לדלג לתוכן

פרשת ניסוי האנתרקס

הוספת קישורים
ערך מומלץ
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דוגמת כרטיס אישי שהונפק למשתתפי ניסוי "עומר 2" על ידי חיל הרפואה

הניסוי בחיסון נגד גחלת (אנתרקס) בצה"ל, שם קוד: עומר 2[1], או: ניסוי האנתרקס[2], היה ניסוי בבני אדם שערכו משרד הביטחון, חיל הרפואה והמכון הישראלי למחקר מדעי הביולוגיה, הכימיה והסביבה ("המכון הביולוגי"), בין השנים 1998–2006, במטרה לבדוק את יעילותו, רעילותו ובטיחותו של תרכיב חיסון שפותח בישראל נגד חיידק הגחלת, לשימוש באוכלוסייה הכללית במדינה[3][4]. הניסוי, אשר סווג כסודי[4], נעשה בגופם של 716 חיילים וחיילות בשירות חובה שהתנדבו לשמש כנסיינים[5], וגרם לחלקם תופעות לוואי ומחלות כרוניות[6].

את דבר קיומו של הניסוי חשף במאי 2007 העיתונאי עמרי אסנהיים, בתוכנית התחקירים "עובדה" של ערוץ 2. זאת, לאחר שחיילים ששוחררו בינתיים משירות, התלוננו על בעיות רפואיות שהתגלו אצלם בעקבות הניסוי, ועל התנערות הצבא ומערכת הבריאות מאחריותם כלפיהם[6][4]. החשיפה גררה תגובות חריפות במערכת הפוליטית, וחברי כנסת דרשו לקיים דיון דחוף של ועדת חוץ וביטחון[7]. כתבה נוספת של "עובדה" שודרה בדצמבר 2008, אחרי שבית המשפט הגבוה לצדק (בג"ץ) התיר לפרסם את מסמכי הניסוי. התחקיר זיכה את אסנהיים בפרס סוקולוב לשנת 2009 לתחקיר עיתונאי מצטיין בתקשורת האלקטרונית[8].

ועדת בדיקה שהוקמה מטעם ההסתדרות הרפואית בישראל, קבעה שלניסוי לא הייתה הצדקה מדעית[9], הוא לווה בכשלים ובליקויים[10], והמתנדבים גויסו בניגוד לכללי האתיקה של ניסויים בבני אדם[11]. הוועדה לא הצליחה לאתר החלטה מתועדת רשמית על פיתוח החיסון, מלבד עדויות בעל-פה[12]. בעקבות המלצת הוועדה, גיבשו חיל הרפואה ומשרד הבריאות הסדר שהכפיף ניסויים רפואיים בחיילים לפיקוח ובקרה של משרד הבריאות. ב-1 בנובמבר 2007 הוגשו לבג"ץ שתי עתירות נגד ניסויים רפואיים בחיילי צה"ל, בדרישה להקים ועדת בדיקה חיצונית: עתירה אחת מטעם עמותת רופאים לזכויות אדם (רל"א), ושנייה ביוזמת קבוצת חיילים שהשתתפו בניסוי. עמותת רל"א צירפה לעתירתה חוות דעת, לפיה תהליך ההסכמה מדעת שקדם לניסוי, נעשה שלא כדין[13].

מהבחינה המשפטית, הפרשה הסתיימה ב-12 בינואר 2014, עם חתימת הסכם פשרה שבו התחייבה המדינה לשלם פיצויים לחיילים שתבעו את משרד הביטחון, ולהקים קרן פיצויים לטובת מאות החיילים שהשתתפו בניסוי, אך לא הגישו תביעה משפטית[14].

רקע היסטורי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הניסיון האמריקאי

[עריכת קוד מקור | עריכה]
תרכיב "BioThrax" ששימש לחיסון משרתי צבא ארצות הברית נגד גחלת

בזמן מלחמת המפרץ הראשונה חוסנו נגד גחלת כ-150 אלף חיילי הצבא האמריקאי. עיקר המתחסנים היו חיילים שנשלחו להילחם בעיראק, לאור מידע שעיראק חימשה פצצות וראשי קרב בחומרי לוחמה ביולוגית, כולל נבגי גחלת, בוטולינום ואפלטוקסין[15][16]. חיילים רבים וטייסים שחזרו מהמלחמה, אובחנו כסובלים מהפרעת דחק פוסט-טראומטית מרובת-תסמינים כרוניים שלא נמצאו להם הסברים קליניים[17]. התופעה מוכרת כ"תסמונת מלחמת המפרץ" (Gulf War syndrome) או "מחלת מלחמת המפרץ" (Gulf War illness)[18][19][20].[א] הועלו השערות שקשרו קשר סיבתי בין חיסון הגחלת לתסמונת, וגם פורסמו מחקרים שטענו זאת[23], אולם העדויות הזמינות לא איששו ולא הפריכו קשר כזה.[24]

לאור חשש מטרור ביולוגי, חייבה מחלקת ההגנה האמריקאית בדצמבר 1997 את 2.4 מיליון חיילי צבא ארצות הברית והמשמר הלאומי, להתחסן בתרכיב "BioThrax" (אנ') נגד גחלת[25][26][27].[ב] לפי נתוני המרכזים לבקרת מחלות ומניעתן, מ-1 במרץ 1998 עד 31 בדצמבר 2008 חוסנו בתרכיב כ-2.1 מיליון אנשי צבא[30]. רוב תופעות הלוואי היו מקומיות, וכ-6% הוגדרו כמקרים חמורים שעלולים להביא למוות, סיכון חיים ונכות מתמשכת או קבועה. בכלל זה: פגיעות במערכת העצבים המרכזית, דום לב פתאומי ואוטם שריר הלב, שאף גרמו לתמותה[31][16][32]. אצל מתחסנים רבים נצפו תופעות ותגובות שאפיינו את "תסמונת מלחמת המפרץ"[27].

התוכנית לחסן חיילים בכפייה הייתה שנויה במחלוקת, ומזכיר הצבא של ארצות הברית הזהיר מפני תופעות לוואי יוצאות דופן[26][33]. כמה מאות חיילים וטייסים סירבו לקבל את הזריקות עקב קיום עדויות שהחיסון גורם למחלות שונות. הסרבנים הועמדו למשפט צבאי באשמת אי-ציות לפקודה חוקית, ונענשו בין היתר בקנסות, הורדת דרגה, והדחה משירות עם קלון. היו שהתפטרו מהשירות, או הועברו לתפקידים שלא חייבו אותם להתחסן[34][24][35][36]. פרשת הסירובים הונצחה בסרט התיעודי "Direct Order" (בעברית: "פקודה ישירה") שהפיק וביים סקוט מילר בשנת 2003 עם קריינות מפיו של מייקל דאגלס[37]. הסרט, אשר שודר בתוכנית הטלוויזיה "!Democracy Now" (אנ'), עודכן בשנת 2013 והועלה לצפייה חופשית ביוטיוב[23][38].

שבוע אחרי פיגועי 11 בספטמבר ובמהלך החודשים ספטמבר-אוקטובר 2001, התרחשה בארצות הברית "מתקפת האנתרקס", שבמסגרתה נשלחו מעטפות שהכילו נבגים של חיידק "בצילוס אנתרציס", גורם מחלת הגחלת, לגופי תקשורת ועיתונות, משרדי ממשל ובתי דואר, וייתכן שגם לאזרחים פרטיים[39]. כתוצאה מפתיחת המעטפות, 23 אנשים חלו בגחלת עורית ובגחלת נשימתית, וחמישה מהם מתו[16].

פיתוח חיסון ישראלי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

על רקע החשש האמריקאי במלחמת המפרץ, בשנות התשעים של המאה ה-20 הייתה הערכה שמדינת ישראל עומדת בפני איום אסטרטגי של מתקפה בנשק ביולוגי, וחיידק הגחלת הוגדר כאיום ממשי ביותר[6], משום שהוא קל לייצור והפצה. ארצות הברית סירבה, כמדיניות, להעביר ערכות חיסון מתוצרתה למדינות זרות, וניסיונות מצד ישראל להשיג את החיסון, שהיה רק ברשות ממשלות ארצות הברית והממלכה המאוחדת, לא צלחו[6][40][41][1].

בהיעדר אפשרות להשיג חיסון, ההערכה הייתה שהטיפול האנטיביוטי הקיים ידרוש זמן ממושך מדי, ואף עלול להיכשל, מכיוון שהחיידקים, במצבם כנבגים, מסוגלים לשרוד תקופה ממושכת ולזהם קרקע, צמחייה ומקורות מים, ולמרות הטיפול באנטיביוטיקה, הייתה צפויה תמותה גבוהה מאד, בשיעור של 50% עד 80%[42]. לכן, כתוספת למניעת המחלה עצמה, ניתן לחסן אוכלוסיות בסיכון, וכך להפחית במידה רבה את התחלואה והתמותה מחשיפה למחלה[42]. בנסיבות האלה הוחלט בישראל לייצר תרכיב חיסון נגד גחלת כאמצעי מניעתי הולם. בראש המחקר עמד מנהל המכון הביולוגי שפרמן, והחומר היה מוכן בשנת 1996. הוא דמה לתרכיב האמריקאי, אך היה שונה ממנו ברמת ניקיון החומר הפעיל. ניסויים מוקדמים שנעשו בשמונה חזירי ים, הראו תוצאות מבטיחות שעל בסיסן הוחלט לבצע ניסוי ראשוני על קבוצת מתנדבים קטנה[6][43][44][42][16].

לאור "מתקפת האנתרקס" בארצות הברית, באוקטובר 2001 ריענן משרד הבריאות לכל מערכת הבריאות בישראל את הידע אודות התמונה הקלינית של המחלה, וקבע נוהלי דיווח[45]. בחוזר שהופץ, צוין שניתן למנוע את המחלה על ידי הרכבת חיסון, תוך אזכור התרכיב שפיתח לואי פסטר בשנת 1881 נגד גחלת בבעלי חיים, והתרכיב שפותח בארצות הברית ובבריטניה בשנות ה-50 של המאה ה-20, על בסיס חיידקים מוחלשים[45].

ניסוי ראשוני: עומר 1

[עריכת קוד מקור | עריכה]
יהושע שמר, קרפ"ר בעת ניסוי "עומר 1", וכאזרח היה חבר בוועדת הלסינקי אד-הוק לצורך ניסוי "עומר 2"[46].

באפריל 1997 בוצע ניסוי מצומצם ששם הקוד שלו היה "עומר 1", ובו נבדקה רעילות התרכיב הישראלי בגופם של 21 חיילות וחיילים שהיו בעיקר אנשי חיל המודיעין[47][4]. לפי מסמך מסכם מיולי 1998, למתנדבים ניתנו 87 זריקות, אך רק 15 מתוכם התמידו בפרוטוקול המלא, אחרי ששני מתנדבים פרשו בגלל כאב מקומי, אחר פרש בגלל הפרעה בתפקודי הכבד, ושלושה נוספים פרשו מסיבות שלא היו קשורות לניסוי[47]. מתוך סך הזריקות שניתנו, 12 גרמו לתופעות לוואי מקומיות, קשות או בינוניות. בכמה מקרים נגרמו דלקות עיניים, שלשולים וכאבי ראש, ואחד המתנדבים, שזוהה כ"נסיין מס' 9038" סבל מנויטרופניה, נתון שלא נמסר למתנדבי "עומר 2"[47].

בשנת 2001 פרסם כתב העת המקצועי של החברה האמריקאית למיקרוביולוגיה שישראל השלימה את פיתוחו של חיסון נגד חיידק הגחלת בשיטות של הנדסה גנטית, וכי החיסון נוסה בשלביו הראשונים על מתנדבים מקרב חיילי צה"ל, מבלי שנחשפו לחיידק. כתב העת העריך שחוקרי המכון הביולוגי יתקשו לבחון את יעילות החיסון ותופעות הלוואי שלו, משום שהדבר יהיה כרוך בחשיפת בני אדם לחיידק, דבר שאינו עומד בכללי האתיקה[43][48].

ניסוי עומר 2

[עריכת קוד מקור | עריכה]
אריה אלדד, קרפ"ר בשנתיים הראשונות לניסוי.
גיורא מרטונוביץ', ראש מנהלת "עומר 2" הראשון, וקרפ"ר בשנים 1999–2003.

ב-1998, אחרי דיונים שקיים קצין רפואה ראשי (קרפ"ר) אריה אלדד, אומצה ההנחה כי קיים איום ממשי של מתקפה בנשק ביולוגי על מדינת ישראל, והוחלט להאיץ את בדיקת החיסון ולתכנן את ניסוי "עומר 2"[40]. הייתה כוונה לכלול בניסוי גם אזרחים, ואף ניתן לכך אישור עקרוני אד הוק על ידי ועדת הלסינקי אזרחית, אולם עורכי הניסוי לא השיגו מענה ביטוחי לאזרחים, ולפיכך נבחר הצבא כמבצע, משום שחיילים מקבלים שירות רפואי במסגרת הצבא, ולא זקוקים לביטוח מיוחד במקרים של נזקים כתוצאה מהשתתפותם בניסוי. בנוסף, ביצוע הניסוי במסגרת הצבא היה צריך להבטיח את השמירה על סודיות ורציפות, משום שאוכלוסיית החיילים נחשבה זמינה לקבלת הזריקות במשך שנתיים וחצי, ולמתן דגימות דם על פני פרק זמן ארוך יחסית[40].

הניסוי הוגדר כמחקר קליני שלב 2 כפול סמיות, אקראי ומבוקר, לבחינת בטיחות ואימונוגניות של תרכיב חיסון פעיל נגד חיידק האנתרקס בקרב מתנדבים בריאים, במשטרי הזרקות שונים (לתוך השריר או לעור, מספר ההזרקות שיידרשו על מנת להשיג יעילות חיסונית מרבית, וטווחי הזמן ביניהן), וכן את תופעות הלוואי. ביצוע הניסוי הוטל על חיל הרפואה, והוא קיבל אישור מוועדת הלסינקי צבאית, וכן מוועדת הלסינקי האזרחית של משרד הבריאות, לצורך אישור ניסוי באזרחים שאינם חיילים[49]. חיל הרפואה הקים מתוכו מִנְהלת לניסוי בראשות גיורא מרטונוביץ',[ג] והיא כללה ועדה לניסוי אנוש, ועדת היגוי וועדת בטיחות. פרופסור דניאל כהן מונה כחוקר הראשי, ולידו רופאים צבאיים שונים[49][50].

לצורך גיוס משתתפים, מחודש דצמבר 1998 ועד תום הניסוי במרץ 2006, פנתה מנהלת הניסוי ל-4,029 חיילים, מהם התנדבו והתחסנו בפועל 716 חיילים. כ-93% מהמשתתפים היו גברים, וכ-7% נשים. בין המתנדבים היו 11 רופאים מחיל הרפואה[51]. גילם הממוצע של המשתתפים בעת גיוסם לניסוי היה 21, כמחציתם היו בני פחות מ-20 ששירתו בצה"ל כ-9 חודשים בממוצע לפני הכללתם בניסוי, כשני שלישים מהם שירתו ביחידות שהוגדרו "מובחרות", ושליש ביחידות "רגילות"[52]. על פי חיל הרפואה, טרם הפנייה למתנדבים פוטנציאליים, פנה ראש מנהלת הניסוי לכל מפקדי היחידות הרלוונטיות, לצורך תיאום והצגת המחקר בפני קבוצות של חיילים באמצעות הרצאה, שלאחריה הותר זמן לשאלות בפורום כללי או אישי. בסיום כל מפגש קיבלו החיילים כרטיס אישי עם פרטים ליצירת קשר וטופס הסכמה מדעת. דף ההסבר שפירט את הסיכונים הכרוכים בניסוי לא הושאר בידי החיילים בנימוק של ביטחון מידע[51].

מתן הזריקות התחיל באופן מעשי באפריל 2000[53]. משתתפי הניסוי קיבלו מספר משתנה של זריקות, עד שבע מנות שניתנו במרווחי זמן שונים במשך שנתיים וחצי, ולאחר מכן נלקחו מהם דגימות דם לקביעת מצבם הבריאותי. לאחר שהשתחררו משירות סדיר, זומנו מקצתם להמשך הניסוי[47][16]. לקבוצת משתתפים אחת ניתנו זריקות שחלקן הכילו את הנסיוב שפותח בישראל, וחלקן הכילו פלצבו, ומשתתפי קבוצה שנייה קיבלו את התרכיב האמריקאי[54]. לחיילים נאמר שהתרכיב הישראלי דומה בהרכבו לאמריקאי שכבר נוסה, ולכן לא צפויות תופעות לוואי[47]. לאחר שהועלו חשדות בקשר לבטיחות החיסון, הן בישראל והן בארצות הברית, הניסוי הופסק מספר פעמים, אך חודש שוב[16][47].

למספר חיילים שהשתתפו בניסוי, נגרמו בעיות בריאות. בין היתר, היו שסבלו מבעיות עור, בעיות מעיים ועיכול, בעיות בתפקודי כבד, סוכרת ומחלת קרוהן[55].

חשיפה בתקשורת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • מידע ראשוני: בראשית שנת 2007 פנה חייל משוחרר (שם בדוי: "ניר", בן 28 בעת הפרסום), לוחם ביחידה 669, אל עמרי אסנהיים, וסיפר לו שהוא וחבריו השתתפו במשך חודשים בפרויקט שנקרא "עומר 2" ונועד למצוא חיסון לחיידק הגחלת. לדבריו, הניסוי היה סודי ביותר, החיילים השתתפו בו לעיתים ללא ידיעת מפקדיהם הישירים, ונאסר עליהם לספר עליו אף להוריהם[56][57]. "ניר" תיאר לאסנהיים כיצד הוא וחבריו שוכנעו במהלך קורס חובשים לחתום על טופס הסכמה מדעת להשתתף בניסוי המסווג, וכיצד רופאי הניסוי נהגו לשלוף אותו מפעילות מבצעית בשטח לקבלת הזריקות, ומנעו ממפקדיו מידע על השתתפותו בניסוי[57]. הוא הציג לאסנהיים נגעי עור קשים על גופו, והראה לו את תיקו הרפואי שהשיג בחשאי[56]. לטענת "ניר", מערכת הביטחון התעלמה מהצורך לטפל בו, הפנתה אותו מקופת חולים אחת לאחרת, והוא הוזהר לא לנדב פרטים על הניסוי[57]. בעקבות עדות זו, איתרה מערכת "עובדה" חיילים נוספים שהיו לוחמים ביחידות עילית של צה"ל, ואלה העידו שהוסבר להם שהפרויקט חשוב לביטחון המדינה. כשהתגלו אצלם תופעות הלוואי, התברר לחיילים שמשרדי מנהלת הניסוי נסגרו, ופניותיהם נותרו ללא מענה[56][57].
  • כתבה ראשונה: ב-16 במאי 2007 שודרה בתוכנית "עובדה" כתבה תחת הכותרת "חיילים מורעלים"[53], ולפיה, השתתפו בניסוי 716 חיילים וחיילות מחטיבות הרגלים, מיחידה 8200, וחובשים מבה"ד 10. יחידות אחרות, בהן שלדג וסיירת מטכ"ל, לא אפשרו לגייס לניסוי לוחמים משורותיהן. לאחר שחיילים פיתחו שורת תסמיני חולי שונים, התנער משרד הביטחון מהטיפול בהם, הפנה אותם למרפאות אזרחיות, אך סירב לספק מידע בסיסי הנחוץ לטיפול. חיילים והורים שהתראיינו לכתבה, תיארו התפתחות של תסמינים שבעטיים הובהלו החיילים לבתי חולים. בתגובה לטענות שעלו בכתבה, מסרו משרד הביטחון ודובר צה"ל שהניסוי קיבל אישור של ועדת הלסינקי ובוצע תוך ליווי קפדני, כולל מתן הסברים ואפשרות לפרוש ממנו בכל עת. עוד נמסר בתגובה, ש"ניר" הוכר כנכה צה"ל בשיעור של 10% נכות[53].
  • כתבה שנייה: בעקבות שידור הכתבה הראשונה, פנו למערכת "עובדה" עשרות חיילים לשעבר שהשתתפו בניסוי וסבלו מבעיות בריאות במשך שנים, אך לא הבינו את הקשר בינן לזריקות שקיבלו. כמו כן פנו בכירים שהיו מעורבים בניסוי. בעקבות פניות אלה התקיימה פגישה שבה השתתפו כחמישים חיילים, לוחמים ביחידות מגלן, 669, מורן, סיירת צנחנים ושייטת 13[57]. בפגישה השתתפו גם פרופסור צבי בנטואיץ', מומחה למחלות זיהומיות וחבר הנהלת "רופאים לזכויות אדם (רל"א)", הדס זיו, מנכ"לית רל"א,[ד] ועורך דין שלומי ציפורי, מומחה לדיני צבא[59] שייצג כמה מהחיילים. בעקבות העדויות שעלו בפגישה, שודרה ב-24 במאי 2007 כתבה שנייה של אסנהיים והתחקירנית שני חזיזה, בשם "חיילים מורעלים – פרק 2"[7].
כמה מהמתראיינים לכתבה העידו על לחצים שהופעלו עליהם להמשיך לקבל את הזריקות אחרי שביקשו לפרוש מהניסוי, ואף הוצע לפצות חיילים בזקיפת ימי מילואים לזכותם בתמורה לכל זריקה[7]. נמסרו גם עדויות בעילום שם של מומחים: פרופסור שהשתתף באחת הפגישות הראשונות שהתקיימו במשרד הביטחון בקריה שבהן הוחלט על ביצוע הניסוי, סיפר שהוא התנגד לתוכנית, ובתגובה, הורה לו מנהל הישיבה לעזוב את החדר[7]. פלוני שהיה חבר בכיר בוועדת ההיגוי, טען שהאופן שבו התנהל הניסוי בפועל, היה שונה לגמרי מהתוכנית שאושרה בוועדה. לדבריו, ועדת ההיגוי הייתה אמורה להתכנס כל חצי שנה ולאסוף נתונים, אולם איש לא פנה אליו לדווח מה קורה בניסוי[7].
  • כתבה שלישית: בדצמבר 2008 הורה בג"ץ למערכת הביטחון להסיר את האיסור על פרסום מסמכי הניסוי[57], וב-22 בחודש שודרה כתבה בשם "תיקי האנתרקס נפתחים"[60]. בכתבה הוצגו קטעים מפרוטוקול הדיונים במנהלת הניסוי, בהם נרשמו ויכוחים בשאלת חובת הסודיות, בסופם הוחלט לא לתת לחיילים מסמכים להציג בביתם, מתוך הנחה שאם הם לא יספרו, תימנע סערה ציבורית. אביגדור שפרמן טען לאחר מעשה, שהניסוי מלכתחילה לא היה אמור להיות סודי[60].
אסא כשר, נציג הציבור בוועדת הלסינקי האזרחית אד-הוק.
בסוגיית המעקב אחר המחוסנים, הוחלט לחסן חיילים בקבוצות מתוך יחידות אורגניות, כדי לאפשר הגעה אישית לכל נבדק. על פי הפרוטוקולים, הדבר לא קרה משני טעמים: ראשית, משרדי מנהלת הניסוי נסגרו מיד אחרי ההזרקה האחרונה. שנית, ביוני 2001 התברר שיש קושי לגייס קבוצות מתנדבים, ולכן גויסו לניסוי חיילים שהתפזרו אחר כך ליחידות שונות, והיה קושי לוגיסטי לפגוש אותם. לכן, אושר מעקב טלפוני על בסיס זמינות של טלפונים ניידים, והוחלט על ביצוע מעקב עצמי של המתנדבים[60]. עוד עלה מהפרוטוקולים שרופאי הניסוי ידעו בזמן אמת על בעיית תופעות הלוואי, והתעורר ויכוח אם לעדכן את דף ההסבר בנוגע ל-11 תופעות שלא ניתן לשלול קשר בינן לבין הניסוי. אסא כשר שהיה נציג הציבור בוועדת הלסינקי האזרחית[61], דרש לעדכן את הדף, לעומת פרופסור מנפרד גרין שראה את הדבר כמיותר[60].
בכתבה הוצגו מסמכים מתיקים רפואיים של חיילים שלקו בתופעות לוואי שונות אחרי השחרור, וכמה מהם נחשפו בשמם ובמספר הנסיין שלהם. חייל אחד סירב להיחשף משום שחשש מנידוי חברתי. חייל מחיל הים שסבל מתופעות לוואי כבר מתחילת הניסוי, דיווח לרופאים שקשרו את התופעות לזריקות, אך לא עידכנו אותו על כך. בנוסף, הוצג תיק רפואי של חייל ("נסיין 1084") שנפטר ביולי 2004 ממפרצת מוחית, חצי שנה אחרי שקיבל את הזריקה האחרונה. להוריו, שלא ידעו כלל שבנם התנדב לניסוי, לא נמסר שנבדקה אפשרות של קשר בין מותו לניסוי[60]. בתגובה לפרסום, מסר דובר צה"ל שוועדת הבטיחות של "עומר 2" בדקה ושללה קשר כזה[47].
  • ב-27 במרץ 2021 טענה כרמלה מנשה שהיא זו שחשפה שנים קודם לכן את סיפור הניסויים הסודיים בחיילי צה"ל ואת ניסוי האנתרקס ברשת ב' של קול ישראל, ואילו בתחקיר "עובדה" פורסמו תלונות החיילים והפגיעות הרפואיות בהם[65].
  • ב-15 בדצמבר 2016 פרסם מנכ"ל רל"א, רן גולדשטיין, טור דעה שבו הציג מספר שאלות אשר נותרו פתוחות, בהן: מדוע לא הוסקו מסקנות אישיות, ולא הוטלה אחריות על איש? אם נכונה טענת משרד הביטחון שבזכות הניסוי יש לישראל חיסון נגד גחלת[66] (ראו בפסקת הביקורות על דו"ח ועדת הבדיקה), מדוע אין תיעוד לכך? מדוע חלקו של המכון הביולוגי בניסוי מעולם לא נחקר? מדוע בכלל נעשה ניסוי על חיילי צה"ל, כאשר אף חייל לא היה אמור להישלח לאזורי קרב בהם ישנה סכנת חשיפה לנשק ביולוגי? האם גורמים מחוץ לישראל לחצו לקיים את הניסוי, והאם היו מי שהרוויחו מקיומו?[67] בטור דעה של הדס זיו, בתפקידה כמנהלת תחום חינוך ואתיקה ברל"א, מ-1 ביולי 2019, היא סיפרה שחיילים שהשתתפו בניסוי, ממשיכים לפנות אליה בעקבות תופעות לוואי שצצות אצלם[68]. בספטמבר 2020 טענה עמותת רל"א שמערכת הביטחון מחזיקה בחיסון נגד גחלת ללא האישורים הנדרשים, ופנתה לאגף הרוקחות במשרד הבריאות, שהשיב שאין לו מידע על החיסון, המוצר לא טופל על ידו ולא נרשם בפנקס התכשירים. משרד הביטחון הסביר שהחיסון לא רשום בפנקס התכשירים משום שהוא מיועד לתרחישי חירום[ה][69].

ועדת הבדיקה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקמת הוועדה ועבודתה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-12 במאי 2007 (אחרי שידור הכתבה הראשונה, ולפני השנייה)[ו] פנה קצין רפואה ראשי, יחזקאל לוי, להסתדרות הרפואית בישראל, בבקשה למנות ועדה בלתי תלויה שתבדוק את התנהלות ניסוי "עומר 2"[10]. את הוועדה מינה אבינועם רכס, יושב ראש הלשכה לאתיקה של ההסתדרות הרפואית/ חברי הוועדה היו:[70][71] פרופסור ראובן פורת (מומחה לרפואה פנימית[72]) – יושב ראש הוועדה; פרופסור אריה בס (מומחה לכירורגיה של כלי הדם[73]); דוקטור אלינור גושן (מומחית לרפואה גרעינית[74]) ודוקטור דוד צנגן (אנדוקרינולוג[75]) – נציגי הלשכה לאתיקה; דוקטור מאיר להב (מומחה להמטולוגיה ולרפואה פנימית[76]), יו"ר ועדת הלסינקי של המרכז הרפואי רבין; פרופסור אילן חת (מיקרוביולוג, נשיא מכון ויצמן לשעבר) – נציג ציבור שאינו רופא; עורכת דין אדוה פרי – יועצת משפטית.

עבודת ועדת הבדיקה החלה ביוני 2007 ונמשכה כשנה וחצי[70][77]. לוועדה לא היה מעמד סטטוטורי ולכן התעורר קושי לזמן חלק מהעדים[77]. בדו"ח הוועדה צוין שמנהל המכון הביולוגי אביגדור שפרמן, בעל מוניטין בין-לאומי בתחום הגחלת, לא נעתר להעיד בפניה נוכח קיומן של כתבות עיתונאיות שביקרו את התנהלותו ורמזו על אפשרות של ניגוד עניינים[40][78][64]. קשיים נוספים שבהם נתקלה הוועדה נבעו מחששות של חיילים שראו בה ועדה לא אובייקטיבית שמטרתה לטהר את צה"ל וחיל הרפואה מהאשמות של ניהול לקוי של הניסוי, וכן לאור שתי עתירות לבג"ץ שעניינן היה ביקורת על הוועדה וסמכויותיה, ובאותו פרק זמן לא היה ברור אם היא תוכל להמשיך בעבודתה[77].

הישיבה הראשונה שאליה זומנו עדים הייתה ב-18 ביולי 2007. חיילים שהשתתפו בניסוי זומנו באופן שרירותי ואקראי או הוזמנו להעיד באמצעות מודעות בעיתונות. כמו כן נעשו פניות אל חיילים שכבר התאגדו בקבוצת מאבק. בסך הכל העידו בפני הוועדה 83 חיילים, ועמותת רל"א מסרה לוועדה נתונים מראיונות שקיימה עם 60 חיילים בעקבות החשיפה ב"עובדה"[52][67][79]. חיילים שהעידו ויתרו על סודיות על מנת שחברי הוועדה יוכלו לעיין בתיקי המחקר שלהם[70]. הוועדה הגישה את מסקנותיה בדצמבר 2008, אך בג"ץ אסר לפרסם את הדו"ח כדי לאפשר את העברתו לבדיקת גורמי הביטחון ולעיון פרקליטי התובעים[80][81]. צו איסור הפרסום הוסר ב-25 במרץ 2009[82][83] תוך מחיקת פסקאות שנגעו ליחסי ישראל עם מדינה זרה[63], מנימוקים של פגיעה בביטחון המדינה ויחסי החוץ שלה[9][80].

מסקנות והמלצות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוועדה הטילה ספק בקיום הצדקה מדעית לקיום הניסוי וכן במידת בדיקת חלופות לחיסון ממקורות קיימים ובאופן שבו נשקל הצורך בחיסון כראוי על ידי מקבלי ההחלטות[84]. לצד זאת, הוועדה סברה שאנשי מנהלת "עומר 2" ניהלו את הניסוי כגוף ביצועי, בתום לב ומתוך רצון טוב ושכנוע שהם עשו את המיטב כדי לקדם פרויקט חשוב. אולם גישתם הייתה כשל אנשי צבא ולא חוקרים מדעיים[85].

לפי עדויות שנמסרו בעל-פה, הוברר לוועדה שעל אף שלא היו תוצאות סופיות ומסוכמות של ניסוי "עומר 1", כשנה לפני תחילת "עומר 2" כבר הוחל בייצור בהיקף נרחב כדי לספק מענה חיסוני לאוכלוסיות בסיכון, על פי החלטה עקרונית של ראש הממשלה יצחק רבין, החלטה שאושררה על ידי שמעון פרס, ראש הממשלה אחרי רצח רבין[40]. לאור ההבנה שבידי מדינת ישראל היה מלאי מנות מספיק לצורך מענה על מתקפה על אוכלוסייה אזרחית עוד לפני תחילת הניסוי, ומאחר שאנשים רבים היו מודעים לו, הוועדה סברה ששמירת הסודיות לא הייתה הכרחית, והיא העלתה תהיות באשר למניעים האמיתיים למעטה הסודיות[86][87].

באשר לבחירה בצבא כמבצע הניסוי, הוועדה סברה שזו הייתה בחירה פסולה ומגמתית, ונעשתה בין השאר מטעמי נוחות ושיקולים כלכליים, באופן שמנע את השגת המטרה המוצהרת של הניסוי – בדיקת בטיחותו ויעילותו של החיסון בשימוש נרחב בקרב האוכלוסייה האזרחית הכללית, משום שלא ניתן להשליך מחיילים על האוכלוסייה הכללית. כמו כן, מעדויות החיילים שהופיעו בפניה, הסיקה ועדת הבדיקה שהליך גיוסם לניסוי נעשה תחת לחץ, בהיותם במערכת היררכית צבאית, ולא ניתן להם הסבר ראוי על הסיכונים ותופעות הלוואי, וכאשר הופיעו התסמינים, לא ניתן מענה הולם. הוועדה העלתה חשש שלצורך ביצוע הניסוי, הצבא ניצל את יחסי המרות בהם נתונים חיילים צעירים במסגרת ההיררכיה הצבאית[88], ולהתרשמותה, החיילים הביעו אי אמון במערכת הרפואית הצבאית, תחושת ניצול וחשש מהתפתחות מצבי חולי בעתיד[89]. כמו כן, טופס ההסכמה שנמסר לחיילים שהשתתפו בניסוי לא כלל מידע מקיף, ובמיוחד – מידע על תופעות לוואי חמורות שהיו עלולות להיגרם להם. למרות הצטברות מידע על תופעות לוואי, הטופס לא עודכן, והעובדה שהטופס ודף ההסבר לא הושארו בידי החיילים, הייתה, בראיית ועדת הבדיקה, חריגה חמורה ללא כל הצדקה, מהמתחייב בניסויים בבני אדם[49].

הוועדה מתחה ביקורת על תפקודן של ועדות הלסינקי שאישרו את הניסוי. לגבי ועדת הלסינקי הצבאית, נקבע שזו נעדרה אמות מידה אתיות הנדרשות לתפקוד ועדת הלסינקי כוועדה שאמורה להיות בלתי תלויה, ולא הפנימה את תפקידה בשמירה על ביטחון החיילים שהשתתפו בניסוי[90]. ואילו ועדת הלסינקי האזרחית אד-הוק כלל לא התבקשה לדון באישור ניסוי בחיילים צעירים תוך כדי שירות בצה"ל. לכן, האישור העקרוני שנתנה הוועדה, לא הכשיר את האישור הראשוני שנתנה ועדת הלסינקי הצבאית[91].

בעניין המעקב אחר בריאות הנסיינים, הדו"ח קבע שלא נערך מעקב אחר מצב בריאותם של החיילים לאחר שסיימו להשתתף בניסוי, לא היה להם גוף ברור ומסודר לפנות אליו, וועדת ההיגוי של מנהלת "עומר 2" לא הקפידה על משך המעקב אחר בריאות החיילים, ועל קיום מנגנון שיספק לחיילים מענה[92]. כמו כן, ועדת הבטיחות לא התייחסה להיעדר מעקב אחר בריאות החיילים, ולאפשרות של הופעת תופעות לוואי אחרי שסיימו להשתתף בניסוי[93]. לכן, ייתכן שהעדר מעקב ארוך טווח, הקטין משמעותית את שיעור הדיווח על תופעות הלוואי. כן הצביעה הוועדה על העדר עקביות בהגדרת תופעות מסוימות כקשורות לחיסון או שאינן קשורות לחיסון, וייתכן שבשל כך, שיעור תופעות הלוואי שנגרמו, היה גבוה מהערכת מבצעי הניסוי[94].

באשר לניסויים עתידיים בחיילים, הוועדה המליצה להחיל על צה"ל את חוקי המדינה העוסקים בעריכת ניסויים בבני אדם, תוך הגדרת חיילים כ"אוכלוסייה מיוחדת", על פי נוהל ניסויים רפואיים בבני אדם של משרד הבריאות[95][96], ועד השלמת הליך חקיקה בכנסת, להחיל על צה"ל את כל הכללים המשפטיים והאתיים של המשרד[95]. בסוגיית הפיקוח על ניסויים עתידיים בצבא, הוועדה המליצה שהוא ייעשה על ידי גוף אזרחי חיצוני, ללא זיקה לחיל הרפואה או למערכת הביטחון[95]. עוד המליצה הוועדה לשנות את הרכבה של ועדת הלסינקי הצבאית, כך שתתאים בכישוריה לוועזה אזרחית, ולחלופין – לחייב את צה"ל לקבל אישורים מוועדות הלסינקי אזרחיות הקיימות בבתי חולים[95].

בעניינם של משתתפי "עומר 2", הוועדה המליצה להקים גוף רפואי שאינו תלוי בצה"ל, ותפקידו יהיה להגדיר את משך המעקב אחר המשתתפים, גם לאחר שסיימו להשתתף בניסוי, לבחון את תלונותיהם בדבר תופעות לוואי כתוצאה מהשתתפותם, ולתת מענה לכל אחד מהם[95].

ביקורות על דו"ח הוועדה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות פרסום הדו"ח, שלח אביגדור שפרמן לכל חברי הוועדה מכתב לפני תביעת דיבה, דרש מהם להתנצל על חלק מהמסקנות כלפי המכון הביולוגי והעומד בראשו, וטען שהדברים ”אינם נכונים ואינם מדויקים לשון המעטה”[97]. במכתב הודגשו בעיקר הפיסקאות שייחסו לשפרמן ניגודי עניינים ושיקולים זרים, וכן טענת הוועדה ששפרמן סירב להופיע בפניה[97].

אריה אלדד, שהיה קרפ"ר בשנתיים הראשונות לניסוי, פרסם טור דעה ובו טען שהוועדה גזרה את הדין תחילה, והממצאים שפורטו נועדו להוביל למסקנות המתאימות לתפיסתה העקרונית של הוועדה ביחס לניסויים בצה"ל. לדעתו, העובדה שמתוך כ-4,000 חיילים אליהם נעשתה פנייה, רק כ-700 הסכימו להתנדב לניסוי, סותרת את עמדת הוועדה לגבי ההסכמה מדעת והרצון החופשי של החיילים. כמו כן, אלדד שלל את ביקורת הוועדה על התנהלותה של ועדת הלסינקי האזרחית, וטען שעל אף היותו שותף למרבית ההחלטות הנוגעות לניסוי, אי זימונו להעיד בפני הוועדה משקף חוסר רצון מצידה למצוא תשובות אמיתיות לשאלותיה. אלדד קרא להקים ועדת חקירה בראשות שופט, על מנת לטהר את שמם של עורכי הניסוי[61].

יהושע שמר, שקדם לאלדד בתפקיד קרפ"ר, סבר שהניסוי לא נכשל, אלא הכישלון העיקרי היה חוסר המשכיות בהתייחסות לחיילים, ולא היה ניתן לצפות מראש את כל תופעות הלוואי. שמר ציין בתגובתו לפרסום הדו"ח, שהניסוי היה כמעט צורך קיומי של מדינת ישראל, בשנים שבהן דובר על טילים נושאי גחלת, ומערכת הביטחון הייתה מועלת בתפקידה, אם הניסוי לא היה נערך[83].

משרד הביטחון פרסם תגובה רשמית:[11]

עומר 2 הוא מחקר לאומי בעל חשיבות אסטרטגית לביטחון מדינת ישראל. בזכותו יש לישראל מענה רפואי, לכלל האוכלוסייה נגד איום חמור ביותר. אנו מודים למתנדבים ומעריכים את הסכמתם להשתתף במחקר חשוב זה ותרומתם לביטחון כלל תושבי ישראל. החיסון שפותח בארץ יעיל, בטוח ועומד בסטנדרטים בינלאומיים המקובלים. מתוך הבנת חשיבות המשימה הלאומית, נרתמו לביצוע המחקר שורה של מומחים מהאקדמיה, המוכרים כברי סמכא בישראל ובעולם בתחום המחקר ופיתוח חיסונים. המחקר בוצע בסטנדרטים המקובלים והגבוהים ביותר. פרוטוקול המחקר אושר על ידי וועדת הלסינקי של צה"ל והן על ידי וועדת הלסינקי עליונה של משרד הבריאות.

ועדת היגוי של המחקר תכננה את הפרוטוקול ועקבה אחר התקדמותו. ועדת בטיחות עקבה ודנה באירועים הרפואיים שהופיעו במהלך המחקר וחברת ניטור חיצונית המתמחה בניטור מחקרים קליניים, ניטרה את התיקים הרפואיים של המתנדבים ובדקה את עמידתם של החוקרים בנוהלי המחקר. המחקר הוצג ל-4,029 מתנדבים פוטנציאלים מתוכם 716 הסכימו להשתתף במחקר. כ-50% מהמשתתפים במחקר הם חיילים ותיקים וקצינים. למתנדבים ניתן הסבר מפורט אודות החיסון, מהלך המחקר, ותופעות לוואי אפשריות. למתנדבים ניתן דף הסבר לעיון ולחתימה על הסכמתו של המתנדב להשתתף במחקר.

מתוך 716 משתתפי המחקר, 11 חיילים פנו לקבלת סיוע רפואי מאגף השיקום עקב תופעות לוואי. לכל החיילים שפנו ניתן טיפול רפואי. במקביל ממשיך אגף השיקום לטפל בקביעת זכאותם. משרד הבריאות, משרד הביטחון וצה"ל נושאים באחריות מלאה על כלל המתנדבים בכל הקשור לתופעות הלוואי שעלולות להופיע עקב המחקר. אגף השיקום ימשיך לתת את הטיפול והליווי המיטבי הנדרשים. מערכת הביטחון תלמד את הדו"ח ולאחר מכן תתייחס אליו באופן ענייני.

הסדרת ניסויים רפואיים בחיילים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-25 ביולי 2007 אושרה בכנסת בקריאה ראשונה הצעת חוק ניסויים רפואיים בבני אדם[98][99][100]. ההצעה קבעה שהוראותיה יחולו, בין היתר, על חיילי צה"ל, בהגדרתם כאנשים הנתונים לְמָרוּת[101]. עד להשלמת החקיקה, ובהתאם להמלצות ועדת הבדיקה, הושג בין חיל הרפואה למשרד הבריאות הסדר ביניים שהחיל על צה"ל את הכללים המשפטיים הנהוגים בבתי החולים[102]. במסגרת ההסדר, בינואר 2009 פרסם הקרפ"ר נחמן אש הוראה המסדירה את אופן עריכת הניסויים הרפואיים בצה"ל, ואת חובות וזכויות המעורבים בהם. בהוראה, שיישומה הוכפף לפיקוח משרד הבריאות, נקבע שכל תקנות משרד הבריאות הנוגעות למחקרים וניסויים בבני אדם, יחולו על צה"ל, וחיל הרפואה יחויב לדווח למשרד הבריאות על פעילות בתחום הזה. כמו כן, נקבע שחייל לא יגוייס ולא ינודב למחקר רפואי שלא בהסכמתו. חייל שיסכים להתנדב למחקר, יורשה לצאת לחופשה כדי להתייעץ עם הוריו או עם מומחים, ולמחקר סודי יצורף רופא אזרח שאיננו ממערכת הביטחון, איתו יוכלו החיילים להתייעץ[103][78].

בשנת 2011 פרסם צה"ל הוראת קבע של הפיקוד העליון, המסדירה את תחום עריכת המחקרים הרפואיים בצה"ל, כתנאי הכרחי להגנה על בריאות החיילים ולשם מתן מענה לבעיות רפואיות שעלולות להתעורר במסגרת השירות הצבאי[78][104].

הליכים משפטיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עתירות לבג"ץ

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1 בנובמבר 2007 הוגשו לבית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, שתי עתירות נגד שר הביטחון, ראש המטה הכללי, קצין רפואה ראשי ושר הבריאות: עתירת רל"א (בג"ץ 9273/07), ועתירה מטעם קבוצת משתתפים בניסוי (בג"ץ 9274/07). בשתי העתירות התבקש בית המשפט לצוות על שר הביטחון להקים ועדת חקירה ממשלתית לחקור את הניסוי. בנוסף, עמותת רל"א ביקשה לאסור על חיל הרפואה לערוך ניסויים רפואיים בבני אדם, כל עוד הנושא אינו מוסדר בחקיקה ראשית[105], ואילו משתתפי הניסוי ביקשו לקבל מסמכים שונים הנוגעים לניסוי[106].

אחרי השהיית החלטתו לאור תחילת עבודת ועדת הבדיקה, ב-26 באוקטובר 2011 דחה בג"ץ את עתירת רל"א, מכיוון שבזמן שחלף התחיל הליך החקיקה בכנסת, ועדת הבדיקה גיבשה את מסקנותיה, והושג ההסדר בין חיל הרפואה למשרד הבריאות. כמו כן, בית המשפט לא ראה לנכון להתערב בעבודת הממשלה ובהחלטת שר הביטחון שלא להקים ועדת בדיקה ממשלתית. משתתפי הניסוי משכו את עתירתם אחרי שדו"ח ועדת הבדיקה גיבה חלק ניכר מטענותיהם ופרסומו הותר, והמסמכים שביקשו נמסרו לידיהם[106][54][80][107].

הסכם פיצויים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-28 במרץ 2010 הגישה קבוצה של עשרות ממתנדבי הניסוי תביעה נגד המדינה לבית המשפט המחוזי במחוז המרכז, בדרישה לפצותם בסכום של 300 אלף שקלים חדשים לכל אחד, וסך התביעה עמד על 18 מיליון ש"ח. בהתבסס על עקרון ההסכמה מדעת, התובעים טענו שהם הסכימו להשתתף בניסוי לאחר שהובטח להם כי הוא בטוח, אך בדיעבד הם גילו שהניסוי עלול לגרום לבעיות בריאותיות. כמו כן, הם דרשו לחשוף בפניהם את מרכיבי החיסון שהוזרק להם[108][109].

ב-12 בינואר 2014 הושג בין התובעים למדינה הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין. בהסכם נקבע שהמדינה תשלם לכל אחד מהתובעים 36 אלף ש"ח, כולל הוצאות ושכר טרחת עורכי הדין. בנוסף על כך, משרד הביטחון הודיע כי יקים קרן שלרשותה יועמדו 21 מיליון שקלים לטובת משתתפי הניסוי שלא היו בין התובעים. כנגד התשלום, הוסכם שלתובעים לא יהיו כל דרישות נוספות, אך מבלי שייגרעו זכויותיהם מול אגף השיקום במשרד הביטחון, וההכרה בהם כנכי צה"ל[110]. בסיכום פסק הדין הביעה נשיאת בית המשפט הילה גרסטל, את שמחתה האישית על החלטת המדינה והתנהלותה בהליך הפשרה שהושג[111].

במאי 2021 דחה בית המשפט המחוזי בחיפה על הסף תביעה לפיצוי כספי בגין נזקי גוף שהגיש חייל לשעבר בחיל השריון, שהשתתף בניסוי בעת שהיה בקורס חובשים. לטענת החייל, ההשתתפות בניסוי הוצגה כחלק מדרישות הקורס, ונקבעו לו אחוזי נכות בגין פגיעה במערכת יצירת מרכיבי הדם ותסמונת אלרגית. בית המשפט נימק את החלטת הדחייה בכך שהתובע נכלל בהסדר הפיצויים משנת 2014, שתקנות סדר הדין האזרחי פוטרות את המדינה מאחריות לנזיקים על חבלה שנחבל חייל עקב שירותו, וכן לאור חוק ההתיישנות. עם זאת, בית המשפט סבר שראוי שהמדינה וצה"ל יבררו את תביעת החייל שתוגש לקצין התגמולים באגף השיקום במשרד הביטחון, במהירות האפשרית ומבלי להערים קשיים על התובע[112].

בתרבות הפופולרית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2018 יצא לבתי הקולנוע בישראל מותחן הקונספירציה הישראלי "אנתרקס", שביים שי שרף והפיקו חגי ארד ואלעד פלד. התסריט מבוסס על סיפורו האמיתי של הבמאי שי שרף, אשר כחייל ביחידת מגלן היה עד לביצוע הניסוי ולמאמצי גיוס מתנדבים[113][114][115]. הוא עצמו לא התנדב להיות נסיין אחרי שלמרות סודיות הניסוי, הוא התייעץ עם אימו, מיקרוביולוגית במקצועה, שאסרה עליו להיות "שפן ניסיונות"[116]. שרף החליט ליצור את הסרט, מאחר שלדעתו, תחקיר "עובדה" לא זיעזע את החברה הישראלית כפי שהיה ראוי[115].

קו עלילה מרכזי בעונתה הראשונה של הסדרה "תאג"ד", שיקף את פרשת "עומר 2", ועסק בניסוי שנעשה בחיילי פלוגת סיור, ביוזמת גורמים ברוסיה, בחיסון נגד גז עצבים מסוג "סארין". בסדרה, חברת תרופות שעבדה עבור הרוסים, שיחדה רופא צבאי כדי שישתף פעולה ויעשה את הניסוי תוך ניצול חיילים קרביים שלא שואלים שאלות, משום שהם "מורעלים". לאחר שהחיילים נטלו תרופות שהוצגו להם כחומר ממריץ, הם סבלו מפריחות בעור, הזיות, הקאות והתנהגות פסיכוטית[67][117].

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Siegel-Itzkovich, Judy. IDF's anthrax vaccine trial "violated Helsinki Convention". BMJ: British Medical Journal; London, Vol. 338, (March 30, 2009)
  • Hassidim, A., Kayouf, R., Yavnai, N. et. al. Ethical standards for medical research in the Israeli military - review of the changes in the last decade. Israel Journal of Health Policy Research 5, 53 (2016).
  • Eagan, Paul and Eagan, Sheena M. From the Lab Bench to the Battlefield: Novel Vaccine Technologies and Informed Consent. In: David Winkler and Daniel Messelken (editors), Ethics of Medical Innovation, Experimentation and Enhancement in Military and Humanitarian Contexts. Springer Nature, Switzerland (2020) ISBN 978-3-030-36318-5. Chapter 5, pp. 69–85

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • ויקיטקסט חוק ניסויים רפואיים בבני אדם, באתר ויקיטקסט

    • ביאורים

    [עריכת קוד מקור | עריכה]
    1. ^ כמו כן, בשנת 2021 עלתה היתכנות שכ-33 אלף חיילים בריטים סובלים מהתסמונת, 30 שנה אחרי שהשתתפו במלחמה. הסוגיה הוצגה בטור דעה שפרסם רופא בריטי שהשתתף ב"מבצע גראנבי" (אנ') של הכוחות הבריטיים במלחמה[21][22].
    2. ^ החומר נקרא Anthrax Vaccine Adsorbed, והוא מיוצר מתסנינים מחוסרי תאים של תרביות מיקרואירופיליות של זן בצילוס אנתרציס לא-אלים, ללא קפסולה[28]. החיסון אושר על ידי מנהל התרופות והמזון האמריקאי לשימוש בבני אדם בשנות ה-70 של המאה ה-20, ויוצר בזמנו על ידי מחלקת בריאות הציבור של ממשלת מדינת מישיגן. סימן המסחר "BioThrax" ניתן לו לאחר שחברת "BioPort" מלנסינג, רכשה את המפעל ואת הזכויות על המוצר[26]. בשנת 2004 שינתה החברה את שמה ל-"Emergent BioSolutions" (אנ')[29].
    3. ^ בדו"ח ועדת הבדיקה אוית שם המשפחה "מרטינוביץ'".
    4. ^ זיו סיימה את תפקידה כמנכ"לית בדצמבר 2010 ועברה לתפקיד ניהולי בעמותה[58].
    5. ^ פנת"ר – פנקס תכשירים ותרופות באתר משרד הבריאות. אוחזר ב-26 בספטמבר 2021.
    6. ^ הכתבה השלישית שודרה אחרי שוועדת הבדיקה כבר סיימה את עבודה.

    הערות שוליים

    [עריכת קוד מקור | עריכה]
    1. ^ 1 2 חנן גרינברג ומיטל יסעור בית-אור, ישראל מודה: ניסינו על חיילים חיסון לאנתרקס, באתר ynet, 25 במרץ 2009
    2. ^ מעין שריג, ניסוי האנתרקס: דרישה לשלול רישיון הרופאים, באתר nrg‏, 23 בדצמבר 2008
    3. ^ ההסתדרות הרפואית בישראל, הלשכה לאתיקה. דו"ח ועדת הבדיקה בעניין ניסוי עומר 2, באתר ההסתדרות הרפואית בישראל, דצמבר 2008. אוחזר ב-16 ביוני 2021
    4. ^ 1 2 3 4 חדוה אייל (2016). רגולציה של ניסויים רפואיים בחיילים: המקרה של ניסוי הגחלת בצה"ל. בתוך ישי בלנק, דוד לוי-פאור, רועי קרייטנר (עורכים): "מסדירים רגולציה:משפט ומדיניות", הפקולטה למשפטים ע"ש בוכמן, אוניברסיטת תל אביב, ע"ע 311—312
    5. ^ דו"ח ועדת הבדיקה, עמ' 51
    6. ^ 1 2 3 4 5 Dan Williams, Israel developed anthrax vaccine over Iraqi threat. Reuters, May 15, 2007
    7. ^ 1 2 3 4 5 עמרי אסנהיים, ‏חיילים מורעלים – פרק 2, באתר ‏מאקו‏, 24 במאי 2007
    8. ^ ענת קם‏, פרס סוקולוב לויצטום, מלמן, בראל ואסנהיים, באתר וואלה, 12 בנובמבר 2009
    9. ^ 1 2 יוסי מלמן, ועדה רפואית קובעת: ניסוי האנתרקס בחיילים בשנות ה-90 לא היו מוצדקים, באתר הארץ, 25 במרץ 2009
    10. ^ 1 2 דו"ח האנתרקס - 2007–2009. באתר ההסתדרות הרפואית בישראל. אוחזר ב-19 ביולי 2021
    11. ^ 1 2 דליה מזורי, עדת בדיקה: ניסוי האנתרקס בחיילים לווה בליקויים, באתר nrg‏, 25 במרץ 2009
    12. ^ כרמל ליבמן, ‏חיסונים למחלות ונשק קטלני: הסודות של המכון הביולוגי, באתר ‏מאקו‏, 22 באוגוסט 2020
    13. ^ אבירם זינו, עתירה לבג"ץ: לעצור את הניסויים בחיילי צה"ל, באתר ynet, 1 בנובמבר 2007
    14. ^ נעמה כהן פרידמן ומיכל מרגלית, ניסוי האנתרקס: המדינה תפצה חיילים, באתר ynet, 12 בינואר 2014
    15. ^ Anthony H. Cordesman (April 30, 1999). Iraq and the war of sanctions : conventional threats and weapons of mass destruction. Praeger Publishers, ISBN 0275965287, pp. 401–406
    16. ^ 1 2 3 4 5 6 דרור בר-ניר. פיתוח החיסון נגד חיידק הגחלת בישראל. גליליאו – כתב עת למדע ומחשבה 129, ע' 68–72. מאי 2009
    17. ^ Gulf War Veterans’ Medically Unexplained Illnesses. U.S. Department of veterans Affairs – Pablic Health. Retrieved September 28, 2021
    18. ^ נטשה מוזגוביה, 17 שנים אחרי המלחמה: המומחים מכירים ב"תסמונת המפרץ", באתר הארץ, 18 בנובמבר 2008
    19. ^ נפתרה התעלומה? התסמונת המסתורית שכבר 30 שנה פוגעת באנשים, באתר וואלה, 16 באוגוסט 2020
    20. ^ Christine Stencel, Alison Burnette. Gulf War Service Linked to Post-Traumatic Stress Disorder, Multisymptom Illness, Other Health Problems, But Causes Are Unclear. The National Academies of Scinces, Engineering and Medicine, April 9, 2021
    21. ^ Ian Ewers-Larose, Shortly after the end of the Gulf War in 1990-91, veterans of the conflict began to report similar health issues when they returned home. Royal British legion, May 25, 2021
    22. ^ שי לוי, ‏30 שנה אחרי: טייסים חשפו ברשת זיכרונות ממלחמת המפרץ, באתר ‏מאקו‏, 15 בינואר 2021
    23. ^ 1 2 Troubling Ethics: Anthrax Vaccine Experiments on Soldiers-Israeli, U.S.. Alliance for Human Research protection, December 19, 2016
    24. ^ 1 2 James H. Binns, et. al. Gulf War Illness and the Health of Gulf War Veterans – Scientific Findings and Recommendations. Research Advisory Committee on Gulf War Veterans’ Illnesses, Boston University School of Public Health. November 2008
    25. ^ Lois M. Joellenbeck, Lee L. Zwanziger, Jane S. Durch, and Brian L. Strom (Editors), The Anthrax Vaccine: Is It Safe? Does It Work?. Institute of Medicine (US) Committee to Assess the Safety and Efficacy of the Anthrax Vaccine, 2002, chapter 2
    26. ^ 1 2 3 Total Force Anthrax Vaccine Immunization Program: Controversy and Conflagration. Harvard Libraray Digital Access. Retrieved September 29, 2021
    27. ^ 1 2 Pamela B. Asa, Russell B. Wilson, and Robert F. Garry, "Antibodies to Squalene in Recipients of Anthrax Vaccine". In: Experimental and Molecular Pathology 73, pp. 19–27 (2002)
    28. ^ BioThrax Anthrax Vaccine. Precision Vaccinations, August 24, 2021
    29. ^ Aaron Gregg. Emergent BioSolutions to acquire cholera and typhoid vaccines in $270 million deal. The Washington Post, August 12, 2018
    30. ^ Jennifer Gordon Wright, Conrad P. Quinn, Sean Shadomy. Nancy Messonnier, Use of Anthrax Vaccine in the United States: Recommendations of the Advisory Committee on Immunization Practices (ACIP), 2009. CDC website, July 23, 2010
    31. ^ דו"ח ועדת הבדיקה, ע' 63
    32. ^ דרור בר-ניר, ‏משלוח מסוכן במיוחד, באתר "Time Out ישראל", 21 ביולי 2015
    33. ^ Thomas D. williams, MILITARY KNEW OF VACCINE'S HAZARDS. Hartfort Courant, June 30, 1999
    34. ^ Timeline of U.S. anthrax vaccine. Daily Press, December 3, 2005
    35. ^ United States General Accounting Office, Testimony Before the Committee on Armed Services, U.S. Senate. DOD Continues to Face Challenges in Implementing Its Anthrax Vaccine Immunization. April 13, 2000
    36. ^ Todd South, Troops who refused anthrax vaccine paid a high price. Military Times, June 17, 2021
    37. ^ Direct Order, 2003. IMDb. Retrieved October 4, 2021
    38. ^ Direct Order" Documentary (Full)", סרטון באתר יוטיוב, 8 בספטמבר 2013
    39. ^ נתן גוטמן, חשד בארה"ב: מעטפות אנתרקס נשלחו גם לאזרחים, באתר הארץ, 30 באוקטובר 2001
    40. ^ 1 2 3 4 5 דו"ח ועדת הבדיקה, ע"ע 49–52
    41. ^ דו"ח ועדת הבדיקה, ע"ע 67–68
    42. ^ 1 2 3 דו"ח ועדת הבדיקה, ע"ע 6–8
    43. ^ 1 2 אלכס פישמן ושרית רוזנבלום, ישראל פיתחה חיסון נגד אנתרקס, באתר ynet, 20 בדצמבר 2001
    44. ^ החיסון של שפרמן, באתר הארץ, 25 ביולי 2007. אוחזר ב-25 ביוני 2021
    45. ^ 1 2 חוזר 65/2001 של משרד הבריאות, מינהל הרפואה בחטיבה לענייני בריאות, באתר משרד הבריאות, 14 באוקטובר 2001
    46. ^ חדוה אייל, (2016), ע' 326
    47. ^ 1 2 3 4 5 6 7 נדב זאבי, כרוניקה של שפני ניסיון, באתר nrg‏, 22 בדצמבר 2008
    48. ^ תמרה טראובמן, ‏מדענים מנס ציונה פיתחו חיסון נגד חיידקי אנתרקס, באתר "הידען", 16 במאי 2001
    49. ^ 1 2 3 דו"ח ועדת הבדיקה, ע' 65–66
    50. ^ חדוה אייל (2016), ע' 324
    51. ^ 1 2 חדוה אייל (2016), ע' 330–332
    52. ^ 1 2 דו"ח ועדת הבדיקה, ע' 74
    53. ^ 1 2 3 עמרי אסנהיים, ‏חיילים מורעלים, באתר ‏מאקו‏, 16 במאי 2021
    54. ^ 1 2 בג"ץ 9273/07. באתר Doctors Only. אוחזר ב-6 בספטמבר 2021
    55. ^ חדוה אייל (2017), ניסויים רפואיים בבני אדם בישראל: דינמיקה של עוצמה, ידע ורגולציה, חיבור לשם קבלת התואר "דוקטור לפילוסופיה". האוניברסיטה העברית בירושלים, מכון לוי-אשכול. אוחזר ב-8 בספטמבר 2021
    56. ^ 1 2 3 עמרי אסנהיים בעקבות ההחלטה לפצות את נפגעי ניסוי האנתרקס, 12 בינואר 2014., בעמוד הפייסבוק של עובדה
    57. ^ 1 2 3 4 5 6 עמרי אסנהיים, ‏צעד קטן לקראת האמת, באתר ‏מאקו‏, 26 במרץ 2009
    58. ^ זיו, מנכ"ל רל"א היוצאת, מסכמת תקופה 5 בדצמבר 2010, בעמוד הפייסבוק של רופאים לזכויות אדם
    59. ^ בן-ציון ציטרין, לא ליוצאי צבא בלבד, באתר הארץ, 19 במאי 2002
    60. ^ 1 2 3 4 5 עומרי אסנהיים, ‏תיקי האנתרקס נפתחים, באתר ‏מאקו‏, 22 בדצמבר 2008
    61. ^ 1 2 אריה אלדד, העובדות בפרשת ניסוי האנתרקס, באתר הארץ, 3 במאי 2009
    62. ^ Dr. Shafferman's Secret Tests. Intelligene Online, April 2, 2009
    63. ^ 1 2 Yossi melman, 'U.S. Funded Anthrax Vaccine Trials on IDF Soldiers' . Haaretz, May 6, 2009
    64. ^ 1 2 יוסי מלמן, לא מפטרים, מטרטרים, באתר הארץ, 12 במאי 2011
    65. ^ ציוץ של כרמלה מנשה ברשת החברתית אקס (טוויטר), 27 במרץ 2021
    66. ^ משרד הביטחון: לישראל מענה רפואי לכל האוכלוסייה נגד איום חמור ביותר – אנתרקס, באתר "כאן ישראל". 26 במרץ 2009
    67. ^ 1 2 3 רן גולדשטיין, הסדרה תאג"ד פותחת מחדש את פרשת ניסוי האנתרקס בחיילים, באתר "שיחה מקומית", 15 בדצמבר 2016
    68. ^ הדס זיו, החיילים שנפגעו בניסוי האנתרקס עדיין מחפשים מזור, באתר "שיחה מקומית", 1 ביולי 2019
    69. ^ מעיין הרוני, ארגוני זכויות אדם טוענים: "אסור לסמוך בעיניים עצומות על המכון הביולוגי", מעריב, 22 בספטמבר 2020
    70. ^ 1 2 3 דו"ח ועדת הבדיקה, ע"ע 3–5
    71. ^ דוד רונן, פרופ' יורם לס: "המכון הביולוגי עשה ניסויים בלתי חוקיים בחיילים בנושא האנתרקס", באתר "ישראל ניוז", 4 באוקטובר 2020
    72. ^ ראובן פורת באתר לקסיקון הספרות העברית החדשה. אוחזר ב-4 ביולי 2021
    73. ^ 290 רופאי ורופאות אסותא ברשימת "הרופאים הכי טובים" לשנת 2020 של מגזין פורבס. באתר בית החולים אסותא. אוחזר ב-4 ביולי 2021
    74. ^ פרסי הצטיינות לרופאי שיבא, באתר המרכז הרפואי ע"ש חיים שיבא – תל השומר, 22 בנובמבר 2009
    75. ^ האם בטוח לתת לילד הורמון גדילה, באתר ‏מאקו‏, 16 בנובמבר 2020
    76. ^ פסק-דין בתיק ת"א 25527-01-11, באתר פסקדין. אוחזר ב-4 ביולי 2021
    77. ^ 1 2 3 דו"ח ועדת הבדיקה, ע' 80
    78. ^ 1 2 3 יוסי מלמן, לקחי "עומר 1", באתר הארץ, 2 ביוני 2011
    79. ^ יובל אזולאי, צה"ל יעביר פרטי ניסוי האנתרקס לוועדת בדיקה, באתר הארץ, 27 במאי 2007
    80. ^ 1 2 3 ביהמ"ש העליון דחה את עתירת רל"א להקמת ועדת בדיקה ממשלתית לחקירת היבטיו השונים של הניסוי באנתרקס - אוקטובר 2011. באתר ההסתדרות הרפואית בישראל. אוחזר ב-19 ביולי 2021
    81. ^ יערה מייטליס, חיסון נגד אנתרקס יבדק ע"י גורמי ביטחון, באתר ערוץ 7, 18 בפברואר 2009
    82. ^ משרד הביטחון מודה ב"ניסוי האנתרקס", באתר ‏מאקו‏, 25 במרץ 2009
    83. ^ 1 2 עודד בן עמי, ‏עכשיו זו עובדה: צה"ל ערך ניסוי בחיילים, באתר ‏מאקו‏, 26 במרץ 2009
    84. ^ דו"ח ועדת הבדיקה, ע' 50
    85. ^ דו"ח ועדת החקירה, ע' 87
    86. ^ דו"ח ועדת הבדיקה, ע' 52
    87. ^ דו"ח ועדת הבדיקה, ע' 84
    88. ^ דו"ח ועדת הבדיקה, ע"ע 54–55
    89. ^ דו"ח ועדת הבדיקה, ע"ע 88–89
    90. ^ דו"ח ועדת הבדיקה, ע' 61
    91. ^ דו"ח ועדת הבדיקה, ע' 62
    92. ^ דו"ח ועדת הבדיקה, ע' 55
    93. ^ דו"ח ועדת הבדיקה, ע' 73
    94. ^ דו"ח ועדת הבדיקה, ע' 71
    95. ^ 1 2 3 4 5 דו"ח ועדת הבדיקה, ע' 90
    96. ^ משרד הבריאות, אגף הרוקחות, המחלקה לניסויים קליניים. הנוהל לניסוי רפואי בבני-אדם, נוהל מספר 14, ע' 6, סעיף 37. באתר משרד הבריאות, אוחזר ב-16 בנובמבר 2021
    97. ^ 1 2 יוסי מלמן, מנהל המכון הביולוגי תובע התנצלות מהוועדה לבדיקת ניסויי האנתרקס, באתר הארץ, 1 במאי 2009
    98. ^ הישיבה המאה-ארבעים-ושבע של הכנסת השבע-עשרה, הצעת חוק ניסויים רפואיים בבני אדם, התשס"ז-2007, 25 ביולי 2007. באתר הכנסת. אוחזר ב-10 באוקטובר 2021
    99. ^ הצעת חוק ניסויים רפואיים בבני אדם, התשס"ז-2007. באתר מאגר החקיקה הלאומי. אוחזר ב-7 בספטמבר 2021
    100. ^ הצעת חוק ממשלתית 321, 16 ביולי 2007. באתר ההסתדרות הרפואית בישראל. אוחזר ב-7 בספטמבר 2021
    101. ^ דו"ח ועדת הבדיקה, ע"ע 42–43
    102. ^ הפרקליטות: רפורמה בניסויים על חיילים, באתר וואלה, 19 בפברואר 2008
    103. ^ רועי גולדשמידט, ‏הסכמה מדעת לניסויים בבני-אדם במסגרות מרות, באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת, 15 ביולי 2009
    104. ^ מחקרים רפואיים בצה"ל 2.0716, באתר צה"ל, 6 בספטמבר 2011
    105. ^ עמותת רופאים לזכויות אדם נגד שר הביטחון מר אהוד ברק, ראש המטה הכללי רב-אלוף גבי אשכנזי, קצין רפואה ראשי תת-אלוף נחמן אש. באתר "רופאים לזכויות אדם". אוחזר ב-12 בספטמבר 2021
    106. ^ 1 2 בג"ץ 9273/07 - עמותת רופאים לזכויות אדם נ' שר הביטחון. באתר תקדין. אוחזר ב-7 בספטמבר 2021
    107. ^ בג"ץ 9274/07 דורית טחן ועוד 33 אח' נ. שר הביטחון. באתר Ruling. אוחזר ב-12 בספטמבר 2021
    108. ^ ורד לוביץ', ניסוי האנתרקס: חיילים משוחררים תבעו מיליונים, באתר ynet, 28 במרץ 2010
    109. ^ חן מענית, ‏חיילים שהשתתפו בניסוי לחיסון האנתרקס תובעים 18 מיליון שקל מהמדינה, באתר גלובס, 31 במרץ 2010
    110. ^ רויטל חובל וגילי כהן, ניסוי האנתרקס: המדינה תפצה את החיילים בעשרות אלפי שקלים, באתר הארץ, 12 בינואר 2014
    111. ^ דורית טחן, אהוד אורן ואח' נגד משרד הביטחון. באתר "רופאים לזכויות אדם". אוחזר ב-12 בספטמבר 2021
    112. ^ תביעת פלוני נגד מדינת ישראל ואחרים, באתר Ruling.‏ 6 במאי 2021
    113. ^ אתר למנויים בלבד נירית אנדרמן, בחזרה לניסוי השערורייתי שצה"ל ביצע במאות חיילים, באתר הארץ, 8 ביולי 2018
    114. ^ אינה טוקר, חבריו השתתפו בניסוי של צה"ל נגד אנתרקס והוא עשה מזה סרט, באתר ynet, 20 ביוני 2018
    115. ^ 1 2 עכשיו בבתי הקולנוע. ראיון של שי שרף, במאי הסרט עם ירון לונדון 20 ביולי 2018, בעמוד הפייסבוק של חברת דרומהפקות. אוחזר בתאריך 20 ביוני 2021
    116. ^ סרט על ניסוי צבאי סודי בחיילים נגד אנתרקס, שי שרף באולפן, סרטון בערוץ "ynet", באתר יוטיוב, 15 ביולי 2018
    117. ^ עידו ישעיהו‏, הכל כלול: מה שצריך לזכור מהעונה הראשונה של "תאג"ד", באתר וואלה, 12 ביוני 2020


    אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=פרשת_ניסוי_האנתרקס&oldid=39849956"