נווה שאנן (תל אביב)
 | |
| תוכנית הקמת השכונה בצורת מנורת בית המקדש לפי תכנון של האדריכל יוסף טישלר | |
| מידע | |
|---|---|
| עיר | תל אביב-יפו |
| שטח | 845 דונם |
| אוכלוסייה | 4,590 (2012) |
| קואורדינטות | 32°03′32″N 34°46′51″E / 32.0589°N 34.78074167°E |
| שכונות נוספות בתל אביב-יפו | |
|
(למפת תל אביב רגילה)   נווה שאנן  | |
  | |
.jpg)
נָווה שאנן היא שכונה שהוקמה בדרום תל אביב ב-1921. גבולותיה הם רחוב הרכבת מצפון, דרך בגין ורחוב העלייה ממערב, רחוב החרש ממזרח ורחוב דרך סלמה מדרום.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר מאורעות תרפ"א, החליטה קבוצה של מעל 400 יהודים לעזוב את יפו. יושב ראש הוועד של המתיישבים היה העסקן והחוקר יעקב פרמן. לשם כך איתרה הקבוצה את פרדס שייח'-עלי ששכן בסמוך למתחם של תחנת הכוח הראשונה בתל אביב. הפרדס היה תא שטח פורה בגודל של 260 דונם ונהנה מאספקת מים עצמית. את הקרקע רכש עבור הקבוצה בצלאל יפה ובדצמבר 1921 חגגו חברי הקבוצה את השלמת הרכישה של השלב הראשון[1].
חברי הקבוצה, אשר כללה בעלי מקצוע מתחומים שונים, ובהם נגרים, חקלאים, סוחרים ופועלי בניין[2], שאפו להקים חלופה עירונית למונופול החקלאי שהיה בידיהם של הערבים ביפו והגרמנים במושבה שרונה. בהתאם לכך, הם בחרו, במסגרת תחרות אדריכלית שיזמו, בתוכניתו של האדריכל יוסף טישלר, הידועה כתוכנית "המנורה".
תכנון השכונה ורחובות השכונה בצורת מנורת בית המקדש
[עריכת קוד מקור | עריכה]על פי תוכנית המנורה, אשר בנויה למעשה על רעיון קונצנטרי השואב השראה מפרויקטים חקלאיים–עירוניים מוקדמים יותר, כדוגמת אלה של ריכרד קאופמן ואבנעזר הווארד, תוואי הרחובות בנוי בצורת מנורת שבעת הקנים שעמדה בבית המקדש, אשר השמש במרכזה. רחוב לוינסקי מהווה את "השמש" וממנו יוצאים "קנים": רחובות צרים, אשר מתעגלים בהגיעם לציר שדרות הר-ציון (שדרות ירושלים דאז). עם זאת, התוכנית לא באה לידי מימוש בשל הסיבה שחברי הקבוצה התקשו לרכוש את כל השטחים המיועדים. המיקום הגאוגרפי של התוכנית נקטע למעשה במה שהפך מאוחר יותר לגבול בין יפו לתל אביב. גבול זה, לא רק שחסם ומנע את התממשות החזון האוטופי של הקבוצה, אלא גם יצר את תוואי השטח שהוקצה בשנים מאוחרות יותר לפרויקט התחנה המרכזית החדשה.
בהסתמך על האופי הקונצנטרי של תוכנית השכונה, היווה מרכז ה"מנורה" מתחם שכונתי מקומי, אשר בהמשך נקרא "מתחם ביאליק". מתחם זה כלל בית ספר יסודי שכונתי ע"ש חיים נחמן ביאליק שנבנה ונחנך ב-1930, על מנת לענות על צורכיהם של תושבי השכונה. בד בבד, החלה השכונה להינתק משאר אזורי המגורים הסובבים אותה. תושבי השכונה, אשר בחלקם הגדול עבדו בתחומי מלאכה שונים ומגוונים, פתחו את עסקיהם כך שנוצר רצף של בתי עסק קטנים המתמחים במקצועות, כגון: דפוס, ייצור מתכת, מכירת נעליים, נגרות וכדומה. אלה התערבבו עם בתי המגורים, אשר נבנו בבנייה נמוכה ורוויה יחדיו. לצורך התרחבותה של שכונת נווה שאנן נרכשו אדמות אבול ג'יבן עליהן נבנתה השכונה החדשה בשנות השלושים על "גבעה (שכונת גבעת מרקו)" לצידי הדרך העולה מצומת המסגר - לה גוארדיה (הרחובות ראש פינה, איילת השחר, הגר”א).
מתחם התערוכות והירידים הראשון בתל אביב (יריד המזרח 1932)
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1932 הוקם בקצה הצפון-מערבי של השכונה מתחם זמני של הירידים והתערוכות בארץ שנקרא בשם: יריד המזרח. באופן זמני, לפני שעבר אל צפון העיר, המתחם השתרע בין שני צדדיו של רחוב השפלה. בשנת 1934 עבר המתחם אל שטח קבוע בצפון העיר בצמוד אל נמל תל אביב בסמוך אל שפך נחל הירקון ואל "תחנת הכוח רדינג" וכונה בשם: "יריד המזרח".
הקמת בנייני מגורים בסגנון הבינלאומי
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנים 1934- 1936 הוקמו על הגבעה כמה מהבתים המרשימים בעיר שנבנו לפי היבטים אדריכליים של הסגנון הבינלאומי: בית שרנו (ראש פינה 26), בית קלמרו (ראש פינה 25) ובית שלם (ראש פינה 28). שלושת הבניינים הם מהמבנים המרשימים בסגנון הבינלאומי של תל אביב, ושלושתם מיועדים לשימור מחמיר בתוכנית השימור של תל אביב. בקצה הצפון מזרחי של השכונה (לבנדה 56) בצמוד לחומת הרכבת שעברה כאן בדרך לירושלים, נבנה בית שמעון לוי (בתמונה), הידוע יותר בכינוי "בית האוניה". שמעון לוי קיבל אישור לבנות בית בן שלוש קומות, אך שנה אחר כך הוגשה נגדו תביעה על שבנה שש קומות. משום גובהו הרב שימש גג הבית תצפית לאנשי ההגנה. לפי דן יהב, בספרו "תל אביב-יפו עיר החלומות", הערבים נהגו לפרסם את תמונת הבית בכרזות תעמולה המסבירות את "שאיפות ההשתלטות של היהודים הבונים מבצרי ענק". בית האוניה מיועד אף הוא לשימור.
הקמת התחנה המרכזית הישנה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1938 התקבלה ההחלטה לפתוח בשטח הגובל מצפון-מערב לשכונה את תחנת האוטובוסים המרכזית הראשונה של תל אביב ("התחנה המרכזית הישנה"). המניע העיקרי להקמת התחנה בשטח זה נבע מעצם העובדה שהאוטובוסים העירוניים חנו בכיכר המושבות הסמוכה שהיוותה צומת תחבורתי בעיר. בשנת 1940 נפתחה התחנה המרכזית הישנה באזור הצפוני של השכונה כאשר מסביבה נקראו שמות הרחובות על שם חבלי ארץ: "השפלה, הנגב, הגליל, השומרון, השרון". בסמוך אל התחנה מוקמו לאחר מכן חניוני אוטובוסים ומסוף עבור קווים עירוניים עם תחנת מידע ברחוב הגדוד העברי. בצמוד אל התחנה הוקם בית הספר לנהיגה של "אגד".
החלק הדרומי של השכונה היה שייך לתחום השיפוט של עיריית יפו והיו בו פרדסים של ערבים מקומיים. לאחר נטישתם בזמן מלחמת העצמאות, היו אמורים להקים שם את החלק הדרומי של נווה שאנן, אך ריבוי בעלות על הקרקעות במתחם לא אפשר לבנות את החצי הדרומי של השכונה. אריה פילץ יזם מקומי, רכש את בהדרגה את הקרקעות וב-1963 הציע להקים על אותן קרקעות את התחנה המרכזית החדשה. פילץ, היה נחוש לנצל את זכויות הבנייה המגיעות לו ולהקים שם טרמינל אוטובוסים בינעירוני, ללא כל התחשבות במצב הסביבה וטובת תושבי המקום ותוך כדי כך הרס את אחד הרחובות שהיווה את תוכנית המנורה של מתכנן השכונה[3].
פתיחת המדרחוב והתחנה המרכזית החדשה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בסוף שנת 1992 החלו בעירייה ביישום התוכניות להפיכת רחוב נווה שאנן למדרחוב ולחברו אל מתחם התחנה המרכזית, כחלק מתהליך החייאת השכונה. כמה שבועות לאחר פתיחת התחנה נפתח המדרחוב עם כניסה תת-קרקעית ממנו ישירות אל מתחם התחנה.
בניית התחנה, אשר תוכננה על ידי האדריכל רם כרמי, הסתיימה ב-1993 ונפתחה ב-18 באוגוסט באותה השנה. האזור כולו התדרדר בשל חילופי אוכלוסייה, התבלות המבנים הקיימים באזור והזנחתם, ואי ההשקעה של העירייה בתשתיות ושירותים קהילתיים. התחנה החדשה הפכה למוקד אזורי, אשר קיבל גוון רב-תרבותי ומשרת בעיקר את צורכיהם המסחריים של אוכלוסיית הזרים באזור. מתחם ביאליק הפך לאזור פשע, המשמש גם כמקום מפגש לנרקומנים, זונות וחסרי בית. התחנה המרכזית הישנה הפכה אף היא לאזור נטוש, משום שכל תנועת האוטובוסים עברה לתחנה החדשה, ושטח התחנה הישנה הפך לחניון אוטובוסים ומכוניות. ב-2 באוגוסט 2009 נהרסו הרציפים האחרונים שנותרו בתחנה, לאחר ששלושה רציפים נוספים נהרסו ב-2001.
בנוסף, עברה השכונה גם שינויים באופי האוכלוסייה. אם בשנותיה הראשונות של השכונה התושבים המייסדים היו ברובם בעלי מקצועות חופשיים, המתקשרים לתחומי מלאכה ובנייה, הרי שברבות השנים חלקם עזבו את האזור, או שהשכירו את השטחים והמבנים למשפחות אחרות, אשר באו ממעמד סוציו-אקונומי נמוך יותר. בסוף המאה ה-20 האזור הפך לפחות אטרקטיבי בשל התופעות האורבניות השונות שצוינו לעיל, והחל למשוך גורמי פשע, משפחות מעוטות יכולת, ועובדים זרים, בשל שכר הדירה שהיה נמוך יחסית.
השכונה כיום
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-2005 הועבר בית הספר ביאליק למבנה של בית ספר רוגוזין ברחוב העלייה, וחלק ממבנהו נהרס. מבנה נוסף נשאר ונמסר לשימושה של משטרת ישראל. לידה הוקמה ב-2007 "גינת לוינסקי" - גינה ציבורית עם מגרש ספורט וגן שעשועים. בלב הגינה ממוקמת ספריית גן לוינסקי - מרכז קהילתי עצמאי וייחודי המציע פעילות פנאי ותרבות למגוון הקהילות המתגוררות בשכונה.
לפי תוכנית המתאר תל אביב 5000 שהוצגה ב-2 בפברואר 2010, נווה שאנן ואזור התחנה המרכזית הישנה יועדה לפיתוח כשכונת מגורים, בעיקר לצעירים, בשילוב שימושים נוספים. לאורך נתיבי איילון יפותח מרכז עסקים ראשי ויקומו מגדלים. בשטחי התחנה המרכזית יוקם מרכז ציבורי שבמקור היה אמור לכלול את בית הספר לאמנות מנשר. בגלל חוסר מימון הפרויקט, הבית עתיד להיות הבית של להקת בת-שבע.
עיריית תל אביב-יפו פרסמה ב-2009 מלגת לימודים לעידוד סטודנטים וצעירים להתגורר באזור נווה שאנן והתחנה המרכזית הישנה.
משנת 2014 עד שנת 2020 התקיים בשכונה פסטיבל מנורת לילה, פסטיבל אמנות ואור עירוני, שהתבסס על "תוכנית המנורה", האירוע משך אליו קהל של אלפים מדי שנה מכל הארץ.
נכון לשנת 2020, ישנה הגירה חיובית מאסיבית של אוכלוסיות חזקות עקב פיתוח נדל"ן מואץ. גורמים נוספים להתפתחות השכונה הם יוזמות קהילתיות ועירוניות הכוללות את הפיכת התחנה המרכזית הישנה לגינה ציבורית זמנית בשנת 2015 ומרכז ייעוץ עירוני לחברות הזנק בשם הרציף, פתיחת מרכז קהילתי בשנת 2017 ברחוב הגר"א 28 והקמת גלריית המשאבה, גלריה עירונית חדשה.
נכון ל-2023 על פי הערכות כמעט מחצית מהתושבים בשכונה הם עובדים זרים ומבקשי מקלט. תושבים אלו מצאו להם את המסגרות הפרטיות והייחודיות שלהם, אם באמצעות ארגון גני ילדים פרטיים בדירות ספציפיות של אימהות, או הסבת מרתפים לכנסיות מקומיות, ושימוש במקומות שונים בשכונה לשם מפגשים ארעיים במשך היממה.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- שרון רוטברד, עיר לבנה, עיר שחורה, הוצאת בבל, 2005.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- נווה שאנן, באתר ארכיון עיריית תל אביב
- קבוצה בפליקר מקודשת לתחנה המרכזית - חדשה וישנה והשכונה מסביבן
- אריה סמסונוב, כך נוסדה נוה שאנן, הקבלן והבונה, 1967
- רז סמולסקי, הזדמנות במקום הכי נמוך בתל אביב, באתר הארץ, 21 בדצמבר 2007
- אסתר זנדברג, עכבר העיר אונליין, הקשר בין נוה שאנן לחנוך לוין, באתר הארץ, 12 בנובמבר 2009
- ארנון בן דרור, איך הפכה שכונת נווה שאנן לחצר האחורית של תל אביב?, באתר "Time Out ישראל", 3 באוגוסט 2016
נמרוד בוסו, נווה שאנן: משקיעים בחצר האחורית, באתר TheMarker, 5 באוקטובר 2016- נעמי רייכמן, ניצוצות של תקווה במקום הכי נמוך בתל אביב, באתר mynet (כפי שנשמר בארכיון האינטרנט), 28 בנובמבר 2016
- מרב בטיטו, השבר האפריקאי, באתר "ידיעות אחרונות", 10 במאי 2017
- אברהם בלבן, מאה שנה לייסוד נווה שאנן, באתר הארץ, 19 בינואר 2021
- גילי מלניצקי, ביום שבו השכונה מוכת הנרקומנים, הזנות וההומלסים תעבור מהפך - ברור מי יבוא לפה, באתר TheMarker, 2 בדצמבר 2021
- קים לגזיאל, "אני כבר לא איהנה מזה": השכונה שהמחירים בה המריאו ב-180% תקועה בתחנה, באתר TheMarker, 23 ביוני 2023
- נתונים סטטיסטיים על רבעים ושכונות בתל אביב-יפו (2012), באתר עיריית תל אביב-יפו
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ נוה שאנן חוגגת, דואר היום, 29 בדצמבר 1921
- ^ נוה שאנן, דואר היום, 16 בדצמבר 1921
- ^ סיפור ישראלי: פיל לבן
