ראבעה אל-עדוויה

ציור של ראבעה אל-עדוויה המופיע במילון פרסי

ראבעה אל-עדוויה (בערבית: رابعة العدوية, מכונה גם ראבעה בנת אסמאעיל אל-עדוויה, ראבעה אלקיסיה (על שם שבט האלקיס ממנו באה), או ראבעה אלבצריה - על שם העיר בצרה בה נולדה) היא אישיות סופית חשובה מהמאה השמינית לספירה, בין המיסטיקנים הראשונים באסלאם שדיברו על אהבת האל ועבודתו במונחים של אהבה רומנטית ואהבת בשר ודם.^{[דרוש מקור]}

לידתה ומותה

ככל הנראה נולדה בשנת 135 להיג'רה (שנת 753-752 לספירת הנוצרים) ועל פי המסורת האיסלמית, הלכה לעולמה לאחר חמישים שנה, בשנת 185 להיג'רה (שנת 803-802 לספירה), בירושלים. יש כאלה הסבורים כי אל-עדוויה נולדה בשנת 98 להיג'רה, כלומר בשנת 717 לספירת הנוצרים, אך ישנה נטייה לבלבל אותה עם דמות ידועה אחרת: ראבעה בנת אסמאעיל מסוריה, (באנגלית: Rabi'a bint Isma'il of Syria), שנולדה כחמישים שנה לפני אל-עדוויה ובניגוד לאחרונה גם הייתה נשואה.[ ]

חייה של ראבעה

נולדה למשפחה ענייה בבצרה שבעיראק. הייתה הרביעית מתוך ארבע בנות ומכאן שמה: ראבעה בשפה הערבית פירושו "רביעית". ישנה אגדת עם שכשנולדה, התגלה הנביא מוחמד לאביה בחלום ובישר לו כי בתו הקטנה נועדה לגדולות. כעבור זמן מה מתו הוריה ורעב המוני תקף את בצרה. בעקבות זאת נאלצו ראבעה ואחיותיה להיפרד. ראבעה נמכרה לעבדות בעבור שישה דירהמים בלבד וסבלה מיחס מחפיר מצד המעביד שלה. באחד הימים נקרתה בדרכה הזדמנות לברוח, אך בעת שברחה, נפלה ושברה את ידה. כשהיא דואבת ובוכייה, פנתה ראבעה לאללה בתחינה וביקשה להבין לאן פניה מועדות. נהוג לייחס למקרה זה את תחילת דרכה של אל-עדוויה בעבודתה הנאמנה את אללה, משום שמקובל לספר כשסיימה לדבר, שמעה קול שאמר לה שהיא אינה צריכה להתאבל על מצבה משום שהוא עתיד להשתפר אלפי מונים "עד כדי כך שהמלאכים בגן העדן יקנאו". אל-עדוויה חזרה למעביד שלה, והתפללה לאללה באדיקות במהלך הלילות, כשבימים המשיכה לעבוד כרגיל. מסופר שבאחד הלילות המעביד שלה התעורר וראה אור שנפוץ לכל עבר, וכשהתקרב ראה את ראבעה בשעת תפילתה. השפעת המחזה הייתה כה גדולה, שהוא החליט לשחרר אותה לחופשי. אל-עדוויה שוטטה במדבר וחוותה שם קשיים, אך לא הפסיקה לעבוד את אללה באדיקות ובכוונה מלאה.[ ] ראבעה אל-עדוויה לא נישאה מעולם. מסופר כי כשנשאלה על ידי חסן אלבצרי אם היא רוצה להינשא, ענתה ראבעה:

"קשרי הנישואים מתאימים לאלו אשר יש להם הוויה. כאן ההוויה נעלמה כליל, אין לי כלום בעצמי ואני קיימת רק דרכו (דרך אללה). אני שייכת אך ורק לו. אני חיה בצל שליטתו, ולכן עליך לבקש את ידי לא ממני, אלא ממנו בלבד."[ ]

אנקדוטות

סופר כי כשנשאלה אל-עדוויה אם היא אוהבת את הנביא מוחמד, היא ענתה כי היא אכן אוהבת אותו, אך היא עסוקה באהבתו של הבורא עצמו ולא באהבת ברואיו.[ ] אמירה נוספת המיוחסת לראבעה אל-עדוויה, בנוגע לכעבה, היא ש"זהו הצלם אותו עובדים על פני האדמה, ואללה לא נמצא בתוכו אבל גם לא חסר בו". אמירה זו הכתה גלים בקרב פרשנים מוסלמיים רבים לאורך השנים והיא מהווה נושא לדיון גם בימינו.[ ] בהקשר זה ניתן להתייחס גם לאנקדוטה המספרת שבעת שהותה של אל-עדוויה במכה, התרוממה הכעבה כדי לפגוש אותה ולחזות בסגפנות המיוחסת לה. אך אל-עדוויה סירבה ואמרה: "מה כבר אוכל לעשות עם הבית? אני זקוקה לאדונו של הבית ולא לבית עצמו".[ ] סופר כי אל-עדוויה נראתה רצה ברחבי בצרה כשהיא אוחזת בידה האחת לפיד בוער ובשנייה דלי מלא מים. כשנשאלה לפשר הדבר, השיבה כי היא מעוניינת לשרוף כליל את תענוגות גן העדן ולכבות את להבות הגיהנום כדי שתוכל לעבוד את אללה מתוך אהבה טהורה ולא מתוך פחד מהעונשים בגיהנום או מתוך רצון לזכות בגמול הניתן בגן עדן. "אמרה ראבעה: חי אלוהים, לא עבדתי את האל כשעבדתי אותו מפחד האש ומכמיהה לגן העדן, אלא אני עובדת אותו מאהבה ומכניעה אליו." (מתוך אלח'רגושי, חינוך צפונות הלב, עמ' 71)[ ] על פי האמונה, הסופים נקראו כך על שם בגדי הצמר המטולאים והכבדים שנהגו ללבוש. סופר על ראבעה אל-עדוויה שהבגד שלה שקל ארבעים רטל[ ], ושביקשה להניח את הבגד בקברה. במהלך חלום שחלם חסיד סופי לאחר מותה, סיפרה לו אל-עדוויה על מעשים מופלאים שאללה עשה ועל כך שציווה שיביאו את בגד הטלאים שלה כדי לתלות אותו על הכס, ושם הוא תלוי עד יום תחיית המתים. כך הביע אללה את הכבוד שרחש לזו שלבשה אותו.[ ]

בראייה פמיניסטית

הקבר המיוחס במסורת המוסלמית לראבעה אל-עדוויה

ראבעה אל-עדוויה נחשבה לפורצת דרך בתחומה כשהוכיחה שנשים מסוגלות לעבוד את האל בכוונה מלאה ובאדיקות זהה לזו של הגברים. ניתן להבין זאת מיחסיה עם חסן אלבצרי, שהגיע אליה כדי ללמוד ממנה את עבודת האל, או מספיאן אלת'ורי, שכינה את אל-עדוויה "מחנכת" והגיע גם הוא כדי לשמוע ממנה דברי חוכמה.[ ] כשנשאל פריד אלדין אלעטאר על ראבעה אל-עדוויה, הוא כתב שאללה לא מבדיל בין נשים וגברים שעובדים אותו, והוסיף כי מוחמד בעצמו אמר שאללה לא מתבונן בצורה החיצונית. "שורש הדבר אינו נעוץ בצורה אלא בכוונה...כשאישה נהיית לגבר בדרך אל האל, אין לקרוא לה אישה".[ ] בספרה על האנתולוגיה של הסופים, כותבת שרה סבירי כי דבריו של אלעטאר מבטלים את ההבחנה המגדרית בין נשים לגברים, וכי למרות העובדה שישנם פרשנים אשר יבחרו לנתח את האמירות לעיל כמבטלות את מעמדה של האישה בעבודת האל לעומת גברים, היא דווקא בוחרת לפרשם כחיוביים, ולראות בדעתו של אלעטאר קריאה לנשים להתעלות על החלוקה המגדרית ועל נחיתותן הדתית. כך היא מפרשת גם את העיסוק הנרחב בפועלה של ראבעה אל-עדוויה ונשים נוספות בתקופתה, שאחרת לא היו מוקדשים להן פרקים משלהן באסופות הקלאסיות.

בימינו

בקהיר יש מסגד על שמה של ראבעה אל-עדוויה ובישראל יש רחוב על שמה בהר הזיתים, המוביל לכנסיית העלייה. בנוסף, חייה של אל-עדוויה היוו השראה לכמה סרטים בקולנוע הטורקי.

קשר לדתות אחרות

המסורת המוסלמית מספרת שראבעה אל-עדוויה מתה בירושלים, בהר הזיתים (א-טור בערבית). לעומת זאת, המסורת היהודית מאמינה כי באותו מקום קבורה חולדה הנביאה. במקביל, הנוצרים מאמינים כי באותו אתר נקברה הנזירה פלגיה.

לקריאה נוספת

• ראבעה - על סף דלתו של הלב, נערך על ידי יעקוב אבן יוסף ותורגם על ידי דרור עמית, הוצאת עולם קטן, 2021 (מבוסס על ספרו של צ'ארלס אפטון: Threshold Books, 1988 ,Doorkeeper of the Heart, Versions of Rabi’a).

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ראבעה אל-עדוויה בוויקישיתוף