מריה גימבוטאס
 | |
| מריה גימבוטס, 1993 | |
| לידה |
23 בינואר 1921 וילנה, ליטא המרכזית  |
|---|---|
| פטירה |
2 בפברואר 1994 (בגיל 73) לוס אנג'לס, ארצות הברית |
| ענף מדעי | ארכאולוגיה |
| מקום מגורים | ליטא, ארצות הברית |
| מקום קבורה |
בית הקברות פטרשיונאי |
| מקום לימודים | |
| מוסדות | |
| פרסים והוקרה |
פרס אניספילד-וולף (1993) |
| בן או בת זוג |
Jurgis Gimbutas |
| תרומות עיקריות | |
| תרבות האלה, ההיפותזה הקורגנית | |
  | |
מריה גימבוטאס (בליטאית: Marija Gimbutienė; 23 בינואר 1921 – 2 בפברואר 1994) פמיניסטית, חוקרת פולקלור וארכאולוגית ליטאית-אמריקאית, שהתמחתה בתקופה הפרהיסטורית באירופה. פרסמה ספרים על המטריארכאליות בפרהיסטוריה, מחקריה הארכאולוגיים התמקדו בתקופת המהפכה החקלאית ובתקופת הברונזה. גילתה דפוסי בנייה וקבורה המרמזים על שליטה מטריארכלית בתרבויות קדומות. היא הייתה הראשונה שהציעה את ההיפותזה הקורגנית בחקר השפות ההודו-אירופאיות.
זוכת פרס אניספילד-וולף עבור ספרה "הציוויליזציה של האלה" (The Civilization of the Goddess).
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]נולדה בשם Marija Birutė Alseikaitė בוילנה, בירת הרפובליקה של ליטא המרכזית כבת למשפחה של אינטלקטואלים ליטאים.[1] אמה ורוניקה (Veronika Janulaitytė-Alseikienė) קיבלה את הדוקטורט ברפואת עיניים באוניברסיטת ברלין בשנת 1908 והייתה הרופאה-האישה הראשונה בליטא. אביה דניאליוס (Danielius) קיבל את התואר ברפואה מאוניברסיטת טרטו שבאסטוניה בשנת 1910.
לאחר המהפכה הרוסית ייסדו הוריה את בית החולים הראשון בווילנה.[1] במהלך תקופה זו, היה אביה גם המוציא לאור של העיתון "וילניאאוס ז'ודיס" (Vilniaus Žodis) ושל מגזין התרבות "וילניאאוס שוויאסה" (Vilniaus Šviesa[2]) והיה חסיד נלהב של עצמאות ליטא בתקופת מלחמת פולין-ליטא. הוריה התמחו באמנות ליטאית עממית מסורתית, ואת ביתם פקדו מוזיקאים וסופרים מפורסמים.
על החינוך התרבותי הרחב שלה אמרה גימבוטאס: "הייתה לי הזדמנות לפגוש סופרים ואמנים כגון וידונס, טומאס-וייז'גאנטאס, ואפילו בסנביצ'יוס, אשר בו הורי טיפלו. כשהייתי בת ארבע או חמש שנים, הייתי יושבת בכורסה של בסנביצ'יוס כדבר שבשגרה. ואחר כך, לאורך כל החיים, אוסף הפולקלור של בסנביצ'יוס נשאר חשוב בצורה בלתי רגילה עבורי."[3][4]
בשנת 1931 עברה גימבוטאס עם הוריה לקובנה, בירתה הזמנית של ליטא, שם המשיכה את לימודיה. באותה שנה, לאחר שהוריה נפרדו, היא המשיכה להתגורר עם אמה ואחיה בקובנה. חמש שנים לאחר מכן אביה נפטר באופן פתאומי. לפני מותו של אביה, התחייבה גימבוטאס להמשיך ללמוד ולפנות ללימודים גבוהים. "פתאום הייתי צריכה לחשוב מה אהיה, מה אעשה עם חיי. הייתי כל כך פזיזה, עסקתי בספורט, שחייה לאורך קילומטרים, החלקה, רכיבה על אופניים. השתניתי לחלוטין והתחלתי לקרוא."
משנת 1936 השתתפה גימבוטאס במשלחות אתנוגרפיות להקלטת פולקלור מסורתי ולמדה וחקרה אמונות וטקסים ליטאיים וטקסים העוסקים במוות. היא סיימה בשנת 1938 את לימודיה בהצטיינות בגימנסיה אוושרה (Aušra) בקובנה ונרשמה לאוניברסיטת ויטאוטאס מגנוס (Vytautas Magnus), שם למדה במחלקה לבלשנות. ולאחר מכן למדה לתואר שני בארכאולוגיה באוניברסיטת וילנה והמנחה שלה בתואר השני היה הארכאולוג ג'ונאס פוזינאס (Jonas Puzinas), שהתמחה בפרה-היסטוריה של לטביה. בשנת 1942 היא השלימה בהצטיינות את עבודת המאסטר שלה, "מצבי קבורה בליטא בתקופת הברזל", וקיבלה את התואר השני במדעי הרוח מאוניברסיטת וילנה, ליטא.
בשנת 1941 נישאה לאדריכל יורגיס גימבוטאס.
במהלך מלחמת העולם השנייה חייתה גימבוטאס בליטא תחת הכיבוש של ברית המועצות, בשנים 1940–1941, ושל גרמניה הנאצית, בשנים 1943-1941.[5]
שנה לאחר לידת בתם הראשונה, דנוטה, ביוני 1942, נמלטה משפחת גימבוטאס מליטא בעקבות כיבושה מחדש על ידי הסובייטיים, בתחילה אל וינה ומשם לאינסברוק ולבוואריה.[6] על תקופה סוערת זו אמרה גימבוטאס, "החיים פשוט כופפו אותי כמו צמח קטן, אבל העבודה שלי המשיכה בכיוון אחד."[7]
בשנת 1946 קיבלה גימבוטאס דוקטורט בארכאולוגיה, עם תחומי התמחות משניים באתנולוגיה והיסטוריה של הדת, מאוניברסיטת טיבינגן. עבודת הדוקטורט שלה "טקסי קבורה פרהיסטוריים בליטא" (בגרמנית), התפרסמה מאוחר יותר באותה שנה.
בזמן קבלת מלגה ועבודת פוסטדוקטורט באוניברסיטת טיבינגן, גימבוטאס ילדה את בתה השנייה, Živilė. היא המשיכה במחקריה באוניברסיטת היידלברג ובאוניברסיטת מינכן מ-1947 עד 1949. משפחת גימבוטאס עזבה את גרמניה והיגרה לארצות הברית בשנת 1949.[6][8][9]
לאחר שהגיעה לארצות הברית, החלה גימבוטאס לעבוד באוניברסיטת הרווארד בתרגום כתבים בתחומי הארכאולוגיה ממזרח אירופה, והפכה למרצה בחוג לאנתרופולוגיה. בשנת 1955 הוענק לה תואר עמית של מוזיאון פיבודי הרווארד.
בתה השלישית, רוזה יוליה, נולדה באוגוסט 1954 בבוסטון.
מחקרים ופרסומים
[עריכת קוד מקור | עריכה]גימבוטאס התפרסמה בזכות שלושה ספרים שפרסמה במהלך עבודתה בארצות הברית:
- האלות והאלים של אירופה הקדומה (The Goddesses and Gods of Old Europe) (1974)
- השפה של האלה (The Language of the Goddess) (1989), אשר שימש השראה לתערוכה בוויסבאדן, 1993-1994.
- הציוויליזציה של האלה (The Civilization of the Goddess) (1991), ספר שהתבסס על הממצאים הארכאולוגיים המתועדים שלה, והציג את מסקנותיה על התרבויות הנאוליתיות ברחבי אירופה: דפוסי דיור, מבנה חברתי, אמנות, דת, ודפוסי השכלה.
הציוויליזציה של האלה כפי שנוסחה על ידי גימבוטאס, הגדירה הבדלים בין המערכת החברתית האירופית העתיקה שאותה היא מגדירה כתרבות האלה, תרבות ממורכזת-בנשים (gynocentric, woman-centered) לבין התרבות החל מתקופת הברונזה ההודו-אירופית שבה שולטים הגברים ("androcratic"), התרבות אשר החליפה אותה.
על פי הפרשנות שלה, תרבויות שהיו ממורכזות בנשים, או מטריארכליות, התאפיינו בשלווה ושלום, כבוד לנשים ובשוויון כלכלי. במחקריה, היא מצאה הוכחות לקיומם של כפרים גדולים בתרבויות אלה, שהגיעו לגודל של עד 17,000 איש, שבהם נמצאו בבתים צלמיות נשיות, ובהם, כל הבתים היו שווים בגודלם. לטענתה, התרבות הגברית היא זאת שהמציאה את אי-השוויון.[10]
גימבוטאס מצאה שלושה גלים של פלישת תרבויות שהיו להגדרתה תרבויות הנשלטות על ידי גברים לוחמים (androcratic). היא הייתה הראשונה שהציעה את ההיפותזה הקורגנית. גימבוטאס חילקה את "התרבות קורגנית" לארבעה שלבים עוקבים שראשיתם (התרבות הקורגנית הראשונה) בתרבויות סאמרה (אנ') וסרוגלאזובו (אנ') שהתקיימו במהלך התקופה הכלקוליתית באזור הדנייפר והוולגה בראשית האלף ה-4 לפנה"ס. על פי ההיפותזה, בראשית האלף ה-3 לפנה"ס התפשטו עמים נוודים אלו ברחבי הערבה הפונטית-כספית ואף חדרו למזרח אירופה.
אוסף עבודותיה של גימבוטאס, יחד עם אלו של עמיתה, המומחה למיתולוגיה השוואתית ג'וזף קמפבל, שוכן בארכיון ומרכז מחקר OPUS במכון פאסיפיקה לתארים מתקדמים בקארפינטריה (Carpinteria), קליפורניה. הספרייה כוללת אוסף נרחב של גימבוטאס בנושאי ארכאולוגיה, מיתולוגיה, פולקלור, אמנות ובלשנות. ארכיון גימבוטאס כולל מעל 12,000 תמונות של צלמיות מקודשות שצלמה גימבוטאס עצמה, וכן קובצי מחקר על התרבויות הנאוליתיות של אירופה הקדומה.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 Ware & Braukman 2004, p. 234
- ^ Marler 1998, p. 114
- ^ Marler 1998, p. 116
- ^ Marler 1997, p. 9
- ^ Ware & Braukman 2004, pp. 234–235
- ^ 1 2 Ware & Braukman 2004, p. 235
- ^ Marler 1998, p. 118
- ^ Chapman 1998, p. 300
- ^ Marler 1998, p. 119
- ^ Goddesses, Gimbutas and New Age archaeology. Lynn Meskell
