לדלג לתוכן

מורטון קליין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מורטון קליין
Morton Klein
לידה 1947 (בן 77 בערך)
גינצבורג עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מעסיק אוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס, אוניברסיטת טמפל עריכת הנתון בוויקינתונים
השקפה דתית יהדות עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

מורטון קלייןאנגלית: Morton Klein, נולד ב-1947)[1] הוא נשיא ארגון ציוני אמריקה מאז 1994 וגם נכון ל-2023. מבין מנהיגי הארגונים היהודיים האמריקאים הוא נחשב למקורב ביותר למשפחתו של דונלד טראמפ.

קורות חיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קליין נולד ב-1947 במחנה עקורים בגונזברג (Gunzberg), גרמניה, להורים ניצולי השואה. אימו, שרה (לבית גרינר) קליין נולדה בפולין, ברחה מהנאצים לסיביר ועם תום מלחמת העולם השנייה החליטה לנסוע לאמריקה. הדרך למחוז חפצה עברה באותו מחנה עקורים בגרמניה, שם פגשה את אביו של קליין. האב, חסיד סאטמר, רב וסופר סת"ם, הרמן קליין נולד בצ'כוסלובקיה. כל שמונת אחיו ואחיותיו נרצחו בשואה ורק הוא הצליח להינצל מאושוויץ וכך הגיע אף הוא לאותו מחנה עקורים. שם השניים הכירו ושם נולד בנם הבכור מורטון קליין.

ב-1950, כשקליין היה בן פחות מ-4 היגרה המשפחה לארצות הברית והשתקעה בפילדלפיה. כעבור שנתיים נולד אחיו היחיד סמואל, לימים פרופסור לרפואה בבית הספר לרפואה באוניברסיטת וושינגטון. האב עזב את חסידות סאטמר עקב יחסה העוין למדינת ישראל ולציונות והמשפחה חיה ברובע עוני של פילדלפיה, שהיה מאוכלס רובו ככולו באפרו - אמריקאים. אפילו לצורכי ביגוד נאלצו להיעזר בארגוני סיוע. רק כשהיה קליין בן 16 השתפר מצבם עד כי הצליחו לעבור לרובע אחר של פילדלפיה, רובו יהודי, שהיה גם אמיד יותר.

קליין השתלם בלימודי קודש, אך הצטיין במיוחד במתמטיקה ובכימיה וקיבל בשל כך מלגה ללימודי מתמטיקה וכלכלה באוניברסיטת טמפל. סיים תואר ראשון ועבד שנתיים כמורה למתמטיקה בבית ספר תיכון. אחר כך קיבל מלגה נוספת ולמד בעזרתה וסיים באוניברסיטת טמפל תואר שני (MBA) בסטטיסטיקה. התקבל לעבודה ממשלתית בוושינגטון הבירה, כאנליסט בכיר למדיניות בריאות, ושירת בתפקיד זה שלושה ממשלים אמריקאים שונים של ריצ'רד ניקסון, ג'רלד פורד וג'ימי קרטר. פרסם במהלך שנות ה-80 שורה של מחקרים חדשניים על הקשר בין תזונה למחלות לב, שהוציאו לו מוניטין בקנה מידה ארצי.

יחד עם שני עמיתים באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס הוא היה הראשון שטען בהסתמך על מחקר מדעי כי ויטמין סי מפחית ב-40% את הסיכון להתקף לב. מאמרם של השלושה פורסם בכתב העת הרפואי Epidemiology ועורר תגובות כה רבות עד כי המגזין "דיסקברי" ציין אותו בזמנו כ"אחד מ-50 המחקרים החשובים שפורסמו בארצות הברית ב-1992".

שימש במשך כ-20 שנה כעוזרו הקרוב של המדען לינוס פאולינג, שזכה פעמיים בפרס נובל בכימיה. חבר בחבר הנאמנים של אוניברסיטת אריאל שבשומרון. נשוי לריטה ואב לילדים. חולה בתסמונת טורט כמעט כל חייו וב-2013 אף היה אורח הכבוד בכנס מיוחד על המחלה, שהתקיים באוניברסיטת אריאל.

את פעילותו הציבורית החל קליין כבר בשנות ה-80, לנוכח היחס העוין שהתקשורת גילתה באותה תקופה כלפי ישראל. הוא הגיב על הדיווחים והפרסומים כנגד ישראל, במאמרים בעיתונות היהודית ובג'רוזלם פוסט הישראלי. ב-1990 החל להיות פעיל בקבוצה פרו ישראלית מקומית בפילדלפיה, בשם Camera, שעסקה בצורה ממוסדת יותר בתגובות לתקשורת האנטי ישראלית. ב-1992 נבחר לנשיא סניף פילדלפיה של ארגון ציוני אמריקה ובנוסף, באותה שנה גם נגע בשדה הפוליטי, כשסייע לסנטור דאז, היהודי הרפובליקני ארלן ספקטר לנצח מועמד דמוקרטי ליברלי בו תמכה מרבית הקהילה היהודית, אך לטענת קליין המועמד היה אנטישמי ואנטי ישראלי. פעילויותיו אלה משכו את תשומת לבם של אחדים מראשי ארגון ציוני אמריקה ואלה בקשוהו להתמודד על נשיאות ארגון ציוני אמריקה. הוא נענה ובסוף 1993 אכן ניצח אחרי מערכת בחירות קשה את הנשיא הקודם של הארגון ג'ים שילר ונבחר לנשיא הארגון. הוא נכנס לתפקיד זה בפועל בראשית 1994.

מאז נחתמו הסכמי אוסלו התמקדה פעילותו בחשיפת יאסר ערפאת, קליין טען שערפאת הוא אויב מספר אחד של ישראל ושל העם היהודי. הוא הקים לשם כך בוושינגטון משרד מיוחד, שהעסיק במשרה מלאה צוות של תחקירנים שכל תפקידם היה לקיים מעקב צמוד ורצוף אחרי כל הצהרה של ערפאת ושל בכירים בצמרת הרשות הפלסטינית ולתעד כל התבטאות ותגובה שהם משמיעים ומפרסמים. הוא גם הקים לשם כך מוקד מידע אלקטרוני, שתפוצת הנמענים שלו כללה 5,000 שמות של אישי ציבור, פוליטיקאים וראשי ארגונים בצפון אמריקה ובישראל.

במקביל נודע קליין כאחד הלוביסטים המוכרים ביותר בלובי הישראלי, בלובי היהודי ובגבעת הקפיטל בכלל, במיוחד בקרב הרפובליקנים. לדבריו, "סנאטורים וחברי בית הנבחרים אינם מסוגלים להבין מדוע וכיצד יש בישראל מנהיגים ופוליטיקאים שמדברים ודנים על מדינה פלסטינית. אני מכיר חברי קונגרס שפשוט המומים מכל העניין".

ב-1998 מינה ממשל ביל קלינטון את פרופסור ג'ון רות', חוקר שואה ידוע, למנהל הלימודים במוזיאון השואה הלאומי האמריקאי. פרופ' רות' השווה שנים אחדות קודם לכן את מדיניותה של ישראל כלפי הפלסטינים למדיניות הנאצים כלפי היהודים. קליין, יחד עם הפרשן השמרן ג'ורג' ויל פתחו במערכה ציבורית נגד המינוי והוא אכן נבלם[2]. מערכה דומה של קליין, אף היא בתקופת ממשל קלינטון הביאה להתפטרותו של ג'ו זוגבי, אנליסט פרו ערבי, זמן קצר לאחר מינויו לעוזר תת-שר החוץ לענייני המזרח הקרוב. ביוני 1999 מינה ממשל קלינטון את סלאם אל מריאטי, מנהל השדולה המוסלמית בארצות הברית, לחבר בוועדה למלחמה בטרור. קליין יחד עם ארגונים יהודים נוספים סיכלו את המינוי בעודו באיבו.

גם לתוכנית ההתנתקות קליין התנגד בתוקף, ובנושא זה היה אחד המנהיגים היהודיים-אמריקאיים הבודדים שעשו כן. בהצבעה שנערכה בוועידת הנשיאים של הארגונים היהודיים, כשהועלתה תוכנית ההתנתקות על הפרק, 51 נשיאי ארגונים הצביעו בעד הנסיגה, כולל ראשי האורתודוקסים המודרניים כמו ה-OU, נשות אמונה ואמי"ת. קליין, בראשות ארגון ציוני אמריקה היה היחיד שהצביע נגד[3].

בתקופת נשיאותו בארצות הברית של ברק אובמה התגלה קליין כמבקר הקולני ביותר של מדיניות הממשל האמריקאי כלפי ישראל. בזמן שמרבית המנהיגים היהודים סירבו להכיר בעוינות של אובמה כלפי ישראל, קליין גונה על כך שקידם את מה שתואר כמדיניות פרו-ישראלית קיצונית מדי[4].

לקראת הבחירות בארצות הברית ב-8 בנובמבר 2016, קליין היה היחיד מבין ראשי הארגונים היהודיים שקרא להצביע לדונלד טראמפ. לדבריו, "בתקשורת מבינים היום מי אנחנו, מצטטים אותנו כמו כל ארגון אחר בעולם היהודי ויותר, ומבינים שאנחנו הארגון היהודי היחיד שהתנגד להסכמי אוסלו וליציאה מגוש קטיף. פעם אמרו שאנחנו קיצונים וזרוע של 'כהנא', היום מבינים שזה לא נכון". מורטון קליין, נשיא הארגון הימני המוקע וה"קיצוני", היה הראשון מבין מנהיגי יהדות ארצות הברית שהוזמן לביקור בבית הלבן. אחרי חצי יובל במדבר, קליין מוצא עצמו לפתע כשליח נאמן, מוציא ומביא בין ממשל ארצות הברית לקהילה היהודית ולישראל[5].

מאמרים (מדגם)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מורטון קליין בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]