לדלג לתוכן

מיקרוביולוגיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מִיקְרוֹבִּיוֹלוֹגִיָהיוונית: "μῑκρος" – מיקרוס, קטן; "βίος" – ביוס, חיים; ו-"-λογία" – לוגיה, תחום חקר) היא תחום בביולוגיה, העוסק במבנה ובתפקוד של מיקרואורגניזמים – יצורים שכדי לראותם יש להשתמש במיקרוסקופ.

קיימים שלושה סוגי מיקרואורגניזמים: ארכאונים (Archaea), אאוקריוטים וחיידקים, הנבדלים בצורתם, בגודלם ובדרך חייהם. בנוסף לחקר מיקרואורגניזמים, התחום עוסק בחקר נגיפים, וירואידים, שהם חלקיקים מיקרוסקופיים חסרי תאים ואינם מקיימים את ההגדרה המלאה של המושג אורגניזם[1]. אך המיקרוביולוגיה חוקרת את כל היצורים הקטנים שלא ניתן לראותם בעין בלתי מזוינת גם אם אינם אורגניזמים.

במיקרוביולוגיה קיימים מספר תתי-תחומים עיקריים: תורת החיידקים (בקטריולוגיה), תורת הנגיפים (וירולוגיה), תורת הפטריות (מיקולוגיה), תורת הטפילים (פרזיטולוגיה) ותורת האצות (פיקולוגיה).

ערך מורחב – תאוריית החיידקים כגורמי מחלות
  • עוד בזמנים קדומים, מאות שנים לפני תגלית המיקרוביולוגיה, עשו בני אדם שימוש בשיטות שונות של מיקרוביולוגיה של מזון ליישום ניצול של מיקרואורגניזמים, כמו בייצור יין, לחם וגבינות, כמו גם שיטות שימור מזון כגון המלחה וייבוש. עם זאת הדבר בוצע על בסיס ניסוי וטעיה ללא הבנת עקרונות היסוד שמעורבים בנושא. משום כך כאשר במהלך המאה ה-19 התקיימה בעיה בקרב יצרני יין בצרפת הם היו חסרי אונים ופנו למומחים כמו פסטר כדי שינסה להבין מדוע חלק מהיין מתקלקל.
אנטוני ואן לוונהוק אבי תורת המיקרוביולוגיה

סיווג המיקרואורגניזמים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוגי מיקרואורגניזמים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
השוואה בין תא פרוקריוטי לתא איקריוטי

המחקר האנטומי של סוגים שונים של מיקרואורגניזמים מסווג אותם לשלוש קבוצות גדולות: הפרוקריוטיים (בעלי תא חסר גרעין), האיקריוטיים (בעלי תא עם גרעין) והווירוסים, שהם מיקרואורגניזמים ללא יכולת התרבות עצמית התלויים במאכסן משתי הקבוצות הראשונות לצורך התרבותם.

הפרוקריוטיים מחולקים מבחינה טקסונומית לשתי על-ממלכות:

האאוקריוטים היא על-ממלכה בפני עצמה וכוללת מגוון גדלים של אורגניזמים מבין שלוש העל-ממלכות, החל מחד תאיים ועד לרב תאיים. המיקרוביולוגיה, כאמור, עוסקת רק ביצורים הקטנים ולכן עוסקת בחד תאיים כדוגמת:

אנליזות גנטיות הוכיחו שארכאונים שונים מחיידקים באותה מידה שהם שונים מאאוקריוטים מבחינה פילוגנטית.

תכונות המיקרואורגניזם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרוקריוטים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרוקריוטים הם אורגניזמים שבתא שלהם אין גרעין ומיטוכונדריה. את הפרוקריוטים נהוג לשייך לשני טקסונים:

  • ארכאונים. רוב האקסטרמופילים (חיים בסביבות קיצוניות כגון בתנאיי חום קיצוניים, תנאי יובש, תנאי לחץ וכדומה) הם מקבוצה זו. אולם, חלק מהארכאונים חיים בסביבות רגילות כגון בביצות או במערכת העיכול כך שאי אפשר לשייך אוטומטית את הארכאונים לאקסטרמופילים, גם אם אנו מוצאים בקבוצה זו את רוב האקסטרמופילים.
  • חיידקים הם היצורים המוכרים ביותר הנמצאים בסביבתנו: בקרקע, במזון ובגוף האדם. עם זאת, חלק מהחיידקים הם אקסטרמופילים.

האיקריוטים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניגוד לפרוקריוטים, לאאוקריוטים יש גרעין שסביבו יש קרום המשמש כממברנה (מפריד בין סביבת הגרעין לסביבה שמחוץ לגרעין). הקרום וכן שלד התא גורמים לאיקריוטים להיות גדולים מהפרוקריוטים. את האיקריוטים נהוג לחלק למספר ממלכות:

גודל המיקרואורגניזם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המיקרואורגניזמים קטנים:

תחומי מחקר במיקרוביולוגיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במיקרוביולוגיה קיים מספר רב של תתי תחומים:

מחקרים במיקרוביולוגיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרוצת השנים מחקרים במיקרוביולוגיה הניבו מספר פיתוחים חשובים אשר תרמו לאנושות לשיפור אורך החיים וכן להבנת מאפיינים שונים של האורגניזם.

ערך מורחב – פסטור
ממציא תהליך הפסטור

תהליך שהומצא באמצע המאה ה-19 על ידי לואי פסטר וקלוד ברנאר ונועד לצמצם משמעותית את מספר המיקרואורגניזמים (לרוב חיידקים ופטריות) מנוזלים, על מנת להאריך את חיי המדף של הנוזל מבלי לפגוע בערך התזונתי שלו. התהליך מתחיל מחימום הקוטל כמות ניכרת של המיקרואורגניזמים ואז קירור הנוזל לטמפרטורה נמוכה המונעת התרבות של האורגניזם ששרד את החימום. מאחורי התהליך עומד הרעיון שככל שיהיו פחות מיקרואורגניזמים בנוזל, כך יתעכב ויתארך משך הזמן שבו הנוזל אינו מתקלקל ואינו מזיק לבריאות.

עיקור וחיטוי

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערכים מורחבים – עיקור (מיקרוביולוגיה), חיטוי

תהליכי העיקור (סטריליזציה, בלעז) נועדו להרוג את כל המיקרואורגניזמים הקיימים. החיטוי קוטל מיקרואורגניזמים באמצעים כימיים. שני התהליכים משמשים בתעשייה וברפואה למניעת זיהומים. התהליכים האלה מבוצעים על מיקרואורגניזמים מחוץ לגוף האדם.

פיתוח אנטיביוטיקה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – אנטיביוטיקה

אנטיביוטיקה היא קבוצת תרכובות אורגניות הגורמות לקטילתם (Bactericide) או להפסקת גדילתם (Bacteriostatic agent) של חיידקים. רוב האנטיביוטיקות מיוצרות באופן טבעי על ידי פטריות, חיידקים ויצורים אחרים. האנטיביוטיקות שנעשה בהן שימוש רפואי בדרך-כלל אינן מזיקות לבעלי חיים ולבני אדם, ולכן נעשה בהן שימוש נרחב ביותר כתרופות. ישנם חומרים קוטלי חיידקים ממקור פטרייתי שהם רעילים לבני אדם ובעלי חיים. האנטיביוטיקה הראשונה, הפניצילין, התגלתה בשנת 1928 על ידי אלכסנדר פלמינג שזכה בפרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה ביחד עם ארנסט בוריס צ'יין שדיווח ב-1940 על שימוש בחומר שהתגלה לריפוי ויחד עם הוארד פלורי שדיווח על זנים עמידים באותה שנה. גילוי זה גרם לחקר ופיתוח סוגים נוספים של אנטיביוטיקה ולשיפור הפעילות של אנטיביוטיקות קיימות על מנת לתתמענה למגוון גדול יותר של חיידקים פתוגנים.

מיפוי גנום חיידקי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיפוי הגנום של חיידקים משמש להבנת אופן הפעולה של החיידק ומאפשר למצוא תרופה או דרך טיפול לאנשים שנדבקו באותו חיידק. מיפוי גנום שלם ראשון נעשה על החיידק Haemophilus influenzae. שיטות שנמצאו והומצאו לטובת מיפוי זה, עזרו לאחר מכן בפרויקט הגנום האנושי.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ מאמר הדן בשאלה האם וירוסים חיים?
  2. ^ Bordenave G (2003). "לואי פסטר (1822–1895)". חיידקים מזהמים. 5 (6): 553–60. PMID 12758285.