ריכרד פסובסקי
ריכרד גבריאל פָּסוֹבסקי (Pasovsky; 1887?, בוהמיה, אוסטריה – 9 במאי 1981, ה' באייר תשמ"א,[1] חיפה) היה מהנדס בניין ישראלי, המהנדס הראשון של המשרד לעבודות ציבוריות ("סולל בונה"), מבוני תל אביב הקטנה בשנות ה-20 והיו"ר-המייסד של אגודת האינג'ינרים והארכיטקטים בישראל.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ריכרד פסובסקי נולד בבוהמיה שבאוסטריה (לאחר המלחמה בצ'כוסלובקיה, כיום צ'כיה), בנם של יוסף ורוזה, ילד צעיר במשפחה יהודית מרובת ילדים. בשנים 1906–1913 למד בבית הספר הגבוה הטכני הגרמני הקיסרי-מלכותי (K. K. [=Kaiserlich-Königliche] Deutsche Technische Hochschule) בפראג, ובינואר 1914 עמד בבחינות הסיום והוסמך כמהנדס בניין.[2] בנעוריו נמשך לתנועה הציונית והצטרף לאגודת סטודנטים ציונית בפראג שעם חבריה נמנו הוגו ברגמן, מקס ברוד, הדודנים פליכס ולטש ורוברט ולטש ופרנץ קפקא.[3] בעשור השני של המאה ה-20 בנה מספר גשרים בשווייץ וכן בית דואר בציריך.[3] הוא נישא לחיה צֶקֶנדורף (Zeckendorf; 1888–1948[4]), ובני הזוג היו הורים לשני בנים ובת.
לאחר מלחמת העולם הראשונה החליט להגשים את שאיפותיו הציוניות ולעלות לארץ ישראל ולבנות אותה. בשנת 1920 עלה אליה לבדו והשתקע בתל אביב, וכעבור שנה הצטרפה אליו משפחתו.[5] בארץ פגש בהוגו ברגמן, מכרו מפראג, שהיה מקורב לראשי ההסתדרות; הלה הציג אותו לדוד רמז, מנהל הקואופרציה הקבלנית במשק הבניין שהחלה להתארגן אז – "המשרד לעבודות ציבוריות" (לימים "סולל בונה"), שנוסד ב-1921 בעקבות ועידת היסוד של ההסתדרות – ופסובסקי התמנה למהנדסו.[3] כאשר חיפש פסובסקי אדריכל עבור המשרד לעבודות ציבוריות, התוודע ליוסף ברלין, שעלה ב-1921 ועבד כמנהל עבודה בבניית בית הכנסת הגדול בתל אביב;[3] הוא הציע לו להצטרף למשרד, ובינואר 1922 התמנה זה למנהל הלשכה הראשית של המשרד וכאדריכלה הראשי.[6] כך החלה עבודתם המשותפת של השניים במגזר הציבורי והפרטי, שנמשכה עד 1929: ברלין היה מופקד על התכנון והביצוע האדריכליים, ופסובסקי על התכנון והביצוע הקונסטרוקטיביים. בסוף 1922 הוקמה ביוזמתו של פסובסקי אגודת האינג'ינרים והארכיטקטים (=המהנדסים והאדריכלים) הארצישראליים. פסובסקי היה יו"ר האגודה הראשון, כשלצידו ברלין כסגנו (שבבחירות שנערכו בראשית 1923 החליפו ברלין כיו"ר),[7] והוא הִתווה את מסגרותיה של האגודה ויזם את חוקתה המקצועית הראשונה.[8]
בשנת 1923 הוקמה קואופרציית הבנייה "סולל בונה", כפי שהוחלט בוועידה השנייה של ההסתדרות (פברואר 1923). "סולל בונה" עבדה תחילה לצד "המשרד לעבודות ציבוריות", ובראשית שנת 1924 החלה לפעול באופן עצמאי. כעבור חודש, בפברואר 1924, פרשו ברלין ופסובסקי מהמשרד לעבודות ציבוריות והקימו משרד תכנון עצמאי בתל אביב: "ברלין את פסובסקי – ארכיטקטים ואינג'ינרים". בתחילה המשיכו השניים בעבודה על מיזמים שהחלו במשרד לעבודות ציבוריות, ובתוך שנה החלו לקבל עבודות עצמאיות ומשרדם היה לאחד מהפעילים, המבוססים[9] והחשובים בתל אביב (ואולי אף החשוב שבהם).[7] לדברי החוקר ברוך רביד, שני השותפים השלימו זה את זה בתכונותיהם ובכישוריהם: "פסובסקי [...] היה איש עסקים מוכשר והצטיין ביצירת קשרים. הוא היה זה אשר, פרט למילוי תפקידו הטכני כמהנדס, השיג עבודות למשרד, עמד בקשר עם המזמינים וניהל את המשא ומתן הכספי עמם. ברלין היה, על פי הגדרתו של פסובסקי, אמן-בוהמיין הפועל על פי מצבי רוח והשראה."[7] השותפות בין השניים הייתה פורה מאוד, והם תכננו ביחד בתי מגורים ומבני ציבור רבים. בנוסף לתכנון, המשרד עסק בפיקוח על בנייה (בין היתר פיקח על בניית בית הספר "תחכמוני" ברחוב ליליינבלום, שתכנן אלכסנדר ברוולד).[7] בשנות פעילותו של המשרד עבדו בו כשרטטים מי שבהמשך היו אדריכלים מובילים בארץ ישראל – יוסף נויפלד, זאב רכטר, אריה שרון[7] ובנימין אנקשטיין.[10]
בשנת 1924 היה פסובסקי מועמד בקבוצת המרכז במפלגת "ההתאחדות של הבלתי מפלגתיים" לבחירות הראשונות שנערכו לעיריית תל-אביב, שנקבעו ל-20 בינואר 1924.[11] בראש הקבוצה עמדו מאיר דיזנגוף וישראל רוקח.
בין המבנים בתכנונם של ברלין–פסובסקי:[12]
- 1922/25 – בית ברלין–פסובסקי ("בית התאומים"), מזא"ה 7–9, פינת רחוב שטראוס, תל אביב (במקום התגוררה משפחתו של ברלין, ומאוחר יותר גם משפחתו של פסובסקי).
- 1923 – בית ההבראה "אַרְזָה", מוצא.
- "הבית הגדול", דגניה א'.[13]
- 1923/26 – שתי הקומות הראשונות של בית לודז'יה ("הבית האדום"; המבנה ששימש את בית החרושת לטקסטיל של חברת לודז'יה), רחוב נחמני 43 פינת רחוב גולדברג, תל אביב.
- 1925 – בית הכנסת הספרדי "אוהל מועד", רחוב שד"ל 5, תל אביב.
- 1925 – בית שיף (הרצלילינבלום), קרן הרחובות הרצל ולילינבלום, תל אביב – הוספת שתי קומות לבניין החד-קומתי (שנבנה ב-1909).
- 1925 – בית ציפורן, רחוב אחד העם 45 פינת נחמני, תל אביב.[14]
- 1925 – הרחבות: בית יוסף רובינשטיין, סמטת שפ"ר 7; בית הורביץ, סמטת שפ"ר 10; בית יעקב רובינשטיין, סמטת שפ"ר 4 / התבור 40, תל אביב.[15]
- 1925-6 – בית השייח' בֶּיידַס ("הארמון האדום"), ליד מסגד חסן בק, מנשייה (בגבול תל אביב–יפו) (נהרס).[16]
- 1927 – אולם בית העם, פינת הרחובות בן-יהודה ושלום עליכם, תל אביב (נהרס; במקום עומד כיום בית "אל על").
- 1928 – קולנוע מוגרבי, פינת הרחובות אלנבי ובן-יהודה, תל אביב (נהרס).
- 1929 – בית הסופר י"ח רבניצקי, רחוב אחד העם 80, תל אביב.
-
בית ברלין-פסובסקי ("בית התאומים"), מזא"ה 7–9 פינת רחוב שטראוס, תל אביב), שנות ה-20 -
-
בית לודז'יה ("הבית האדום") (רחוב נחמני 43 פינת רחוב גולדברג, תל אביב), 2010 -
-
-
.jpg)
בינואר 1929 התמנה פסובסקי לחבר הוועדה לבניין ערים של מחוז הדרום.[17] זמן קצר לאחר מכן, בראשית אותה שנה, שב עם אשתו וילדיו לצ'כוסלובקיה, לפראג, בשל המשבר הקשה בענף הבנייה בארץ ומצבה הבריאותי של אשתו.[18][19] כך הגיעה לקצה שותפותם הפורייה של פסובסקי ויוסף ברלין (ברלין המשיך לנהל את המשרד לבדו, ומ-1931 עם בנו זאב).
המשפחה התגוררה בפראג עד 1935, אז שבה לארץ ישראל והתיישבה בחיפה.[19] (בשואה נספו ארבעה מאחיו ואחיותיו עם משפחותיהם.)[20] פסובסקי המשיך בעבודתו כמהנדס, שימש כמהנדס העיר רמת גן והיה ממתכנני העיר נהריה.[8] לצד עבודתו, כיהן כיו"ר ארגון עולי צ'כוסלובקיה[5] והיה מראשי תנועת מכבי העולמית.[8] עם קום המדינה הצטרף לאגף התכנון במשרד העבודה[8] כמומחה להערכת מסים בבתים חדשים[3] (שמאות מקרקעין), עד פרישתו לגמלאות.[8]
לאחר שהתאלמן מאשתו חיה ב-1948,[4] עבר עם בתו לתל אביב.[19] בהמשך נישא לפרידל (פרידה) והיה נשוי לה עד מותו.[1] בתל אביב התגורר ברח' בן-יהודה, בבית שתכנן מגידוביץ', והוסיף להיות פעיל מאוד גם בשנות השמונים לחייו.[3] בערוב ימיו, בשנות ה-70, עבר שוב לחיפה, ושם נפטר בשיבה טובה ב-1981, בגיל 94.[8] הותיר את אשתו פרידל (פרידה) (נפטרה ב-2007) את שלושת ילדיו וכן נכדים.
בנו דניאל פסובסקי (נפטר ב-2010) היה מהנדס.[8] בנו יוסף ("פפו") מילוא (1916–1997) היה במאי,[21] מייסד התיאטרון הקאמרי ותיאטרון חיפה, חתן פרס ישראל לתיאטרון (היה נשוי לשחקנית והמורה למשחק ימימה מילוא; בתם היא הציירת אורנה מילוא). בתו ורדה תמיר (נולדה ב-1924)[19] היא גרפולוגית שכיהנה כגרפולוגית הראשית של משטרת ישראל.[8]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- "לאחר ארבעים שנה", הנדסה ואדריכלות: עיתון אגודת האינג'ינרים והארכיטקטים בישראל, 20 (ספטמבר–אוקטובר 1962), 311.[22] (ריאיון עם פסובסקי)
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- שלמה שבא, מי יבנה בית בתל אביב, דבר, "דבר השבוע", 9 ביוני 1972, המשך
- מת ריכרד פסובסקי, דבר, 10 במאי 1981
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 אינג' ריכרד פסובסקי, דבר, מודעת אבל, 11 במאי 1981.
- ^ ברוך רביד, יוסף ברלין, ארכיטקט: בין תל-אביב הקטנה לבין העיר הלבנה, רמת גן: בנין ודיור, תשס"ד 2004, עמ' 25, 27.
- ^ 1 2 3 4 5 6 שלמה שבא, מי יבנה בית בתל אביב, דבר, "דבר השבוע", 9 ביוני 1972, המשך.
- ^ 1 2 פרידה חיה פסובסקי, דבר, מודעת אבל, 28 במרץ 1948; פרידה פסובסקי באתר חברה קדישא ת"א–יפו.
- ^ 1 2 משה נתן, יוסף מילוא: ההרפתקן של התיאטרון הישראלי, דבר, "דבר השבוע", 7 באוגוסט 1964.
- ^ רביד, יוסף ברלין, ארכיטקט (2004), עמ' 19.
- ^ 1 2 3 4 5 רביד, יוסף ברלין, ארכיטקט (2004), עמ' 25.
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 מת ריכרד פסובסקי, דבר, 10 במאי 1981.
- ^ אסתר זנדברג, ברלין בתל אביב, באתר הארץ, 2 בספטמבר 2004.
- ^ אליעזר פרנקל, אנקשטיין, בנימין, תולדות האמנות: אירועים ואישים על ציר הזמן, עמ' 565 טור 2.
- ^ "חלום שהפך לכרך", תל אביב, לידה וצמיחה: העיר שהולידה מדינה אילן שחורי, הוצאת אביבים בע"מ, 1990, פרק י"ד: פוליטיקה עירונית, עמודים 237-239
- ^ לרשימה מפורטת ודיון אדריכלי ראו ספרו של ברוך רביד, יוסף ברלין, ארכיטקט: בין תל-אביב הקטנה לבין העיר הלבנה, רמת גן: בנין ודיור, תשס"ד 2004, וכן ראו ספרים נוספים העוסקים בבתיה של תל אביב הקטנה כגון ניצה מצגר-סמוק, בתים מן החול: אדריכלות הסגנון הבינלאומי בתל-אביב: 1931–1948, תל אביב: קרן תל-אביב לפיתוח, 1994; פנחס בן-שחר, בתי יפו-תל-אביב מספרים: תולדותיה של העיר העברית הראשונה, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תש"ן 1990 (מהדורה ב': 1991); יוסי גולדברג, שולה וידריך, עירית עמית-כהן, תל-אביב – עיר גלויה: סיור, מבט וסיפור בפינותיה הנשכחות של העיר, נתניה: אחיאסף, 2009.
- ^ דגניה א': "הבית הגדול", אלבום הקורפורל, 1938, באתר ספריית יונס וסוראיה נזריאן, אוניברסיטת חיפה.
- ^ וראו עוד אחד העם 45 - פרויקט בית ציפורן, באתר "פרויקט תל אביב".
- ^ סמטת שפ"ר, באתר "פרויקט תל אביב".
- ^ הניה מליכסון, בית באידס אפנדי (בית הנוער א'), באתר האנציקלופדיה העירונית "תל.אביב.פדיה"
- ^ תל-אביב | בוועדה לבנין ערים, דבר, טור 2, 21 בינואר 1929.
- ^ רביד, יוסף ברלין, ארכיטקט (2004), עמ' 31.
- ^ 1 2 3 4 טלי וויס, סיפורה של ורדה תמיר - מזייפת המסמכים, מגדלי הים התיכון, 12 בנובמבר 2014.
- ^ ראו דפי עד שמילא פסובסקי על אודותיהם, במאגר המרכזי של שמות קרבנות השואה באתר יד ושם: אחותו אנה פסובסקי; אחותו ז'ני קראוס (ובעלה אדוארד); אחיו רודולף פסובסקי (ואשתו אנה ובתם הֶלה); ואחיו אוסקר פסובסקי (ואשתו אנה, ובתם מרים (מריה), בנם אוטו, בנם ירקה ובתם זדנקה). אחיו קרל שרד (אך אשתו קמילה נספתה). בשואה נספו גם אחאיה של אשתו של פסובסקי, חיה.
- ^ ב-1939, בעודו מכהן כיו"ר ארגון עולי צ'כוסלובקיה, פגש פסובסקי בד"ר פאול לוי, שהצליח להבריח מצ'כוסלובקיה את תיאטרון המריונטות שלו לפני הפלישה הגרמנית. לוי סיפר לו שהוא מחפש אדם שיפעיל את המריונטות; פסובסקי הציע את בנו יוסף, וזה רכש בפועלו בתיאטרון של לוי ניסיון תיאטרלי חשוב ראשון. (משה נתן, יוסף מילוא: ההרפתקן של התיאטרון הישראלי, דבר, טור 3, 7 באוגוסט 1964).
- ^ על פי: Joseph Ben-David, "Professionals and Unions in Israel," Industrial Relations: A Journal of Economy and Society, 5,1 (October 1965), p. 54 (reprinted in: Eliot Freidson, Judith Lorber (eds.), Medical Professionals and the Organization of Knowledge, Chicago: Aldine-Atherton, 1972, p. 27), בגוגל ספרים; רביד, יוסף ברלין, ארכיטקט (2004), עמ' 190.
בקרת זהויות  |
|
|---|
