קטגוריה:ויקרא יב א

מ"ג ויקרא · יב · א · >>

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וידבר יהוה אל משה לאמר

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

וידבר ה' אל משה וגו' אשה כי תזריע וגו' עד סוף הסדר. ויש לשאול בזה שאלות:

השאלה הא' למה כשרצתה התורה להזהיר על טומאות בני אדם התחילה ביולד' והיה ראוי שתתחיל אם בטומאה היותר קלה והיא הזבה או בטומאה היותר חמורה מטומאות בני אדם החי והיא הצרעת:

השאלה הב' למה חייבה תורה את היולדת שמלבד שתטמא שבעת ימים שממנה יוצא דם עוד תטמא ל"ג יום לימי טהרה כי כיון שאין לה אז דם מטמא למה תטמא לעניני המקדש. ואם מפני שהם כלם מ' יום כמספר הימים שנוצר הולד בהם הלא כבר נוצר זה תשעה חדשים למה לנו להטמא כנגד ימי יצירת הולד שהם ימי טהרה ונקיון לא טומאה:

השאלה הג' למה חייבה ליולדת נקבה בכפל הימים ליולדת זכר אם בימי הטומאה שצוה שתטמא היולדת זכר שבעת ימים והיולדת נקבה י"ד יום ואם בשאר הימים שחייב' את היולדת זכר שתשב עוד בדמי טהרה ל"ג יום והיולדת נקבה כפל ס"ו יום. וכל שכן שיקשה זה לדעת האומ' שיצירת זכר או נקבה לאחד וארבעים יום:

השאלה הד' למה חייבה תורה ליולדת להביא חטאת ועולה כי הנה ענין העול' לא היה לה צורך במקום הזה והחטאת גם כן לא היתה ראויה כיון שלא ימצאו לה עון אשר חטא. ולמה בכל המקומות צוה שיקריבו החטאת קודם העולה כמו שהתבאר במה שקדם וכאן זכר ראשונה החטאת:

השאלה הה' למה צותה תורה בצרעת שיובא אל הכהן והוא יטמאנה או יטהרנ' ולא זכר כן בשום חולי אחר מכל חליי האדם האם מפני שהצרעת חולי מתדבק והרי יש חלאי' אחרים מתדבקים כמו שזכרו הרופאים ולמה לא נעשה עליהם כאשר צוה השם לעשות בעניני הצרעת:

השאלה הו' למה זה לא צותה התורה לעשות למצורע הנהגה מה לרפואתו כאלו תאמר הרקה או הקזה או דבר מועיל אליו באיכותו או בסגולתו או על דרך הפלא כאשר עשה אלישע לנעמן שר צבא ארם לתקן את אשר עותו רוע המזג. ולבד צוה בהסגרתו כמו שזכר:

השאלה הז' למה צותה התורה ראות הנגעים בטומאתן וטהרתן אל הכהן והיה ראוי למוסרו לכל חכם לב יודעי הטבעים כי הוא ירגיש ויגזר באותו הצרעת כפי חכמת הרפואה מזולת השערה ואם פשה הנגע:

השאלה הח' בענין ההסגר שצותה שיסגיר הכהן את החולה כי מה היה ענין ההסגר ותועלתו בזה האם כדי שלא ידבק חליו לבני אדם הנה עדיין לא נתפרשה טומאתו והתורה לא חייבתו בדד ישב אלא אחר פרסום הטומאה:

השאלה הט' באמרו בפרשת נגע צרעת ואם פרוח תפרח הצרעת וכסתה הצרעת את כל עור הנגע וטהר את הנגע כי איך יתכן זה והלא אם פשה תפשה הוא סימן טומאה בכל הנגעים ולמה אם כן בזה יטהרוהו:

השאלה הי' במה שזכרה התור' נגע צרעת בבגד צמר או פשתים או בשתי או בערב או בכל כלי עור כי הנה הדברים ההם שאין בהם רוח חיות לא יפול בהם בריאות ולא חולי ולא נגע צרעת כ"ש שיאמר הכתוב בהם צרעת ממארת היא ואמר בקרחתו או בגבחתו שהם כלם שמות יפלו באדם לא בבלתי מרגיש והנה בסדר ביום השמיני זכרה התורה הדברים הטמאים ולא זכר דבר מה מהצומח ולא מעור הבהמה וצמרה ואיך אם כן החליט כאן על הבגד לשון טמא הוא וזה הספק יפול גם כן בצרעת הבתי':

השאלה הי"א למה צותה התורה בצרעת הבגד במקום הזה אחרי זכרון מיני צרעת האדם קודם שיזכור אופן טהרתו שבא בתחלת סדר זאת תהיה תורת המצורע והיה ראוי שישלים משפטי צרעת האדם וטהרתו ואח"כ יבאר צרעת הבגד ואח"כ צרעת הבתים ולמה זכרם בדלוגים. והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלו כלם:

וידבר ה' אל משה לאמר אשה כי תזריע וגו' עד וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר אדם כי יהי' בעור בשרו. אחרי שביארה התור' טומאת הבהמות והעופות לענין האכילה ולענין המגע והמשא ראתה לבאר טומאת האדם בחייו ובמותו כי מפני שאלה הן הטומאות היותר חמורות והית' עתידה להאריך בהן הניח' ראשונה עניני הב"ח וטומאותם ובארה אחרי אלה טומאות האדם ואופני טהרתם. ולזה עצמו נטה ר' שלמאי כמו שהביא רש"י מדבריו והתחילה תורה מהיולדת אם לפי שתחלת האדם מעת הולדו. ואם להודיע שרוב מיני הצרעת באים בסבת היות האדם שוכב עם אשתו בנדתה או בימי זובה שנובע ממנה דם שלכן יצטרעו הבנים הנולדים מהם. ולכך קדם דין היולדת ושמירתה בענין הדמים לדין הצרעת. ועוד אומר שגלתה התורה האלהית בזה ששלש סבות יחייבו חולי הצרעת יותר משאר הדברים. הא' המאכלים הטמאים כי הם בלי ספק מביאים אל הצרעת. והב' טומאות המתים מבני אדם ומהב"ח הטמאים לכל הנוגע בנבלתם. והג' אם נתעברה האשה בהיותה עם דם נדותה או לידתה שאז הבנים אשר תלד יהיו מוכנים אל הצרעת ומפני זה הזהירה תורה על שלשת הדברים האלה קודם דיני הצרעת כי הזכיר ראשונה למעלה את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו והזהיר אחריו על הטומאות והזהיר עתה אשה כי תזריע ודיניה ואחרי כן יזכור דיני הצרעת. והותרה בזה השאלה הא'. וזהו שאמר הכתוב אשה כי תזריע וילד' זכר ר"ל האשה כשתעש' זרע ע"ד והארץ תתן יבולה כי זרע האשה הם הבנים והבנות. הנה כאשר תזריע ותוליד אם ילדה זכר תטמא שבעת ימים ר"ל שבעת ימים אחרי לידתה. וטעם כימי נדת דותה תטמא שתשמור היולדת בזה שבעת ימים כמו הנדה ולפי שהנדה כמו שכתב רש"י ראשה ואיבריה כבדים עליה והיא כל היום דוה וכאבה מפני זה אמר נדת דותה וענין זה שהטבע דוחה מותרותיה פעם אחת בחדש ברוב הנשים ישרות המזג בסבת שנוי הירח שתחזור חליל' בזה הזמן וד' פעמים תשתנה הירח בתמונתו הירחיית והם ד' שבועות ולזה על הרוב תתמיד הנדה שבעת ימים ורוב החליים משתני' ביום השביעי ולכך היה מסגיר הנגעים שבעת ימים וכן שבעת ימים יהיה הנולד תחת אמו עד שיעברו עליו ימי צער הלידה. והנה שבעת ימים האלה האשה על הרוב שופעת דם מן המקור מהמותרות שנשארו מהיצירה. אבל מפני שהאשה בהיותה מעוברת יפסק ממנה דם הנדות מדי חדש בחדשו תשעה חדשים עד שילדה. לכן צותה תורה שמלבד אלה שבעת הימים שתטמא כשתלד כימי נדת דותה עוד שלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה כדי שבאותם הימים תנקה ויצא ממנ' כל דם הנעצר ברחמה מן החדשים שלא עשתה נקיון בהיותה מעוברת. והנה היו המספר הזה מהימים כדי שעם שבעת הימים הראשונים ישלמו לה ארבעים יום. והנה חז"ל חלקו ביצירת הולד בבטן המלאה והיה דעת ר' ישמעאל שהזכר נגמר' יצירתו במ"א יום והנקבה לפ"א יום וחכמים אומרים אחד זכר ואחד נקבה למ"א יום וכמו שכתב הרמב"ן. הנה הנסיון מאמת דעת ר' ישמעאל לפי שכלל הנשים מרגישות תנועת זכר למ"א יום. אבל תנועת נקבה לא ירגישו בה כי אם לפ"א יום. וא"א שיהיה חלופו כי חומר הזכר הוא יותר חם וחומר הנקבה הוא יותר קר ולבניי כמו שהם במזגם יותר קרות מהזכרים. ויצירת היותר חם נגמר יותר במהירות ממה שיגמר היותר קר שיצטרך יותר זמן לבשולו. ומפני שכל ימי יצירת הולד נשפכים דם וליחות אל רחם האשה להוליד מהם שם העובר. ראתה החכמ' האלהית שצריך מספר מהימים שוה לימי היצירה לנקות את הרחם ממה שנשפך בה ליצירה ההיא ולכך היו בזכר מ' יום עם השבעה הראשונים שבהם יתיישב רחם היולד' על מתכונתו ותשוב האשה לטבעה כי כבולעו כך פולטו מ' יום נשפכו ברחמה דם וליחות לצורך. היצירה ההיא כן אחרי שתלד מ' יום תשב בנקיונ' ובטהרתה מהם. ואף שבאותם ל"ג ימים ראתה האשה דם אינו דם מדוה אלא דם טוהר הבא אחר שבעת ימי הלידה. ולכך בשבעת הימים היתה כנדה לפי שינדוה וירחיקוה כל בני אדם. אבל בל"ג ימים האחרונים תשב בביתה ולא ירחק ממנה בעלה. האמנם לענין המקדש וקדשיו תשמט שבכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא עד מלאת ימי טהרה שהם ימי הנקיון מלשון זהב טהור וזקק וטהר את בני לוי כמו שכתב הרמב"ן. (ויקרא י"ב ה') ואם נקבה תלד אם לדעת ר' ישמעאל להיות יצירתה בפ' יום כמו שנתאמת בנסיון וגם לדעת חכמים להיות חומר הזכר יותר חם מחומר הנקבה הרבה. הנה מפני רוב הליחה הלבניי' שתהיה ברחם צריכה האשה אל הנקיון רב ועצום. והרבו בה חכמים בעבור הדם המעופש אשר בה כי החליים הקרים צריכים אל נקיון זמן ארוך יותר מהחמים וכמו שכתב הרמב"ן. ולכך חייבה התורה להיות י"ד הראשונים וס"ו אחריהם והותרו בזה שתי שאלות הב' והג'. ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת תביא כבש בן שנתו וגו'. יאמר שכאשר ימלאו ימי טהרתה תביא היולדת קרבן והוא כבש בן שנתו לעולה ובן יונה או תור לחטאת. ואמנם למה חייבה קרבן עולה וזכר אותו ראשונ' ואח"כ החטאת. ומה החטא שחטאת היולדת שעליו נאמר וכפר עליה. וחז"ל אמרו שתמיד נקרבת החטאת קודם העולה עם היות שהכתוב זכר ראשונה העולה. ואמרו שהיתה החטאת והכפרה מפני שבשעה שעומדת לילד קופצת ונשבע' שלא תזקק לבעלה ובעבור שנשבעה מתוך הצער ואין השבועה ראויה להתקיי' מפני היותה משועבדת לבעלה לכן רצתה התור' לכפר לה מהעולה על רוחה. אבל הנראה כפי הפשט הוא שהיולדת במלאת ימי טהרה היתה מביאה בבואה אל מקדש השם קרבן עולה כדי להדבק ליוצרה אשר עשה עמה להפליא בהצלתה מצער וסכנת הלידה. ומפני שאין אדם שעובר עליו צרה וצוקה בעולם הזה אם לא יחטא ויסלף דרכו באולתו. וכארז"ל (שבת נ"ה) אין יסורין בלא עון והיולדת סבלה צרה וסכנה בהיותה על האבנים לכן היתה מקריבה ג"כ חטאת אבל היתה העולה בראשונה להתקרב ולהדבק בה אל האלהים ולכך היה קרבנו כבש בן שנתו ואם היה בה עון שלא ידעה היתה מביאה חטאת על כפרתה. הנה אם כן היתה העולה בתחלה יען תבא על הכונה הראשונ' להדבק אל השם והחטאת היה לכפר עליה איזה עון שחטאה ונעלם ממנה. ולשניהם אמר הכתוב תביא כבש בן שנתו לעולה ובן יונה או תור לחטאת אל פתח אהל מועד אל הכהן. וחזר ואמר על שניהם אם על העולה שזכר והקריבו לפני ה' כי היתה ההקרב' תכלית העולה. ועל החטאת אמר וכפר עליה. ואמר וטהרה ממקור דמיה שהכהן יאמר לה שהיא טהורה ומכאן ואילך בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא כי היא לא תטהר לאכול בקדש עד שיצא מפי הכהן שהיא טהורה ממקור דמיה רוצה לומר מהדמים שהיו יוצאים ממקורה שהרצון במקור רחם האשה והותרה במה שפירשתי בזה השאלה הד':