צבאות ימי הביניים באירופה

הצבאות של ימי הביניים באירופה הם היורשים של השבטים הברברים שפלשו לאימפריה הרומית המערבית והאימפריה הרומית המזרחית (גותים, גרמאנים, סלאבים ואחרים) יחד עם השרידים של האימפריה הרומית המערבית במערב אירופה ושטחים שנכבשו מידי האימפריה הרומית המזרחית (האימפריה הביזנטית) במזרחה.

נוהגים למנות את תחילת ימי הביניים מנפילת רומא העתיקה באמצע המאה ה-5 לספירה ולסיימם במאה ה-15 עם תחילת הרנסאנס, אם כי בחלקים מאירופה ימי הביניים נמשכו גם לתוך המאה ה-16.

כלי נשק, ציוד ותורת לחימה

כלי הנשק הנפוצים ביותר בימי הביניים היו קרים. רק לקראת שלהי ימי הביניים הופיעו תותחים וכלי ירייה אישיים שהיו פרימיטיביים מאוד. בדרך כלל השתמשו בסוגים שונים של נשקי מוט, גרזני קרב, חרבות וקשתות. רוב הלוחמים עטו סוג כלשהו של שריון שכלל קסדה, שריון גוף ומגן. את השריונות הכבדים והאיכותיים יותר יכלו להרשות לעצמם רק האבירים העשירים והם עטו שריון שרשראות ושריון לוחות, שסיפקו הגנה טובה מאוד מפני רוב כלי הנשק.

המצור התנהל בעזרת כלי מצור משוכללים שכללו כלי הטלה למיניהם דוגמת הטרבושה, הקטפולטה ואחרים.

לעיתים הוקמו ביצורי שדה בעזרת עגלות וכלונסאות עץ מחודדים, אך לרוב לא היה נהוג להקים מחנות מבוצרים. חיל הפרשים נחשב ברוב הארצות לחיל הבכיר לעומת החילות האחרים ושירתו בו בדרך כלל בני אצולה ממעמד האבירים.

תורת הלחימה נבעה בראש ובראשונה מכלי הנשק שהיו בשימוש. הנשק הקר לא מאפשר פגיעה מרחוק ואפילו טווח הקשת לא עולה על כמה מאות מטרים, וכושר חדירת השריון ירד עם הטווח. בנוסף לכך, קצב הירי של הקשת היה בדרך כלל נמוך יחסית. לכן, רוב הקרבות הוכרעו בקרב פנים אל פנים ולא בירי מרחוק כמו שנהוג בקרבות מודרניים. בדרך כלל הקרב הוכרע בהסתערות פרשים כבדים לתוך גושי האויב, אך לעיתים השתמשו בטקטיקה מתוחכמת יותר דוגמת זו שהייתה בשימוש האנגלים במלחמת מאה השנים (המאות ה-14 וה-15). ארצות אחרות שלא היו להם פרשים רבים הסתמכו על מערכי חי"ר כבד להכרעת הקרב. פרשים קלים וחיל רגלים קל היו בשימוש גם כן, אך לא היו נפוצים כל כך באירופה המערבית.

ארגון הצבאות

תחילת ימי הביניים התאפיינו בהתפוררות השלטון המרכזי באירופה ונפילת היבשת למצב של אנרכיה ו"כל דאלים גבר" אותו ניצלו תקיפים מקומיים (לרדות באוכלוסייה המקומית ולגבות מיסים) וכנופיות שודדים (שחמסו באלימות כסף ורכוש ולא היססו לטבוח בקורבנותיהם).

לאט לאט נוצר סדר חדש, שהתבסס על בעלי אדמות ששלטו מתוך טירה על איכרים צמיתים ששילמו להם מיסים תמורת הגנה. סדר זה נקרא "פיאודליזם" והוא התפתח לפירמידת שליטה שבכל מדרגה בה היו אציל "סניור" שלו היו כפופים מספר ואסאלים (אצילים זוטרים יותר). הסניור העניק לוואסאלים תוארי אצולה וקרקעות, ואילו הם נשבעו לו אמונים, שילמו מיסים והתחייבו לשירות צבאי (הם וחייליהם) כאשר הסניור קורא להם לדגל. בתחתית הפירמידה עמדו האבירים - לוחמים בני אצולה ששירתו סניורים ולהם לא היו וסאלים, ומתחתם הצמיתים - איכרים ופשוטי העם חסרי תואר אצולה שהיו כבולים לאדמתם ונאלצו לשלם מיסים ללורד המקומי ששלט עליהם. האצילים (הן הסניורים והן הוואסאלים) שלטו על אחוזותיהם מתוך טירה מבוצרת שהיוותה גם מרכז כוח צבאי ומרכז שלטוני. האצילים השונים נלחמו זה בזה על כוח, אדמות ושליטה.

הצבא הפיאודלי היה מגויס לרוב אד-הוק על ידי אציל וכלל את כל הוואסאלים (ותתי-הוואסלאים, וכן הלאה) הכפופים לו, ואת האבירים שלהם וכן לוחמים מקרב הצמיתים שגויסו. בעוד שהאצילים והאבירים שרתו בעיקר כחיל פרשים, הקשתים וחיל הרגלים אוישו גם על ידי צמיתים ושכירי חרב. את הצבאות הפיאודליים תגברו שכירי חרב - צבאות של לוחמים מקצועיים שנלחמו תמורת תשלום.

באמצע ימי הביניים עלה מעמדם של המלכים, וכל הסדר הפיאודלי הוכפף אליהם, כלומר: המלך עמד בראש הפירמידה הפיאודלית. עם זאת, אצילים רבים סירבו לקבל את מרות המלך והיה צורך ביציאה למלחמות, שלרוב כללו מצור על טירתם, כדי להכניעם.

ימי הביניים המוקדמים (המאה ה-5–10)

בתחילת ימי הביניים הצבאות היו מורכבים בעיקר מחיל רגלים. חלקם של הפרשים עלה בהדרגה, עד אשר הגיע לשיאו ברב ארצות אירופה המערבית לקראת המאה ה-10. במאה ה-9 נכנסה הקשת האופקית לשימוש צבאי. נשק זה היה חזק יותר מקשת רגילה, אבל קצב הירי בו היה איטי יותר; כיוון שלא נראה יתרון ברור של הקשת האופקית על-פני קשת רגילה (או להפך), שתיהן נשארו בשימוש. רוב חיילי החי"ר היו בעלי חימוש קל, עם מגיני עץ ושריון קשקשים במקרה הטוב, ובדרך כלל ללא כל שריון. מדינות מסוימות שמרו על חיל רגלים כבד, אך הם לא היו נפוצים כל כך. חיילי חי"ר כבדים השתמשו בשריון קשקשים או בשריון שרשראות ומגן. האבירים היו מוגנים בדרך כלל בשריון שרשראות והיה להם מגן עץ גדול, המחוזק על ידי פסי פלדה. המבצרים היו בנויים מעץ. מלאכת המצור הייתה מפותחת מאוד, ומהנדסי התקופה היו מסוגלים לבנות מגוון רחב של מכונות מצור.

הטקטיקה הייתה פשוטה ביותר. לא היה תכנון מוקדם של מהלכי הקרב ולא היה מטה. בדרך כלל החיילים סודרו בגושים גדולים והגוש הגדול יותר ניצח.

ימי הביניים התיכוניים (המאה ה-10–14)

חיל הפרשים הכבד התחיל לדחוק את רגלי החי"ר משדות הקרב וברב ארצות אירופה המערבית הפך לחיל הדומיננטי. בעקבות מסעות הצלב, האירופאים התחילו לבנות מבצרים מאבנים. השיפורים בטכנולוגית יצור הקשתות במאה ה-13 - הקשת האופקית והקשת הארוכה הביאו לשכלולים בשריון האישי. במקום שריון השרשראות החלו לעשות את שריון הלוחות (המוכר מסרטים הוליוודים). באותה תקופה החלה עלייה באיכות וכמות החרבות והפגיונות. החרב נהפכה לכלי נשקו הרשמי של האביר ושימשה גם למטרות טקסיות. בנוסף לחרב השתמש האביר במגוון רב של כלי נשק כגון רמחים ואלות.

המצור והגנה על מקומות מבוצרים עדיין היו האסרטגיה החשובה.

הטקטיקה נשארה דומה פחות או יותר - גוש נגד גוש, רק שבמקום גוש חי"ר התנגשו זה בזה גושי פרשים כבדים. במקרים הבודדים בהם הופעלה מחשבה רציונלית בשדות הקרב, הצבא המאוזן בדרך כלל ניצח. עם השינויים במבנה הקשתות, המבנה הפך לחשוב יחסית והקשתים סודרו בדרך כלל בגושים גדולים על מנת להעצים את הקטל.

ימי הביניים המאוחרים (המאה ה-14–15)

בתקופה זו חלה התפתחות ניכרת בנשק ובשריון. תפוצת שריון הלוחות גדלה באופן ניכר שכן היה ביכולתו להתמודד מול רוב כלי הנשק, לרבות קשת ארוכה. כדי לחדור את השריונות האלה פותחו מגוון רב של כלי נשק ייעודיים לצורך כך, חלקם נועדו לתפעול בידי חי"ר פשוט שבא מהמעמדות הנמוכים. כלי נשק אלה כללו את פטיש הקרב והמוט-גרזן (שהיו שיפורים של כלי נשק קיימים עם מוט הנפה ארוך, חוד חנית וקרס-מקור אחורי), נשקי מוט (Pole Arms) שכללו מגוון להבים וקרסים המותקנים על כידונים ארוכים, רובה קשת כבד (עם עוצמה לחדור שריון) וחרבות דו-ידניות כבדות שנועדו לחדור שריונות כבדים.

השיפורים הנוספים בכלי הנשק, בעיקר בנשק החם, הביאו לתבניות מסודרות יותר בשדות הקרב. לא עוד גושי אבירים חסרי משמעת הדוהרים כנגד האויב, אלא תכנון מוקדם של הקרב.

בתקופה זו הוכנסו לראשונה התותחים לשימוש צבאי. שימושם העיקרי היה לצורכי מצור על מבצרים וטירות בעיקר בגלל משקלם הרב, הקושי לניידם והקושי לתפעלם. עם התפתחות טכנולוגיית התותחנות ועיבוד המתכות פותחה גם ארטילריית השדה.

מסדרים צבאיים

מקורם של רוב המסדרים הצבאיים הוא בארץ ישראל בתקופת מסעות הצלב (המאה ה-12). מדובר בארגונים נוצרים שלצד עבודת הקודש עסקו גם בלחימה. מסדרים אחרים הוקמו בחצי האי האיברי ומקומות נוספים בדרך כלל הייתה הפרדה בין הכמורה ללוחמים בארגונים אלו. בשונה מהאבירים האירופאים, אבירי המסדרים הצבאיים היו ממושמעים מאוד. הדבר הזה תרם רבות לניצחונותיהם על הכוחות הערביים ברוב הקרבות בארץ ישראל.

להלן רשימה חלקית:

ראו גם