נחמן כלל זה כוחו יפה לגבי דינים מדרבנן, אבל בדינים מדאורייתא אין לסמוך על חזקה זו. לעומתו, רב ששת סבר שגם בדינים מדאורייתא ניתן להקל ולהסתמך על כך.
רב ששת הוכיח את טענתו מהלכות שנהגו בבית המקדש: בחצות היום של ט"ז בניסן, יום הבאת קורבן העומר המתיר את התבואה החדשה, מותר לאנשים הרחוקים מירושלים להתחיל לאכול מן התבואה החדשה, בהנחה שהכהנים אכן הקריבו את קורבן העומר. כמו כן מצאנו שמי שזקוק לקורבן כדי להשלים את טהרתו, ואסור לו לאכול קורבנות עד שיביא את קורבנו המיוחד, רשאי לשים כסף בקופה המיועדת לכך ולהניח שהכהנים העובדים בבית המקדש הוציאו את הכסף מן הקופה, קנו בו קורבן עבורו ואף הקריבו אותו. על ראיות אלו השיב רב נחמן, שבנושאים המסורים להשגחתו ופיקוחו של בית הדין של הכהנים היושב בבית המקדש, ניתן לסמוך שהדברים נעשו כהלכה, מה שאין כן במקרה של אדם פרטי המתפקד כשליח.
המפרשים מסבירים את טעמו של רב נחמן, בשתי דרכים: יש אומרים שלדעתו הדבר הוא ספק, האם השליח עשה את שליחותו או לא, ולכן פועל כאן הכלל: ספק דאורייתא - לחומרא.[4] ויש אומרים שלדעתו אין זה ספק ממש, כי לרוב השליח אכן עושה את שליחותו, אבל כיוון שהדבר תלוי בפעולה מסוימת ("רוב התלוי במעשה") - אין סומכים עליו בדיני דאורייתא.[5] על פי הנימוק השני, מן התורה היה מקום לסמוך על השליח, ורק חכמים הם שהחמירו שלא לסמוך עליו בדיני התורה.[6]
דעת רבי יוחנן
[עריכת קוד מקור | עריכה]בסוגיה אחרת מופיעה דעת רבי יוחנן, שמי שמוסר גט לידי שליח אינו יכול להניח בוודאות שהגט הגיע ליעדו. הגמרא מקשה על כך מן הכלל: "חזקת שליח עושה שליחותו", ומשיבה שכלל זה נאמר לחומרא ולא לקולא.[7]
בהסבר דבריו של רבי יוחנן נחלקו שניים מבעלי התוספות. רבנו תם פירש זאת כדעת רב נחמן, שבדינים מדאורייתא אין לסמוך על חזקה זו לקולא.[8] לעומתו, ר"י הזקן סבר שאין קשר בין הסוגיות: הכלל שחזקה שליח עושה שליחותו נאמר רק במקרה שבו השליח יודע שאם לא יבצע את שליחותו כראוי - השולח שיסמוך עליו יעבור עבירה, כמו במקרה של עירוב תחומין. במקרה שבו השליח אינו חושב כך, כמו בשליחת גט, לכל הדעות אי אפשר לסמוך על חזקה זו.
פסק ההלכה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הגאונים קבעו כלל לגבי מחלוקות בין רב נחמן לרב ששת שאין בהן הכרעה ברורה בתלמוד, שבדיני ממונות, שבהם הצטיין רב נחמן כדיין מומחה, הלכה כמותו, ואילו בשאר תחומי ההלכה - הלכה כרב ששת ("הלכה כרב נחמן בדיני וכרב ששת באיסורי").[9] בנושא הנדון כאן אין הכרעה מפורשת בתלמוד, ולפיכך יש מהראשונים שהכריעו כרב ששת, בהתאם לכלל זה.[10] לעומתם, ראשונים אחרים הכריעו כרב נחמן, על פי דעת רבי יוחנן הסובר כמותו לדעתם.[11]
בפוסקים האחרונים פסקו בדרך כלל כרב נחמן, שבאיסור מן התורה אין לסמוך על חזקה זו.[12]
יש שכתבו שגם לפי רב ששת חזקה עושה שליחתו קיימת רק במקום שאם לא תעשה השליחות יעבור המשלח על עבירה[13].
דינים נוספים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- כאשר השליח אינו בר דעת, כגון שוטה וקטן - הכל מודים שאין לסמוך עליו.[14] מאידך, כאשר השליח בר דעת וגם מקבל שכר על שליחותו - ייתכן שהכל מודים שניתן לסמוך עליו אף בדינים מדאורייתא.[15]
- לכל הדעות, אין להניח שהשליח עשה את מלאכתו במהירות האפשרית, אלא יש להמתין עד סוף היום.[16]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- הערך "חזקה שליח עושה שליחותו", באתר ויקישיבה (מתוך ספרו של אחיקם קשת קובץ יסודות וחקירות השלם)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ במקרה כזה ניתן לסמוך על דבריו כעד אחד.
- ^ משנה, מסכת ערובין, פרק ג', משנה ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ערובין, דף ל"א, עמוד ב'.
- ^ שיטה מקובצת על מסכת נזיר יב, א.
- ^ שושנת העמקים כלל יב.
- ^ שו"ת אחיעזר חלק ג, סימן עג.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף ס"ד, עמוד ב'.
- ^ מובא בתוספות בעירובין לב, א ד"ה רב ששת.
- ^ רי"ף, מסכת שבת דף מז, עמוד ב. רא"ש מסכת ערובין, פרק ג, סימן ג.
- ^ רבי שמשון הזקן מפלייזא, מובא (בשיבוש שמו) בתלמוד בבלי, מסכת ערובין, דף ל"ב, עמוד א', תוספות ד"ה רב ששת.
- ^ רבנו תם בתוספות שם, ראו לעיל. לרשימה מפורטת של החולקים ראו שער הציון סימן תט סעיף קטן מד-מה.
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן של"א, סעיף ל"ד; הרמ"א הביא את הדעה השנייה, אך לא פסק כמותה. ראו גם פתחי תשובה יורה דעה סימן שכ סעיף ב, משנה ברורה סימן תט, סעיף קטן נ, ושער הציון סימן תלד סעיף קטן כו.
- ^ תוספות בעירובין לב א בשם ר"י.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ערובין, דף ל"א, עמוד ב'.
- ^ שו"ת אחיעזר חלק ג סימן עג; שו"ת שבט הלוי חלק ט סימן רלו אות ג; ראו שם גם אודות מהימנות של משגיח כשרות בלי לשאול אותו האם הפריש תרומות ומעשרות.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ערובין, דף ל"ב, עמוד א', ובעקבותיו בחידושי רבי עקיבא איגר לשולחן ערוך יורה דעה, סימן שלא סעיף לד.
