מכתב אל האב
 | |
| מכתב אל האב, עמוד מס' 1 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת |
פרנץ קפקא  |
| שפת המקור |
גרמנית |
| סוגה |
מכתב |
| מקום התרחשות |
צ'כיה |
| הוצאה | |
| תאריך הוצאה |
1952 |
  | |
מכתב אל האב (בגרמנית, Brief an den Vater, באנגלית Letter to His Father) הוא מכתב שכתב פרנץ קפקא לאביו הרמן בחודש נובמבר 1919, כדי לנסות ולשפר את מערכת היחסים הטעונה ששררה ביניהם. במכתב זה מגולל קפקא את תחושותיו כלפי אביו המנוסחות כמעין כתב תביעה ספרותי המשתרע על פני 103 עמודים בכתב ידו. הוא נערך על ידי מקס ברוד ופורסם לראשונה בשנת 1953. המכתב תורגם לשפות רבות, בהן עברית, ויצא לאור הן כספר עצמאי והן כקובץ בתוך אוספים של כתבי קפקא. מכתב זה זכה לניתוחים רבים והוא נלמד באוניברסיטאות כחלק מהבנת יצירתו הכוללת של קפקא. אילנה המרמן באחרית דבר לספר "היונה שעל הגג", שבו מופיע המכתב, כותבת כי הוא מכיל את המוטיבים המרכזיים בלב יצירתו של קפקא: "הוא מן הכתבים היותר חושפניים, היותר משמעותיים ושלמים של הכתיבה האישית והפרטית של קפקא... זהו פתח נפלא להציץ דרכו אל עולמו ואמנותו של הסופר" .[1]
על פי מקס ברוד, מכתב זה לא הגיע מעולם ליעדו. קפקא מסר את המכתב לאמו כדי שתעבירו הלאה לאביו, אך היא החזירה אותו אליו, מתוך ידיעה ברורה כי אביו עלול לפרש מכתב זה שלא כהלכה.
רקע לכתיבת המכתב
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בדברי הפתיחה למכתב מסביר קפקא את הרקע לכתיבתו: "אבא יקר, לא מזמן שאלת אותי פעם אחת, למה אני טוען שאני פוחד ממך. אני, כרגיל, לא ידעתי מה לענות לך, קצת מפני שאני אמנם פוחד ממך, וקצת מפני שכדי לנמק את הפחד הזה, נדרשים פרטים רבים כל כך, שבדיבור לא הייתי מצליח לחברם איכשהו יחדיו. והתשובה שאני מנסה לתת לך כאן בכתב, אף היא לא תהייה, אלא חלקית מאוד, כי גם בכתיבה, הפחד ותוצאותיו מכשילים אותי בפניך, וכי גודל הנושא, ככלל חורג הרבה מיכולת הזיכרון שלי ומבינתי".[2] בעת כתיבת המכתב היה קפקא מאורס ליולי ווריצק (Julie Wohryzek), ואמור היה לשאת אותה לאישה בחודש נובמבר 1919, אותו חודש שבו כתב את המכתב. התנגדותו העזה של אביו לנישואין הללו הייתה כנראה גורם נוסף שדרבן את קפקא לפרוק את תסכוליו מהתערבותו הבלתי פוסקת של אביו בענייניו האישיים: "אחרי שהודעתי לך על תוכניתי האחרונה לשאת אישה, אמרת לי בערך כך: היא כנראה לבשה חולצה מאוד מיוחדת, היהודיות בפראג הרי מבינות בזה, ומיד החלטת כמובן להתחתן איתה. ואף בהקדם האפשרי, בתוך שבוע, מחר, היום. אני לא מבין אותך, הלא אתה אדם מבוגר, אתה גר בעיר ולא מוצא לך עצה אחרת חוץ מלשאת לך מיד את פלונית או אלמונית לאישה. מה, כבר אין אפשרויות אחרות?". בהמשך כותב קפקא: "נדמה לי שמעולם לא השפלת אותי במילים השפלה עמוקה מזו ומעולם לא גילית לי את הבוז שלך כלפי בבהירות גדולה מזו".[3]
תוכן המכתב
[עריכת קוד מקור | עריכה]במכתבו, מתייחס קפקא למערכת היחסים ששררה בינו לבין אביו, בתקופות שונות, החל בילדותו, דרך נעוריו וכלה בבגרותו. בכל תקופה, הוא מציין את האירועים הטראומטיים שחווה כתוצאה מיחסו העוין של אביו כלפיו וכיצד הם השפיעו על מהלך חייו.
ילדותו
[עריכת קוד מקור | עריכה]קפקא כותב על השוני הפיזי והמנטאלי החוצץ בינו לבין אביו, שהתבטא כבר בילדותו המוקדמת. לאורך כל המכתב הוא מציין את חוסנו הגופני של אביו שהיווה מעין מראה תמידית לחולשתו הוא. "בתור אבא, היית חזק מדי בשבילי". הוא מזכיר את שני אחיו הצעירים שנפטרו בגיל מוקדם ומאשים את אביו בכך שהוא נאלץ לספוג את המכה לבד לגמרי, "ולזה הייתי הרבה יותר מדי חלש". כדי להבהיר את חולשתו כילד, מסביר קפקא שאם מישהו היה מנסה לנבא כיצד הוא הילד ואביו הבוגר, יתייחסו זה לזה בעתיד, הרי שאותו אדם יכול היה לשער "שהאב פשוט ירמוס אותו עד שלא יישאר ממנו כלום", וזאת, מסביר קפקא, בגלל טבעו של אביו המונע "בכח, ברעש ובזעם רב".
כדי להצביע על שיטות החינוך של אביו ועל הנזק המתמשך שנגרם לו כתוצאה מהן, שואל אותו קפקא אם הוא זוכר את אותו לילה, בהיותו ילד קטן, כיצד הוא התחנן בפניו בבכי כי יגיש לו כוס מים וכיצד, הלה נשא אותו בידיו כדי להשתיקו וסגר אותו במרפסת, כשעל עורו רק כותונת הלילה שלו ובליבו אימה נוראית. "קרוב לוודאי שאמנם הייתי ממושמע אחר כך, אבל בתוכי פנימה נגרם לי נזק...עברו שנים ואני עוד סבלתי מן המחשבה המענה שהאיש הענקי, אבי, הסמכות העליונה, היה יכול לבוא כמעט בלי סיבה ולשאת אותי בלילה אל הפבלצה, (מרפסת), כלומר, עד כדי כך הייתי אפס בעיניו".[4]
קפקא חווה שוב באמצעות המכתב את התראותיו של אביו בדבר הכישלון הצפוי לו, אם הוא לא ישמע לקולו. ואכן הכישלון שליווה אותו כל חייו, כך הוא כותב, היה בלתי נמנע, בגלל איבוד האמון של אביו במעשיו והפיכתו להססן ולהפכפך. קפקא מזכיר גם את אמו, שלעיתים הגנה עליו מפני אביו, או נתנה לו דבר מה בסתר, מעשים שהובילו לפי דבריו ביתר שאת לתחושת האשמה שלו, שכן "אז שוב הייתי לפניך היצור הערמומי, הרמאי, המלא רגשות אשם, שגם את מה שמגיע לו לדעתו, אינו יכול להשיג, אלא בדרכים לא ישרות". הוא מוסיף כי כל בדל מחשבה ויוזמה קטנה שהיה מספר לאביו, קיבלו תגובה אירונית בסגנון "ראיתי כבר בחיים שלי דברים יפים יותר". האכזבות הללו שהצטברו בילדותו, כך הוא טוען, הוסיפו ללוות אותו גם בתקופת נעוריו ובבגרותו, כאשר אביו השווה את האנשים שהוא מצא בהם עניין, ל"שרצים, לכלבים ולפרעושים".
הארוחות שהתנהלו סביב השולחן בבית קפקא, בהיותו ילד, זוכות אף הן להתייחסות בסדרה של האשמות המופנות כלפי אביו. בשעה שאביו, היה מעיר לו על נימוסי השולחן הגרועים שלו, הוא היה נוקט בכללי התנהגות שהיו הפוכים לגמרי מהטפותיו הוא. כשהיה אומר לקפקא כי "אסור לדבר על טיב האוכל", באותה נשימה, היה מכנה את האוכל "זבל" ואת המבשלת שקלקלה אותו, כינה כ"בהמה". "אסור היה לכרסם עצמות, לך היה מותר, אסור היה לגמוע בקול את החומץ, לך היה מותר", וכך טוען קפקא נחלק העולם לשלושה חלקים: החלק האחד שבו הוא הפך לעבד הנתון למרותם של חוקים שהומצאו רק בשבילו, החלק השני, שהיה רחוק מהעולם שלו, בו כיכב אביו שעסק במתן פקודות והחלק השלישי, "שבו חיו שאר האנשים, מאושרים וחופשיים מפקודות ומציות".
קפקא מודה כי אביו מעולם לא הכה אותו, אבל עם זאת הוא מתאר את האיום שהיה מומחש מדי פעם באמצעות פניו המאדימות של אביו וכתפיות מכנסיו שהותרו והונחו על משענת הכיסא, כממתינות לאדם שעומד להיתלות. "אבל אם הוא אנוס לראות את כל ההכנות לתלייה ורק ברגע שהלולאה מתנדנדת לו מול הפרצוף, מודיעים לו שקיבל חנינה, כי אז הוא עתיד לסבול מזה כל ימי חייו". קפקא בוחר לסכם את מערכת היחסים שהתנהלה בינו לבין אביו בתקופת ילדותו במילים הבאות: "מכל צד יצאתי אשם וחייב כלפיך".
נעוריו
[עריכת קוד מקור | עריכה]"ככל שהתבגרתי, כן רבו הראיות שיכולת להציג לי כעדות לאפסותי". כך מתייחס קפקא במכתבו גם לתקופת נעוריו, תוך הצגת שורה של ראיות משלו התומכות לדעתו בהאשמה זו. קפקא קובל שוב על החוקים שהומצאו רק בשבילו, והפעם, על מראית העין של אביו בהקשר היהודי. מחד, ציווה עליו אביו לצום ביום הכיפורים, להצטרף אליו 4 פעמים בשנה לבית הכנסת ולשנן את פרקי העלייה לתורה כהכנה לטקס בר המצווה, ממנו הוא "רעד" במשך שנים, ומאידך הוא טרח להפגין "אדישות" כלפי "קומץ הדברים התפלים שעשה בשם היהדות". לא כך התייחס האב, כלפי הפגנת אדישותו של קפקא לנושא היהודי בתקופת נעוריו. הוא השתלח בו בשל עיקשותו להישאר אדיש. "לא הבנתי איך זה שאתה, שיהדותך שווה כקליפת השום, יכול לבוא אלי בטענות, שאיני מתאמץ (ולו מתוך דרך ארץ כלשונך), לקיים גם אני משהו דומה ללא כלום הזה".[5]
קפקא מתייחס שוב לגופו, שצמח ונהיה ארוך וגבוה בתקופת נעוריו, "לא ידעתי מה לעשות בזה, המשא היה כבד מדי, הגב התעקם, כמעט לא העזתי להתנועע". מערכת העיכול שלו שנשארה תקינה לדבריו, הייתה לפלא כה גדול בעיניו, עד שדי היה בעובדה זו, כדי לשבש אותה וליצור בו פתח להיפוכונדריה. הוא מתפלא גם, כיצד עם הנתונים הללו, בתוספת חוסר הביטחון שהקנה לו אביו, הוא הצליח איכשהו לסיים את הגימנסיה. הוא מזכיר את פניו הלא מרוצות של אביו, ששמשו כ"ראיה ממשית" לכך, שככל שהוא יצליח יותר, כך עתיד סופו להיות מר יותר.
קפקא מאשים את אביו כי הוא לא לימד אותו את עובדות החיים, ובשל כך, הוא נאלץ להסתפק במה שלימדו אותו חבריו לגימנסיה. הלימוד היחיד שזכה בו לדבריו מאביו, אירע כשהיה בגיל 16, כאשר הוא ניסה לראשונה לדבר עם אביו על "הדברים שמעניינים אותו" וכתגובה, רמז אביו על "הסכנות הגדולות", הטמונות בחוץ, בתוספת אזהרה כי לא יעז להכניס את "הזוהמה הזאת" בגופו הביתה. דווקא באזהרה זו, אומר קפקא, דחף אותו אביו בימי נעוריו אל הזוהמה, כאילו "נועדתי לזה".[6] הסכנות הללו, שאיים עליו אביו באותה שיחה, מסביר קפקא, הן חלק מהישארותו "תקוע" במשך 20 שנים נוספות ב"זינוק הראשון" שניסה לבצע ביוזמתו, ללא יכולת לשאת אישה ולקיים חיי משפחה.
בגרותו
[עריכת קוד מקור | עריכה]חלקו האחרון של המכתב, מוקדש ברובו לכישלונותיו של קפקא לשאת אישה, המגובים הן בהאשמות עצמיות והן בהאשמות כלפי אביו, המתייחסות לדרכו ההרסנית בנטרול ניסיונותיו החוזרים ונשנים לכונן חיי משפחה עצמאיים.
קפקא הפגוע מרמיזותיו של אביו על תכונותיה המוסריות של ארוסתו, יולי ווריצק, כותב לאביו כי החרפה שנגרמה לו מרמיזותיו המתועבות, היא "כאין וכאפס לעומת החרפה, שעתיד הייתי אני, לדעתך, להמיט על שמך על ידי הנישואים האלה". הוא דוחה מכל וכל את תשובתו של אביו, שטען להגנתו כי אין הוא יכול להתייחס בכבוד לבחירותיו של קפקא, לאחר שהלה ביטל פעמיים את אירוסיו לפ'.[7] קפקא מגן במכתב בחירוף נפש על בחירותיו. הוא טוען כי אף אחת משתי הצעירות לא אכזבה אותו, כי הוא השקיע בתוכניות הללו את כל כוח המחשבה שלו וכי באמצעות הנישואים, הוא היה יכול להיות עצמאי ולהקים בית. "אם כך למה לא התחתנתי? ", שואל קפקא ומייד מציג שלושה טיעונים מרכזיים, כדי להבהיר לאביו את חלקו הבלתי מבוטל בכישלונו.
הוא משווה את רצונו לעצמאות, כרצון הלובש צורה של משחק ילדים, בו אחד מחזיק בחוזקה את ידי חברו, "ותוך כדי כך הוא קורא: די, לך כבר, לך כבר, למה אתה לא הולך?".[8] כך התנהג אליו אביו, מסביר קפקא. אותו "לך כבר", שהשמיע אביו תכופות, נאמר בכנות, כך טוען קפקא, אבל עם זאת, מכוח אישיותו של האב, הוא החזיק אותו וכופף אותו.
את הטענה השנייה שכותב קפקא, הוא מעגן בצורת מילכוד שאין ממנו מוצא. מחד, הנישואים, יתירו אותו מקשר התלות באביו ומרודנותו ויביאו "להישג הנעלה ביותר" שהשיג גם אביו באמצעות נישואיו, ומאידך, עצמאות זו, תמיד תהייה בזיקה אל אביו, "לכן הרצון להיחלץ כאן, יש בו משהו מן הטירוף, וכל ניסיון ייענש כמעט בטירוף".[9] הוא מוסיף כי אביו יוכל להבין את השוויון שייווצר ביניהם כתוצאה מנישואיו, אבל כדי להשיג את המטרה הזאת, צריך לבטל את כל מה שהיה, "כלומר שאנחנו עצמנו נימחק". כיוון שהם כמו שהם, מסכם קפקא את טיעונו השני, הנישואים חסומים בפניו, דווקא משום שזה התחום המובהק של אביו.
טיעונו השלישי של קפקא, נעוץ "במכשול החשוב מכולם", והוא אמונתו, שכדי לקיים משפחה וכדי לעמוד בראשה, נחוצים שיהיו לו כל התכונות שהוא מצא באביו, וכיוון שיש לו כה מעט מאלה, נגזר עליו להפסיד בכל. "כך מסתיימים חיי איתך עד כה, ואלה הסיכויים שהם צופנים בחובם לקראת העתיד". את מכתבו מסיים קפקא בצידוק לכתיבתו זו שמהווה מעין תיקון עבורו, שבעזרתו מושג לדעתו "דבר מה שמתקרב אל האמת במידה כזאת, שיש בו כדי להרגיע מעט את שנינו ולהקל עלינו לחיות ולמות".[10]
מבנה המכתב
[עריכת קוד מקור | עריכה]שמונה חודשים לאחר שכתב קפקא את המכתב לאביו, הוא שלח מכתב לאהובתו מילנה יסנסקה, בו הוא מודיע לה, כי למחרת הוא ישלח לה את המכתב שכתב לאביו ומבקש ממנה כי תשתדל "לרדת לסוף משמעותם של כל פלפולי הפרקליטים שבו, כי אל נכון כמוהו כעתירת פרקליטים."[11] ואכן משפטים בנוסח "אל תחשוב שזה מפני שחסרות ראיות", מוצאים את מקומם במכתב, כדי להעניק לו מראית עין של עתירה משפטית. דרור בורשטיין במאמרו 'מכתב לכל אדם', טוען כי הפלפולים המשפטיים והראיות שנקט קפקא במכתבו, הם אמצעי המאפשר לו להשתחרר במקצת מהאינטימיות של ז'אנר המכתב, ולכן הוא יכול להיות מועבר גם לידיה של מילנה יסנסקה ולידיה של אמו. הוא מוסיף ואומר כי "קפקא, באותה עת, "גם חותר תחת המודל המשפטי של המכתב שלו, ומבהיר (לפחות לעצמו) כי הדיון המשפטי אינו התבנית ההולמת לבירור היחסים עם אביו, ממש כפי שהמכתב האינטימי אינו תבנית הולמת". זו הסיבה שקפקא מאמץ את שתי הדרכים הללו ומלהטט ביניהן, כדי למצוא דרך ללבו של אביו.
אילנה המרמן, כותבת באחרית דבר, כי קפקא נוקט בלשון "אבל" זה ו"בכל זאת" ומילים וביטויים אחרים מסוגם, כדי לסייג ולתקן, לבטל ולכונן מחדש, ושוב לסייג או לבטל וחוזר חלילה, את טיעוניו שלו עצמו וטוענת כי לסגנון כתיבה זה, יש משמעות עמוקה הן בעולמו של קפקא והן בכתיבתו. "וכאן אין כנראה מקום להבדיל לא בין צורה לתוכן ולא בין עולמו האישי לעולמו הספרותי - בלב שניהם עומדת אי-ודאות, אי-ודאות גדולה כל כך שאולי אפשר לומר עליה שהיא נהיית לסוג של ודאות".[12]
קפקא מסיים את מכתבו אל אביו בהיפוך מפתיע: הוא עונה בגוף שני, כביכול בשמו של האב, ושם בפיו טענות נגדיות, כדי להפריך את טענותיו שהשמיע כלפיו. את תשובתו של האב, הוא מציב בתוך מירכאות, כדי לעורר את הרושם, כי אלו הן באמת מילותיו של האב. "אבל אז מתחולל היפוך נוסף והכותב שב ומערער את תוקפו של הכתוב. שהנה הוא מזכיר בדווקאיות מפתיעה אף היא, שכל הטיעון שהושם בפי האב נגדו, נגד הבן, לא זו בלבד שגם אותו, כמוהו כטיעונים הקודמים, אפשר להפנות במידת מה נגד האב, יתרה מזו: הוא הרי כלל לא בא מהאב כי אם ממנו עצמו, מהבן, כלומר בדוי הוא".[13] מבנה זה, מאיר, כי "בעולם הדימויים של קפקא הסופר והאב מהולים זה בזה לגמרי".[14] תמה זו מופיעה ביצירות רבות של קפקא, כגון, "הגלגול", "המשפט", " אמריקה" ו"גזר הדין".
מוטיב האב ביצירת קפקא
[עריכת קוד מקור | עריכה]דמות האב היא מוטיב חוזר בכתיבתו של קפקא. לעיתים היא מופיעה במישרין ולעיתים באופן מרומז. אילנה המרמן כותבת, כי לאורך כל יצירותיו של קפקא הוא מחפש באמצעות הכתיבה, מפלט מן הקשר הלופת עם אביו, שהיווה עבורו את התגלמות האיום על קיומו. "פה באמת התרחקתי ממך בכוחות עצמי", הוא מציין במכתבו לאביו, ומדמה את עצמו לתולעת שרגל מועכת את פלג גופה האחורי, וכדי להיחלץ היא תולשת את פלג גופה הקדמי וגוררת אותו החוצה. בסיפור הגלגול, הופך הגיבור לשרץ כפועל יוצא מהתבטאויותיו של אביו שהופנו כלפי חבריו הקרובים: שרצים, כלבים ופרעושים, כפי שמזכיר קפקא במכתב.
ז'וזה סאראמאגו כותב במסה 'צילו של האב', כי באמצעות כתיבת יצירתו 'המשפט', " יכול קפקא להיפטר סוף סוף מדמות האב מתוך שיקול ענייני, אך אינו יכול להיפטר מדינו של האב. וכך כפי שב"גזר הדין" מתאבד הבן משום שכך קבע האב, ב"המשפט" יוסף ק. הוא הנאשם עצמו המסיים בהובלת תלייניו למקום בו יירצח, וברגעים האחרונים, כאשר צל המוות כבר קרוב, הוא מוצא את עצמו חושב כמו בחרטה סופית איך לא ידע למלא את תפקידו עד תום, איך לא הצליח לחסוך עבודה לשלטונות... כלומר לאביו".
מילים אלה של סאראמאגו, מתמצתות את גלגולו של האב ביצירותיו של קפקא: "אני חושב שהמרכיב הראשון, כלומר האנטגוניזם שמעולם לא התגבר עליו – האב המתנגש בבנו, והבן המתנגש עם אביו – הוא עמוד התווך של כל יצירת קפקא, ממנו היא נגזרת, כמו ענפי העץ היוצאים מן הגזע".
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]ספרים בעברית שבהם מופיע המכתב שכתב קפקא לאביו:
- מכתב אל אבא - מכתבים אל מילנה - (תרגום: עדנה קורפלנד) הוצאת שוקן, 1975.
- היונה שעל הגג: מכתב אל האב ועוד כתבים מן העזבון - (תרגום: אילנה המרמן) הוצאת עם עובד, 2007.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מכתב אל האב (אנגלית), קובץ PDF.
- אילנה המרמן מתוך אחרית דבר, היונה שעל הגג - מכתב אל האב ועוד כתבים מן העיזבון, מאת: פרנץ קפקא, באתר טקסט
- דרור בורשטיין, מכתב אל כל אדם, באתר הארץ, 28 במאי 2007
- ז'וזה סאראמאגו, צילו של האב, תרגום לעברית מפורטוגזית – מרים רינגל, באתר mitaam.co.il
- קפקא והנשים: האומנת המסורה, 1898 באתר מילים
- בובות מתנות ודם: מה ראה קפקא בבית הכנסת? כתב עת קול ההמון, נטע שרם, 2020
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ אחרית דבר, בספר היונה שעל הגג, הוצאת עם עובד, 2007, עמ' 203–204
- ^ פרנץ קפקא, מכתב אל האב, בספר היונה שעל הגג, הוצאת עם עובד, 2007, עמ' 7
- ^ שם עמ' 62–63
- ^ שם עמ' 13
- ^ שם עמ' 44
- ^ ייתכן כי קפקא רומז על אירוע מיני שהתרחש בינו לבין האומנת בהיותו נער בן 16
- ^ אביו של קפקא מתייחס לפליס באואר ((Felice Bauer), אותה פגש קפקא לראשונה בשנת 1912 בביתו של מקס ברוד.
- ^ פרנץ קפקא, מכתב אל האב, בספר היונה שעל הגג, הוצאת עם עובד, 2007, עמ' 64
- ^ שם עמ' 66
- ^ שם עמ' 73, משפט הסיום של המכתב
- ^ מתוך מכתב אל אבא - מכתבים אל מילנה, תרגום: עדנה קורנפלד, הוצאת שוקן, 1975, עמ' 126
- ^ אילנה המרמן, אחרית דבר בספר היונה שעל הגג, עמ' 205
- ^ שם, עמ' 204
- ^ דרור בורשטיין, מכתב אל כל אדם, באתר הארץ, 28 במאי 2007
.jpg)
