ארמון סנסוסי

ארמון סנסוסי
Sanssouci

הארמון והגנים האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1990, לפי קריטריונים 1, 2, 4 שטח האתר 290 הקטאר חלק מתוך הארמונות והגנים בפוטסדאם-ברלין
מידע כללי
סוג	ארמון
כתובת	Maulbeerallee, 14469 Potsdam
מיקום	פוטסדאם
מדינה	גרמניה
הקמה ובנייה
תקופת הבנייה	?–1745
תאריך פתיחה רשמי	1747
אדריכל	גאורג ונצסלאוס פון קנובלסדורף
סגנון אדריכלי	רוקוקו פרידריכיאני
מידות
שטח	290 הקטאר
גובה מעל פני הים	40 מ'
קואורדינטות	52°24′12″N 13°02′19″E
אתר רשמי

ארמון סנסוסי (גרמנית: Schloss Sanssouci, בצרפתית "ללא דאגות") היה ארמון הקיץ של מלכי פרוסיה, אותו תכנן פרידריך הגדול. הארמון ממוקם בפוטסדאם שכיום גובלת עם ברלין. סנסוסי נחשב לגרסה הגרמנית של ארמון ורסאי, אף שהוא בנוי בסגנון רוקוקו וקטן יותר ממקבילו הצרפתי, שנבנה בסגנון הבארוק. הארמון ידוע בזכות המקדשים ומבני השטות המצויים בפארק שמסביבו.

הארמון נבנה על ידי האדריכל הפרוסי גאורג ונצסלאוס פון קנובלסדורף בין השנים 1745–1747, על מנת לספק לפרידריך מקום מגורים פרטי שבו ינוח מהעומס שהיה מוטל עליו בארמון המלוכה שבברלין. מטרה זו הובעה באמצעות שמו של המקום, שבצרפתית פירושו "ללא דאגות". קנובלסדורף פוטר ב-1746 לאחר שלא הסכים על מיקומו של הארמון בתוך הפארק, והוחלף על ידי האדריכל ההולנדי יאן באומן (Jan Bouman).

הארמון היה גם מקום מגוריו של המלך הפרוסי פרידריך וילהלם הרביעי במאה ה-19. פרידריך העסיק את האדריכל לודוויג פרזיוס על מנת לבצע עבודות שיפוץ והרחבה בארמון, ואילו פרדיננד פון ארנים הופקד על שיפור מראה הגנים. ככלל, העיר פוטסדאם וארמונותיה (בהם סנסוסי) היו מקום מגורים מועדף על משפחת המלוכה הגרמנית עד נפילתו של בית הוהנצולרן ב-1918.

הארמון נבנה כווילה חד-קומתית בעלת עשרה חדרים עיקריים, והוקם בראש גבעת טרסות השוכנת במרכז הפארק. השפעת טעמו האישי של פרידריך הגדול על עיצובו וקישוטו הייתה כה גדולה עד כדי כך שהסגנון האדריכלי של הארמון מכונה "רוקוקו פרידריכיאני", ויחסו של המלך לארמון היה כה עז שהוא הביע את משאלתו להיקבר במקום. מיקומו של סנסוסי מעל כרם רחב ידיים משקף את האידיאל הקדם-רומנטי של הרמוניה ושילוב בין האדם לטבע – נוף טבעי המסודר בקפידה בידיו של האדם.

היסטוריה

השרטוט של פרידריך מ-1745

"קונצ'רטו לחליל בסנסוסי", ציור שמן מאת אדולף פון מנצל. בציור נראה פרידריך הגדול מנגן בחליל בחדר המוזיקה. בצ'מבלו (יושב בגבו למתבונן): קרל פיליפ עמנואל באך. הדמות הימנית ביותר היא מורו של פרידריך, החלילן יוהאן יואכים קוונץ. לשמאלו, אוחז בכינור, גאורג בנדה, מטובי הכנרים באותה עת. לשמאלו של פרידריך (מאחור, בחצאית קרינולינה) אחותו וילהלמינה. מאחוריה, ליד הקיר, מלחין האופרות קרל היינריך גראון.

חדר המוזיקה של פרידריך הגדול עם הפורטה-פיאנו שלו מאת גוטפריד זילברמן והחליל שלו

חדר המוזיקה של פרידריך הגדול

תקופת פרידריך הגדול

המיקום והמבנה של סנסוסי מעל הכרמים משקפים את האידיאל הקדם-רומנטי ואת השילוב בין אדם לטבע, בנוף שתוכנן על ידי האדם. עם זאת, לייצור היין יש תפקיד משני בלבד בתכנון הארמון וגן התענוגות. הגבעה שעליה בנה פרידריך הגדול את טרסות הכרמים שלו תוכננה להיות מוקד האתר, והוא החליט לבנות בראשה ארמון קטן שאותו כינה "ארמון הכרם הקטן שלי" (mein Weinberghäuschen). פרידריך רצה לנוח ללא דאגות ולעסוק בתחביביו האמנותיים בארמון, הנמצא בלב נוף טבע כפרי. מסיבה זו אמור היה הארמון לשמש את פרידריך ואורחיו רק במהלך חודשי הקיץ - מסוף אפריל עד תחילת אוקטובר.

פרידריך הורה לבנות את הארמון החדש עשרים שנה לאחר הקמת סנסוסי, והחליט למקמו במערב הפארק. גם ארמון זה היה בנוי בסגנון הבארוק, אך הוא היה גדול יותר מסנסוסי, מנוגד לאתוס המעצב שלו כמקום מנוחה, ונועד להפגין את עוצמתו של פרידריך כלפי העולם. עיצובו של הארמון נועד גם להדגים כי יכולותיה של פרוסיה עודן קיימות חרף הנזקים הכבדים שספגה במלחמת שבע השנים, שהסתיימה זמן קצר לפני כן. פרידריך אף אמר על המבנה החדש כי הוא נועד למטרות ראווה.

הרעיון של ארמון גדול-ממדים מרשים הוביל להשוואת ארמונות פוטסדאם לארמון ורסאי, כשסנסוסי ממלא את תפקידו של הטריאנון הקטן. אנלוגיה זו לא הייתה מבוססת על הרעיונות המקוריים שעמדו בבסיס הקמת סנסוסי, שהיה הארמון שעבורו הוקם הפארק. בניגוד לטריאנון הקטן, סנסוסי אינו מקום שנבנה מתוך תפיסה של יציאה מהארמון הגדול יותר, בעיקר משום שהוא קדם לו בשנים אחדות; בניגוד לטריאנון הקטן, המהווה רק חלק מגני ורסאי, סנסוסי תוכנן כיחידה שלמה בפני עצמה.

בחלקו של הפארק שממזרח לארמון נמצא מבנה גלריית התמונות של סנסוסי, שהוקם בין 1755 ל-1764 בפיקוחו של האדריכל יוהאן גוטפריד בירינג (Johann Gottfried Büring). הגלריה נבנתה במקום שבו שכנה בעבר חממה, שבה גידל פרידריך פירות טרופיים. בדומה לארמון, גם הגלריה היא מבנה ארוך ונמוך.

השינוי הסגנוני

פרידריך הגדול נהג לשהות בארמון בכל קיץ עד מותו, ובין 1786 (שנת פטירתו של פרידריך) לבין אמצע המאה ה-19 הארמון כמעט שלא היה מאוכלס כלל וסבל מהזנחה. לאחר מותו החל עידן חדש בתולדות הארמון, שהתאפיין בשינוי בסגנון האדריכלי. הנאו-קלאסיציזם, שהיה פופולרי ברחבי אירופה, החל לחדור לפוטסדאם ולברלין בתקופת שלטונו של הקיסר החדש פרידריך וילהלם השני, למרות חוסר הפופולריות שלו אצל הקיסר. פרידריך וילהלם השני הורה לבנות ארמון חדש בסגנון אופנתי יותר לאותה תקופה, ולא הרבה לשהות בסנסוסי.

בחדר קבלת הפנים וחדרי השינה נערכו שינויים סגנוניים מקיפים לאחר מותו של פרידריך וילהלם השני. האדריכל פרידריך וילהלם פון ארדמנסדורף הופקד על הריהוט מחדש. פרידריך וילהלם השני^{[דרושה הבהרה]} בנה את הארמון החדש בסגנון הבארוק בין 1763 ל-1769, אך ארדמנסדורף דגל בשימוש בסגנון נאו-קלאסי. כתוצאה מהשפעתו הפך סנסוסי לארמון הראשון בפוטסדאם ובברלין שחלקו הפנימי מעוצב בסגנון זה. ב-1797 ירש את כס המלכות פרידריך וילהלם השלישי; הוא ביקר בסנסוסי עוד פחות מאביו, והעדיף לבלות את חודשי הקיץ במקומות אחרים.

כמאה שנים לאחר הקמת סנסוסי עלה לשלטון המלך פרידריך וילהלם הרביעי, שהיה רומנטיקן ורחש הערכה רבה לעולמו של פרידריך הגדול. לאורך שנות חוסר השקט הפוליטי של אמצע המאה ה-19 ביקש פרידריך הרביעי "להתקרב" אל אבותיו באמצעות מגורים בארמון, על מנת לחזק את הלגיטימיות של שלטונו. לאחר שהוכתר למלך ב-1840, עבר ביחד עם אשתו לחדרי האירוח של הארמון. הוא הביא עמו רהיטים חדשים, שנועדו להשלים את חסרונם של רהיטים מתקופת פרידריך הגדול, אשר אבדו במשך השנים. בתקופתו בוצעו שינויים מבניים נוספים בארמון עצמו ובחלק מהמבנים השוכנים בפארק. החדר שבו מת פרידריך הגדול היה אמור לעבור שחזור למראה המקורי שלו, אך תוכנית זו לא יצאה לפועל מאחר שהתוכניות המקוריות אבדו. ואולם הכיסא שבו מת פרידריך הגדול הוחזר לסנסוסי ב-1843.

פרידריך וילהלם היה פטרון של האמנויות, והביא לבנייתם של כמה מבני כנסייה בסגנון הנצרות המוקדמת בפארק, שחיקו כנסיות דומות ברומא. ב-26 ביולי 1844 ניסה היינריך לודוויג צ'ך, עובד מדינה לשעבר שלא התקבל בחזרה לשירות המדינה והרגיש נבגד בשל כך, להתנקש ביריות אקדח במלך פרידריך וילהלם ובאשתו בחצר הארמון, אך בני הזוג לא נפגעו.

שולחן עגול באולם השיש. בציור זה מאת אדולף פון מנצל ניתן לראות את וולטר וחברים אחרים מהאקדמיה הפרוסית למדעים

ביתן מקושט בכניסה לסנסוסי

בשנת 1857 סבל פרידריך וילהלם מכמה מקרי שבץ. העדות על מותו של המלך נמסרה מפי שלישו הצבאי, שהיה אחראי גם להודיע על כך לקרוביו של המלך. זה הזדרז לדווח לאחי המלך, וילהלם הראשון, על מותו הקרוב של המלך. משפחת המלוכה הגיעה מברלין לארמון תוך זמן קצר, והדבר עורר תשומת לב רבה בציבור. כך אירע שהמלך מת מוות פומבי כמעט. השבץ שפקד אותו ב-2 בינואר 1861 שם קץ לחייו. לפי צוואתו הוא נקבר בכנסיית השלום שבפארק, אך רק לאחר שלבו הוצא מגופו ונקבר בנפרד בכניסה לקבר משפחתו בארמון שארלוטנבורג. אשתו, אליזבת לודוויקה, התגוררה בסנסוסי במשך שלוש שנים נוספות, ולאחר מותה נקברה לצדו.

התקופה המודרנית

לאחר מלחמת העולם הראשונה, ולמרות קִצהּ של המונרכיה הגרמנית, נותר הארמון בבעלות בית הוהנצולרן; ואולם ב-1 באפריל 1927 הוא הועבר לחזקתה של מנהלת הארמונות והגנים (Verwaltung der Staatlichen Schlösser und Gärten) של פרוסיה.

כשהחלו ההפצצות האוויריות על ברלין במלחמת העולם השנייה, הוחלט להעביר את עבודות האמנות החשובות ביותר מהארמונות הקיסריים לשעבר, ובהם מסנסוסי. המבנה העיקרי של הארמון נותר ללא פגע, על אף שב-1945 התחוללה לחימה עזה בקרבת מקום. אולם, טחנת הרוח העתיקה שנבנתה בפארק בתקופת פרידריך הגדול נהרסה.

מרבית הפריטים שנלקחו מסנסוסי הועברו בסוף המלחמה לברית המועצות, ורק ב-1958 הושב חלק קטן מתוכם. סנסוסי השתמר היטב במשך 50 שנות קיומה של גרמניה המזרחית, בניגוד למבנים מפורסמים אחרים באזור פוטסדאם, והפך גם לאטרקציה תיירותית. בנוסף לכך פעלה ממשלת גרמניה המזרחית על מנת שהארמון יוכרז כאתר מורשת עולמית, והשיגה זאת בשנת 1990, שבה הצהירה ועדת המורשת העולמית של אונסק"ו כי:

הארמון והפארק של סנסוסי, המתוארים לעתים קרובות כ'וורסאי הפרוסית', הם סינתזה של התנועות האמנותיות של המאה ה-18 בערים ובחצרות המלוכה של אירופה. אוסף זה הוא דוגמה ייחודית ליצירה האדריכלית ולתכנון הנוף.

— הארמונות והגנים של פוטסדאם וברלין באתר הוועד הגרמני לאונסק"ו

בקשתו של פרידריך הגדול להיקבר בסמוך לכלביו בסנסוסי לא מולאה על ידי יורשו, והוא נקבר לצד אביו במצודת העיר פוטסדאם. רק בשנת 1991, ביום השנה לפטירתו של המלך, הועברו עצמותיו לקבורה בחצר הגפנים של ארמונו האהוב. ב-1992 הושבה לארמון הספרייה הישנה שלו, ובין 1993 ל-1995 נמצאו שלושים ושישה ציורי שמן שנחשבו לאבודים. ב-1995 הוקמה "קרן הארמונות והגנים בברלין-ברנדנבורג", שמטרתה הייתה לטפל בארמונות הקיסריים לשעבר בברלין ובברנדנבורג, כולל סנסוסי, שבהם מבקרים בכל שנה כשני מיליון תיירים.

אדריכלות

מראה הארמון

הארמון על רקע גן הטרסות

חזית ארמון סנסוסי

החלק המרכזי של סנסוסי הוא אנפילדה חד-קומתית צרה הכוללת עשרה חדרים, מעבר שירות וחדרי צוות בחלק האחורי. ב-1745 הכין פרידריך ציור חובבני של הארמון, ובכך הדגים כי קנובלסדורף היה יותר משרטט טכני מאשר אדריכל. נראה כי פרידריך לא הסכים לקבל הצעות לשינויים בתוכניתו המקורית, וסירב להצעת האדריכל לבנות קומה שהיא חצי-מרתף, שהייתה מקצרת את המרחק בין חדרי השירות לחדרים הראשיים וגורמת להצבתם על פני פיאנו נובילה מוגבהת. פעולה זו הייתה אמורה להקנות לארמון מראה מרשים יותר ואף להפחית את הסיכוי לבעיות הקשורות בלחות ובטחב. ואולם, כאמור, פרידריך רצה שהמקום יהיה אינטימי ונוח. כך, למשל, במקום לבנות מדרגות רבות, הוא רצה שתהיה כניסה ישירה מהגנים לארמון. הוא גם עמד על כך שהבנייה תהיה בגובה פני הקרקע. אחת הדרישות הקבועות של פרידריך הייתה שיהיה קשר הדוק בין הסגנון והסביבה הטבעית. החדרים הראשיים, המוארים על ידי חלונות גבוהים וצרים, פונים דרומה לכיוון גני הכרמים; החזית הצפונית היא חזית הכניסה לארמון, שבה הוקמה חצר כבוד חצי מעגלית באמצעות שני מקטעים של אכסדראות בסגנון קורינתי.

היו מספר סיבות שבעטיין בחר פרידריך הגדול לבנות את סנסוסי בסגנון הרוקוקו. הסגנון הקליל התאים במדויק לדרישותיו של פרידריך שהמקום יהיה מקום נופש. סגנון הרוקוקו הופיע בצרפת בתחילת המאה ה-18 כהמשך לסגנון הבארוק, אך בניגוד לקודמו היה מאופיין בחוסר הנוקשות שלו. המוטיבים הבולטים ברוקוקו עסקו בחיי הפנאי האריסטוקרטיים וברומנטיקה של אותה תקופה, וזאת במקום הקרבות העזים ודמויות דתיות. המוטיבים נוגעים גם בנושאי חוץ וטבע, דבר שהתאים לאידיאל ההרמוניה בין המבנה לבין הטבע. הארמון הושלם באופן שאותו חזה פרידריך הגדול בשרטוטיו המוקדמים.

הארמון הוא מבנה מרכזי אחד בעל שני אגפים. הבניין משתרע על פני רוב הטרסה העליונה, והמראה האחיד של חזיתו נפסק על ידי קשת מרכזית, שמעליה מתנשאת כיפה אשר עליה חרוט שם הארמון באותיות מצופות ברונזה. חזית הגן של שני האגפים ניצבת מול שתי שדרות סימטריות של עצים, המסתיימות כל אחת בסככה משורגת שבה קישוטים מוזהבים.

אחת משתי האכסדראות המקיפות את חצר הכבוד

המראה הדומיננטי בחזית הגן של הארמון הוא פסלים של אטלס וקריאטידה. הפסלים בנויים בזוגות בין החלונות, והם תומכים במעקה שמעליהם. הפסלים עשויים אבן חול, והם מייצגים את המינאדות – בנות לווייתו של אל היין הכתוני דיוניסוס. הפסלים נוצרו על ידי פרידריך כריסטיאן גלום. באותה סדנה נוצרו גם הכדים של המעקות, וכן הכרובים הנמצאים מעל חלונות הכיפה.

מנגד, סגנונה של חזית הכניסה הצפונית מאופק יותר. בצד זה של הארמון יש מעקה שעליו כַּדי אבן חול המקשטים את הגג של החלק המרכזי. צד זה של אגפי הארמון המשניים מכיל משרדים מרווחים, שהיו נחוצים עבור מונרך מהמאה ה-18 גם כאשר הוא נמצא בנופש. בתקופתו של פרידריך כוסו האגפים בעלים, על מנת לשקף את מטרתם היומיומית. באגף המזרחי שכנו המזכירות, הגננים והמשרתים, ובאגף המערבי שכן מטבח הארמון, האורוות ובית הכרכרות.

פרידריך וילהלם הרביעי הפך את הארמון מבית נופש לבית כפרי באופן מלא, ובין 1840 ל-1842 הורחבו אגפי השירות הקטנים. פרידריך ביצע שינוי זה כיוון שלא אהב לחיות במקומות מפוארים יתר על המידה. בשנותיו האחרונות הוא התיר לבצע תיקונים רק בחלק החיצוני של הארמון, ובחוסר רצון רב התיר לבצע מעט תיקונים בחדרים הפנימיים. נטען כי התנהגות זו הייתה קשורה למשאלתו שסנסוסי לא יהיה פעיל אחרי מותו. השינויים באגפים כללו הוספת קומת ביניים בשני האגפים. המטבח הועבר לאגף המזרחי, מרתף היין של פרידריך הורחב על מנת לשמש כחדרי אחסון גדולים עבור משק הבית הגדול, והקומה העליונה שימשה למגורי הצוות.

האגף המערבי הפך ל"אגף הנשים", והיה מקום אירוח לנשות הארמון ולבנות הלווייה שלהן. החדרים קושטו באריחים ובגובלנים. סידור חדש זה עבור הנשים היה חיוני, כיוון שבתקופת פרידריך הגדול כמעט לא היו נשים בארמון, והוא לא היה מותאם לצורכיהן. לאחר שהתגרש מאשתו ב-1740 העדיף פרידריך כי סנסוסי יהיה "sans femmes" (ללא נשים).

החלק הפנימי

החדרים העיקריים בסגנון הבארוק, כולל חדרי השינה, נמצאים בפיאנו נובילה, שבסנסוסי הייתה קומת הקרקע לפי החלטתו של פרידריך. לאגפים המשניים יש קומות עליונות, והחלק המרכזי ששימש את המלכים תפס את כל גובהו של המבנה. הנוחות הייתה מרכיב חשוב במתאר של החדרים. הארמון ביטא גישה עדכנית לאותה התקופה באדריכלות הצרפתית, באמצעות חדריו שניצבו בשני טורים זה מול זה. החדרים הראשיים פנו לכיוון הדרום ואל הגן, וחדרי המשרתים בטור האחורי פנו לכיוון צפון. החדרים בכל טור חוברו זה אל זה באמצעות דלתות. הם נבנו בצורת אנפילדה, כך שניתן להעריך את כל אורכו הפנימי של הארמון במבט אחד.

פרידריך הגדול הכין שרטוטים שבהם תיאר את הקישוטים והמראה שביקש, ואלו פורשו על ידי אמנים כגון יוהאן אוגוסט נאהל, אשר יצרו את חפצי האמנות וקישטו את החדרים בסגנון הרוקוקו. פרידריך לא הקדיש תשומת לב רבה לכללי הנימוסים וההליכות, ורצה להיות מוקף בחפצי אמנות בעלי יופי רב. הוא ארגן את חדריו הפרטיים לפי טעמו וצרכיו האישיים, ולעיתים התעלם מהמנהגים האופנתיים שרווחו באותה תקופה. הפעולות הללו הולידו את המונח "רוקוקו פרידריכיאני".

אזור הכניסה המרכזי, המורכב משתי מבואות – "אולם הכניסה" ו"אולם השיש" – נמצא במרכז המבנה הראשי, ושימש כחדרי התכנסות עבור אורחים ואנשי חצר המלך. החדרים הסמוכים לאולם השיש הופכים בהדרגה ליותר אינטימיים, כפי שהיה מקובל במסורת הבארוקית של חדרים רשמיים. באופן זה היה אולם השיש לחדר קבלת האורחים הראשי מתחת לכיפה המרכזית. חמישה חדרי אורחים נבנו בכיוון מערב מאולם השיש. חדריו הפרטיים של המלך נבנו בצד המזרחי, וכללו חדר קבלת קהל, חדר מוזיקה, חדר עבודה, חדר שינה, ספרייה וגלריה ארוכה בקצה הצפוני.

אולמות וחדרים

הפסל ונוס-אוראניה

הכניסה לארמון היא בדרך כלל דרך אולם הכניסה, שבו היה המשך האכסדרה החיצונית. בקירותיו המלבניים של החדר שובצו עשרה זוגות של עמודים קורינתיים משיש סטוקו לבן עם כותרת מוזהבת. שלושה תבליטים מעל הדלתות תיארו נושאים שונים הקשורים לדיוניסוס, ושיקפו את הכרמים והגנים שמחוץ למבנה הראשי. המראה הקלאסי הנוקשה היה מנוגד לתקרה המצוירת, שנוצרה על ידי הצייר השוודי יוהאן הארפר. בתקרה תוארה סצנה מהמיתולוגיה הרומית, שבה אלת הפרחים ועונת האביב פלורה משליכה יחד עם עוזריה פרחים מהשמים.

מתוקף היותו מקום כנסים, נבנו בארמון ובמבנים שבפארק מספר חדרי קבלת אורחים. אולם השיש הסגלגל היה חדר קבלת האורחים הראשי, ושימש כמקום עריכתן של מסיבות רבות בארמון. כיפתו של האולם מעוטרת בכיפת קופולה. זוגות העמודים נבנו משיש שמקורו באזור קרארה שבטוסקנה, ובראשם הוצבו פסלי פוטי (מלאכים קטנים) המשלשלים את רגליהם מהקרניז. צבע הכיפה לבן, והיא מצופה בקישוטים. רצפת האולם עשויה שיש איטלקי, והיא בנויה בצורת מעגלים בעלי מרכז משותף. בצד הפונה אל הגן יש שלושה חלונות קשתיים, ואילו בצד הנגדי של החדר שתי גומחות ובהן פסלים של ונוס-אוראניה ואפולו, שנוצרו על ידי הפסל הצרפתי פרנסואה גספאר אדאם. הפסלים הללו נועדו להדגיש את האיקונוגרפיה של סנסוסי כמקום מפגש בין האמנות לטבע.

ליד אולם השיש היה חדר נוסף ששימש כאולם אסיפות וכחדר אוכל. החדר מקושט בציורים של ציירים צרפתים מהמאה ה-18, בהם אנטואן ואטו. אולם, הפסל פרידריך גלום הוא שיצר את פסלי המלאכים הקטנים, הפרחים והספרים הנמצאים על התבליטים שמעל הדלתות בחדר, וציורי התקרה הם בסגנון הרוקוקו. צורה זו של קישוטי רוקוקו הייתה שכיחה מאוד על הקירות והתקרה בעת שהחדר שימש לעריכת אירועים מוזיקליים. הפורטה-פיאנו מ-1746, שהיה בבעלות פרידריך הגדול, הוא שריד למטרתו המקורית של החדר.

לא כל הארמון נבנה בסגנון הרוקוקו; לדוגמה, חדר העבודה והשינה של המלך, שנבנה מחדש על ידי פון ארמנסדורף ב-1786, מנוגד מבחינה סגנונית לחדרי הרוקוקו. המאפיין הבולט שלו הוא הקווים הישרים והרצופים בסגנון הקלאסיציזם. שולחנו של פרידריך והכורסה שבה מת הוחזרו לחדר רק באמצע המאה ה-19, ולאחר מכן הושבו דיוקנאות וחלקי רהיטים מתקופתו של פרידריך.

דוגמה נוספת לחריגה מהמסורת הצרפתית של עיצוב חדרים הייתה הגלריה הפונה לכיוון צפון, שממנה ניתן היה להשקיף על החצר הקדמית. בקיר הפנימי של החדר יש מספר גומחות שבהן פסלי שיש של אלים מהעולם היווני-רומי. בקיר הנגדי משובצים חמישה חלונות שביניהם מראות ארוכות וגדולות, המשקפות את הציורים התלויים בין הגומחות שמנגד.

חדר השינה של המלך היה מחובר לספרייה עגולה באמצעות מסדרון צר. קירות הספרייה ומדפי הספרים עשויים עץ ארז. הצללים ההרמוניים של הצבע החום עם הקישוטים המוזהבים נועדו להשרות שלווה. מדפי הספרים הכילו למעלה מ-2,100 כותרים של כתבים היסטוריוגרפיים יוונים ורומיים, וכן אוסף של ספרים צרפתיים מהמאה ה-17 והמאה ה-18, עם דגש על עבודותיו של וולטר. הספרים נכרכו בכריכות מעור עזים עם קישוטי זהב.

בחלק המערבי של המבנה שכנו חדרי האורחים, ששימשו את ידידי המלך שהיו די מקורבים אליו על מנת לזכות בהזמנה לסנסוסי. שניים מחבריו של פרידריך הפכו למזוהים עם הארמון עקב תדירות ביקוריהם בו, והחדרים שבהם שהו נקראו על שמם. חדר רוטנבורג קרוי על שמו של רוזן רוטנבורג, שהתגורר בו עד מותו ב-1751, והוא מאזן בין הסגנון האדריכלי של הארמון לזה של הספרייה. חדר וולטר שימש את הפילוסוף הידוע פעמים רבות בעת שהותו בפוטסדאם בין 1750 ל-1753. החדר נודע בקישוטיו הרבים, שבזכותם זכה לכינוי "חדר הפרחים". על קיר שנצבע בצהוב היו תחריטי עץ צבעוניים. החדר הקנה תחושה טבעית ונינוחה בזכות ציורי ההומינואידים, תוכאים, עגוריים, חסידות, פירות, פרחים, וזרי פרחים. יוהאן כריסטיאן הופנהאופט הבן (Johann Christian Hoppenhaupt der Jüngere) תכנן את החדר בין 1752 ל-1753 לפי תוכניות של פרידריך.

גן הטרסות

המזרקה הגדולה בגני ארמון סנסוסי

הנוף הפנורמי הנשקף מהארמון נוצר כתוצאה מהחלטתו של פרידריך להקים כרם טרסות על המדרון הדרומי של גבעות רובע בורנשטדט שבפוסטדאם. לפני בניית הגנים היה האזור בית גידול עבור עצים רבים, אך הם נכרתו בתקופת שלטונו של "המלך-החייל" פרידריך וילהלם הראשון, על מנת לאפשר את הרחבתה של פוטסדאם.

ב-10 באוגוסט 1744 הורה פרידריך להפוך את הגבעה העירומה לכרם טרסות. לאחר מכן הוקמו שלוש טרסות שבמרכזן שביל קמור, אשר נועד להגביר את עוצמת אור השמש. בקיר הלבנים המרכיב את המחיצות של הקירות התומכים משובצות 168 גומחות בוהקות שבהן נשתלו תאנים, ולאורך קיר הלבנים נשתלו באמצעות הדליה גפנים משורגים מפורטוגל, איטליה, צרפת ומהעיירה הסמוכה נוירופין (Neuruppin). כל אחד מחלקי הטרסה חולק באמצעות רצועות של מדשאות, שעליהן נשתלו עצי טקסוס. עצים נמוכים שנשתלו מסביב לגפנים המשורגים יצרו גינות מלבניות נוספות המכונות בצרפתית "Parterre" ("פַּארְטֶר"), ובמרכזן של אלה נבנו במשך השנים 132 מדרגות שהובילו אל הפארק ויצרו למעשה שש טרסות.

ב-1745 נבנה למרגלות הגבעה גן בארוקי מקושט, שהיה מבוסס על הגינות המלבניות של ורסאי. ב-1748 נבנתה במרכז הגן המזרקה הגדולה; פרידריך לא זכה לראות את המזרקה פועלת, מאחר שהמהנדסים שאותם העסיק בבנייתה לא היו בקיאים במידה הדרושה בכללי ההידראוליקה הרלוונטיים. החל מ-1750 הוצבו פסלי שיש מסביב לבסיס המזרקה; גם מאפיין זה הועתק מוורסאי: פסלים של ונוס, מרקוריוס, אפולו, דיאנה, יונו, יופיטר, מרס ומינרווה, וכן תיאורים אלגוריים של ארבעת היסודות (אש, מים, אוויר ואדמה). חלק מהפסלים, כגון אלו של ונוס ומרקוריוס, נוצרו על ידי הפסל ז'אן-בטיסט פיגאל, וניתנו במתנה על ידי לואי החמישה עשר, מלך צרפת. הפסלים האחרים פוסלו בסדנה של פרנסואה גספר אדם, שחי ופעל באותה תקופה בברלין. ב-1764 הושלמה בנייתו של המבנה שיהיה ידוע בכינוי "טבעת האבן הצרפתית" (französisches Rondel). בסמוך לטבעת האבן שכן גן המטבח, שפרידריך וילהלם הראשון הורה להקים בזמן כלשהו לפני 1715.

כשתכנן פרידריך את הגן הוא העניק חשיבות רבה לשילוב של גן נוי וגן מעשי, ובכך הדגים פעם נוספת את אמונתו שהאמנות והטבע צריכים להיות מאוחדים.

הפארק

מפה של הפארק המתוארכת לשנת 1900 בקירוב

לאחר הפיכת הכרם למדורג והשלמת בנייתו של הארמון, הוחלט לכלול בשטחו את האזור שמסביב, ולהקים גן פרחים בארוקי עם מדשאות, ערוגות פרחים, גדרות חיות ועצים. בחלק של הגדר החיה נשתלו 3,000 עצים. בחממות של המשתלות גדלו צמחים שונים כגון תפוז, מלון, אפרסק ובננה. ביציאה המזרחית של הפארק הוקם אובליסק שכלל פסלים של פלורה (אלת הפרחים והאביב במיתולוגיה הרומית) ופומונה (אלת עצי הפרי, גנים ופרדסים). פסלי האלות נועדו להדגיש את החיבור של גן המיועד לפרחים, פירות וירקות. כמו כן, הוא הורה להקים מספר מקדשים ומבני שטות בסגנון הרוקוקו, שאפיין את הארמון עצמו. חלק מהמבנים הללו היו בתים קטנים ששימשו כפיצוי על מיעוט חדרי קבלת האורחים בארמון.

לאחר הרחבת האתר, שנעשתה בעקבות הקמתם של מבנים נוספים, הוחלט לבנות שדרה מרכזית באורך 2.5 קילומטרים. הבנייה החלה ב-1749 בסמוך לאובליסק המזרחי, ובמשך השנים הגיעה עד לארמון החדש, המסמן את נקודת הקצה המערבית של הפארק. ב-1764 נבנתה גלריית התמונות של סנסוסי, וב-1774 – החדרים החדשים. המבנים הללו מאגפים את הארמון, ויוצרים נקודות על השדרה שבהן יש אזור עגול שבמרכזו מזרקה המוקפת בפסלי שיש. מאותן נקודות יש שבילים הבנויים בדפוס של כוכב, המקשרים בין הגדרות החיות לבין חלקים אחרים של הגנים.

כשארגן פרידריך את הפארק הוא המשיך את מה שהחל בנוירופין ובריינסברג. בעת שהיה נסיך הכתר והתגורר בנוירופין הוא פיקד על רגימנט מ-1732 ועד 1735, ופקד להקים בבית המגורים שלו גן פרחים, פירות וירקות. כבר במקום זה הוא הושפע מהעיצוב הקלאסי של גנים בארוקיים, ששאבו השראה מהמודל של גני ורסאי באמצעות שילוב של יופי ושימושיות. לאחר מכן הוא המשיך בכך בריינסברג. מלבד השינויים בארמון, שקיבל כמתנה מאביו פרידריך וילהלם הראשון ב-1734, הוא הורה להקים גני פירות וירקות המוקפים בגדרות חיות. כמו כן, השדרה המרכזית ושדרה חותכת נוספת לא הובילו ישירות אל הארמון, כפי שהיה נהוג בפארקים צרפתיים באותה תקופה, אלא איגפו את הארמון מהכנף הדרומית ופנו ימינה בזווית לכיוון הבניין.

פרידריך השקיע רבות – ולשווא – במערכת המזרקות של הפארק, בניסיון להשתוות לגנים הבארוקיים הגדולים של אירופה. ואולם נקבת נפטון בקצה המזרחי של הפארק, שבנייתה הסתיימה ב-1757, כמעט לא שימשה למטרתה המקורית כמקום האחסון של לב מערכת המים. מעל לרואיננברג, במרחק של כ-600 מטרים, היה אגן מים שממנו לא יכלו המים לזרום אל הפארק בגלל תכנון לקוי של מהנדסי הפרויקט. רק כשהופעל מנוע קיטור של אוגוסט בורזיש, מאה שנים לאחר בניית המערכת, היא החלה לפעול, ובכך הוגשמה מטרתו של מאגר המים. ההספק של המנוע היה 81.4 כוחות סוס, והוא גרם למזרקה הגדולה שמתחת לכרמים המדורגים לדחוף את המים עד לגובה של 38 מטרים. לצורך פעולת מכונה זו נבנתה תחנת שאיבה מיוחדת, שהוקמה על ידי לודוויג פרזיוס בין 1841–1843 בהוראת פרידריך וילהלם הרביעי. תחנת השאיבה הוסוותה כמסגד עות'מאני, שארובתו הוסוותה כ"מינרט". כיום מנוע הקיטור לא פועל יותר כיוון שמערכת המים של הפארק מופעלת על ידי משאבות חשמליות.

שנים רבות קודם לכן רכש פרידריך וילהלם השלישי את האזור הסמוך לגבול הדרומי של הפארק, והעניקו כמתנה לבנו פרידריך וילהלם הרביעי בחג המולד של 1825. באתר זה בנו קארל פרידריך שינקל ולודוויג פרזיוס את ארמון שארלוטנהוף במקום בית חווה, ופטר יוזף לְנֶה תכנן את הגן. אדריכל הגן הפך את המישור הביצתי במקצת לפארק נוף פתוח, והתבסס בעיצובו על גני הפרחים, הפירות והירקות מתקופתו של פרידריך. אזורי אחו נרחבים יצרו חיבור בין שארלוטנהוף, המרחצאות הרומיים והארמון החדש עם מקדש הידידות (Freundschaftstempel), שנבנה בחלקו המערבי של הפארק בתקופת פרידריך הגדול. בקצה הדרום-מזרחי נשתלו קבוצות אחדות של שיחים ועצים, וכן הורחב חפיר שהיה במקום והפך לאגם מלאכותי. לנה השתמש בחומרים שנחפרו לצורך יצירת האגם, על מנת לבנות אזור קטן של גבעות שבו השבילים מתחברים זה אל זה בצורת כוכב בנקודות הגבוהות.

מבנים בפארק

גלריית התמונות

גלריית התמונות

גלריית התמונות (Bildergalerie) נבנתה בין 1755 ל-1764 תחת פיקוחו של האדריכל יוהאן גוטפריד בירינג. היא נמצאת ממזרח לארמון, והיא אחד המוזיאונים העתיקים ביותר בגרמניה שנבנו עבור שליט גרמני כלשהו.

פרידריך הגדול היה אספן נלהב של ציורים, והיה בעל נטייה לאמנות הרוקוקו. לאחר הכתרתו למלך פרוסיה ב-1740 הוא החל להתעניין בציורים המתארים סצנות היסטוריות, שנחשבו ליוקרתיים באותה תקופה. הוא אסף עבודות רנסאנס, מנייריזם ובארוק, שהיו בעיקר פרי יצירתם של אמנים איטלקיים ופלמיים. לאחר פתיחתו של המוזיאון הישן בברלין ב-1829 הועברו אליו כחמישים ציורים. בין הציורים הללו היו ציור אחד של אנטוניו דה קורג'ו, שלושה של רמברנדט ואחדים של פטר פאול רובנס, אנתוני ואן דייק ואנטואן ואטו. כמו כן, כל פסלי השיש הוצאו מהגלריה.

בין 1929 ל-1930 נפתחה הגלריה מחדש, ו-120 מתוך 159 עבודות האמנות שסומנו בקטלוג ככאלה שנרכשו על ידי פרידריך הוחזרו מברלין. במלחמת העולם השנייה הועברו הציורים לטירה שבעיירה ריינסברג. רק עשרה ציורים הוחזרו ממנה ב-1946, ובמשך שנים היה נראה שרובם אבדו לבלי שוב. אולם, ב-1958 החליטה ממשלת ברית המועצות להשיב אוסף גדול של ציורים שהוחרם על ידי חייליה. למרות זאת, חלק מהציורים נשארו באוספים רוסיים פרטיים.

הגלריה נבנתה במקום שבו שכנה בעבר חממה, ששימשה את פרידריך הגדול לגידול פירות טרופיים. בירינג החליף את החממה במבנה חד-קומתי ארוך בצבע צהוב, שבמרכזו כיפה גדולה. בצד הפונה אל הגן ניצבים פסלים בין החלונות. רובם נוצרו בסדנאות של יוהאן גוטליב היימילר ויוהאן פטר בנקרט, והם מתארים דמויות אלגוריות מהאמנות והמדע. הראשים שעל האבנים הראשות הם דיוקנאות אמנים.

האולם הראשי של הגלריה עוצב עם עיטורים מצופים במתכת על התקרה שלו. הרצפה תוכננה בצבעים דומים עם תבנית מעוינת של שיש איטלקי בצבע לבן ובצבע צהוב. על הקירות הירוקים תלויים ציורים בצפיפות זה לצד זה וזה מעל זה בסגנון הבארוק. ליד האולם הראשי יש חדר קטן יותר שבו מוצגים ציורים בעלי ממדים קטנים יותר.

החדרים החדשים

הצד הדרומי של החדרים החדשים

החדרים החדשים (Neue Kammern) נבנו בהוראתו של פרידריך הגדול בין 1771 ל-1775. המבנה, השוכן מערבית לארמון, משלים את גלריית התמונות השוכנת מזרחית לארמון, כך ששני המבנים מאגפים את ארמון הקיץ. החדרים החליפו את חממת התפוזים, שנבנתה באותו מיקום ב-1745 לפי תוכניות של פון קנובלסדורף והכילה את העציצים של הגנים המדורגים בחורף. השריד הבולט ביותר לייעודו המקורי של המבנה כחממת תפוזים הוא כבשי אבן שבהם היו תעלות מים.

פרידריך הורה לאדריכל גאורג כריסטיאן אונגר לבצע את עבודות ההמרה. הרכיבים הבסיסיים של הבניין נותרו כפי שהיו, בנוסף לגודלו ולדלתות הצרפתיות שהתנשאו עד לתקרה. אחד השינויים הבולטים היה הוספת כיפת קופולה במרכז הגג. הדמיון בין המראה של החדרים החדשים לזה של הגלריה כה גדול עד כדי כך שלעיתים טועים בהבחנה ביניהם. השינוי המהותי יותר היה בתוך המבנה, שבו הוקמו שבעה חדרי אורחים ושני אולמות נשפים. המבנה עוצב מחדש בסגנון הרוקוקו הפרידריכיאני, על אף שהקלאסיציזם הלך ותפס את מקומו כסגנון הרווח באותה תקופה. חדרי האורחים קושטו בארונות שהעץ המצופה שלהם כיסה את כל הקיר. הציורים שניתלו בחדרים מתארים סצנות מפוטסדאם הנוגעות להשפעתו של פרידריך הגדול על הסגנון האדריכלי של העיר.

במרכז המבנה, מתחת לקופולה, נבנה החדר הגדול ביותר שכונה "חדר ישפה". קירות אולם הנשפים הזה קושטו בפאר רב עם ישפה אדומה ושיש משלזיה. גם הרצפה כוללת את הצבעים הללו. ציור התקרה, המתאר את ונוס ובנות הלוויה שלה, צויר ב-1774 על ידי יוהאן כריסטוף פריש. ברקע של הישפה שובצו אריחים מעץ.

אולם הנשפים השני אשר כונה גלריית אובידיוס נבנה בחלק המזרחי של החדרים החדשים וקושט בסגנון חדרי המראות הצרפתיים. לאורך הצד הארוך של החדר נבנתה מראה המתנשאת כמעט עד לתקרה, ומנגד לה, בצד הסמוך לגן, הדלתות הצרפתיות. פרידריך הורה לקשט את הקירות עם תבליטים על הקשרים בין האלים העתיקים, שאודותיהם סיפר המשורר הרומי אובידיוס באפוס "מטמורפוזות". הקישוטים נוצרו בסדנת האחים ראנץ בביירוית.

נִקבַּת נפטון

נקבת נפטון

ערך מורחב – נקבת נפטון

נִקבּת נפטון (Neptungrotte) היא מבנה גן בחלקו המזרחי של הפארק, בצורת נִקבּה מלאכותית. תכנן אותה האדריכל גאורג ונצסלאוס פון קנובלסדורף לבקשתו של מלך פרוסיה פרידריך הגדול, והיא נבנתה בשנים 1757-1751. את הנִקבּה המלאכותית והפסלים שבה פיסל החל משנת 1754 הפסל יוהאן פטר בנקרט.

על גג מבנה הגן ניצב פסל של נפטון יחד עם שתי נאידות ושני טריטונים, עשוי שיש לבן וורוד משלזיה. הפסל, שהושלם בידי בנקרט בשנת 1760, עשוי ככל הנראה לפי מודל של הפסל גאורג פרנץ אבנהך, שהיה הראשון שקיבל את המשימה אך לא השלימה בשל בעיות בריאות.

משני צדי המבנה ערוכים צדפים בצורת אשדות, שעליהם היו אמורים לזרום כבמפל מימי הנהר הָאפֶל. אלא שבשל קשיים טכניים תכנון זה לא עלה יפה, ורק כמאה שנה מאוחר יותר, בתקופת פרידריך וילהלם הרביעי, לאחר שנבנתה משאבה מונעת בכוח הקיטור, הופעל מפל מים מלאכותי זה.

את חלל המבנה עיטר בנקרט בגבישי קריסטל הררי מהרי הרץ ומשלזיה ובאלמוגים וצדפים מהולנד. במסגרת שיפוץ שנערך בשנים 1840–‏1842 הוחלפו אלה בקישוטים עשויי פורצלן ועל פתח המבנה הותקן סריג ברזל. פסל של ונוס ממדיצ'י בחלל המבנה ושני טריטונים שניצבו לצד המבנה לא השתמרו. בשיפוץ נוסף בשנת 1850 הוחלף פסלה של ונוס בפסל "יובל מלמד את הילדים לגלף חלילים", מסדנתו של הפסל ויוצר הטרה-קוטה וילהלם קוך. במקום פסל של ונוס מוזהבת, שניצב במקום עד שנת 1945, הוצב אחד מפסלי הצדף הגדולים משיש שתכנן קנובלסדורף.

מקדש העתיקות

מקדש העתיקות

ערך מורחב – מקדש העתיקות בסנסוסי

מקדש העתיקות (Antikentempel) הוא מקדש עגול קטן השוכן בחלק המערבי של הפארק. פרידריך הגדול הורה לבנות את הבניין עבור האוסף שלו שכלל עתיקות, מטבעות ואבני חן מגולפות. האדריכל קארל פון גונטארד הקים את המבנה בין 1768 ל-1769, בסמוך לארמון החדש שבשדרה המרכזית, כהשלמה למקדש הידידות שבדרום השדרה. מאז 1921 משמש המקדש כמאוזוליאום עבור חברי בית הוהנצולרן, והוא אינו פתוח לציבור.

המקדש הוקם כמוזיאון, ותוך זמן קצר הובאו אליו מגוון מוצגים כגון פרוטומות, מטבעות, אבני חן, תבליטים וספרים שהיו שייכים לפרידריך הגדול בעצמו. פרידריך וילהלם השלישי הורה להעביר לצורך מחקר חלק מהאוספים שבמקדש. ב-1828 הוא הורה להכניס למקדש גרסה שנייה של ארון מתים בעיצובו של כריסטיאן דניאל ראוך, שהמקור שלו הוכן במיוחד עבור המלכה לואיזה ממקלנבורג-שטרליץ. בתקופת שלטונו של וילהלם השני, הקיסר הגרמני האחרון, הועלו מספר הצעות לשנות את המבנה, אך כולן לא יצאו לפועל. ב-19 באפריל 1921 נקברה במקדש הקיסרית אוגוסטה ויקטוריה, ועד סוף שנות ה-40 נקברו במקום ארבעה אישים נוספים מבית הוהנצולרן.

המקדש מוקף על ידי עשרה עמודים היוצרים מבנה קבר בצורת כוורת. קוטר הרוטונדה הוא 16 מטרים בקירוב. במרכז הגג ניצבת כיפת קופולה, ובה ארבעה חלונות המאירים על האולם המרכזי. למבנה יש כניסה אחת בלבד. בתוך המבנה יש קישוטים שונים כגון פרוטומות ותבליטים שונים.

מקדש הידידות

מקדש הידידות

מקדש הידידות (Freundschaftstempel) הוא מקדש עגול וקטן בחלק המערבי של הפארק. המקדש נבנה על ידי פרידריך הגדול לזכר אחותו האהובה, הנסיכה וילהלמינה מפרוסיה, שמתה ב-1758. המקדש נבנה דרומית לשדרה המרכזית של הפארק בין 1768 ל-1770 על ידי האדריכל קארל פון גונטארד, והשלים מבחינה מבנית את מקדש העתיקות הנמצא בקצה הצפוני של הציר המחבר ביניהם ועובר דרך השדרה.

המבנה הידוע שהיווה השראה למקדש הידידות הוא מקדש אפולו הקטן שבגן אמלתיאה. מקדש זה היה אחת העבודות הראשונות של פון קנובלסדורף, שבנה אותו ב-1735 בגן הפרחים והירקות שהוקם על ידי פרידריך בעיירה נוירופין שבברנדנבורג. מקדש אפולו היה מקדש פתוח ועגול, אך ב-1791 הוא נסגר באמצעות קירות לבנים שסתמו את המרווח בין שמונה העמודים שתמכו בגג הכיפתי.

על מנת להנציח את זכרה של וילהלמינה החליט פרידריך לבנות מקדש עגול ופתוח עם גג כיפתי, הנתמך על ידי שמונה עמודים קורינתיים. מקורו של מבנה זה הוא ביוון העתיקה, שבה הוקמו מבנים מסוג זה מעל פסלים דתיים או מצבות קבר. בגומחה חלולה שבקיר האחורי של המקדש הוצב פסל בגודל מלא של וילהלמינה, המחזיקה בידה ספר. פסל השיש נוצר בסדנה של האחים יוהאן דויד ויהאן לורנץ ראנץ, שהתבססו על דיוקן שצויר על ידי צייר החצר אנטואן פסן (Antoine Pesne). המדליונים שעל העמודים מתארים זוגות של חברים מהעת העתיקה, כגון הרקולס ופילוקטטס. גם הספר שווילהלמינה מחזיקה בידה רומז על חיבתה לתחום ידע זה.

האובליסק

כניסת האובליסק (Obeliskportal) מגדירה את הגבול המזרחי של הפארק. פרידריך הגדול הורה לבנות אותה ב-1747, לפי תוכניות של פון קנובלסדורף. הארמון החדש, שנבנה בתקופה מאוחרת יותר, ניצב בקצה שדרה מרכזית באורך שני קילומטרים שבקצה שלה נמצא האובליסק. בתקופתו של פרידריך שימשה כניסת האובליסק כנקודת יציאה בלבד, בעיקר כיוון שהפסלים פונים כלפי החלק הפנימי של הפארק.

שני פסלי אבן חול מהסדנה של פרידריך כריסטיאן גלום ניצבים על עמודים משני צדי הכניסה. פלורה ופומונה מושכות את תשומת הלב לשילוב בין סגנונות גן הנוי וגן המטבח שבפארק. על המדרגות של האובליסק חרוט שם הארמון, והן מסמלות את גבול הפארק. ההירוגליפים הקישוטיים נוצרו לפי דמיונו של האומן, ואין להם משמעות כלשהי, כיוון שבמאה ה-18 לא היה בנמצא תרגום לכתב החרטומים.

הארמון החדש

הארמון החדש

ערך מורחב – הארמון החדש

הארמון החדש (Neues Palais) שוכן בחלק המערבי של הפארק. בניית הארמון החלה ב-1763 והסתיימה ב-1769. הארמון נחשב לארמון הבארוק הפרוסי הגדול האחרון.

הארמון כלל כ-200 חדרים, מתוכם ארבעה חדרי התאספות למטרות שונות כגון אירועים לאומיים. פרידריך התגורר בדרך כלל במערכת החדרים שבקצה הדרומי של הבניין. הארמון ננטש לאחר מותו, והחל מ-1859 שימש את מי שלימים יהיה הקיסר פרידריך השלישי. בתקופתו של וילהלם השני בוצעו בארמון עבודות חידוש, שיקום, ומודרניזציה. לאחר מהפכת נובמבר והדחת הקיסר הפך הארמון למוזיאון. רוב הרהיטים שהיו בו נבזזו על ידי הצבא האדום במלחמת העולם השנייה, או נשלחו למקום גלותו של הקיסר בהולנד.

האדריכל יוהאן גוטפריד בירינג הופקד על העבודה, והסתייע לשם כך באדריכל נוסף בשם היינריך לודוויג מאנגר. ב-1764 הועבר תכנון הארמון לקארל פון גונטארד, בעקבות מחלוקות בנושאים עיצוביים. החזית התלת-קומתית כמעט והושלמה במקביל לפנים הארמון הלא-גמור. בראש החלק המרכזי של הארמון נבנתה כיפה גדולה. למעלה מ-400 פסלי אבן חול מעטרים את הארמון ואת מבני המשנה שלו.

החלק המרכזי של הארמון כולל ארבעה אולמות מפוארים בנוסף למגורי משפחת המלוכה. בקומת הקרקע נמצא אולם גרוטו (Grotto Hall), שקירותיו, רצפתו ותקרתו מקושטים בציורים ובפסלים רבים. גלריית השיש הדרומית שבקומת הקרקע מובילה אל מגורי המלך. מעל אולם גרוטו נמצא אולם השיש, שהוא הגדול ביותר מבין האולמות ומתנשא לגובה של שתי קומות. בפילסטרים שבאולם יש 12 פסלים, המתארים שמונה נסיכים בוחרים מברנדנבורג וארבעה קיסרים. הגלריה העליונה נמצאת בדרום אולם השיש ובדיוק מעל גלריית השיש שבקומת הקרקע.

התיאטרון שנבנה בתקופת פרידריך הגדול מתפרס על פני שני מפלסים שמעל קומת הקרקע, והוא עדיין פעיל. בתיאטרון אין תא צפייה מלכותי, כיוון שפרידריך העדיף לשבת בקרב אורחיו. סידור המושבים דומה לזה של אמפיתיאטרון.

מהארמון החדש אל הכיכר הראשית מול ארמון סנסוסי נמתחת שדרה ארוכה, מלווה בעצים וספסלים לצידה. מול חזית הארמון ישנה כיכר בצורת חצי עיגול המסמנת את אחד מקצוות השדרה. הכיכר המעוגלת למחצה מוקפת בפסלים לבנים ובעצים ירוקים וגזומים בצורה מעוגלת הנמתחים עד קצה השדרה, בכניסה אל הארמון.

רואיננברג

ציור של הרואיננברג (1845 בקירוב)

מבט מהארמון על רואיננברג ומזרקת Roßbrunnen

הרואיננברג (Ruinenberg – הר ההריסות) הוא מתחם המכיל אוסף של הריסות אמנותיות. ניתן להשקיף עליו מהצד הצפוני של הארמון, בין העמודים. המתחם ניצב באזור גבוה יחסית, ובשל כך זכה לשמו.

ב-1748 הורה פרידריך הגדול לבנות מאגר מים בנפח של 7,600 מטרים מעוקבים על אדמות ששימשו לציד עופות. מסביב לבריכה הוקמו חיקויים למבנים שונים כגון מקדש רומי עגול, שלושה עמודים איוניים גבוהים, פירמידה קטנה, וקיר הרוס למחצה שעוצב כאילו היה חלק מתיאטרון רומי.

פרידריך היה זקוק לכמות גדולה של מים עבור הפרויקטים שתכנן באותה תקופה: מערכת מזרקות, נקבת נפטון, ואכסדרת שיש בשטח הפארק (האכסדרה אינה קיימת יותר). הרעיון הבסיסי של התוכניות היה לשאוב מים מההאפל באמצעות טחנות רוח, ובסופו של דבר להעביר אותם אל המזרקות דרך מערכת תת-קרקעית של צינורות. על אף שפרידריך השקיע בכך ממון רב, הפרויקט נכשל בגלל היעדר הידע הטכני של אנשיו. הוא נטש את הרעיון ב-1780. לודוויג פרזיוס, שהיה מעורב בביצוע הפרויקט מאה שנים לאחר מכן, תכנן להרחיב את קיר התיאטרון שעל הרואיננברג עם מגדל בגובה 23 מטרים, בסגנון הדומה לזה של מגדל שמירה מימי הביניים. הוא מת לפני שהספיק להשלים את תוכניתו, וב-1846 בנה פרדיננד פון ארנים את המגדל שנקרא "המגדל הנורמני".

הרואיננברג גובל בשני גנים בעיצובו של פטר יוזף לנה: הסיציליאני בדרום-מערב שנבנה ב-1856, ומולו הגן הנורדי שנבנה עד 1860. ב-1904 החל גאורג פוטנטה לבנות מתחם גנים בין ארמון האורנז'רי לבלוודרה, וסיים אותו כעבור ארבע שנים. הגן זכה לשם "Potentestück" – עבודתו של פוטנטה. מאז 1995 מבוצעות לפרקים עבודות שיפוץ בגנים ובמערכת המים שבהם.

בלוודרה

הבלוודרה

ערך מורחב – הבלוודרה על הקלאוסברג

הבלוודרה על הקלאוסברג (Belvedere auf dem Klausberg) נבנה בין 1770 ל-1772, בתקופת שלטונו של פרידריך הגדול, על רכס הגובל בחלק הצפוני של הפארק סנסוסי. האדריכל גאורג כריסטיאן אונגר הופקד על בניית הבלוודרה, שבלט למרחק רב בנוף העירוני של אותה תקופה.

בניית הבלוודרה החלה לאחר השלמתו של הארמון החדש. הבניין נודע בזכות הנוף הנרחב של פארק סנסוסי והסביבה אשר נשקף מחלונותיו. המדרגות החיצוניות בצד הצפוני של הבית נפגעו במשך השנים, וב-1839 נבנו מחדש בצורת פרסת סוס. בסבב השיפוצים של 1903 הורה הקיסר וילהלם השני לבצע בבלוודרה עבודות התאמה למגורי משפחת המלוכה. הבניין ניזוק קשות בשלהי מלחמת העולם השנייה, ורק ב-1990 שופץ מחדש כמחווה לאיחוד גרמניה.

הבלוודרה היה מבוסס מבחינה תכנונית על הארמון האימפריאלי ששכן בגבעת הפאלאטיום ברומא העתיקה. קומת הקרקע עגולה, והבניין מוקף בעשרים עמודים איוניים שמעליהם עשרים עמודים קורינתיים. טבעת העמודים נקטעת על ידי שתי מרפסות. כיפת התקרה הקמרונית מקושטת בעשרים פסלים, ויש בה שמונה חלונות צרפתיים שדרכם חודר האור לבניין.

החדר התחתון בבניין נפגע בשלהי מלחמת העולם השנייה, ולא שופץ מאז. קודם לכן, במאה ה-18, מאפייניו הבולטים היו שיש שלזי לבן שקישט את הקירות, מרצפות שיש אפורות בצורת טרפז, ו-16 כיסאות מצופים מתכת עם מושבי עור אדום. השיש הירוק הרך שבחדר העליון והמשוקף גורם להפיכת האור החודר אליו לכחול. על תקרת החדר יש ציור של עננים וסוגים שונים של עופות, והיא שוחזרה לאחר המלחמה לפי תצלום ישן בשחור לבן.

ארמון שארלוטנהוף

ארמון שארלוטנהוף

ארמון שארלוטנהוף (Schloss Charlottenhof) נמצא בכיוון דרום-מערב מהארמון. פרסומו הראשוני נבע מהיותו מקום מגורי הקיץ של נסיך הכתר פרידריך וילהלם, לימים המלך פרידריך וילהלם הרביעי.

אזור הפארק והמבנים שליד הארמון מתוארכים למאה ה-18. האזור היה בבעלות מספר אנשים עד שהקיסר פרידריך וילהלם השלישי רכש את הקרקע, והעניק אותה לבנו כמתנה עבור חג המולד של 1825. נסיך הכתר הטיל על האדריכל קארל פרידריך שינקל לבנות מחדש את בית החווה ששכן במקום, והפרויקט בוצע בין 1826 ל-1829. בסיום הפרויקט הוקם ארמון נאו-קלאסי על יסודות בית החווה, לפי מודל של וילות ברומא העתיקה. נסיך הכתר נטה לעסוק באמנויות שונות, והוא השתתף בתכנון הארמון והפארק באמצעות שרטוטים שיצר בעצמו. הארמון והפארק נקראו באופן רשמי שארלוטנהוף כמחווה למריה שארלוטה פון גנצקוב, שהייתה הבעלים של האזור בין 1790 ל-1794.

העיצוב הפנימי של הארמון כמעט ולא השתנה מאז בנייתו. הרהיטים, שרובם עוצבו על ידי שינקל, מאופיינים בסגנון פשוט ומטופח. אחד החדרים הבולטים ביותר בארמון הוא חדר מיטת האפריון, שבו התקרה והקירות מקושטים בטפטים בצבעים כחול ולבן, המופיעים גם בחלונות ובאפריון של המיטה. חדר זה שימש כחדר אירוח עבור בני לוויה ואורחים של משפחת המלוכה. מוטיב הצבע הזה מופיע גם בתריסים של חלונות הארמון.

פטר יוזף לנה הופקד על תכנון הגנים שמסביב לארמון. הוא יצר אזור שטוח ורטוב באופן חלקי שבו היה גן אנגלי עם עצים, גדר ומתקני מים שונים. הוא גם חיבר את הפארק החדש עם פארק סנסוסי הוותיק יותר.

המרחצאות הרומיים

המרחצאות הרומיים

המרחצאות הרומיים (Römische Bäder), השוכנים בכיוון צפון-מזרח לשארלוטנהוף, משקפים את חיבתו של פרידריך וילהלם הרביעי לאיטליה. מתחם זה הוקם בין 1829 ל-1840, ושולבו בו מספר סגנונות אדריכליים רומיים ואיטלקיים. בניית המרחצאות החלה בסמוך לסיום בניית ארמון שארלוטנהוף, וגם בהם הייתה ליורש העצר השפעה רבה על האדריכל קארל פרידריך שינקל. הבנייה בפועל של המרחצאות הופקדה בידי לודוויג פרזיוס, תלמידו של שינקל.

בית הגן ובית השומרים שלו נבנו בסגנון בית כפרי איטלקי מהמאה ה-15. בית המרחץ הרומי, שעל שמו קרוי המתחם כולו, נבנה בסגנון וילה רומית עתיקה. בנוסף, המתחם כולל גם ביתן לשתיית תה בסגנון מקדש יווני עתיק, שנבנה על פודיום. המבנים במתחם זה מקושרים באמצעות מערכת של פרגולות, ארקדות וחלקי גן.

שמות החדרים במתחם נגזרים משילוב של וילה עתיקה ומרחצאות רומיים. האטריום, שהיה החצר בבית הרומי, הוא אזור קבלת הפנים. האימפלוביום, שהוא מתקן לאיסוף מי גשם, "העניק" את שמו לחדר שבו הוא נמצא. הווירידאריום (חממה) הוא למעשה גן קטן. השמות הקשורים למרחצאות החמים הם אפודיטריום (חדר החלפת הבגדים) וקלדריום (חדר חם).

המתחם כולו שוכן ליד אגם מלאכותי שהוקם על ידי פטר יוזף לנה בזמן בניית שארלוטנהוף. בריכת המכונה קרויה על שם בית מנוע הקיטור ותחנת השאיבה הסמוכה, שנהרסה ב-1923. מעטפת הבאר היא המקום שבו שכן הבניין. מנוע הקיטור הניע את המים של שארלוטנהוף, ועננות העשן שבקעו ממנו היו סמל למורכבות הטכנולוגית של המבנה.

כנסיית השלום

כנסיית השלום על רקע הבריכה

ערך מורחב – כנסיית השלום בסנסוסי

כנסיית השלום (Friedenskirche) הפרוטסטנטית שוכנת בגני מארלי. היא נבנתה לפי רצונו ובמעורבותו הגדולה של פרידריך וילהלם הרביעי, ותוכננה על ידי אדריכל החצר לודוויג פרזיוס. לאחר מותו של פרזיוס ב-1845 הופקדה העבודה בידיו של פרידריך אוגוסט שטילר. עבודת הבנייה בוצעה גם על ידי פרדיננד פון ארנים ולודוויג פרדיננד הסה. הכנסייה נחנכה ב-24 בספטמבר 1848, אך העבודות בה נמשכו עד 1854.

הכנסייה היא בזיליקת עמודים עם שלוש ספינות ללא טרנספט, ולצדה מגדל פעמונים. ארקדת קשתות מסמנת את נקודת ההצטלבות בין הספינות. האפסיס של הכנסייה מקושט בפסיפס ונציאני מקורי מהמאה ה-13, ויש עליו כתובת בלטינית המצהירה: "אדוני, אהבתי מעון ביתך ומקום משכן כבודך" (ספר תהילים, פרק כ"ו, פסוק ח').

מול הבפטיסטריום לשעבר נמצא חדר תשמישי הקדושה, שלאחר מותו של פרידריך וילהלם הרביעי שימש באופן זמני כמאוזוליאום עבורו ועבור נפטרים אחרים מבית הוהנצולרן. גופתו של הקיסר, למעט לבו שנקבר בארמון שארלוטנבורג, נקברה בקריפטה לאחר שזו נחנכה באוקטובר 1864. שנה אחת לאחר מכן הושלם ריצוף הכנסייה.

מקומות נוספים בכנסייה הם מגדל פעמונים המתנשא לגובה של 42 מטרים, הנרתקס שמול הצד המערבי של הכניסה ונפתח אל חצר פנימית, המאוזוליאום שבו טמונות גופותיהם של פרידריך וילהלם השלישי ואנשים נוספים ממשפחת המלוכה, מרפסת היילסברון, שהיא היציאה לגני מארלי שבהם שוכנת הכנסייה, ופארק קטן שבמרכזו בריכת מים.

ארמון אורנז'רי

הכניסה הראשית לארמון

ארמון אורנז'רי (Orangerieschloss), הידוע גם כ"האורנז'רי החדש שעל הקלאוסברג", נבנה בפארק בין 1851 ל-1864, בתקופת שלטונו של פרידריך וילהלם הרביעי.

התוכנית המקורית הייתה לבנות את הארמון כרחוב ניצחון, שהיה אמור להתחיל בשער ניצחון מזרחית לפארק סנסוסי, ולהסתיים בבלוודרה. הפרשי הגובה באזור זה היו אמורים להיות מטופלים באמצעות מערכת של גשרים המורכבים ממקטעים אחדים. הפרויקט השאפתני לא יצא לפועל בסופו של דבר, כתוצאה מחוסר השקט הפוליטי של אותה תקופה וממחסור במימון. רק ארמון אורנז'רי וקשת הניצחון נבנו.

בניית הארמון הייתה מבוססת על שרטוטים שפרידריך וילהלם הרביעי יצר בעצמו. האדריכלים לודוויג פרזיוס, אוגוסט שטילר ולודוויג פרדיננד הסה הופקדו על הוצאת התוכניות של פרידריך לפועל. חזית הבניין משתרעת לאורך 300 מטרים בקירוב, והיא נבנתה בסגנון הרנסאנס האיטלקי לפי המודל של וילות רומאיות כגון גלריית אופיצי שבפירנצה.

המבנה המרכזי עם שני המגדלים הזהים הוא למעשה טירה. בניין זה צמוד לאולם צמחים באורך 103 מטרים וברוחב 16 מטרים, שבצידו הדרומי יש חלונות בגובה הקיר כולו. מערכת חימום הרצפה שבאולם המערבי עדיין מתפקדת. בארמון יש קישוטים רבים, ובגומחות לאורך צד הגן של המבנה הנספח לארמון יש פסלים אלגוריים לחודשי ועונות השנה. בבניין פינתי בקצה אולם האורנז'רי היו המגורים המלכותיים ומגורי המשרתים. לאחר מותו של פרידריך ב-1861 הורתה אשתו, אליזבת לודוביקה, להקים במרפסת העמודים פסל לזכרו.

הגנים שליד הארמון עוצבו על ידי פטר יוזף לנה בסגנון הרנסאנס. בין 1843 ל-1844 הוא בנה בצד המערבי שלהם גן תענוגות, המכיל מינים רבים של פרחים אקזוטיים וצמחי עלים. האטריום, שהוא מבנה קטן הנמצא במרכז המתחם, נבנה על סמך תוכניות של לודוויג פרזיוס מ-1845. הגן הבוטני הנוכחי משמש את אוניברסיטת פוטסדאם כגן לימודי. גם החממות שבמתחם עדיין משמשות לאחסון של צמחים רגישים לקור בחודשי החורף.

בצד המזרחי נמצאים הגן הנורדי והגן הסיציליאני. חלקים אלו של הגן נבנו בין 1857 ל-1860 על ידי לנה. הגן הנורדי האפל עם עצי האורן שלו, היה אמור להיות חלק מרחוב הניצחון המתוכנן. הגן הסיציליאני נבנה דרומית לגן הנורדי, והוא ידוע בזכות הצמחים והמבנים הנמצאים בו, כגון ער אציל וארקדות.

הבית הסיני

הבית הסיני

ערך מורחב – הבית הסיני בסנסוסי

הבית הסיני (Chinesisches Haus) הוא ביתן גן שנבנה בהוראתו של פרידריך הגדול במרחק של כ-700 מטרים מארמון הקיץ, על מנת לקשט את גן הפרחים והירקות שלו. האדריכל שהופקד על בניית הבית הסיני היה יוהאן גוטפריד בירינג, שבין 1755 ל-1764 עיצב את הביתן בסגנון סיני שכלל עירוב בין אלמנטים של רוקוקו ואדריכלות אוריינטלית.

בניית הבית הסיני התארכה בגלל מלחמת שבע השנים, שהשפיעה לשלילה על הכלכלה של פרוסיה. הבניין שימש למטרות נוי וכאולם אירועים קטן. ב-1789 נערכו במבנה עבודות שיפוצים נרחבות שמחקו כמעט כל שריד למוצאו האוריינטלי, למעט החלונות בצורת משושה. שנים אחדות לאחר מכן, כחלק מהפעילות לפי המסורות האדריכליות שרווחו בסין באותה תקופה, נבנה בית הדרקון בסמוך לבלוודרה.

הבית הסיני בנוי בצורה דמוית עלה תלתן. הוא כולל שלושה חדרים פרטיים המכונים חדרי קבינט. גג הבניין מעוטר בכיפת קופולה, שבה יש פתחי חלונות סגלגלים דרכם חודר האור לתוך החדר המרכזי. קירות החדרים והעמודים השונים שבבית הסיני מקושטים במגוון רב של פסלים וכלי נוי, ואילו בצד הפנימי של כיפת הקופולה תלויה נברשת גדולה. הקירות במסדרונות שבין החדרים מקושטים בטפטי משי צבעוניים עם תבניות פרחים, שנחשבו ליוקרתיים באותה תקופה.

בית הדרקון

בית הדרקון

פרידריך הגדול הורה לבנות את בית הדרקון (Drachenhaus) על המדרון הדרומי של הקלאוסברג, הגובל בקצה הצפוני של הפארק. המבנה הוקם בין 1770 ל-1772 לפי הנטייה לכיוון התרבות הסינית שרווחה באותה תקופה ועוצב בצורת פגודה סינית. האדריכל שהופקד על הבנייה היה קארל פון גונטארד.

המבנה זכה לשמו בשל 16 פסלי הדרקון שעל קצה החלקים המעוגלים של הגג. נטייתו של פרידריך לבניית פארק סיני באה לידי ביטוי בפעם השנייה בתוך שש שנים. פרידריך הגדול קיבל עידוד לבנות בסגנון המזרח הרחוק מכתביו של האדריכל הסקוטי ויליאם צ'יימברס. הספרים הללו ניתנו לפרידריך על ידי צ'יימברס עצמו, שהקים בין השאר את הפגודה הסינית שבגני קיו ב-1762.

צורתו של בית הדרקון היא מתומן, והוא כולל ארבע קומות מקושטות וחדרי מגורים עבור הייננים שעבדו בכרם הסמוך, אך הם לא התגוררו במקום בסופו של דבר. במשך שנים אחדות לאחר בנייתו הוזנח המבנה, וב-1787 נוצר צורך דחוף לשקמו. מאז אותה תקופה משמש בית הדרקון כמקום מגוריו של המשגיח של הבלוודרה שעל הקלאוסברג. במשך השנים הורחב בית הדרקון ונוספו לו חדר נוסף, חדר כביסה, ושלוש אורוות. מאז 1934 משמש בית הדרקון למטרות גסטרונומיות.

טחנת הרוח

טחנת הרוח בסנסוסי

טחנת הרוח (Windmühle) שליד הארמון נבנתה בערך ב-1738, לאחר שפרידריך הגדול הורה לבנות אותה במקום טחנה סמוכה וישנה. פעילות הטחנה נפסקה באמצע המאה ה-19, ובמלחמת העולם השנייה נחרבה הטחנה עקב שרפה שפרצה בה. רק בשלהי המאה ה-20 החלו עבודות השיפוץ והשחזור באופן סדיר, ובמהלכן הוחלט להפוך את הטחנה למוזיאון. ב-2003 נפתח המוזיאון, ובמקרה שתנאי מזג האוויר מאפשרים זאת ניתן לצפות במקום בהפקה בפועל של דגנים.

בקומה הראשונה של הטחנה יש גלריה לאמנות עכשווית. בשתי הקומות שמעליה יש מרכז מידע על טחנות רוח, והוא מחובר לגלריה נוספת שממנה ניתן לצפות על הארמון החדש, ארמון סנסוסי והעיר פוטסדאם.

אחת הכניסות לארמון כיום

לקריאה נוספת

• General Authority of the Foundation for the Palaces and Gardens of Potsdam-Sanssouci (editor): Potsdamer Schlösser und Gärten. Bau- und Gartenkunst vom 17. bis 20. Jahrhundert. UNZE VGmbH, Potsdam, 1993 ISBN 3-910196-14-4

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ארמון סנסוסי בוויקישיתוף

• אתר האינטרנט הרשמי של ארמון סנסוסי
• פארק סנסוסי ופארק שארלוטנהוף באתר GardenVisit.com‏
• לטייל בברלין באתר של מדריך הטיולים משה ריינפלד
• תמונות של פארק סנסוסי
• אלדד בק, פוטסדם: אגדה שהייתה באמת, באתר ynet, 23 בספטמבר 2004
• סיור בארמון סנסוסי, בארכיון הסרטונים של Associated Press‏, 2014