אדריכלות יפנית
 | |||||||||
| טירת הימג'י, הימג'י, יפן | |||||||||
| מדינה | יפן | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
 אתר מורשת עולמית | |||||||||
| |||||||||
| מידע כללי | |||||||||
| תקופה | האדריכלות באסיה | ||||||||
| סגנון אדריכלות קודם | אדריכלות סינית | ||||||||
אדריכלות יפנית מתאפיינת בעיקר במבני עץ מוגבהים מעט מהקרקע, עם גגות רעפים או סכך. במקום קירות פנימיים יש דלתות הזזה, המאפשרות התאמה של החלל הפנימי לשימושים שונים. האנשים בדרך כלל ישבו על הרצפה או על כריות, ועד המאה ה-20 לא נעשה שימוש נרחב בכסאות ושולחנות גבוהים.
האדריכלות היפנית התפתחה מהאדריכלות הסינית ומהאדריכלות הקוריאנית, ונחשבת לפופולרית לצד אדריכלות הגנים היפנית.
מאז המאה ה-19 שילבה יפן בבנייה ובעיצוב, חלק ניכר מהאדריכלות המערבית, המודרנית והפוסט-מודרנית, והיא מובילה בתחומי העיצוב והטכנולוגיה החדישים של אדריכלות.
מאפייני האדריכלות היפנית המסורתית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אדריכלות יוון ורומי, אדריכלות ימי הביניים והאדריכלויות האירופאיות שהתפתחו אחריה, היו מבוססות על האבן והשיש כחומר הבנייה העיקרי, שסיפקו מראה אסתטי של המבנה, לצד יכולת העיצוב של האבן וחוזקה כחומר בנייה.
יפן עשירה ביערות ויש בה חומר גלם משובח של עץ. כתוצאה מכך, פיתחה יפן את התרבות האדריכלית שלה על ידי בנייה בעץ. התכונות ההנדסיות של העץ והמראה שלו, לצד תרבות יפן והאסתטיקה שהתפתחה ביפן, גרמו לעיצוב האדריכלות היפנית בסגנון שונה מזה של האדריכלות האירופית.[1] באדריכלות יפנית מסורתית, יש סגנונות שונים, מאפיינים וטכניקות ייחודיות ליפן בכל תקופה, בהתאם לשימוש הקרקע: מגורים, טירה, מקדש בודהיסטי (בסיומת ג'י) ומקדש שינטו (בסיומות גוּ, ג'ינגוּ וסיומות נוספות). מצד שני, בעיקר בימי קדם, הושפעה מאוד האדריכלות היפנית מהתרבות הסינית, כפי שהושפעו מדינות אחרות בדרום מזרח אסיה, ולכן יש לה מאפיינים משותפים לאדריכלות במדינות אסיה.
בשל האקלים המגוון ביפן ואלף השנים שחלפו מהייבוא הראשון של התרבות עד ייבואה האחרון, יש שוני רב באדריכלות ביפן, אבל בכל זאת ניתן למצוא מספר מאפיינים אוניברסליים. המאפיין הראשון היה בחירת החומרים: תמיד עץ, ובצורות שונות: קרשים, קש, קליפת עצים, נייר – כמעט בכל המבנים. בשונה מאדריכלות סינית ומערבית, לא היה שימוש באבן מלבד שימושים ספציפיים מסוימים, כמו יסודות מקדש וטירה. גם המבנה הכללי כמעט תמיד זהה: עמודים וקורות התומכים בגג גדול ומעוקל בעדינות, עם קירות דקים מנייר, לרוב ניתנים להזזה ואף פעם לא קירות נושאים. קשתות וקמרונות חבית נעדרים לחלוטין. גמלונים וגגות מקומרים עדינים יותר מאשר בסין, ובניית אנטזיס, עמודים קמורים, הייתה מועטה. גם כשנבנו עיטורים מאסיביים על גבי המבנה, כמו במקדש השינטו ניקו טושו-גו, התאימו העיטורים למבנה הבסיסי והדגישו אותו, במקום להסתירו.
הגג הוא המאפיין הדומיננטי באדריכלות יפנית מסורתית, ולעיתים קרובות מהווה מחצית מגודל המבנה כולו. קצוות הגג המעוקלים קמעה, משתרעים הרבה מעבר לקירות, מהווים קירוי למרפסות, ובמקדשים והיכלות הם נתמכים על ידי תומכים מורכבים הנקראים טוקיו (אנ'). במבני מגורים בוצעו פתרונות פשוטים יותר. הגגות הגדולים מעניקים לחלל הפנים אפלוליות אופיינית, התורמת לאווירת הבניין. פנים הבניין מורכב בדרך כלל מחלל מרכזי יחיד הנקרא אומויה (אנ'), וממנו מסתעפים חללי משנה. חלוקת החלל הפנימי היא גמישה, וניתן לשנות את גודל החדר באמצעות פרגודים או קירות נייר נעים. בהתאם לצורך, ניתן לחלק את החלל הגדול והיחיד של האולם הראשי. לחלופין, ניתן להסיר קירות בהיקף החלל הראשי, ולצרף אותו לחללי משנה על מנת לאפשר מקום לאנשים נוספים כאורחים. השימוש בקן (אנ'), מודול בנייה, שומר על פרופורציות בין החלקים הקבועים של המבנה ועל ההרמוניה הכוללת שלו. גם ההפרדה בין פנים לחוץ איננה מוחלטת, משום שניתן להסיר קירות שלמים, ובכך להוסיף שטח למבקרים בבית מגורים או במקדש. מרפסות הן בנייה חיצונית של הבניין, אך הן עולם חיצוני מול פנים הבניין. משום כך נבנו המבנים כחלק מסביבתם, תוך כדי הקפדה על מיזוג המבנה עם הסביבה הטבעית הסובבת אותו.
המאפיינים האוניברסליים המשותפים לאדריכלות מקודשת ולאדריכלות חילונית, איפשרו הפיכת בניין חילוני למקדש או להפך. זה קרה למשל במקדש הוריו-ג'י, שבו הפכה אחוזה של אישה אצילה לבניין דתי.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]התקופה הפרהיסטורית וההיסטורית המוקדמת
[עריכת קוד מקור | עריכה]התקופה הפרהיסטורית כוללת את תקופת ג'ומון משנת 14,000 לפני הספירה עד שנת 400 לפני הספירה. אחריה היו תקופת יאיואי מ-300 לפני הספירה עד שנת 400 לספירה ותקופת קופון משנת 250 לספירה עד שנת 538 לספירה.
עקב חוסר תיעוד בכתב, אין מסמכים המתעדים את ההיסטוריה היפנית בכלל ואת האדריכלות היפנית בפרט. בנייה בעץ איננה שורדת, ושרידיה הארכאולוגיים מעטים ובלתי ברורים. עם זאת התגלו שרידי מבנים, שבהם נותרו רק יסודות של עמודי עץ, המעידים על ארגון התכנית של הבניין ובכך מספקים מושג מסוים על צורתו המרחבית. לצד היסודות, התגלו כלי חרס שנוצרו כחיקוי של מבנים, או שצוירו עליהם מבנים. הציורים אינם מדויקים במיוחד, אך מספקים מידע מסוים של צורות המבנים.[2] שרידי קברים מהמאות הראשונות לספירה מעידים על היכולת הארגונית וההנדסית של התרבות היפנית.
הממצאים מגלים שתי צורות בנייה שונות: בית מגורים אחד נבנה כבור רדוד באדמה, והיה מוקף גזעי עצים שסגרו על גג חרוטי. בית מגורים שני היה בנוי מארבעה עד שישה כלונסאות עץ התקועים באדמה, שעליהם רצפת עץ אופקית בגובה של מטר וחצי מעל פני הקרקע, עליה נמצא חלל הבית, ועליו בנוי גג דו שיפועי של קורות עץ עם כיסוי קש על גביהן.[1]
השפעת האדריכלות הסינית
[עריכת קוד מקור | עריכה]במאה השישית לספירה נכנסו ליפן הכתב הסיני והתרבות הסינית, שהשפיעו על תרבות ואדריכלות יפן. המשפחה הקיסרית ביפן עודדה את הקשרים התרבותיים, ושלחה יפנים לסין על מנת שילמדו את התרבות הסינית ויביאו אותה עימם ליפן. שושלת טאנג בסין הייתה בודהיסטית, והמנזרים הבודהיסטים בסין היו המקומות שבהם נלמד הידע המקיף על תרבות סין, והועבר בצורה ממוסדת מהמורים לתלמידים. החל מהמאה השביעית לספירה, השפיעו על אדריכלות יפן אורח החיים והתרבות הסיניים, שנקלטו ביפן עם חזרת הסטודנטים היפנים מסין.[1]
אדריכלות בודהיסטית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
במקביל להשפעה הדתית של הבודהיזם על יפן, הדגימו המקדשים הבודהיסטיים בסין את שיטות הבניה והעיצוב הסיניים לסטודנטים היפניים. בתקופה זו כבר הייתה לסין שיטה אדריכלית קבועה לפי עקרונות ההנדסה, שיטת הבנייה, חלוקת המרחב, פרטי הבניין (אנ') והעיצוב, והקונספציה הפילוסופית שמאחוריה. התאוריה האדריכלית הסינית כללה את כל הבנייה בסין, וליפן נכנסה התאוריה דרך המקדשים הבודהיסטיים.[1]
מקדשים בודהיסטיים רבים נבנו ביפן מהמאה השישית ואילך, אך רובם לא שרדו. המקדש העתיק ביותר שנותר ביפן הוא הוריו-ג'י בנארה. המקדש נבנה במהלך המאה השביעית, נפגע בשרפה ב-670 ונבנה מחדש בתחילת המאה השמינית. מקדש הוריו-ג'י זכה להגנתה של משפחת המלוכה היפנית, והיווה אבן דרך באימוץ הבודהיזם על ידי הקיסרות היפנית. מעמד הוריו-ג'י דעך החל מ-1868 בעקבות רסטורציית מייג'י ומתן עדיפות לשינטואיזם, אולם ב-1897 הועבר חוק הנוגע לשימור מקדשים עתיקים, שכתוצאה ממנו זכה המקדש לתשומת לב מחודשת בכל הקשור לשימורו. המקדש הנוכחי מורכב משני חלקים: סאי-אין במערב וטו-אין במזרח. החלק המערבי של המקדש כולל את הקונדו (ההיכל) ואת הפגודה החמש-קומתית. באזור טו-אין, הנמצא במרחק 122 מטרים מסאי-אין, שוכן היכל יומדונו (היכל החלומות) המתומן. במתחם יש גם מגורי נזירים, חדרי הרצאות, ספריות וחדרי אוכל.
המראה הנוכחי של הוריו-ג'י אינו מייצג רק את סגנון אסוקה. בעוד שמקדשים יפניים רבים שנבנו בתקופת אסוקה היו מאורגנים בדומה למקדשים קוריאניים וסיניים: השער הראשי (הפגודה), ההיכל הראשי וחדר ההרצאות היו על קו ישר, המתחם החדש של הוריו-ג'י לא נבנה בהתאם לדפוס זה, אלא הקונדו והפגודה שכנו זה ליד זה באותה חצר. מנגד, בהוריו-ג'י יש מאפיינים ייחודיים לתקופת אסוקה, הדומים לעיצובים שנמצאו במערות יונגאנג בסין, ולא נמצאו במקדשים מתקופת נארה. המאפיינים הם עמודי אנטזיס והמעקות, המקושטים בתבניות חוזרות ונשנות של סווסטיקה, אשר מונחים מתחת למבנה בצורת V הפוכה שנועדה לתמיכה. מאפיין נוסף מתקופת אסוקה שנמצא רק ביפן ונמצא בצורתו המקורית בהוריו-ג'י הוא מבנה תומך בצורת ענן.[4][5]
המבנים בהוריו-ג'י מהווים דוגמה קלאסית לאדריכלות של שושלת טאנג הסינית. בסין נחשב העץ לחומר בנייה איכותי ומועדף, אבל לא תמיד התאפשר להשיגו בקלות, ולעיתים נאלצו הבנאים הסיניים להתפשר על חומרי בנייה בסיסיים אך זמינים יותר, כמו אדמה נגוחה למשל. ביפן יש חומרי גלם איכותיים מעץ, והוריו-ג'י נבנה מעץ בלבד ובאיכות בנייה גבוהה. כך החזיק המבנה מעמד כ-1,200 שנה, ומהווה דוגמה טובה ליכולת הלימוד של התרבות היפנית.[1]
בינוי ערים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בהשפעת התרבות הסינית, החליטה המשפחה הקיסרית היפנית לבנות עיר בירה חדשה לפי המודל הסיני. ב-708 הורתה גנמיי, הקיסרית ה-43 של יפן, לאנשי חצרה לבנות את נארה, ונארה נבנתה ב-710 כמו שיאן, עיר הבירה של שושלת טאנג. שיאן בנויה על רשת משבצות ריבועית סביב ציר סימטריה ראשי מדרום לצפון, שעליו היה ממוקם ארמון הקיסר בקצהו הצפוני של הציר. משני צידי הציר ממוקמים מוסדות השלטון והדת, ורבעי המגורים, ונארה נבנתה באופן דומה.[6] נארה הייתה עיר בירה עד 784, כאשר הורה הקיסר קנמו (אנ') על העברת הבירה לעיר קיוטו, שנקראה הייאן-קיו, ונבנתה גם כן לפי דגם העיר הסינית.[1][7] קיוטו שימשה כבירת הקיסרות מ-794 עד 1868,[7] כאשר הבירה עברה לעיר טוקיו, שנקראה קודם אדו.
אדריכלות דת השינטו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – אדריכלות השינטו
.jpg)
דת השינטו שונה מהבודהיזם. מקדש איסה המוקדש לאלת השמש אמטראסו בעיר איסה (אנ') הוא מקדש השינטו החשוב ביפן.[8] מתחם המקדש הוא קומפלקס מקדשים, המרוכזים סביב שני מקדשים עיקריים, נאיקוּ וגֶקוּ. המקדש באיסה נבנה במאה השביעית לספירה,[9] כתגובה לכניסת הבודהיזם ליפן וכניסיון לחזק את דת השינטו העתיקה מול ההתפשטות המהירה והאינטנסיבית של דת הבודהיזם. המקדש באיסה שונה באופן משמעותי מהמקדשים שנבנו בסגנון הבודהיסטי, ומציג את הערכים האסתטיים היפניים ואת הרעיונות האדריכליים של התרבות היפנית הטרום-סינית. הסגנון האדריכלי של מקדש איסה נקרא שינמֵיי-זוּקוּרי. הוא מבוסס על פשטות, ועקרונותיו התפתחו בתקופת קופון.
כדי לשמור על מבנהו המקורי של המקדש תוך כדי חידושו, מפורק מבנה המקדש מדי עשרים שנה ונבנה מחדש באתר סמוך. הבנייה נעשית באופן טבעי, על ידי שימוש בטכניקות נגרות עתיקות, ללא מסמרים או חלקי מתכת, אלא בעץ בלבד. המגרש הריק הסמוך למקדש – מקום עמידתו של המקדש הקודם, ומקום בנייתו של המקדש הבא – נקרא קודנצ'י. השטח מכוסה באבני חצץ לבנות, ונותר ריק מלבד מבנה עץ קטן שנבנה סביב עמוד עץ בגובה שני מטרים שנקרא שין-נו-מיהאשירה (העמוד המרכזי החדש). כשהמקדש נבנה מחדש, הוא נבנה סביב עמוד זה, ואחר כך מסירים את מבנה העץ. לפני סיום הפירוק של המקדש הישן, בונים את מבנה העץ מחדש סביב העמוד הישן, וכן נותרים שני העמודים המרכזיים נסתרים תמיד. בתוך המקדש יש רצפה מוגבהת, ואל הכניסה מוביל גרם מדרגות יחיד. הגג עשוי מקנים מיובשים, על רכס הגג מונחים עשרה בולי עץ, ורכס הגג נתמך על ידי שני עמודים חיצוניים מקדימה ומאחורה. המקדש שנבנה ב-2013, הוא הגרסה ה-62 של המקדש, ומקדש חדש עתיד להיבנות בשנת 2033. במקדש מאוחסן הראי הקדוש, שלפי המסורת ניתן למשפחת המלוכה בידי אלת השמש.[10] הצגת הראי בפומבי אסורה, והמבנה שבו הוא נמצא, מוקף בחומת עץ. לקודש הקודשים יכולים רק הכוהנים ובני המשפחה הקיסרית להיכנס.
מחזורי השפעה
[עריכת קוד מקור | עריכה]עם היחלשותה של שושלת טאנג בסין, הפסיק השלטון היפני את המשלחות הרשמיות שנסעו בצורה סדירה לסין במשך תקופת טאנג, וייבאו ליפן את תרבות סין. בתקופת הייאן גיבשה יפן את תרבותה, תוך כדי ניתוק מההשפעה הסינית. התממשו עקרונות העיצוב, שהיו הבסיס של תרבות יפן לפני ההשפעה הסינית, ועיצבו מחדש את הבנייה אחרי ההשפעה העמוקה מסין שגבלה בהטמעה מוחלטת. המבנים הראשונים שהשתנו היו בתי המגורים והגנים, אך גם המקדשים הבודהיסטים, שהיו נושא תרבותי ואדריכלי סיני מובהק, החלו לעבור שינויים איטיים במשך מאות שנים, לכיוון של הפשטה, א-סימטריה, והעדפה לחומרים טבעיים – עץ חשוף וגגות קש – בניגוד לצבעוניות הסינית. ננטשו חומרי בנייה כבדים כמו אבן, טיט וחימר, ונעשתה נפוצה בנייה בקירות עץ פשוטים, רצפות ומחיצות. ארז, עץ מקומי, היה פופולרי בגימור פנים עקב מבנהו המחוספס, ועצי אורן ולגש נועדו לשימוש מבני. לוחות רעפים ועץ ברוש שנקרא "הינוקי" שימשו לגגות. בתקופה זו נעשה שימוש בגג סמוי (אנ') כפתרון יפני לבעיות ניקוז של גגות.
כיוון זה המשיך לאורך תקופה של מאות שנים, אך לא היה יציב, אלא הפגין רגישות לתקופות היסטוריות של פתיחות מחודשת בקשרים עם סין בזמן שושלת סונג ואחר כך בזמן שושלת מינג. מנגד, הייתה תקופה של סגירת שערים בזמן שושלת יואן המונגולית שאיימה לכבוש את יפן, אבל לא הצליחה בכך.
עם כניסת הזן בודהיזם ליפן, בתקופה של פריחת היחסים עם שושלת סונג, קיבלו הרעיונות העתיקים של דת השינטו – הפשטות והקרבה לטבע, בסיס פילוסופי מוגדר. בתקופת קמקורה, שהייתה גם תקופת הניתוק משושלת יואן בסין, התגבשה ביפן האמירה האדריכלית הוודאית לכיוון ההפשטה, החומרים הטבעיים והא-סימטריה, ששירתו את האדריכלות היפנית מאות שנים אחרי תקופה זו, תוך כדי המשך התפתחות טבעית של רעיונות ועיצוב.[1]
תקופת הייאן
[עריכת קוד מקור | עריכה]צמיחת הגודל של המבנים בעיר הבירה הובילה לאדריכלות הנשענת על עמודים שהמרחק ביניהם היה קבוע בהתאם לקן, יחידת מידה יפנית השווה לקצת פחות משני מטרים. ארמון הייאן (אנ') הקיסרי הגדיר את התחלת הסגנון האריסטוקרטי שנקרא שינדן-זוקורי (אנ'), והתאפיין במבנים סימטריים שנבנו כזרועות התוחמות גן פנימי. גן זה השתמש בנוף שאול (אנ') כדי להשתלב לכאורה עם הנוף הרחב יותר. דוגמה מהותית ששרדה מאדריכלות שינדן-זוקורי היא אולם הפניקס של מקדש ביודו-אין (אנ') שנבנה ב-1053 בעיר אוג'י, הנמצאת דרום-מזרחית לקיוטו. האולם בנוי כמבנה מלבני המוקף בבריכה מלאכותית, עם שני מסדרונות בצורת L משני צידיו, ומסדרון אחורי העובר מעל הבריכה ומתחבר לקרקע מאחור.
בתקופה זו הסגנון האדריכלי של המקדשים הבודהיסטיים החל להשפיע על הסגנון של מקדשי השינטו. במקדשי השינטו החלו לצבוע את העצים, שלפני כן בדרך כלל נבנו ללא גימור, בצבע הצינובר האדום האופייני לבודהיזם. בחלקה המאוחר יותר של תקופת הייאן הייתה בנייה מתועדת ראשונה של בתים עממיים בסגנון מינקה (אנ'), שהתאפיינו בשימוש בחומרים ועבודה מקומיים, ונבנו בעיקר מעץ עם רצפות מאדמה וגגות סכך.[11]
-
אולם פניקס, מקדש ביודו-אין, אוג'י, מחוז קיוטו, 2016 -
מקדש השינטו באיצוקושימה, הירושימה, 2008 -
בית בסגנון מינקה, כפר אוגימאצ'י, מחוז גיפו, 2008
תקופות קמקורה ואשיקאגה (מורומאצ'י)
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתקופת קמקורה (1185–1333) ובתקופת מורומאצ'י (1336–1573), הייתה התקדמות טכנולוגית באדריכלות היפנית, שפנתה לכיוון שונה במקצת מהאדריכלות הסינית. השינויים נבעו מדרישות מקומיות כמו עמידות לרעידות אדמה, ובניית מחסה מפני גשמים עזים וחום הקיץ. במענה לדרישות, יצרו נגרי אמן את סגנונות האדריכלות היפניים דאיבוצויו (אנ') ("בודהה גדול") וזנשויו (אנ') ("סגנון הזן").[12][13]
תקופת קמקורה החלה בהעברת השלטון ביפן מהחצר הקיסרית לשוגונות קמקורה, שנוסדה על ידי מינאמוטו נו יוריטומו. במלחמת גנפיי (אנ') (1180–1185) נפגעו מבנים מסורתיים רבים בנארה ובקיוטו, כמו טודאי-ג'י וקופוקו-ג'י (אנ'), שנשרפו בשנת 1180 על ידי טאירה נו שיגירה משבט טאירה. רוב המקדשים נבנו מחדש מאוחר יותר על ידי שוגונות קמקורה כדי לאחד ולחזק את שלטון השוגון.[14]
בתקופת קמקורה האדריכלות הייתה פחות מפורטת ועשירה מאשר בתקופת הייאן, והתאפיינה בפשטות עקב הקשר שלה לסדר צבאי. מגורי סמוראים נבנו בסגנון בוק-זוקורי[15] שדמה לסגנון השינדן-זוקורי,[16] והבניינים היו מוקפים בחפירים צרים או שוחות. הגנת המבנים הייתה בעדיפות ראשונה, והם נבנו כשהם מקובצים תחת קורת גג אחת ולא סביב גן. גני הבתים מתקופת הייאן הפכו לרוב למגרשי אימונים.
אחרי נפילתה של שוגונות קמקורה ב-1333, קמה שוגונות אשיקאגה, שמאוחר יותר קבעה את מושבה במחוז קיוטו במורומאצ'י. קרבת השוגון לחצר הקיסרית הובילה ליריבות בדרגים העליונים של החברה, שגרמה לצריכת מוצרי יוקרה ולניהול אורח חיים ראוותני. בבתים אריסטוקרטיים בוצעו שינויים מסגנון הבוק-זוקורי הפשוט כדי להתאימם לסגנון השינדן-זוקורי הקודם. דוגמה לאדריכלות ראוותנית זו היא המקדש המוזהב קינקאקו-ג'י בקיוטו, המעוטר בלכה ועלי זהב, בניגוד למבנים פשוטים אחרים עם גגות פשוטים. בניסיון לרסן את עושר המעמדות העליונים, הנהיגו אדוני הזן את טקס התה היפני, ונבנו בתי תה (צ'שיצו) בגודל צנוע עם פרטי בניין וטקסטורה בסיסיים. הסגנון קבע אדריכלות למגורים במבנים קלים ואינטימיים יותר, שהתבססו על עמודים דקים וקורות עץ עם פוסומה, מחיצות הזזה פנימיות, ושוג'י, קירות הזזה חיצוניים. מחצלות טטאמי, שבתקופת קמקורה הונחו לרוב על הרצפה, עברו בתקופת מורומאצ'י למחצלות בגודל קבוע הצמודות זו לזו, ושטח רצפה טיפוסי של בית תה נקבע לארבע וחצי מחצלות.[17][18] בתכנון הגן, החליפו עקרונות הזן את המים בחול או חצץ כדי ליצור את הגן היבש מטיפוס קארסנסואי, כפי שמדגים הגן במקדש הזן ריואן-ג'י (אנ') בקיוטו.
-
הננדאימון (השער הגדול) של מקדש טודאי-ג'י הוא אחת הדוגמאות המעטות של הדאיבוצויו, נארה, 2007 -
-
בית תה יפני, 2006
.JPG)
תקופת אזוצ'י-מומויאמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בזמן מלחמת אונין (אנ') (1467–1477) בתקופת מורומאצ'י, התפתחה אדריכלות הטירות ביפן. בתקופת אזוצ'י-מומויאמה (1568–1600) עברה יפן תהליך של איחוד, לאחר תקופה ארוכה של מלחמת אזרחים. כל שליט הורשה לבנות טירה אחת משלו, והתקופה נקראת על שם טירות השליטים הבולטים של התקופה, שנבנו כסמלים לכוחם: טירת אזוצ'י שנשלטה על ידי אודה נובונאגה, וטירת מומויאמה שנשלטה על ידי טויוטומי הידיושי, ממשיך דרכו של אדונו המנוח נובונאגה, שאיחד את כל יפן תחתיו, וקבע חוק שאסר על כל המעמדות לשאת נשק, מלבד מעמד הסמוראים.
הטירה שנבנתה, בדרך כלל הייתה מורכבת ממגדל הטירה שנקרא "טנשו", "הגנת גן העדן" ביפנית, והיה מוקף בגנים ובבניינים מבוצרים. הכל נבנה בתוך קירות אבן מסיביים והוקף בחפירים עמוקים. חללי הפנים הכהים של הטירות עוטרו לרוב על ידי אמנים, והופרדו זה מזה עם פוסומה, מחיצות הזזה, וביובו, פרגודים מתקפלים.
סגנון השואין-זוקורי, שמקורו בצ'שיצו (בית התה) של תקופת מורומאצ'י, המשיך להיות מעודן. מרפסות מקורות קישרו את הפנים של מבני המגורים לגנים חיצוניים המעובדים היטב. הפוסומה והביובו עוטרו בציורים מדוקדקים, ולעיתים קרובות שימש חדר פנימי עם גומחה (טוקונומה) ומדפים לתצוגה של עבודות אמנות, בדרך כלל עם מגילה תלויה.
טירות מצומוטו, קוממוטו והימג'י, הידועה כטירת האנפה הלבנה, הן דוגמאות מצוינות לטירות התקופה, ואילו טירת ניג'ו (אנ') בקיוטו היא דוגמה לאדריכלות טירה המשולבת בזו של ארמון קיסרי, כדי ליצור סגנון המתאים יותר להשפעה הסינית של המאות הקודמות.
-
טירת מצומוטו, מצומוטו, מחוז נאגנו, 2010 -
טירת הימג'י, הימג'י, מחוז היוגו, 2016 -
ביובו, פרגוד מתקפל יפני בן שישה חלקים מהמאה ה-17 -
פוסומה עם ציור של עץ דובדבנים -
פוסומה עם ציור של יער חזרן ברובע היגשיאמה, קיוטו, מחוז קיוטו -
טוקונומה בעיר טוטורי, מחוז טוטורי
.jpg)
תקופת אדו
[עריכת קוד מקור | עריכה]תקופת אדו, המכונה גם תקופת טוקוגאווה, החלה בשנת 1603 והסתיימה בשנת 1868, עם ביצוע הרסטורציה של מייג'י. בתקופת אדו שלטה ביפן שוגונות טוקוגאווה, שבירתה הייתה אדו, וב-1869 שינה הקיסר מוצוהיטו את שמה לטוקיו כשעבר אליה מקיוטו.[19] התקופה החלה עם כינון השוגונות על ידי טוקוגאווה איאיאסו, והסתיימה בכניעתו של השוגון האחרון טוקוגאווה יושינובו.
שוגונות טוקוגאווה בנתה את טירת אדו (אנ'), שסביבה נבנו בניינים של ממשל המדינה ובתי מגורים לדאימיו המחוזיים. העיר התפתחה סביב בניינים אלה, שהיו מחוברים ברשת של דרכים ותעלות. בשנת 1700 גדלה האוכלוסייה למיליון תושבים. המחסור במרחב לאדריכלות מגורים גרם לבניית בניינים של שתי קומות, שלעיתים קרובות נבנו על גבי בסיסי אבן מוגבהים.
בניית מאציה (אנ'), בתים עירוניים, הייתה קיימת מאז תקופת הייאן. בתקופת אדו, הבתים החלו להיות מעודנים. בדרך כלל נבנתה מאציה בחלקות עמוקות וצרות הצמודות לרחוב (רוחב החלקה העיד על עושרו של הבעלים), לעיתים קרובות עם בית מלאכה או חנות בקומת הקרקע. על הגג הונחו רעפים במקום סכך, ולעיתים קרובות כוסה בטיח העץ החשוף של הבניין, כדי להגן עליו מפני אש.[20] מנגד, נבנו מבנים ראוותניים, שהפגינו את עושרם ועוצמתם של האדונים הפיאודליים, כמו הקמייאשיקי (האחוזה העליונה) של הדאימיו מצודאירה טדמאסה (אנ'), שנבנה במאה ה-17 מחוץ לטירת אדו, או אחוזת אושיטה באוזון, הנמצא ברובע היגאשי במרכז נגויה.
בתקופת אדו התחוללו שריפות הרסניות, והשריפה הגדולה של מאירקי (אנ') בשנת 1657 הייתה נקודת מפנה בתכנון העירוני. כשיטה להפחתה בהתפשטות האש, בנתה הממשלה סוללות אבן לפחות בשני מקומות לאורך נהרות בעיר אדו. במהלך הזמן נהרסו הסוללות, והוחלפו במחסני דוזו, ששימשו כמעצורי שרפה לצד אחסון סחורות שנפרקו מהתעלות. הדוזו נבנו ממסגרת מבנית העשויה עץ ועליה ציפוי במספר שכבות של טיח אדמה על הקירות, הדלת והגג. מעל הגג מכוסה האדמה, נבנתה מסגרת עץ לגג הרעפים. יפנים שלמדו עם ההולנדים בתחנת הסחר דג'ימה, צידדו בבנייה באבן ולבנים, אך בנייה זו לא בוצעה בגלל פגיעותה לרעידות אדמה.
מאציה ומחסנים מסוף התקופה התאפיינו בצביעת כיסוי האדמה על הקירות החיצוניים בצבע שחור, שנוצר על ידי הוספת דיו הודי (אנ') שחור לסיד עם קונכיות כתושות של צדפות. הקווים הנקיים של האדריכלות האזרחית בתקופת אדו השפיעו על סגנון סוקיה של אדריכלות המגורים. ארמון הקיסר בקאטסורה, קיוטו, והווילה הקיסרית שוגאקו-אין בפאתי קיוטו מדגימים סגנון זה, שהתבטא בבנייה בקווים ובעיצוב פשוטים, ועשיית שימוש בעץ במצבו הטבעי.
בסוף התקופה של מדיניות סנקין קוטאי, בוטל החוק שחייב את הדאימיו לשמור על מגוריהם באדו עיר הבירה, מה שגרם לירידה באוכלוסיית אדו ולירידה בהתאם בהכנסות השוגונות.
-
טירת אדו (במרכז בצד שמאל) ומבני הממשל המקיפים אותה, המאה ה-17 -
בית מאציה טיפוסי, נארה, מחוז נארה, 2007 -
דגם של סיימון (השער הראשי), אחוזת טדאמסה -
דגם של אחוזת טדאמסה, מוזיאון אדו טוקיו -
המבנה הראשי של ארמון הקיסר בקאטסורה, 2007 -
בית התה בארמון הקיסר בקאטסורה, 2007
.JPG)
.jpg)
תקופות מייג'י, טאישו וראשית תקופת שווה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקראת סיומה של שוגונות טוקוגאווה, החלה להיראות השפעה של אדריכלות מערבית במבני צבא ומסחר, בעיקר במתקנים ימיים ותעשייתיים. עד שנת 1867 שלטו ביפן השוגונים במשך מאות שנים, והקיסר היה סמל נטול כוח. בשנה זו עלה לשלטון מוצוהיטו בגיל 14, ונקרא מייג'י, "שלטון נאור" ביפנית. בארבע השנים הראשונות החלה רסטורציית מייג'י, אחרי שיפן הייתה בסגר מרצון במשך יותר משתי מאות, שגרם לקפאון כמעט מוחלט בהתקדמות הטכנולוגית. ב-1890 נחקקה חוקת מייג'י (חוקת האימפריה היפנית), שהייתה בתוקף עד כניעת יפן במלחמת העולם השנייה ב-1945. בתקופת מייג'י, שהסתיימה ב-1912 עם מותו של קיסר המייג'י, החלה יפן בתהליך מהיר של התמערבות, שהוביל לצורך בסוגי בניינים חדשים כמו בתי ספר, בנקים ובתי מלון. אדריכלות המייג'י המוקדמת הושפעה מהאדריכלות הקולוניאלית שהייתה בנמלי האמנה (אנ') הסיניים כמו הונג קונג (בריטניה) ומקאו (פורטוגל). בנגסאקי בנה הסוחר הבריטי תומאס בלייק גלובר בית בסגנון מערבי, שבוצע על ידי נגרי אמן יפניים. בהשפעתו צמחה קריירת האדריכל תומאס ווטרס (אנ'), שתכנן את מטבעת הכסף (אנ') באוסקה בשנת 1868, בניין לבנים ואבן ארוך ונמוך, עם פורטיקו וגמלון מלבני. בטוקיו תכנן ווטרס את המוזיאון המסחרי, שנחשב לבניין הלבנים הראשון בעיר.
בשנת 1872 נשרף עד היסוד אזור צוקיג'י בטוקיו.[21] בעקבות שרפה זו, החליטה הממשלה להפוך את אזור גינזה לדגם של בניה מודרנית. הממשלה יזמה בנייה של מבנים מלבנים עמידות לאש, רחובות רחבים, שחיברו את תחנת הרכבת שימבשי לזיכיון הזר בצוקיג'י, לצד בניית ריכוז של משרדי ממשלה. תכנון האזור נעשה על ידי האדריכל ווטרס, ועל הבנייה הייתה מופקדת לשכת הבינוי של משרד האוצר. בשנת 1873 הושלמה בניית גינזה בסגנון מערבי. בשלב ראשון הוצעו בתי הלבנים למכירה, ומאוחר יותר הוחכרו, אבל שכר הדירה הגבוה שנקבע הותיר רבים מהם ללא דיירים. אף על פי כן, החל האזור לשגשג כסמל של "תרבות ונאורות", כיוון שבתי הוצאה לאור של עיתונים וירחונים קבעו את מושבם במקום, ותרמו לבולטות האזור. האזור אף התפרסם בזכות חלונות הראווה של חנויותיו, שהיו דגם לשיטות שיווק מערביות. בתי הלבנים של גינזה שימשו דגם לתוכניות מודרניזציה רבות בערים יפניות.
דוגמה עיקרית לאדריכלות המערבית הקדומה הייתה רוקומייקאן (אנ'), בניין גדול בן שתי קומות בטוקיו, שתכנונו הוזמן על ידי המרקיז אינאו קאורו, שר החוץ, לשיכון המבקרים הזרים. רוקומייקאן תוכנן על ידי האדריכל הבריטי ג'וזיה קונדר, יועץ ממשלתי זר במייג'י יפן (אנ') (זר שכיר), הושלם בשנת 1883[22] והפך לסמל ההתמערבות בתקופת מייג'י, אבל היו עליו דעות שונות, משום שהתקיימו בו נשפים ראוותניים שנועדו להרשים את המבקרים בתחכום ובקדמה של יפן. ריונקאקו היה גורד השחקים הראשון בסגנון מערבי ביפן, שנבנה בשנת 1890 ברובע אסקוסה בטוקיו, אבל נהרס ברעידת האדמה והצונמי בקאנטו (1923). לצד כניסתו של הסגנון המערבי, עדיין נעשה שימוש באדריכלות מסורתית לבניינים חדשים, כמו בזמן בניית הארמון הקיסרי של מייג'י בטוקיו. עם זאת, נבנו בארמון סמלי אלמנטים מערביים כמו מזרקת מים בגנים.
בניגוד לסגנון הנאו-קלאסי של ווטרס, פיתחו נגרים יפנים אדריכלות בסגנון פסבדו-מערבי שנקראה אדריכלות גיופו (אנ') על ידי בנייה בעץ. דוגמה לאדריכלות גיופו היא בית הספר היסודי קאיצ'י במחוז נאגנו שנבנה בשנת 1876. הנגר הראשי טאטיישי קיושיגה נסע לטוקיו, ראה סגנונות בנייה מערביים פופולריים, ושילב אותם בבית הספר בשיטות בנייה מסורתיות. בית הספר נבנה כמו המחסנים המסורתיים שנקראו קוּרָה (אנ'). מבנה העץ המטויח מבפנים ומבחוץ, משלב מגדל סיני מתומן עם בסיס דמוי אבן. על בסיס המבנה יושם טיח גבס מסורתי של קיר נאמאקו (אנ') כדי ליצור את הרושם שהבניין יושב על בסיס אבן. דוגמה נוספת הייתה הבנק הלאומי הראשון בטוקיו (אנ'), שנבנה בשנת 1872.
ממשלת יפן הזמינה אדריכלים זרים לעבוד ביפן וללמד אדריכלים יפניים חדשים. ג'וזיה קונדר הכשיר אדריכלים בולטים בתקופת מייג'י, כמו קינגו טאצונו (אנ'), טאצוזו סון (אנ') וטוקומה קטאיאמה (אנ'). ליצירותיו המוקדמות של טאצונו היה סגנון ונציאני (התחייה הגותית) שהושפע מג'ון ראסקין, אך יצירותיו המאוחרות יותר כמו בנק יפן (1896) ותחנת טוקיו (1914) הן בסגנון אקלקטי ואדריכלות האמנויות היפות. קטאיאמה הושפע יותר מאדריכלות האימפריה הצרפתית השנייה, והיא מופיעה במוזיאון הלאומי בנארה (1894) ובמוזיאון הלאומי בקיוטו (אנ') (1895), כאשר הגג של המוזיאון בקיוטו הוא בסגנון מערבי מובהק.[23]
בתקופת טאישו בשלטון הקיסר יושיהיטו ובראשית תקופת שווה בשלטון הקיסר הירוהיטו, פעלו ביפן שני אדריכלים אמריקאים רבי השפעה. הראשון היה פרנק לויד רייט, שתכנן את המלון הקיסרי בטוקיו (1913–1923)[24] ואת בית ההארחה יודוקו (1918).[25] את שני המבנים בנה רייט באבן אויה (אנ'), שנוצרה מלבה ואפר געשי.[24] רייט הכשיר מתמחים יפניים, כאדריכל אראטה אנדו (אנ'), שבנה את מלון קושיאן (אנ') בשנת 1930 בסגנון המלון הקיסרי בטוקיו. האדריכל האמריקאי השני היה אנטונין ריימונד שעבד אצל רייט במלון הקיסרי. אחרי בניית המלון הקיסרי, עזב ריימונד את רייט והקים עסק משלו בטוקיו. אף על פי שעבודותיו המוקדמות כמו מכללת הנשים הנוצרית בטוקיו הראו את השפעתו של רייט, הוא החל במהרה לעשות שימוש בבטון מזוין, בביצוע שהזכיר את שיטות הבנייה היפניות המסורתיות.[26]
אדריכל מבני הציבור טוגו מוראנו (אנ'), מהדור של ריימונד, הושפע מהאדריכלות הרציונלית (אנ') ותכנן את בניין המשרדים מוריגו שוטן בטוקיו (1931) ואת ההיכל הציבורי בעיר יוּבֶּה, מחוז יאמאגוצ'י (1937). באותו סגנון של אדריכלות מודרנית רציונלית, תכנן אדריכל מבני הציבור טסורו יושידה (אנ') את סניף הדואר המרכזי בטוקיו (1933)[27] ואת סניף הדואר המרכזי באוסקה (1939).[28]
סגנון הכתר הקיסרי (אנ') היה מנוגד למודרניזם ביפן, והמבנים בסגנון שלו התאפיינו בגג בסגנון יפני, כמו המוזיאון הלאומי של טוקיו (1937) שתוכנן על ידי היטושי ווטנאבה, בניין עיריית נגויה ומשרד הממשל של מחוז אאיצ'י בנגויה.[29] הממשלה, שמדיניות המיליטריזם התחזקה בה, עמדה על כך שמבני ציבור יתוכננו ב"סגנון יפני", והאדריכלות המודרנית תצומצם למבני תשתית כמו תחנת הכוח מספר שתיים בסכר קורובה (1938), שתכנן האדריכל בונזו ימגוצ'י.[30]
בניינים רבים מתקופות מייג'י, טאישו ושווה נהרסו במלחמת העולם השנייה ואחריה, כמו הרוקומייקאן. האדריכל טניגוצ'י יושירו (אנ') ומוטו צוצ'יקאווה, סגן הנשיא של רכבת נגויה, הקימו ב-1965 את מייג'י מורה (אנ') (כפר מייג'י) בעיר אינויאמה, ליד נגויה, שבו נבנו מחדש בגודל זהה מבנים רבים שחולצו מהרס, לרבות המלון הקיסרי בטוקיו שתכנן רייט.[31] מוזיאון דומה הוא המוזיאון האדריכלי הפתוח באדו-טוקיו (אנ').
-
מטבעת יפן, אוסקה, 2020 -
תחנת הרכבת שימבשי, טוקיו, 2008 -
רוקומייקאן, טוקיו, בין 1883 ל-1900 -
ריקודים סלוניים בנשף ברוקומייקאן, 1888 -
קונצרט ברוקומייקאן, בין 1895 ל-1911 -
ריונקאקו, 1923 -
הארמון הקיסרי של מייג'י בטוקיו, 1888 -
בית הספר היסודי קאיצ'י, מצומוטו, נבנה ב-1876, 2009 -
דגם בקנה מידה 1:25 של הבנק הלאומי הראשון בטוקיו, נבנה ב-1872, 2009 -
תחנת הרכבת טוקיו, נבנתה ב-1914, 2012 -
בית הארחה יודוקו (בית ימאמורה), אשייה, נבנה על ידי פרנק לויד רייט ב-1924, 2008 -
המוזיאון הלאומי של טוקיו, רובע טייטו, נבנה ב-1937, 2010
תקופת שווה המאוחרת
[עריכת קוד מקור | עריכה]אחרי מלחמת העולם השנייה ובהשפעתו של המפקד העליון של כוחות הברית, הגנרל דאגלס מקארתור, עברו הפוליטיקה והדת ביפן רפורמה למדינה מפורזת ודמוקרטית. ב-1947 כוננה חוקה חדשה ביפן, אך כלכלתה צמחה רק בתחילת מלחמת קוריאה (1950) כשייצרה סחורות תעשייתיות כבת ברית של ארצות הברית. ב-1951 נחקק חוק חוק הדיור הציבורי, הקובע את תמיכת הממשלה בדיור שנבנה על ידי המגזר הפרטי.[32] ב-1946 הוקם איגוד הדיור הטרומי כדי לטפל במחסור הכרוני בדיור עקב הפצצות המלחמה, ואדריכלים כמו קוניו מקאווה (אנ') הגישו תוכניות. באותה שנה העלתה המועצה לשיקום נזקי מלחמה רעיונות לשיקום 13 ערים יפניות, והאדריכל קנזו טנגה הגיש תוכניות להירושימה ומאבאשי. ב-1949 זכה טנגה בתחרות לתכנון מוזיאון ההנצחה לשלום בהירושימה (אנ'), קיבל שבחים בינלאומיים, והמבנה הושלם ב-1955. אחרי הצלחת המוזיאון בהירושימה, זכה טנגה לתכנן את משרד הממשל של מחוז קאגווה בטקמאצו (1958)[33] ואת בניין עיריית קוראשיקי העתיקה (1960).[34][35] מקאווה וטנגה, שבתחילת קריירתו האדריכלית עבד אצל מקאווה, התעניינו באדריכלות היפנית המסורתית ובהשפעת האופי המקומי, שהודגמו בקגאווה עם אלמנטים מתקופת הייאן: גן, סלעים ובריכות, ששולבו באדריכלות המודרנית המערבית.
בהשפעתו הניכרת של טנגה, התקיימה בטוקיו הוועידה העולמית לעיצוב ב-1960 (אנ'). האדריכלים היפניים קיונורי קיקוטאקה (אנ'), מסאטו אוטאקה, קישו קורוקוואה (אנ') שהיה סטודנט של טנגה, ופומיהיקו מאקי,[36] הציגו את אדריכלות המטבוליזם (אנ') היפנית, שהדגימה שילוב של צורות מבנים קבועות, עם פונקציות ומרווחים גמישים.[37] הם הציגו התחדשות ויצירה מחדש, דחו ייצוג חזותי של האדריכלות היפנית המסורתית, וקידמו את הרעיון שהפרט, הבית והעיר הם חלקי גוף אחד. הקפסולה, שהייתה הסמל הבינלאומי של המטבוליסטים, הופיעה כרעיון בסוף שנות השישים ונבנתה על ידי קורוקוואה במגדל הקפסולות נאקאגין בטוקיו ב-1972.
בשנות השישים הייתה עלייה והתרחבות של חברות בנייה גדולות ביפן, כמו תאגידי שימיזו (אנ') וקג'ימה (אנ'). ניקן סקי (אנ'), חברה מקיפה לאדריכלות, עיצוב פנים, בינוי ערים, תכנון נוף, הנדסת מבנים, הנדסה אזרחית וקיימות,[38] כללה לעיתים קרובות אלמנטי עיצוב מטבוליסטי בבניינים שלה. אולימפיאדת טוקיו (1964) נערכה בשיא הזינוק הכלכלי של יפן, עם תנופה גדולה בעיצוב חדש. אולם הספורט הלאומי יויוגי, שנבנה בין 1961–1964 על ידי טנגה, היה ציון דרך בעיצוב גגות תלויים, שהזכירו אלמנטים מסורתיים ממקדש השינטו. מבנים אולימפיים נוספים היו ניפון בודוקאן ואולם הספורט קומאזאווה (אנ'). בחירת טוקיו סימלה את חזרת יפן לבמה העולמית אחרי תבוסתה במלחמת העולם השנייה.
בשנות השישים היו גם אדריכלים יפניים שלא עסקו באדריכלות המטבוליזם. קאזו שינוהארה (אנ') התמחה בפרויקטי מגורים קטנים, שבהם חקר אדריכלות מסורתית עם אלמנטים פשוטים של מרחב, הפשטה וסמליות. בבית המטריה בטוקיו (1961)[39][40] הוא חקר את היחסים המרחביים בין הדומה, רצפת אדמה דחוסה, לבין הטטאמי, רצפה מוגבהת בסלון ובחדר השינה. יחסים אלה נחקרו עוד יותר בבית עם רצפת האדמה (1963), שבו נבנתה רצפת אדמה מהודקת באזור המטבח. בתכנון הבית בלבן (1964) הוא עשה שימוש בגג כדי לעגן את העיצוב שלו בבית,[41][42][43] בדומה לבתי הערבה (אנ') שתכנן רייט.
אדריכל אראטה איסוזקי החל את דרכו אצל טנגה. בתחילה התעניין בתנועת המטבוליזם ותכנן פרויקטים תאורטיים חדשניים עבור העיר באוויר (1961) ועיר העתיד (1962), אולם עד מהרה עבר לאדריכלות יותר מנייריסטית, שהייתה דומה לאדריכלות הנאו-קלאסית של האדריכל ג'יימס סטירלינג.[44] תכנן את סניף אוֹיְטָה של הבנק ההדדי פוקואוקה (1967) עם רשתות מתמטיות ובנייה בבטון חשוף. במוזיאון ההיסטוריה של מחוז גונמה (אנ') שתכנן בטאקאסאקי (1971–1974) התנסה באלמנטי קוביות (חלקם בגודל של 12 מטרים), המכוסים ברשת משנית שעוצבה על ידי הקירות החיצוניים והחלונות.[45] עיצוב הקירות הושפע מהתכנון שביצע לה קורבוזיה במוזיאון הלאומי לאמנות מערבית בטוקיו שנבנה ב-1955.
ערים יפניות שבהן חסרות פיאצות וכיכרות אירופאיות, מדגישות את הקשר של היפנים אל פעולות היומיום של הרחוב. פומיהיקו מאקי היה אחד ממספר אדריכלים שהתעניינו ביחסי האדריכלות והעיר, וניתן לראות זאת בעבודותיו כמרכז הספורט של מחוז אוסקה (1972) ובניין ספירלה (אנ') בטוקיו (1985), המתאפיין בספירלה בקוטר 15 מטרים, שמקיפה את הגלריה האחורית ומתחברת לקומה השנייה. גם אדריכל טאקפומי עאידה (יפ') דחה את רעיונות האדריכלות המטבוליסטית וחקר את הסמיוטיקה העירונית.
בסוף שנות השבעים ובתחילת שנות השמונים בחן האדריכל טדאו אנדו את הרג'יונליזם הביקורתי: קידום התייחסות מקומית באדריכלות. פרשנות אנדו הודגמה על ידי התאמת הבית היפני לטבע, שאבדה לדעתו באדריכלות המודרנית. הפרויקטים הראשונים שלו היו בתים עירוניים קטנים עם חצרות סגורות, כמו בית אזומה (אנ') באוסקה שנבנה ב-1976. האדריכלות שלו מתאפיינת בשימוש בבטון ובשימוש מושכל באור. בית אזומה נבנה ללא חלונות חיצוניים, ששיקפו את רצון הלקוח לחוש שאינו ביפן. כפיצוי על אובדן האור, נבנתה בתוך הבית חצר פנימית עם שביל חוצה. רעיונות אנדו על שילוב האדריכלות בטבע בוצעו בשיכון רוקו 1 על צלע הר רוקו (אנ') בקובה (1983) ובכנסייה על המים (אנ') בטומאמו, הוקאידו (1988).
בשנות השמונים המאוחרות הוכנו התוכניות הראשונות של אדריכל טויו איטו ושל אדריכלית איצוקו הסגווה (אנ') מבית הספר "שינוהארה". שניהם התעניינו בחיים העירוניים ובעיר העכשווית. איטו התמקד בדינמיות ובניידות "הנוודים העירוניים" בעיר כשתכנן את מגדל הרוחות (1986), ששילב אלמנטים טבעיים כמו אור ורוח עם אלמנטי הטכנולוגיה. הסגווה התמקדה במה שכינתה "אדריכלות כטבע אחר". מרכז התרבות שונאנדאי שתכננה בפוג'יסאווה (אנ') (1991) שילב את הסביבה הטבעית עם חומרי הייטק חדשים.
אדריכלים אינדיבידואליסטים בסוף שנות השמונים כמו שין טקמאצו (אנ') תכננו מבנים מונומנטליים, כקירין פלאזה באוסקה (1987),[46] שנהרס ב-2008.[47] מסהארו טאקאסאקי (יפ') עבד עם האדריכל האוסטרי גינטר דומניג (אנ') בשנות השבעים, היה שותף לאדריכלות האורגנית (אנ') של דומניג, ותכנן אדריכלות "קוסמית". בבית האפס הקוסמולוגי שלו שנבנה מבטון בשנת 1991 בקגושימה, נמצא הסלון בתוך ביצה, ומהווה מרחב ביטחון ופרטיות עבור הלקוח.[48]
-
מוזיאון ההנצחה לשלום, רובע נאקה, הירושימה, מחוז הירושימה, נבנה ב-1955, 2009 -
-
קירין פלאזה, אוסקה, נבנה ב-1987, 2007 -
בית האפס, קגושימה, נבנה ב-1991, 2009
תקופת הייסי
[עריכת קוד מקור | עריכה]תקופת הייסי היא התקופה שבה שלט ביפן הקיסר אקיהיטו, יום אחרי פטירת הירוהיטו אביו, והיא נמשכה מ-8 בינואר 1989 עד 30 באפריל 2019, כאשר פרש מכס הקיסרות, ובנו נארוהיטו ירש את הקיסרות ב-1 במאי 2019. בתקופת הייסי התנפצה הבועה הכלכלית של יפן. התנפצות זו גרמה לירידת שכר מהותית לאדריכלים היפניים שעבדו במגזר העסקי והפרטי, והם עברו לעבוד במגזר הממשלתי והציבורי, שסיפק פרויקטים.
איצוקו הסגווה תכננה מרכזי תרבות וקהילה ביפן, כמרכז התרבות בסומידה, טוקיו (1995) והמרכז הקהילתי בעיר פוקורוי (אנ') (2001), שבהם היא שיתפה את הציבור בתהליך התכנון, ובחנה את רעיונותיה שלה על סינון האור דרך הקירות החיצוניים אל פנים המבנה. בתקופת שווה המאוחרת, התפרסם טדאו אנדו בשימוש שלו בבטון חשוף, אבל את הביתן היפני בתערוכת סביליה 1992 (אנ') תכנן כ"מבנה העץ הגדול בעולם" כפי שנקרא הביתן. אנדו המשיך ותכנן בעץ את המוזיאון לתרבות העץ בקאמי (אנ'), מחוז היוגו (1994) ואת מקדש קומיו-ג'י בסייג'ו (אנ') (2001).[49][50][51]
אחרי רעידת האדמה בקובה ב-1995, פיתח האדריכל שיגרו באן צינורות קרטון לבנייה מהירה של מקלטי פליטים, שכונו "בתי נייר". באן תכנן בקובה גם כנסייה קתולית עם 58 צינורות קרטון בגובה חמישה מטרים ועם גג מתיחה שנפתח כמו מטריה. הכנסייה הוקמה על ידי מתנדבים קתוליים תוך חמישה שבועות. במוזיאון הנוודים (אנ') השתמש באן במכולות, סידר אותן לסירוגין אחת על גבי השנייה בארבע שורות של מכולות, עם מרווח של מכולה בין מכולה למכולה, וחיבר אותן בפינות עם מחברים מפותלים שיצרו אפקט של לוח שחמט מוצק וריק. חללי המשנה נוצרו על ידי צינורות קרטון.[52][53] המוזיאון תוכנן כמבנה זמני, והוא עבר מניו יורק לסנטה מוניקה, לטוקיו ולמקסיקו סיטי. ב-1995 זכה טויו אוטו בתחרות לתכנון בניין המדיאטק בסנדאי והמשיך את סגנונו הקודם של דינמיקה נוזלית בעיר המודרנית עם עמודים "דמויי אצות" מצינורות שתמכו בבניין בן שבע קומות עטוף זכוכית. הצינורות הקרובים לפינות החיצוניות של הבניין נועדו לעמוד בפני רעידת אדמה, וברעידת האדמה שפקדה את יפן ב-2011, לא ניזוק הבניין, אלא נפגעו חלקים בעיצוב הפנים בלבד.
האדריכל סו פוג'ימוטו (אנ') הסתמך על מניפולציה של אלמנטי בנייה בסיסיים כדי לייצר פרימיטיביזם גאומטרי. המבנים שתכנן הותאמו לטופוגרפיה שלהם, כללו סדרת בתים לצד בית ילדים בהוקאידו, והוא תכנן מבנים גם מחוץ ליפן, כמו בלונדון, באוסטריה, בצרפת ובהונגריה.
שני עובדים לשעבר של איטו, האדריכלית קזויו סג'ימה והאדריכל ריו נישיזאווה (אנ'), הקימו ב-1995 את שותפות SANAA (אנ').[54] הם תכננו חללים שקופים וקלים, שהציגו את תנועות דייריהם. ב-2001 תכננו חנות לכריסטיאן דיור בשיבויה, טוקיו, שהזכירה את המדיאטק שתכנן איטו, עם יריעות אקריליות לבנות מגניבות שסיננו את האור וחשפו חלקית את תכולת החנות. דינמיקת הנזילות שלהם נבנתה במרכז הלמידה של רולקס (אנ') בבית הספר הפוליטכני הפדרלי של לוזאן, שהושלם ב-2010. בוצעה רצפה גלית מתחת לגג מעטפת מבטון רציף, שיציקתו בוצעה ברצף במשך יומיים. ממעוף הציפור, נראה המבנה כמו תא ביולוגי מנוקד בחצרות פנימיות. ב-2009 הם תכננו בגלריית סרפנטיין בלונדון, ביתן קיץ עם גג אלומיניום צף שנתמך על ידי עמודים דקים. ב-2010 זכו שניהם בפרס פריצקר לאדריכלות. ב-2013 זכה בפרס פריצקר האדריכל איטו, ב-2019 זכה בו אראטה איסוזקי, אנדו זכה ב-1995, וב-1993 זכה פומיהיקו מאקי.
-
ביתן יפן, התערוכה העולמית, סביליה, 1992 -
בניין המדיאטק בסנדאי, נבנה ב-2001, 2009 -
כנסיית הנייר, קובה, נבנתה ב-1995, 2005 -
מרכז הלמידה של רולקס, לוזאן, הושלם ב-2010, 2009
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אדריכלות ביפן, יפן טורי – השער ליפן
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אדריכלות יפנית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
אסתר זנדברג, ביי ביי לסגנון המטבוליסטי. מגדל הקפסולות בטוקיו ייהרס, באתר הארץ, 28 ביולי 2021
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 3 4 5 6 7 אדריכל אריה קוץ, ההיסטוריה של האדריכלות היפנית, באתר Gotravel.co.il
- ^ Clay model of a house from the Fujiyama Tomb, Osgco.com (באנגלית)
- ^ The Tōdaiji, Todaiji.or.jp (באנגלית)
- ^ Horyuji Temple, Oer2go.org, "The other notable Asuka-style element that is only found in Japan, and with the only surviving originals in Hōryu-ji, is the cloud-shape hybrid bracket supporter." (באנגלית)
- ^ Horyu-ji, אונסק"ו, "They are especially noteworthy for the skilful use of entasis on the columns and their cloud-shaped brackets." (באנגלית)
- ^ Heijo Palace (Imperial Palace) map, Youinjapan.net, https://youinjapan.net/kansai/nara.php (באנגלית)
- ^ 1 2 Kyoto Imperial Palace, Japan-guide.com (באנגלית)
- ^ Mark Cartwright, Ise Grand Shrine, Ancient.eu, The Ise Grand Shrine is the most important Shinto shrine in the country, 6 באפריל 2017 (באנגלית)
- ^ Ise Shrine, Japan, Witcombe.sbc.edu (באנגלית)
- ^ Mark Schumacher, Three Shintō Regalia, Onmarkproductions.com (באנגלית)
- ^ Kanpai, Shirakawa-go Traditional villages with thatched roofs, Kanpai-japan.com (באנגלית)
- ^ Daibutsuyou, Jaanus (Japanese Architecture and Art Net Users System) (באנגלית)
- ^ Zenshuuyou, Jaanus (באנגלית)
- ^ James T. Ulak, Japanese architecture, אנציקלופדיה בריטניקה, The Kamakura period (באנגלית)
- ^ Japanese Architecture, Doyouknowjapan.com, Buke-zukuri (באנגלית)
- ^ Buke-zukuri style (architecture representative of a samurai's residence), Japanese-wiki-corpus.github.io (באנגלית)
- ^ Chashitsu, Jaanus (באנגלית)
- ^ Tatami, Jaanus (באנגלית)
- ^ "קיו" ביפנית: עיר בירה
- ^ Machiya, Jaanus (באנגלית)
- ^ צוקיג'י טוקיו, באתר Library.metro.tokyo.lg.jp (Tokyo Metropolitan Library)
- ^ Before Rokumeikan, ספריית הדיאט הלאומית, 2008 (באנגלית)
- ^ Imperial Household Museum of Kyoto – Western-style Building from the Meiji Era, ספריית הדיאט הלאומית, "The Imperial Household Museum of Kyoto is one of the best Western-style buildings that have been standing in Kyoto since the Meiji Era", 2008 (באנגלית)
- ^ 1 2 Frank Lloyd Wright merged eastern and western architecture at Tokyo's Imperial Hotel, Dezeen.com (באנגלית)
- ^ Yodoko Guest House, Franklloydwright.org (באנגלית)
- ^ Legacy: Life of Antonin Raymond, Journal.rikumo.com, 16 בדצמבר 2015 (באנגלית)
- ^ Central Post Office, Tokyo, Oldtokyo.com (באנגלית)
- ^ Osaka Central Post Office, 10plus1.jp (באנגלית)
- ^ Aichi Prefectural Office Main Building, Pref.aichi.jp (ביפנית)
- ^ Kurobe No. 2 Power Plant and Dam, Docomomojapan.com (ביפנית)
- ^ Mark Guthrie, Take a Journey Through Time at Meiji Mura, H&R Group, 30 בספטמבר 2015 (באנגלית)
- ^ The Japan Federation of Housing Organizations, Social Housing Policy in Japan, Internationalhousingassociation.org, אוקטובר 2017 (באנגלית)
- ^ HinoMaple, Kagawa Prefectural Government Office East Building, Hinomaple.com, 28 בנובמבר 2016 (באנגלית)
- ^ Kenzo Tange, Kurashiki City Hall, Greatbuildings.com, 2013 (באנגלית)
- ^ 20th century architecture, Kurashiki Town Hall, Architecture-history.org (באנגלית)
- ^ קרן וולף, פומיהיקו מאקי, זוכה פרס וולף לאדריכלות 1988, באתר Wolffund.org.il
- ^ מתחמי עיצוב ואדריכלות 2010, פשטות וטוהר: האדריכלות היפנית, באתר Da-magazine.co.il, "סגנון זה משלב צורות קבועות של מבנים, עם פונקציות ומרווחים גמישים", ינואר 2016
- ^ Nikken, Nikken since 1900, Nikken.co.jp (באנגלית)
- ^ Umbrella House 1961, Misfitsarchitecture.com (באנגלית)
- ^ 20th century architecture, 1961, Umbrella House, Architecture-history.org (באנגלית)
- ^ House in White 1964, Misfitsarchitecture.com, 2014 (באנגלית)
- ^ Image 1, Misfitsarchitecture.com, 2014 (באנגלית)
- ^ Image 2, Misfitsarchitecture.com, 2014 (באנגלית)
- ^ Arata Isozaki, Encyclopedia.com, 9 בפברואר 2021 (באנגלית)
- ^ Gunma Prefectural Museum of History, Japan-stock-photo.com (באנגלית)
- ^ Shin Takamatsu, Kirin Plaza Osaka, Takamatsu.co.jp (באנגלית)
- ^ Melissa Mitchell, Japanese architectural trends reflect unique realities, scholar says, Phys.org, University of Illinois, 9 במרץ 2009 (באנגלית)
- ^ Cheryl Thompson, Masaharu Takasaki, Zero Cosmology (1991), Torontosfinesthomes.com (באנגלית)
- ^ Kari Silloway, Komyo-ji Temple, Ehime, Japan, Galinsky.com, 2004 (באנגלית)
- ^ Komyo-ji Temple, Saijo, Japan by Tadao Ando, Architectuul.com (באנגלית)
- ^ Tempio Komyo-ji – Saijo, Archweb.com (באנגלית)
- ^ Gregory Colbert, Exhibitions, Gregorycolbert.com (באנגלית)
- ^ Gregory Colbert, Image 8, Gregorycolbert.com;
Gregory Colbert, Image 11, Gregorycolbert.com, בזמן ההקמה;
Gregory Colbert, Image 13, Gregorycolbert.com;
Gregory Colbert, Image 14, Gregorycolbert.com;
Gregory Colbert, Image 19, Gregorycolbert.com - ^ Kazuyo Sejima + Ryue Nishizawa / S A N A A, Sanaa.co.jp (באנגלית)
