פוגארה

פוּגַארַה (בערבית: فغرة (פע'רת), בתרגום לעברית: באר שרשרת) היא כינוי למערכת של הולכת מים והשקיה ממפלס מי התהום אל פני השטח לצורכי חקלאות. מקורה של השיטה בממלכת פרס בהמאה השישית לפני הספירה. טכנולוגיה זו יצרה מקור מים יציב שניתן להשען עליו לצורכי התיישבות אדם ולהשקיה מהעת העתיקה ועד ימינו באזורים בעלי אקלים מדברי.

העיקרון המונח ביסוד מערכת הפוגארות הוא קידוח אנכי בקרקע, המגיע אל מפלס מי-התהום, שם נתפסים המים ומוּלַכִים במנהרה אופקית, תת-קרקעית, בשיפוע מתון אל יעד המרוחק מנקודת הקידוח. לרוב ימוקמו הפוגארות בפיתחן של מניפות סחף. לאורך המנהרה נחפרו פירים רבים לשם אוורור המים, לשם הוצאת חומר המרוחק מנקודת הקידוח, וכן למטרות עבודות אחזקה וביקורת על כמות המים ומפלסם. בישראל מוכרים כמה אתרי פוגארות ארכאולוגיים בבקעת הירדן ובערבה התיכונה והדרומית.

אטימולוגיה

מקור המילה פוגארות מערבית מרוקאית. פירוש המילה فغر (פַעַ'ר) מערבית הוא "פער את פיו". מכאן הקשר לקידוח הבורות וחפירת המנהרות. הסיבה שבגינה אומרים בעברית פוגארות היא לשונית: האות ע'ין (غ) בשפה הערבית נהגית כמו ר' צרפתית (לדוגמה: מע'ר- נהגה בערבית כמרר ופוע'ארות-נהגה כפורארות). המילה פוגארות נבחרה על מנת שיהיה לישראלים נוח יותר להגות (כמו בגדאד במקום בע'דאד ואבו גוש במקום אבו ע'וש).

כינויים נוספים למערכת זו מגיעים מהשפה הערבית ומפרסית: בשפה הערבית קַנַאת (قناة -Qanat) פירושה תעלה או צינור ובשפה הפרסית כינויה של המערכת הוא קַארִיז (كاريز kariz) ופירושה תעלה או ניקבה.

תפוצה

תהליך ההפצה של הטכנולוגיה בעולם

הטכנולוגיה של השקיה באמצעות תעלות במניפות סחף הופצה לארצות רבות בהן האקלים הוא מדברי: מפרס מזרחה לסין אפגניסטן ופקיסטן ומערבה לערב הסעודית, ומשם לארצות צפון אפריקה אלג'יר ולוב ועד למרוקו. בזמן הכיבוש המוסלמי הגיעה הטכנולוגיה לספרד, ומשם עם הכובשים הספרדים עד פרו. בין היתר הגיעה הטכנולוגיה גם למרחבי ארץ ישראל, ירדן וסוריה. כיום ניתן לראות שרידים של טכנולוגיה זו במרחבי ארץ ישראל בבקעת הירדן, בעין יהב, במלחת יטבתה וכן בעברונה שליד אילת. הפוגארות שנמצאו במרחבי ארץ ישראל מתוארכות לתקופה הערבית הקדומה (המאה ה-8 לספירה).

טכניקת הבנייה

הפוגארות נחפרו לרוב בתוך מניפת סחף ממרגלות ההר לכוון האזור בעל האדמה הטובה אשר בו היו השטחים המעובדים. המנהרות נחפרו תוך כדי שמירה על שיפוע מתון כדי לא לגרום לסחף יתר במנהרה. על ידי הובלה של מים בתת-הקרקע באזורים מדבריים. תעלות תת-קרקעיות אלו פתרו את בעיית ההתאדות וכך הפך ניצול המים ליעיל הרבה יותר. תוך כדי חפירת המנהרה, העפר הוצא כלפי מעלה דרך פירים ונשפך החוצה. לאחר הוצאת העפר דופנה התקרה של המנהרה.

הגאוגרפיה של איראן עשירה ברכסי הרים גבוהים עליהם יורד גשם לצד עמקים נרחבים ומדבריים שבמרכזם מלחות, בהן לא ניתן לקיים חקלאות. המלחות נוצרות כאשר המים שזורמים בתת-הקרקע ממניפות הסחף היורדות מההרים מגיעים למרכז העמק ושם עולים בעליה נימית ומתאדים תוך כדי המלחת פני השטח. כיוון שכך קידוח בארות בחלק התחתון של העמק יוביל למים מלוחים. הרעיון שעומד מאחורי הפוגארות הוא בעצם לתפוס את המים לפני שהם מתמלחים בשולי העמק ולהוביל אותם בשיפוע אפסי אל הקרקעות הטובות שמעל מפלס הקרקעות המלוחות שבמרכז העמק.

גובה המנהרה היה קטן מחצי מטר ולכן רק אנשים נמוכים מאוד, ככל הנראה גמדים, יכלו לעשות מלאכה זו. ישנה סברה שטוענת כי היו משפחות של גמדים אשר מקצועם היה התקנת פוגארות. התקנת הפוגארות נחשבת הייתה לסוד מקצועי. החוקרים טוענים כי מבצע הנדסי זה יכול היה להיעשות רק על ידי השלטון המרכזי ולא על ידי כל אדם, זאת משום שרק מעטים ידעו את הסוד הטכנולוגי של בניית הפוגארות. אם כן, עובדת מציאת מספר רב של פוגארות באזור בקעת הירדן, עין יהב, יטבתה ועברונה מצביעה על כך שבתקופה הערבית הקדומה נעשה כאן מפעל פיתוח חקלאי ורציני אשר בוצע על ידי השלטון המרכזי שישב ברמלה.