מקסימה (פילוסופיה)

מקסימה (בלטינית: maxima; מתורגם גם: כלל מדריך, כלל מעשי, כלל פעולה או אִמְרַת שֶׁפֶר) היא אמרה קצרה אודות אמת כללית, עיקרון או כלל התנהגות. מקסימה היא לרוב אמצעי פדגוגי שמטרתו להניע לפעולות ספציפיות ובעלת אוריינטציה מוסרית, אשר לעיתים קרובות מנוסח כפתגם קצר או כאפוריזם.

דוגמה למקסימה היא אמרתו של הלל הזקן: ”מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך” (הידועה גם כ"כלל הזהב").

שימושים מוקדמים

פרנסואה דה לה רושפוקו

תיעוד עתיק של השימוש במקסימה קיים בהגותו של בואתיוס בדברו על maximae et principales propositiones ("הטענות הכלליות והראשוניות ביותר"). בואתיוס מציין בהקשר זה את עמדתם של אריסטו (באנליטיקה שבדיעבד) ושל קיקרו (בטופיקה) לפיה חקירה באמצעות היסקים לוגיים צריכה להתחיל בהנחות כלליות וראשוניות, שאינן ניתנות בעצמן להוכחה. הוא מסביר שבתחומים שונים של חקירה הטענות הראשוניות יהיו שונות. בתחום הגאומטריה בואתיוס מציע כדוגמה למקסימה את האקסיומה השלישית של אוקלידס: ”אם שווים מופחתים משווים, ההפרשים שווים”. בואתיוס משתמשת במקסימות גם בתחומי המוסר והפוליטיקה, ומציע כדוגמה את הטענה ”דברים טובים שמשכם ארוך יותר הם בעלי ערך רב יותר מאלו שמשכם קצר”.

השימוש במקסימות צמח ברנסאנס עם המסות של מישל דה מונטיין, והתעצם בעידן הנאורות ובכתביהם של המורליסטים הצרפתים, בהם: פרנסואה דה לה רושפוקו, ז'אן דה לה ברייר, המרקיז דה וובנארג, וניקולא שאמפור. כך למשל, רושפוקו איגד מקסימות רבות בחיבורו משנת 1678 הרהורים או אמרות ואמרי שפר מוסריים (Réflexions ou sentences et maximes morales), בהן: ”גבורה מושלמת היא לעשות בלא עדים את מה שהיינו מסוגלים לעשות בפני כל העולם”.

אתיקה דאונטולוגית

עמנואל קאנט

באתיקה הדאונטולוגית של עמנואל קאנט, מקסימות הן עקרונות סובייקטיביים המנחים פעולה של סוכן הפעולה , שאותו קאנט מכנה סובייקט או יש תבוני. האתיקה של קאנט שואפת להיות ביקורתית ואוטונומית, דהיינו פנימית לתבונה, ובכך להתשתחרר מכל שיטות המוסר שמקורן בסמכות חיצונות הטרונומית, דתית או דוגמתית. אי לכך, מקסימה יכולה להיות תקפה, רק אם היא עוברת מבחן מסוים המראה כי היא רציונלית. כלומר, בתהליך השיפוט המוסרי, סוכן הפעולה בוחן את הפעולה הספציפית בהתאם למקסימה, והיא זוכה לתוקף מוסרי על פי מידת האובייקטיביות שלה, כלומר ללא תלות בנטיות לב ובאינטרסים צרים. בספרו הנחת יסוד למטפיזיקה של המידות כותב קאנט:

כלל פעולה (מקסימה) הוא העיקרון הסובייקטיבי של פעולה, ויש להבדיל בינו ובין היעקרון האובייקטיבי, הלוא הוא החוק המעשי. כלל הפעולה כולל את הכלל המעשי שהתבונה קובעת בהתאם לתנאים שבהם נתון הסובייקט הפועל (לעיתים קרובות על פי בורותו או גם נטיות־ליבו), והוא אופן עקרון־היסוד שעל פיו פועל הסובייקט המבצע את הפעולה. לעומת זאת, החוק הוא העיקרון האובייקטיבי התקף לגבי כל יֵש תבוני, והוא עקרון־היסוד שעל פיו מבצע הפעולה חייב לפעול, כלומר הוא ציווי.

— קאנט, הנחת יסוד למטפיזיקה של המידות, תרגום: חנן אלשטיין, עמ' 84

המקסימה שמנחה את הפועל נבחנת אצל קאנט על פי ההצו הקטגורי, שמאפשר לקבוע האם הפעולות שגויות או מותרות. בניסוח הראשון של קאנט לצו הקאטגורי שמופיע ב"הנחות יסוד למטאפיזקה של המידות" כתב

עֲשֵׂה מַעֲשֶׂיךָ רַק עַל פִּי אוֹתוֹ הַכְּלָל הַמַּעֲשִׂי [Maxime] אֲשֶׁר, בְּקַבֶּלְךָ אוֹתוֹ, תּוּכַל לִרְצוֹת גַּם כֵּן כִּי יִהְיֶה לְחֹק כְּלָלִי

המקור בגרמנית

„Handle nur nach derjenigen Maxime, durch die du zugleich wollen kannst, dass sie ein allgemeines Gesetz werde.“

— הנחת יסוד למטפיזיקה של המידות, תרגום: מ. שפי

כלומר, המקסימה תקפה רק אם ניתן להתייחס אליה כאילו הייתה חוק מעשי שתקף באופן אוניברסלי, עבור כל יש תבוני בכל זמן.

בביקורת התבונה המעשית, קאנט נתן את הדוגמה הבאה של מקסימה וכיצד ליישם אותה כעקרון שעובר את מבחן הציווי הקטגורי:

איזו צורה בתוך כלל־מדריך תצלח לחקיקה כללית ואיזו לא תצלח - בדבר זה יכולה להבחין השכל הפשוט ביותר ללא הדרכה. למשל, קבעתי לעצמי כלל־מדריך להגדיל את רכושי בכל האמצעים הבטוחים. והנה נמצא בידי פיקדון, אשר בעליו הלך לעולמו ולא הניח אחריו כל תעודה חתומה על כך. בדרך־הטבע הרי זה מקרה להחיל עליו את הכלל־המדריך שלי. ועתה מבקש אני אך לדעת אם כלל־מדריך זה יכול להיות תקף גם מבחינת חוק מעשי כללי. אני מסב אפוא את הכלל־המדריך על מקרה זה ואני שואל, אם אפשר שיקבל צורה של חוק, כלומר אם אוכל כאחת על הכלל־המדריך שלי לחוקק חוק לאמור: כל אדם רשאי להכחיש שבידיו פיקדון אם איש אינו יכול להוכיח כי הופקד בידיו. אראה מיד, שעיקר כזה כחוק יבטל את עצמו, כי יגרום לכך שלא יהא קיים פיקדון כלל. חוק מעשי, שאני מכיר בתורת כזה, מן ההכרח שיהיה כשר לחקיקה כללית.

— ביקורת התבונה המעשית, הערה ל§4, עמ' 29

כמו כן, בגישה זו לפעולה יש "ערך מוסרי" אם העיקרון שעל פיו פועל הסוכן תואם את הכוונה שלו, "מתוך המוסר" (מתוך החוק המוסרי). כלומר, לפעולתו של אדם יש ערך מוסרי כאשר הוא עושה את חובתו אך ורק לשם החובה, מהסיבה הנכונה. זאת להבדיל מפעולה שבדיעבד נעשתה "בהתאם למוסר" ללא מחשבה תחילה, ומתוך דחף או אינטרס אישי כלשהו.

המקסימה הפרגמטית

צ'ארלס פרס

בהשפעת קאנט, צ'ארלס פרס, מאבות הפרגמטיזם, טבע את "המקסימה הפרגמטית" (Pragmatic maxim) בניסוחים שונים, כעקרון המנחה של הפרגמטיזם. בין היתר תיארה באופן הבא:

[פרגמטיזם היא] הדעה לפיה מטאפיזיקה צריכה להתבהר בעיקר על ידי יישום המקסימה הבאה, להבהרת ההבנה: "שקלו אילו השפעות, שניתן לזהות בהן השלכות מעשיות, אנו מעלים בדעתנו שיש למושא תפיסתנו. ובכן, תפיסתנו את ההשפעות האלו היא כל תפיסתנו לגבי המושא".

המקור באנגלית

Pragmatism [is t]he opinion that metaphysics is to be largely cleared up by the application of the following maxim for attaining clearness of apprehension: 'Consider what effects, that might conceivably have practical bearings, we conceive the object of our conception have. Then, our conception of these effects is the whole of our conception of the object.'

— 1902, "Pragmatic and Pragmatism".

ראו גם

• פתגם
• אפוריזם
• דאונטולוגיה
• הצו הקטגורי
• פילוסופיה של המוסר