לדלג לתוכן

טדי וילסון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
טדי וילסון
Teddy Wilson
לידה 24 בנובמבר 1912
אוסטין, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 31 ביולי 1986 (בגיל 73)
ניו בריטיין, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Theodore Shaw Wilson עריכת הנתון בוויקינתונים
מוקד פעילות ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת טסקיגי, בית הספר ג'וליארד עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה ג'אז עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה מועדפת אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
כלי נגינה פסנתר עריכת הנתון בוויקינתונים
חברת תקליטים קולומביה רקורדס עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה אמני הג'אז של NEA עריכת הנתון בוויקינתונים
אתר רשמי
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

תיאודור שו וילסון (באנגלית: Theodore Shaw Wilson‏; 24 בנובמבר 1912 – 31 ביולי 1986)[1] היה פסנתרן ג'אז אמריקאי. תואר על ידי המבקר סקוט יאנוב כ"פסנתרן הסווינג המובהק". סגנון הפסנתר שלו היה עדין, אלגנטי ו-וירטואוזי והושפע מארל היינס ומארט טייטום. הוא ניגן בהקלטות של רבים מגדולי הג'אז, כולל לואי ארמסטרונג, לנה הורן, בני גודמן, בילי הולידיי ואלה פיצג'רלד. הוא היה מהמוזיקאים השחורים הראשונים שהופיעו בצורה בולטת לצד מוזיקאים לבנים. בנוסף לעבודתו הענפה כנגן בלהקה וכסיידמן (נגן לצד הנגן הראשי), וילסון הוביל להקות משלו והקלטות משלו מסוף שנות ה-20 ועד שנות ה-80.

חייו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

נעורים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

וילסון נולד באוסטין, טקסס.[2] הוריו היו מורי בית ספר, וכך חינוכו המוזיקלי המוקדם החל בגיל 6 בפסנתר.[3] לאחר מכן למד כינור, אבוב וקלרינט במכון טסקיגי בטסקיגי, אלבמה.[4]

1929 עד תחילת שנות ה-30

[עריכת קוד מקור | עריכה]

וילסון עבר לדטרויט עם אחיו המוזיקאי גאס וילסון.[4] וילסון החל את הקריירה המקצועית שלו בשנת 1929 עם הלהקה של ספיד ווב. מ-1930 היה הפסנתרן של להקת מילטון סניור, תפקיד שהיה לפני כן של ארט טייטום. לאחר סיבוב הופעות עם הלהקה בשיקגו, נשאר בשיקגו ועבד עם לואי ארמסטרונג ותזמורתו בין 1931–1933. הוא למד תחת ארל היינס בתזמורת Grand Terrace Cafe Orchestra של היינס לפני שעבר לניו יורק כדי להופיע עם ה-Chocolate Dandies של בני קרטר ב-1933.[2]

אמצע שנות ה-30 עד אמצע שנות ה-40

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1935, בעת ג'אם עם בני גודמן וקרל בלינגר במסיבת בית שערכה מילדרד ביילי, הם משכו את תשומת ליבו של המפיק ג'ון האמונד, שארגן להם מפגשי הקלטות. הקלטות אלו הפכו לבסיס של שלישיית בני גודמן,[4] שהורכבה מגודמן, וילסון והמתופף ג'ין קרופה (ולאחר מכן ליונל המפטון).[2] השלישייה הופיעה בהפסקות של להקת גודמן. בהצטרפות לשלישייה, וילסון הפך לאחד המוזיקאים השחורים הראשונים שהופיעו בצורה בולטת בקבוצה משולבת גזעית.

האמונד סייע בהשגת חוזה לווילסון עם ברונסוויק מ-1935 עד 1939, להקלטת עיבודי סווינג לוהטים של שירים פופולריים, מתוך מחשבה על שוק הג'וקבוקס הגדל. בשנים הללו השתתף במפגשים רבים עם מוזיקאי סווינג כמו לסטר יאנג, רוי אלדרידג', צ'רלי שייבר, רד נורבו, באק קלייטון ובן ובסטר. 38 מהקלטותיו היו להיטים, בעיקר הקלטות ג'אז קאמרי עם זמרות בהן לנה הורן, הלן וורד, אלה פיצג'רלד, מילדרד ביילי ובילי הולידיי.[5] בילי הולידיי וטדי וילסון הקליטו ארבע עשרה הקלטות יחד ב-1935.[5] מ-1939 עד 1942 הקליט עבור קולומביה רקורדס. הוא עזב את הלהקה של גודמן והקים להקה בת 15 חברים ב-1939, אבל הפרויקט נמשך רק כשנה.[6] ב-1944 חזר להיות סיידמן, נגן צד בסקסטט של בני גודמן והקשר המוזיקלי שלו עם גודמן נמשך עד 1962.[7] באמצע שנות הארבעים התמקד בהקלטות אולפן, הופעות על המסך ושידורי רדיו, במקום לנגן על במות ציבוריות.

קפה סוסייטי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר פירוק הלהקה הגדולה שלו, וילסון הקים סקסטט שהופיע בקפה סוסייטי מ-1940 עד 1944.[2] שם הוביל מופעי ג'אז בשם "ג'אז קאמרי" עם תזמורת ריקוד שכללה אותו ואת פרנקי ניוטון, אד הול ובילי הולידיי.[8] הוא כונה "המרקסיסט מוצרט" על ידי הווארד "סטרץ'" ג'ונסון בשל תמיכתו במטרות השמאל: הוא הופיע בקונצרטים לטובת כתב העת The New Masses ועבור Russian War Relief, ועמד בראש ועדת האמנים לבחירת בנימין ג'יי דייוויס, חבר מועצת ניו יורק שהתמודד מטעם המפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית.[9] מאוחר יותר, ה-FBI השעה את פעילותו בשידור, ברדיו ובפעילויות חברתיות בטענה שהוא מעורב בקומוניזם.[10]

סוף שנות ה-40 ושנות ה-50

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מ-1945 עד 1952 לימד וילסון בבית הספר ג'וליארד. לאחר מכן סייר באירופה, כולל בסקנדינביה, אנגליה, סקוטלנד, גרמניה, הולנד ושווייץ.[4] בשנות ה-50 הקליט עבור ורב רקורדס. וילסון הופיע בתור עצמו בסרטי הקולנוע "הוליווד" (1937) ו"סיפורו של בני גודמן" (1955). מאוחר יותר עבד כמנהל מוזיקלי בתוכנית "המופע של דיק קאבט".

אחרית ימיו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

וילסון התגורר בפרוורי הילסדייל, ניו ג'רזי.[11] הוא היה נשוי שלוש פעמים, כולל לכותבת השירים איירין קיצ'ינגס. הוא הופיע כסולן ועם קבוצות פיקאפ עד שנותו האחרונות, כולל הובלת שלישייה עם בניו תיאודור וילסון בבס וסטיבן וילסון בתופים.[12]

בשנת 1979 הוענק לו תואר דוקטור לשם כבוד למוזיקה ממכללת ברקלי למוזיקה.[13]

הוא מת מסרטן הקיבה בניו בריטניה, קונטיקט, ב-31 ביולי 1986, בגיל 73. הוא נקבר בבית הקברות פיירוויו בניו בריטניה. בנוסף לתיאודור וסטיבן, לווילסון היו שלושה ילדים נוספים, ויליאם, ג'יימס (ג'ים) ודיון.[14]

סגנון מוזיקלי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

וילסון נחשף לראשונה לג'אז בהאזנה למוזיקה של דיוק אלינגטון, ארל היינס, לואיס ארמסטרונג ופאטס וולר.[13] לאחר מכן פיתח סגנון מוזיקלי המבוסס על סגנונותיהם של ארט טייטום וארל היינס.[6] את ההשפעה של טייטום ניתן לאתר בריצות המהירות של יד ימין בדומה לאלה של טייטום.[6] עם זאת, הנגינה של וילסון התמקדה ברעיונות הרמוניים דיאטוניים "פנימיים" המבוססים על שלשות והרחבות. הוא גם אלתר בהתבסס על התפתחות מלודית לירית.[6] נגינתו מאופיינת בהבעה דינמית עקבית עם מגע אלגנטי. הריצות המתמשכות שלו והתיאום הקצבי הרגוע עם טון נקי ואחיד היו קשורים לאישיותו העצורה ולחוויה שלו עם בני גודמן תחת הפרדה גזעית.[15] וילסון תרם למודרניזציה של הסגנון הפסנתרני בניגוד לנגינת הפסנתר הגולמית של הארלם סטרייד.[16]

תוך כדי עיבוד של קול עשירי ביד שמאל וניגון אוקטבה כפולה דמוית קרן ביד ימין בסגנון ארל היינס, הוא רדף אחר מרקם קל עם רעיונות קצביים פשוטים וסגנון מלודי בודד בהשוואה לסגנון המורכב של היינס.[3]

הוא ניגן עם מוזיקאי ביבופ כמו צ'ארלי פרקר ודיזי גילספי במהלך עבודתו כנגן צד, אך סגנונו היה מבוסס על ארפג'ו בטון אקורדים והרמוניה דיאטונית.[17] נגינתו ב"קונגו בלוז"[18] עבור Red Norvo והסקסטט שלו ב-1945, למשל, מדגימה את הניגוד הסגנוני בין וילסון לבין דיזי גילספי וצ'רלי פארקר.

סגנונו של וילסון השפיע על פסנתרנים אחרים, בהם מרי לו ויליאמס בת זמנו,[19] מל פאוול, בילי קייל, ג'ס סטייסי וג'ו בושקין.[20]

אלבומים נבחרים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
וילסון בחזרה של בני גודמן, 1950

סולו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • 1942: Columbia Presents Teddy Wilson
  • 1972: With Billie in Mind (Chiaroscuro)
  • 1983: Alone (Storyville)

בתור מנהיג

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתור נגן צד

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא טדי וילסון בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ "NEA Jazz Master: Teddy Wilson, Pianist, Arranger, Educator". National Endowment for the Arts. אורכב מ-המקור ב-15 במאי 2012. נבדק ב-17 ביוני 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  2. ^ 1 2 3 4 Colin Larkin, ed. (1992). The Guinness Who's Who of Jazz (First ed.). Guinness Publishing. p. 433. ISBN 0-85112-580-8.
  3. ^ 1 2 Lawrence, McClellan (2005-03-01). "The later swing era, 1942-1955". Choice Reviews Online. 42 (7): 35–38. doi:10.5860/choice.42-3943. ISSN 0009-4978.
  4. ^ 1 2 3 4 Wilson, Teddy (בספטמבר 2001). Teddy Wilson Talks Jazz: The Autobiography of Teddy Wilson. A&C Black. ISBN 978-0-8264-5797-4. {{cite book}}: (עזרה)
  5. ^ 1 2 Clarke, Donald (2015), Wishing on the Moon: the Life and Times of Billie Holiday, Blackstone Audio, Inc, ISBN 978-1-5046-5387-9, OCLC 910537904, נבדק ב-2023-04-30
  6. ^ 1 2 3 4 Hardish, Patrick; Schuller, Gunther (במרץ 1994). "The Swing Era: The Development of Jazz, 1930-1945". Notes. 50 (3): 502–507. doi:10.2307/898575. ISSN 0027-4380. JSTOR 898575. {{cite journal}}: (עזרה)
  7. ^ Wilson, Teddy (בספטמבר 2001). Teddy Wilson Talks Jazz: The Autobiography of Teddy Wilson. A&C Black. ISBN 978-0-8264-5797-4. {{cite book}}: (עזרה)
  8. ^ Stowe, David W. (במרץ 1998). "The Politics of Cafe Society". The Journal of American History. 84 (4): 1384–1406. doi:10.2307/2568086. ISSN 0021-8723. JSTOR 2568086. {{cite journal}}: (עזרה)
  9. ^ Denning, Michael (1996). The Cultural Front: The Laboring of American Culture in the Twentieth Century. New York: Verso. p. 317. ISBN 978-1-84467-464-0.
  10. ^ Gerdes, Louise I. "The 1940s | WorldCat.org". www.worldcat.org (באנגלית). נבדק ב-2023-04-02.
  11. ^ "Jersey Is Home To Teddy Wilson; One Son Is a Teacher". The New York Times. 1 ביולי 1973. Mr. Wilson settled in Hillsdale 10 years ago, when he and his present wife, were married. {{cite news}}: (עזרה)
  12. ^ "Teddy Wilson Profile". Encyclopedia of Jazz Musicians. jazz.com. אורכב מ-המקור ב-20 ביולי 2013. נבדק ב-4 במאי 2013. {{cite encyclopedia}}: (עזרה)
  13. ^ 1 2 Wilson, Teddy (בספטמבר 2001). Teddy Wilson Talks Jazz: The Autobiography of Teddy Wilson. A&C Black. ISBN 978-0-8264-5797-4. {{cite book}}: (עזרה)Wilson, Teddy (September 2001). Teddy Wilson Talks Jazz: The Autobiography of Teddy Wilson. A&C Black. ISBN 978-0-8264-5797-4.
  14. ^ "Teddy Wilson Dies; Pianist and Leader Of 30's Jazz Combos". The New York Times. Associated Press. 1 באוגוסט 1986. {{cite news}}: (עזרה)
  15. ^ Alper, Garth (באוגוסט 2011). ""What is This Thing Called Love?" as Conceptualized by Nine Jazz Pianists". Jazz Perspectives. 5 (2): 115–134. doi:10.1080/17494060.2011.637679. ISSN 1749-4060. {{cite journal}}: (עזרה)
  16. ^ Berendt, Joachim-Ernst. The jazz book : from ragtime to the 21st century. pp. 369–370. ISBN 978-1-61374-602-8. OCLC 1313256341.
  17. ^ Wang, Richard (1973). "Jazz Circa 1945: A Confluence of Styles". The Musical Quarterly. LIX (4): 531–546. doi:10.1093/mq/lix.4.531. ISSN 0027-4631.
  18. ^ Red Norvo & His Sextet - Congo Blues - 1945 (באנגלית), נבדק ב-2023-04-02
  19. ^ Gridley, Mark C., Jazz styles: jazz classics compact disc, Sony Music Special Products [manufacturer], ISBN 0-13-012693-4, OCLC 42698384, נבדק ב-2023-04-02
  20. ^ Berendt, Joachim-Ernst. The jazz book : from ragtime to the 21st century. pp. 369–370. ISBN 978-1-61374-602-8. OCLC 1313256341.Berendt, Joachim-Ernst. The jazz book : from ragtime to the 21st century. pp. 369–370. ISBN 978-1-61374-602-8. OCLC 1313256341.
  21. ^ Hemming, Roy. Mildred Bailey (liner notes). Decca Records. p. 5. GRD-644.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=טדי_וילסון&oldid=39751778"